על ספרו של אברהם ב' יהושע "המנהרה"
הקיבוץ המאוחד 2018, 323 עמ'
מקובל לומר שכל סופר כותב כל חייו ספר אחד בוואריאציות שונות. ההכללה הזאת אינה חלה על א"ב יהושע – ספריו מתפרשים על "קילומטראז'" היסטורי ("מר מאני", "מסע אל תום האלף"), על מחוזות גיאוגרפיים מרוחקים ("השיבה מהודו", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "אש ידידותית", חסד ספרדי"), וגיבורים וגיבורות שונים תכלית שינוי זה מזה ("גירושים מאוחרים","מולכו", "הכלה המשחררת", "ניצבת", "המנהרה").
לפני שמונה-עשרה שנים ראיינתי את א"ב יהושע בביתו בחיפה, ונקל היה לחוש שהוא לא רווה נחת מהשאלות שלי שרמזו על מסכת סמלים שביצירתו. אני מניח שא"ב יהושע איננו משבץ במודע סמלים בסיפוריו, אבל גם אין לי ספק שהם קיימים, הגם שלעיתים אינם נחשפים בקלות. נראה לי שברומן שלפנינו מוכמן המספר שתיים: הגיבורה הפלסטינית איילה-האנאיד מצלמת שתי שמשות; לגבעה, שאל תוכה צריך להעביר כביש צבאי סודי דרך מנהרה, יש שתי דבשות; צבי לוריא, הגיבור הראשי, זקוק לשני טלפונים סלולאריים כדי שלא ילך לאיבוד בשל השיטיון שהולך ומתגבר אצלו; לאיילה-האנאיד, הפלסטינית היפיפייה, יש שני מחזרים סודיים – שיבולת ועשהאל מימוני; לעשהאל יש תאומים – בן ובת; לוריא מתבקש להחזיר מהגן שני ילדים, את נכדו נועם, ואת חברו נבו; למורה הפלסטיני שמתגורר על הגבעה במכתש רמון יש שני ילדים בעלי שמות מעוברתים קרובים במשמעותם – איילה ועופר.
האם יש לכך משמעות? ננסה להתחקות אחרי רמזיהם לאחר סיכום קצר (ולא ממצה!) של סיפור המעשה: צבי לוריא, הגיבור הראשי של הרומן, בן 72, מהנדס בכיר בפנסיה, נשוי לדינה, רופאת ילדים, שוקע בדמנציה, שתחילתה שכחת שמות פרטיים (שמות משפחה ושמות מיוחדים הוא זוכר), ובהמשך היא מתגברת עד כי הוא לא זוכר את כתובתו, ואפילו את שמו הפרטי (עמ' 317). הנוירולוג ממליץ על פעילות שכלית, כדי שהנפש תתגבר על האטרופיה שהובחנה בתצלום מוחו, וכן על היאחזות באינטימיות ובתשוקה שבין בני הזוג. לאורך כל היצירה מודגשת האהבה שבין השניים, למרות המעקשים שנוצרים בשל השיטיון המתקדם של הבעל. דינה מקשרת בין בעלה ובין עשהאל מימוני, מהנדס צעיר, שעובד במשרד שהיה של צבי לוריא לפני פרישתו, ומציע שבעלה יהיה עוזר ללא שכר בפרויקט שהוטל על המהנדס הצעיר – סלילת כביש סודי עבור הצבא במכתש רמון. בעבודה המשותפת מתברר שיכולותיו השכליות של צבי בתחום התמחותו הן ללא רבב, וגורמות להתפעלות מצד עשהאל, ומצד הממונים עליו. צבי לוריא מוכיח לעשהאל כי המקום שהוא קבע למסעף מהכביש הראשי שבמכתש עלול להוות סכנה, כי שדה הראיה איננו מספיק עבור המשאיות הנוסעות בכביש במהירות, ובמקרה של תאונה, אין גם דרך להתקשר, כי במקום אין קליטה לטלפונים סלולאריים. לבעייה זאת יש פתרון פשוט – לכרסם את הגבעה, אבל פתרון זה לא מקובל על עשהאל, ועל שיבולת, שהיה בעברו המ"פ של עשהאל בטירונות, וכל כך למה? משום שעל הגבעה יש אתר נבטי, שם מסתתרת משפחה פלסטינית – אב, בת ובן, שאימצו לעצמם שמות עבריים: ירוחם יסעור (האב), איילה (הבת), עופר (הבן). האב שרצה להציל את אשתו האהובה, חולת הלב, והיה זקוק לממון רב כדי לממן לה השתלה, נענה לאיש