על ספר השירים של גד קינר קיסינגר

"סלפי"

ספרא 2018, 118 עמ'

בחרתי בשם שבכותרת משום התדהמה שאחזה בי כשקראתי את השיר "אבחון" (עמ' 11), שם מתוארת השירה כמי שתוקפת "כדלקת פרקים / או מכתב רשום מעורך / דין המתריע על חוב / שעוד לא סולק // והוא עומד בפינה / ומייבב."

והרי התרגלנו לחשוב שהשירה היא מתנת האלים ליחידי סגולה, אלה שמסוגלים להביע הגיגים, רגשות ותקוות, שאחרים יכולים רק לקנא בהם. והנה!

זכור לטוב נתן אלתרמן, אמן המילים, שחש כישלון לנוכח התשוקה האדירה להתבטא בשיר, אבל "העט" (= האמצעי המילוני), לדעתו, איננו מסוגל להתמודד עם המשימה ("איגרת" ב"כוכבים בחוץ").

כן, אבל להשוות את השירה לדלקת פרקים, למכתב רשום של עורך דין על חוב שלא סולק?! מן הסתם רק הפרפקציוניזם המופלג של המשורר של ספר זה כופה עליו היגדים כל כך בוטים.

בשיר "כאורח נשים" (עמ' 12) מושווית השירה לאורח נשים, אותה תקופה כואבת, ולעיתים מדכאה, שנשים מייחלות לסופה, אבל כשמגיעה הבלות – מצטערות. היגדים קשים למדי, וכפי שאתאר בהמשך – דרך הביטוי הזאת שולטת בכל הספר.

השירה, להבדיל מהפזמון, נכתבת, וגם נקראת, על ידי עילית, ונראה לי שללא מטען תרבותי נרחב, יתקשה הקורא להפנים את מכמני היופי שבשירה מיוסרת זאת. המשורר מביא איזכורים מסל התרבות העולמי, איזכורים המרמזים לרוב לכוונות מהופכות. הרי דוגמאות לאיזכורים כאלה:

השיר "היפוליטוס" (עמ' 32) מפגיש אותנו עם דמותו של אביו, תזאוס, ואימו החורגת שנענשה לאהוב את היפוליטוס – פדרה.

"סלפי. דה פרופונדיס" (עמ' 44) שולח אותנו אל האי האגדי אטלנטיס, המוזכר ב"טימיאס" שבכתבי אפלטון.

בשיר "חוקר ספרות נופש בקורינתוס" (עמ' 66) מוזכר החדר בו שחטה מדיאה את ילדיה כשהוא מושכר כצימר על ידי יאסון.

בשיר "פיגמליון" (עמ' 97), הנסמך על האגדה ב"המטמורפוזות" של אובידיוס על פסל גלתאה הנצחי שהפך בחסד אפרודיטה לאישה יפהפייה חיה – מתוארת הזקנה, שמרתיעה בכיעורה – ובתמורותיה היא ההיפך הגמור מקביעותו של יפי הפסל הנצחי.

בשיר "הולכים" (עמ' 102) מוזכרים סוסי הליוס אל השמש, וקרברוס, הכלב בעל שלושת הראשים השומר על השאול.

הספר משובץ גם באיזכורים מהמיתוס ועולם הקדושה של הנוצרים: בשיר "פיאטה" (עמ' 94) הקורא מצפה לסצינה דומה, בה מריה ביגונה הרב נושאת בחיקה את ישוע שהורד מהצלב, והנה הוא מקבל תמונת חיק הזויה לחלוטין: "...רק משושו הרך / של הכאב המפלח יאסוף אותי אל תוך / חיקו כמו מפית רכה המלקטת תיקן / ומשליכה מן החלון."

בשיר "קראקוב" (עמ' 50) מוזכר מזמור נוצרי עתיק בשם "סטאבאט מאטר", שעניינו סבלה של מריה הרואה את בנה על הצלב. את השיר הזה שרה מקהלת ילדים גרמניים במרחק של מה בכך מאושוויץ, שם נקטלו רבבות ילדים עם אימותיהם ואבותיהם.

השיר "בקשה" (עמ' 39) מפנה מבט אל המיתוס הנוצרי על ג'ורג' הקדוש שהכניע את הדרקון אשר שבה נערה, והנה בניגוד למטרת המיתוס להנציח תהילת עולם, מבקש הדובר ליהפך לדשן מגופו של הדרקון, שממנו תצמח ממלכה על גדות נהר הלתה, הוא נהר השכחה שבהאדס.

