בהוצאת יוסף שרברק, 1989
פרק עשרים ושניים
הסוס האדום, החטיפה

מול ביתם של לאה ויהודה ברחוב פינסקר, מעבר לשדה שבו נחרש התלם הראשון, השתרע עד למרחקים שטח מישור אשר בצפון נפסק על ידי הגבעות של הכפר הערבי מלאבס. מאחוריו, ליד הירקון, התחילו גדלים האיקליפטוסים הצעירים שניטעו על-ידי המתיישבים במטרה לייבש את הביצה ולהבריא את האוויר.
לאה תלתה עיניה בפס הירק. היה זה סוף הקיץ. ימים שלאחר קציר. הכול היה יבש. שדות-השלף היו צהובים. ועתה, משהיה ליהודה עדר קטן, רָעוּ הפרות שם.
היתה שבת. יהודה הלך להתפלל במניין שבאחד הבתים. בית-הכנסת הגדול (הניצב במרכז המושבה, ברחוב חובבי-ציון) טרם הוקם. לאה החזיקה את הספר "מנורת המאור" מתורגם ליידיש, וקראה בו. במרחק-מה מן הפרות, רעו הסוסים. הם היו כבולים ברגליהם האחוריות, והיא ראתה כיצד הם מנתרים שוב ושוב כדי לרעות בשלף.
ציפורה התינוקת שכבה בעריסת-עץ נמוכה, שנקנתה אצל נגר ערבי ביפו. שתי דופנותיה היו מעוגלות למטה, וכשהיו נוגעים בה – היתה מתנדנדת.
לאה היניקה את התינוקת ושׂמה אותה בעריסה. היא נידנדה אותה ברגלה, בעודה מחזיקה בידה את הספר הגדול וקוראת בו.
על השולחן הקטן, לידה, היו ערוכים הכלים לקידוש. שטרודל גדול, מאפה-ידיה, התנוסס על השולחן ולידו בקבוק יין מתוק וגביע הכסף, מתנת אימהּ לחתונתם.
התינוקת נימנמה. מן השולחן נדף ריח המאפה והיין – ועייפות גדולה תקפה את לאה. חם היה. היא נימנמה. עוד רגע – והספר נשמט מידה. לפתע שמעה קול הלמות-פּרָסוֹת קרֵבה. היא קפצה ממקומה, הספר נפל ארצה, וראתה סוס אדום, ענקי, דוהר ישר לפתח ביתה הפתוח. מיד תפסה את התינוקת ועלתה עימהּ על הכיסא שעליו ישבה.
הסוס נכנס בדהרה דרך הפתח הפתוח, הגיע לקצה החדר כששתי רגליו הקדמיות יורדות בהלם-פְּרָסוֹת על קרקעית העריסה. הסתובב, וכשרגלו האחת גוררת את שברי העריסה – יצא.
לאה ירדה מהכיסא, לחצה את התינוקת אל ליבה, וסגרה את הדלת. חם היה, אך היא סגרה והבריחה אותה היטב.

התפרצותו של הסוס האדום היתה כעין אות מבשר-רע לאחריתה של ציפורה.

[גם את המעשה הזה סיפרה לאה ראב לבתה אסתר וזו העלתה אותו לימים על הכתב והוא כלול בכרך "כל הפרוזה" שלה].

*
עם בנו מנחם-שלמה, שגדל בירושלים, לא היו ליהודה קשרים רבים. הדסה, שלא זכתה לפרנס את בעלה-לשעבר כדי שיעסוק בתורה, קיוותה כי תוכל להגשים את חלומה בבנה מנחם-שלמה, שהיה בעל תפישה טובה ושכל חריף. ואולם משהו מדמו התוסס של אביו זרם בעורקיו של הילד, ואף הוא נמשך אל השמש ואל הרוח, אל המרחבים, ולא היה גבול לשובבותו. פעם נמלט ממנה והסתובב חופשי בין המסגדים הגדולים שבהר-הבית.

באו אל הדסה בני-משפחה ושכנים בירושלים והתלוננו בפניה על רוח ההפקרות של בנה. הם אמרו לה:
"ילד צריך שוֹט של אב. יילך לאביו ויתחנך אצלו. יותר טוב שיגדל אצל אביו בכפר, מאשר יגדל פרא-אדם בירושלים."
"אילו רצה יוּדה עצמו ללמוד תורה ולחנך את בניו לתורה, לא היה עוזב אותי." ענתה. "ואיך אוכל עתה למסור לידיו את הילד?"
אולם כאשר ראתה כי בנּה-יחידהּ מוסיף לשוטט בשדות, גברה חרדתה לבריאותו ולשלומו והיא נאלצה לשמוע לעצת קרוביה ושכניה בירושלים, שכּתבו ליהודה וקיבלו הסכמתו לגדל את בנו במושבה. הדסה לא ניאותה לשלוח את השובב אל אביו – בטרם הבטיחו לה כמה מאנשי פתח-תקווה, יוצאי ירושלים, מכובדים ויראי-שמיים – כי ישגיחו היטב על הילד. וגם אז לא נרגעה עד שמצאה מלמד ירושלמי מעולה ושלחה אותו יחד עם הילד לפתח-תקווה, שילַמדוֹ שם תורה. והיא לקחה על עצמה את משׂכּוּרתו של המלמד במושבה ואת פרנסת בני-ביתו שנשארו בירושלים.