הביטחון שיבולת למסור פרטים על כברת ארץ בפאת כפרו בנפת ג'נין, כדי שהמתנחלים יוכלו לרכוש אותה. מסתבר שזאת היתה מעין שגרה בשטחים – כוחות הביטחון עקבו אחרי פלסטינים שנזקקו לרפואה הישראלית, ובעת מצוקתם הם נאלצו לשתף פעולה עם מי שנחשב אויב העם הפלסטיני. לב להשתלה לא נמצא, והאישה נפטרת. האב, שהיה מורה בכפרו, נאלץ להימלט על נפשו מזעמם של בני כפרו, אך הוא גם נמלט מידם של המתנחלים ששילמו לו עבור השתלת הלב, ואשר כמסתבר לא הצליחו להשתלט על כברת הארץ שהיתה אדמת הקדש מוסלמית. הוא ירא כי את הכסף שקיבל מהם הוא לא מוכן להחזיר. שיבולת, שחש אחראי למצב אליו נקלע המורה הפלסטיני, מסדר להם מחבוא באתר הנבטי הזה בדיוק על הגבעה שנדונה לכרסום או לחירור במנהרה. לשלושת הפלסטינים אין תעודת זהות, והם נקראים בפיו של עשהאל – שב"זים – שוהים בלי זהות. האב והבן שורצים במקום השומם ההוא במכתש רמון, אבל את הבת, שכאמור, גם שיבולת וגם עשהאל חומדים את יופייה, הם מצליחים לרשום ללימודי צילום וקולנוע במכללת ספיר, ולאחר שלימודיה מופסקים שם בהיעדר תעודת זהות, הם רושמים אותה לחוג משחק בסמינר הקיבוצים בתל-אביב, ועשהאל מאכסן אותה בביתו של אביו שבדיוק נפטר מסרטן הלבלב.
הרומן משובץ בכישלונות שפוקדים את צבי לוריא בעטיו של השיטיון שהולך ומתגבר: במקום להוציא מהגן את נועם, נכדו, בנה של אביגיל בתו, הוא מוציא את נבו, בנה של נגנית נבל חד-הורית; הוא קונה עגבניות גם במרכול וגם בשוק, ונאלץ לבשל סיר ענק של שקשוקה; צבי רוצה לבקר את אביו של עשהאל חולה הסרטן, שהיה חשב במשרדו לפני הפרישה, אבל טועה, ומבקר דרוזי חולה בחדר הלא נכון; הוא מכניס פשטידה, שאשתו אפתה, למקפיא במקום למקרר; צבי מקבל הודעה טלפונית מאימו של עשהאל (גרושתו של אביו), כי אביו נפטר, והוא שוכח מי צלצל ומדוע; הוא מאחר לחזור למקומו לאחר הפסקה בהצגת האופרה "רומיאו ויוליה" של גונו, לכן לא מאפשרים לו לחזור לאולם, הוא משתחל אל אחורי הקלעים, וכמעט התפרץ לבמה כשהוא מאופר; הוא נקלע לפקק בעטיה של תאונה נוראה, ומבקש לעקוף מעבר לקו הצהוב כדי לברוח מהמקום אל דרך עפר שליד כפר אז"ר, דרך שיכולה לעזור לו להתגבר על הפקק ולהגיע הביתה, אבל בשל הזייה הקשורה בשיטיון שלו, הוא כמעט דורס שוטרת. צבי מתוודה בפני קצין המשטרה שהוא סובל משיטיון, וזה סולח לו על העבירה, אבל מחרים את רישיונו.
מסתבר שאל חלק לא מבוטל מכישלונותיו מתייחס צבי לוריא בהומור, ואף מצליח לצאת מהם נשכר. בשני תחומים אין השיטיון פוגם בפעילותו – בתחום התמחותו – הנדסת דרכים, שבהירות שכלו מעוררת השתאות, ובתחום האינטימיות והתשוקה, עליהן המליץ הנוירולוג. בין צבי לרעייתו יש אהבה גדולה, שבאה לידי ביטוי בשיח שביניהם, ובמעשים: צבי מבין יותר טוב מאשתו הרופאה, שהיא חלתה במחלה קשה, וחובה להביא צוות חירום שיוביל אותה לבית חולים. למרות החללים בזיכרון שלו, הוא מצליח לתמרן ביעילות, וכך מציל את חייה. ובאשר לבהירות שכלו בכל הנוגע לתחום התמחותו – הנדסת דרכים – הוא מצליח לשכנע את הוועדה שהתכנסה לדון בתוכנית שמציע עשהאל מימוני – כי חובה לחצוב את הגבעה במנהרה, וכל זאת כשהוא ממציא אירוע שלא היה, ושכולו המצאה של שיטיונו.