בשיר "אלוהים בוורשה" (עמ' 51) מוזכרים יוחנן הקדוש, מטבילו של ישוע, מרטינוס הקדוש, אותו חייל רומי שהתנצר בעקבות חלום שחלם, והפך לימים לבישוף של העיר טור, מוזכרת הכנסייה הישועית, כנסיית אנה הקדושה, היא אימה של מריה הבתולה, כנסיית רוח הקודש (שהרי מריה הבתולה לא התעברה כמו סתם בת חווה), והמשורר קובע: "... מרוב / קודש לא קמה בו רוח. / כנסיות ורשה סוגרות על אלוהים / משחקות איתו גולם במעגל".

השיר "סלפי. דה פרופונדיס" (עמ' 44) בחר המשורר את הנוסח הנוצרי למילים של פתיחת המזמור בתהילים ק"ל.

שיר סרקסטי במיוחד הוא "רמות האין שבים" (עמ' 78), שמתייחס בצורה ברורה לכפר השיתופי רמות השבים, שנוסד על ידי עולי גרמניה מהעלייה החמישית. הדובר מעיד שבילדותו היה שם, ואסף במו ידיו את הביצים שהטילו המטילות, ביצים שגרמו לשמחה ולנחת, אבל בעיניים מבוגרות הוא מצר על העינוי שעברו התרנגולות כמו בחדרי חקירה מזוויעים שבהם דולק האור ביום ובלילה (תחבולה לגרום להטלת כמות גדולה יותר של ביצים). הילדים ראו בעיניהם רק את החביתות בסוף הדרך, ולא את קרקור הזעקה בראשיתה. וכאן הוא מזכיר את דבריו האלמותיים של יאן הוס, שהועלה על המוקד בעוון כפירה בוועידת קונסטנץ, כשראה זקנה מוסיפה זרד למוקד האש: "סנטה סימפליסיטס," לאמור איזו תמימות קדושה!

כאיש שהתנסה בכל מכמניו של עולם הבמה, לא פלא הוא שמוזכרים בשיריו הסרט הגרמני האילם, הנחשב לקלאסיקה "הקבינט של ד"ר קליגרי" (עמ' 63), אופליה והמלט (עמ' 67, 99), השחקן האמריקאי בסרט האילם בעל פני האבן – באסטר קיטון (עמ' 73), "ווייצק" של גיאורג ביכנר (עמ' 85). כן מוזכרים בקובץ הסופר היהודי-גרמני ולטר בנימין (עמ' 47), הסופר הלאומן האיטלקי רודף הנשים ודוצ'ה של העיר פיומה – גבריאלה ד'אנונציו (עמ' 68).

יש בספר גם ארמזים מעניינים לפסוקים מהתנ"ך, מחז"ל, מהסידור ומהמחזור, שבאמצעות שיבוץ בהקשר שונה ובשינוי סדר מילים – מקבלים משמעות רחוקה מזאת שבמקור. הרי דוגמאות אחדות:

"קריעת שמה על המיטה" ("גילוי" עמ' 17. קריאת שמע על המיטה על פי מסכת ברכות ד' ע"ב; ס' ע"ב).

"אשרי אוהב המפחד תמיד" ("בשטח ההפקר", עמ' 24. משלי כ"ח 14).

"אבי אבי רכב ליבי ופרשיו" ("מבטו של אבי", עמ' 33. מלכים ב' ב' 12).

"... מי באש ומי / במים ומי בחרב ומי בגרים ומי בבוש מי / גז בגז ומי בעיתו ומי לא..." (CT" מוח", עמ' 34.

נוסח התפילה "ונתנה תוקף", במוסף לראש השנה ויום הכיפורים, המיוחס לר' אמנון ממגנצא).

"הרי אני כבן שבעים שנה / ולא ראיתי לילה נעזב" ("וכל תפרי אהבתי פרומים", עמ' 37. תהילים ל"ז 25).

"... שובי אטלנטיס למנוכייכי כי / אלוהי גמל עלייכי" ("סלפי, דה פרופונדיס", עמ' 44. תהילים קט"ז 7).

"ושמש בגבעון עברה לנוח / וירח בעמק אילון פרש על / בהונות, שלא תרגיש, לישון" ("שווא נח", עמ' 57. יהושע ז' 12).

"סרוחים על משכבנו" ("אנוכית שנתנו", עמ' 88. עמוס ו' 4).

"סוף דבר. הכול נאמר. / הכול נסגר". ("סוף דבר" עמ' 95. קהלת י"ב 13).

"השואל לאן אהה אתה אדוני אלוקים אתה ידעת" ("הולכים", עמ' 102. יחזקאל ל"ז 3).

וזוהי רשימה חלקית.