אבל הדבר שחששה ופחדה ממנו – אכן קרה עד מהרה. לא עברו ימים רבים מאז שלחה את מנחם-שלמה אל אביו, והנה חזר מהמושבה בבהלה המלמד, שנשלח עם הילד, והודיע לה:
"אישה! לכי ותראי מה עשה יוּדה מבנם! בקרוב לא יֵדע הילד לומר תפילת 'אשרי' כהלכה! הלבישו אותו שם תרבוש אדום, קצצו את פיאותיו, ועשו אותו כאחד הנערים הבידואים – הולך יחף ורועה את הצאן והבקר! והדבר הכי נורא – הילד נהנה מזה ואינו רוצה להמשיך ללמוד אצלי! ועוד יותר נורא מכּך – לאבא שלו לא איכפּת כלל שאינו לומד תורה! יודה אומר שעבודת האדמה והמרעה חשובים יותר!"

מיד עזבה האם את כל מסחרה והלכה לרבני העיר ולקרובי-משפחתה לבקש עצה איך להציל את בנה-יחידה משמד. אך הללו לא מצאו עצה לתת לה, כיוון שמנחם-שלמה כבר בחזקת נער, ואין להוציאו מרשות אביו ללא הסכמתו של יהודה.
מה עשתה?
השאירה את אחד הפועלים הנאמנים עליה, לשמור על טחנת-הקמח ועל הסוסים, המניעים את אבן-הריחיים. הפקידה את בִּתהּ בידי שכנים, שידאגו להאכילהּ ולהשקותה בהֶעדֵרהּ, לבשה בגדים של ערבייה וירדה לכפר פֶגֶּ'ה, הסמוך למושבה, שאליו היו באים לעיתים גם רועי העדרים של פתח-תקווה, להשקות את עדריהם מהבאר. היא ישבה בכפר הזה כמה וכמה שבועות, כדי ללמוד את דרכי הרועים. ימים ולילות ישבה קרוב לבאר וארבה, אולי יבוא גם בנה-יחידהּ, עם הרועים, אחרי עדרו להשקותו?