צבי לוריא מבקש לראות במו עיניו כיצד מתבצעת העבודה על המנהרה, אך הוא יודע שאשתו, הנמצאת בכנס מדעי במינכן, לא תסכים שייסע למכתש רמון, וברור שגם בנו ובתו, שהתחייבו לדאוג לו בהיעדר אימם, לא ירשו לו, וגם ברור שלא יוכל לנהוג לשם כי רישיונו נשלל, אבל הוא מצליח להמציא סיפור כיסוי לנסיעתו דרומה, כשהוא מגייס לצורך זה ארבעה נהגים שמוכנים להיענות לבקשתו, וגם מאמינים לו כי הוא מנוע מלנהוג בהיעדר משקפיים. הארבעה מסיעים אותו בזה אחר זה לתחנה מרכזית בתל-אביב, לאשקלון, לבאר שבע, למצפה רמון ולמכתש רמון.
באהבתו הגדולה לאשתו הוא מוצא נתיב בו היא תוכל לממש את קרן ההשתלמות שנאגרה במשך השנים, ואשר עלולה היתה להתפוגג עם יציאתה לפנסיה. ההרצאה שהיא נושאת בכנס מינכן על הליך מחלתה מתוך מבט של רופאה – היא פרי יוזמתו של צבי. וכן, צבי הוא גבר של אישה אחת, דינה, וכאשר אשתו של צחי דיבון מנסה לפתות אותו אל מיטתה כשהיא מתערטלת בפניו, למרות הריגשה שתוקפת אותו, הוא מתחמק ממנה, וגם שוכח את שמה, דבר שאישה זאת איננה שוכחת, ואיננה סולחת.
לכאורה מסופר ברומן על עלילותיו של מהנדס בכיר ורעייתו הרופאה, אשר למרות שאיתרע מזלו לשקוע בדמנציה – הוא מצליח לחולל נפלאות בשני תחומים: בזוגיות האוהבת, ובשליטה על מכמני עולם הנדסת הדרכים.
אבל יש בספר יותר מרמזים על מה שנהוג לכנות בשם "המצב": צבי לוריא ורעייתו דינה נשואים 48 שנים, והמספר הזה מזכיר (אצלי!) את המכונית הענתיקה משנת 47 שברומן "המאהב". צבי פוגש בבית החולים, בו מאושפזת אשתו, את אלאדין, צעיר פלסטינאי מאזור קבטיה, שיש לו רישיון לשהות בישראל משום שתרם כליה לבן דודו, ערבי ישראלי מטוראן. אלאדין (שם המנתב את הקורא אל עולם האגדות) מעלה את צבי על גג בית החולים, ומראה לו עד כמה הארץ הזאת צפופה, כי מגג זה ניתן לראות לא רק את כפרו, אלא גם את השומרון כולו עד הירדן היבש, והוא מעיר בין שאר דבריו, שבישראל אין לב להחלפה (עמ' 244). אימם של צבי ואחותו שלומית הייתה מבקרת את מימי, קרובה רחוקה. אימם של השניים שיכנעה אותה לעלות ארצה, וכאן היא שקעה לדמנציה (עמ' 247). האם היתה דואגת לקרובה הרחוקה הזאת מתוך ייסורי מצפון כי היא זאת ששיכנעה אותה לעלות ארצה, אירוע שדירדר את שפיותה.