יום אחד ראתה אותו קָרֵב ובא אחרי העדר – מקל גדול בידו, שזוף-פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים, חליל עשוי קנה בידו והוא מצפצף ומשמיע קולות פעייה לצאן ולבקר, כדי לנהלם, ככל הרועים המנוסים.
היא חיכתה לשעה שבּהּ יִגש גם הוא אל פי הבאר, לשאוב מים ולהערות את הדלי, פעם אחר פעם, אל השוקת. וכאשר ירד הערב, ושאר הרועים החלו לפנות איש לעדרו, להזעיקו ולכנסו כדי שלא יתפזר בחשיכה, מיהרה וחטפה את בנהּ והרחיקה אותו מן הבאר, גילתה עצמה לפניו, הלבישה אף אותו בגדים של נערה ערבייה, שהיו מוכנים לכך בתרמילה. הניחה את סנדליו על פי הבאר, ויצא איתו בדרכים עקלקלות, דרך גיאיות ובקעות, מן השפלה אל הרי ירושלים.
כאשר חזר העדר בערב ההוא למושבה, והנער מנחם-שלמה איננו איתו – קמה מהומה גדולה וכל המושבה רעשה. יהודה איחר לחזור אותו יום מיפו, אך אנשי פתח-תקווה לא התמהמהו ויצאו מיד לחפש את בנו בוואדיות, אולי טרפו אותו חיות רעות בדרכו למושבה? אולי הרגו אותו שודדים בדרך?
המחפשים הגיעו בדרכם לכפר פג'ה, שאליו הולכים לעיתים הרועים להשקות את עדריהם, והנה – למרבה חרדתם גילו שם, על פי הבאר, את סנדליו של מנחם-שלמה, ואותו עצמו לא מצאו!
נחרדו מאוד כל אלה מאנשי המושבה, שערבו להדסה על כך שלא יאונה כל רע למנחם-שלמה אם יותן לחינוך בידי אביו – ומיהרו להזעיק את יהודה, שחזר בינתיים מיפו. מיהר יהודה לבאר שבכפר פג'ה, וביקש מישהו שיֵרד לתוך הבאר לבדוק – אולי נפל הילד וטבע במימיה? –כאשר לא נמצא מתנדב לרדת לתוך הבאר, ירד יהודה בעצמו. שילשל חבל עם פנס דולק בקצהו, להאיר את חשכת חללהּ, ושעה ארוכה שהה במימיה ומישש כל פינה – אך לא מצא דבר.
כאשר עלה מן הבאר, החל לחקור לדרוש את פי ערביי הכפר, והגיע גם אל ידידו-משכבר, השיח' של פג'ה. זה השיח' שאירח את אבו-יוסף. זה השיח' שגילה ליהודה את סיפור הרצח וההתאבדות בבאר הנטושה. השיח' גילה עתה ליהודה כי אכן ראו בכפר, זה ימים אחדים, אישה ערבייה זרה, שלא מבני-הכפר, אשר ישבה בקירבם ושאלה וחקרה כל איש על רועי העדרים של פתח-תקווה ובייחוד על עדרו של חוַּאג'ה יודה, ועל בנו הנער הרועה את צאנו ובקרו.
אותה שעה ידע יהודה כי היעלמו של מנחם-שלמה – מעשה-ידי אימו הוא. תחילה ביקש לעלות מיד על סוסתו ולדהור ולהשיג אותם בדרכם. אך במחשבה שנייה החליט שלא לעשות כך. ראשית, מוטב שלא לתת לאנשים חומר לרכילות. ושנית, הוא הכיר היטב את בקיאותה של הדסה, שמוּכּרות לה כל הדרכים המובילות לירושלים, וגם זכר את שליטתה בשפה הערבית, שהיתה שגורה בפיה כאחת מבנות-ערב – ולכן היפנה את סוסתו וחזר למושבה, כשהוא שקוע במחשבות רבות.
לאה חיכתה בדאגה רבה בפתח ביתם. בחדר ישן התינוק החדש, ברוך. ציפורה, בעיניים פקוחות, ליוותה את דאגתה של אימהּ. בא אח חדש, בוגר ממנה, עליז ושובב – והוא נעלם לפתע. מדוע?
"נו?" שאלה לאה כאשר הופיע יהודה. "מה אתה מחייך?"
"אל תדאגי. הם בדרך לירושלים."
"אמרתי לך! לא היית צריך להעליב את המלמד ששלחה הדסה. ולא היית צריך להרשות למנחם-שלמה להיות רועה!"
"אבל ראית איך נהנה כאן, אצלנו – עם ציפורה, והתינוק! יכול היה להיעשות חקלאי מצויין!"
"הוא לא שייך לך, יודה, אלא לאימו. אני מבינה אותה ויודעת – היא לא תנוח ולא תשקוט עד שלא ייעשה לתלמיד-חכם, ולרב בישראל!"

למחרת היום עלה יהודה ברכיבה לירושלים, לראות אם הגיעו בשלום. שתי יממות כיתתו הדסה ובנה רגליהם בשבילי-רועים, בין ההרים, ולנו בכפרים ערביים, עד שהגיעו לירושלים. הם לא השגיחו, בבואם, בדמות פרש המלווה אותם ממרחק. זה היה יהודה. בראותו את שתי הערביות שבות ללא פגע לטחנתה של הדסה, חייך לעצמו, היפנה את סוסו ורכב – תחילה לבקר את בית אביו לאזאר ובית הורי אשתו, ואחר חזרה לפתח-תקווה.

[סיפור החטיפה לא נשמר ולא נזכר במשפחתו של יהודה ראב בפתח תקווה ובספרו "התלם הראשון", ומי שגילה ושימר אותו היה נכדו, הסופר יצחק ראב, בן בנו מנחם-שלמה מאשתו הראשונה הדסה בירושלים. בן-דודי יצחק שילב את הסיפור ברומאן האוטוביוגראפי שלו "עלה ברוח", המתאר בין השאר את קורות הדסה ובנה מנחם-שלמה בירושלים, והוא הירשה לי בשעתו להשתמש בסיפור החטיפה גם בספריי שלי העוסקים בתולדות המשפחה, וכך אמנם עשיתי].

*
התפרצותו של הסוס האדום היתה כעין אות מבשר-רע לאחריתה של ציפורה. באותה שנה חלתה בדיפטריה קשה. כאשר היתה זקוקה לתרופה דחופה, העמיס יהודה שק חיטה, הובילוֹ ליפו ומכָרוֹ כדי שיהיה אפשר לקנות את התרופה. הילדה הבריאה, אך מזל רע רדף אותה.
בשנת 1888 נולדה ילדהּ השני של לאה, והשלישי ליהודה – ברוך. בהיות ברוך כבן שנתיים, חלתה אחותו ציפורה בת השש בדלקת ריאות, שהחובש המקומי חשָׁבהּ לקדחת רגילה. לאחר שהוחמר מצבה, הזעיק יהודה שני רופאים מיפו ומראשון, והם באו ביום של שיטפון בוואדיות, אך לא יכלו להועיל. ציפורה מתה והיתה השלישית לקבורה בבית-הקברות של פתח-תקווה, במרום גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדשׂ, בה נקברו לימים לידה גם לאה ויהודה.

המשך יבוא