האומנת הווייטנאמית (הצברית!) של הבן פגוע המוח של המהנדס דיבון, מעירה על כך שלא ניתן להבין מדוע התחוללה בווייטנאם מלחמה נוראה כזאת (עמ' 60). אותה הערה יש למחבר הרומן על רגלו של המהנדס דרוקר שנקטעה במלחמה לא נחוצה (מלחמת לבנון הראשונה – עמ' 292). נוגה, אישה יפה, מנגנת על נבל, חד הורית, העניקה לבנה את השם נבו, והיא מתעתדת להביא אותו בהגיעו לגיל בר-מצווה אל הר נבו בעבר הירדן, שיראה משם את הארץ, ויחליט אם כדאי לו להמשיך לחיות בה (עמ' 89, 306). צבי שוכח את שמו הפרטי דווקא כאשר גשש בדווי – שהסכים לנהוג במכוניתו מבאר-שבע למכתש רמון – מבקש להתיידד עמו – הוא מציג את שמו – חמיד – ומקווה שגם צבי לוריא יחשוף את שמו, אבל בדיוק אז גובר עליו השיטיון, והוא מציג את עצמו כ"אדון לוריא" (עמ' 317). בישיבת הוועדה שאמורה לדון באישור הכביש הסודי והמנהרה (תיאור חי, ובו נימה של הומור) כועסת נציגת החברה להגנת הטבע וקובעת שהצבא בטוח שהמדינה שייכת לו, ולא להיפך (עמ' 284). איילה-האנאיד מפרשת את שמה – פרח; אבל עשהאל חושף את האמת: משמעות השם הוא חרב (עמ' 189).
הרומן מזכיר חבורה של ישראלים בשם "בדרך להחלמה" שמסיעה את הפלסטינים לבתי חולים ישראלים, ומחזירה אותם אל מעבר למחסומים – ישראלים המבקשים לכפר במעשיהם את העוולות של המתנחלים והחיילים (עמ'187-186). אני מניח שיש סמליות בכך שהאב הפלסטינאי המתחבא בחורבה הנבטית, העניק לילדיו שמות עבריים – איילה ועופר, לובש חולצה של החברה להגנת הטבע, מזכיר ללוריא את שמו הפרטי – צבי – ויורה בצבי הנקרה בגבעה סמוכה (עמ' 323), מעין תחליף, כמו בפרשת העקידה. בהערת אגב מוזכר שבעיתון "ישראל היום" כתובים שקרים (עמ' 99).
וכן, ויש ברומן הזה נוסטלגיה אל הציונות מצניעת הדרך נוסח יצחק בן צבי ודויד בן גוריון.
האם המספר "שתיים" המוכמן לאורך כל היצירה , והופעותיו מוזכרות בפרוטרוט ברישא של רשימה זאת, יש קשר לאירועים המפותלים בין שני העמים שנקרו על אותה כברת ארץ קטנה וצפופה? אני מניח שכן. גיבורי הספר מבקרים במלון "בראשית" במצפה רמון. בנסיעה של צבי לוריא דרומה למכתש רמון, כשהגשש חמיד נוהג, הם מגיעים למלון "בראשית", שם עובדת אחותו בניקיון חדרים. צבי מבקש לראות חדר מבולגן, לפני שהחדרנית תסדר אותו – ובכן, "בראשית" ותוהו ובוהו בחדר – בוודאי סצנה שכומנת סוד.
ציינתי לעיל את הרבגוניות של יצירת א"ב יהושע בתכנים, בעיצוב גיבורים, בתקופות היסטוריות ובזירות הגיאוגרפיות בהן מתארעות עלילות הספרים, אבל בכל אחד מספריו מורגש אותו "נוסח" רחב יריעה, ריבוי החזרות על אותו עניין תוך שינויים קלים המצריכים עיון ופירוש. והרי דוגמאות אחדות: בעמ' 167-164 יש חזרה על השיח אצל הנוירולוג; בעמ' 247 יש חזרה על הבעיות שמעורר המסעף מהכביש הראשי לכביש המתוכנן; בעמ' 272 מסופרת מחדש עלילתו של המורה הפלסטיני ושני ילדיו שהסתבך עם אנשי כפרו ועם המתנחלים; בעמ' 277, 280 יש שחזור השיחה שבין צבי ובין איילה; בעמ' 281 יש תיאור חוזר של המפגש הראשון בין צבי לעשהאל מימוני הצעיר; בעמ' 286 מוזכרת שוב כוונתו של הפלסטיני להסגיר את עצמו; בעמ' 305 מוזכר שוב סיפור האם החד הורית המבקשת להעלות את בנה להר נבו (רשימה חלקית).
ניסיתי לחפש משמעות לריבוי החזרות, וייתכן שיש לי גם הסבר, אבל על כך ניתן להרחיב ברשימה בפני עצמה.
משה גרנות