אתרכז עתה בפרוסודיה של גד קינר בקובץ הזה: כמעט בכל השירים שולטת הפסיחה, לאמור הרכב תחבירי אינו מסתיים עם תום השורה, אלא גולש לשורה הבאה. הרי דוגמה אחת מני רבות מספור: "... והבטון נאחז בו ואינו / מרפה כילד הרוצה להטביע / חותם ואינו מרפה בייאושו..." (עמ' 10).

יש גם שימוש באנפורה ואפיפורה. בשיר "כמו ולטר בנימין" (עמ' 47) חוזרת המילה "כמו" בראש כל בית (ראו גם עמ' 81); ובשיר "במקום" (עמ' 56-55) יש בו בית שכל שורותיו מסתיימות במילה "אדמה" (ראו גם עמ' 80).

פזמון נמצא בשיר "שווא נח" (עמ' 58-57) – כל בית מתחיל במילים: "אמרו לשווא לנוח / תנוח"; וראו גם בשיר "מאוצר זיכרונותיו החסכוני של חולה אלצהיימר" (עמ' 104) – הפזמון: "אני זוכר את עצמי", "איני זוכר את עצמי".

המצלול משמש את המשורר להביא בפני הקורא כפל השתמעויות. הרי דוגמה: "כשאדם קרוב אצל עצמו / מה קרבתו, ומה הקרבתו. / כדי קרבה של חשק ואיסור נגיעה או / כדי קרבת קרוב הבא אצל קרובו לנחמו..." ("כשאדם קרוב", עמ' 60).

"כאן רקחתי את ארס / אהבותיי. / וערש ילדיי" ("אני עובר דירה" עמ' 63).

"... יש גיל שגם / ללא האולטרה והסאונד אפשר לראות עורקים עורקים מצבא / הגוף..." ("פיגמליון" עמ' 97). – "... מה שקראו פעם / 'בין השיטין' / 'בין השוטים' / בין השותים באיזה פאב..." ("המקום שבו המלט מפסיק לשאול", עמ' 99).

המשורר נוקט מיספר פעמים במה שנהוג לכנות "קונסיט", לאמור שיר שלם בנוי על דימוי אחד. למשל השיר "סלפי" (עמ' 6), כולו בנוי על השוואה בין צילום עצמי להוצאה להורג; המחשבה נדמית בשיר "מחשבה" (עמ' 62) לציפור המבקשת חופש, אבל הדובר חוזר ויורה בה. בשיר "מעלית" (עמ' 98) נדמית המעלית לקשישה שהפילה את עובריה, ואוספת ברחמים עובר קשיש (הדובר?) שאיחר להפלה.

בקובץ השירים הזה ימצא הקורא היגדים מפתיעים במקוריותם: "באפילת מנהרות קמטייך" ("פעולות הצלה", עמ' 20); "עגילייך הם המרכאות הפותחות / והסוגרות בפני את פנייך היפות" ("גניבה ספרותית", עמ' 24); "גדר התיל של שפתי אוהבים" ("במקום", עמ' 56); "שפמו המחודד / שוחט את האוויר..." ("גבריאלה", עמ' 68); "הדממה בועלת אותי" ("אני מטליא שקט", עמ' 71); "לאורחיי אני מגיש פירות מיובשים / של הגיגיי בקערית מוחי..." ("פיאטה", עמ' 94); "עצמנו את עיניו הפעורות של / התריס" ("הולכים", עמ' 102); "ההיא שהיה לה רווח כזה בין / השיניים חרך הירי של תשוקתי" ("ונניח", עמ' 106).

למרות הווירטואוזיות שבה בוחר במשורר את הרכבי המילים, הוא מביע אי-שביעות רצון מהישגיו: "המילים דידו לפניי כרצים פיסחים / בעידן המיילים. ברחוב הסתובבו / רק אנשים לא מנוקדים בכתיב / חסר והולך. גם אני הופך בהדרגה / לבדם הכרות מעצמי, בית חרושת / ליצור כאבי פנטום ויש לי / נעל מיותרת." (עמ' 54).

איברים כרותים ודם שפוך כמשל נמצא בשירים נוספים: "סלפי. דה פרופונדיס", (עמ' 44); "השתיקה", (עמ' 69); "הזייה מזרח תיכונית" (עמ' 79). ויש גם שירים מדכאים למדיי על הזקנה: "פיגמליון" (עמ' 97); "המקום שבו המלט מפסיק לשאול" (עמ' 100-99); "השיר על הלסת" (עמ' 101); "מאוצר זיכרונותיו החסכוני והמדויק של חולה אלצהיימר" (עמ' 104).

והרי דעת המשורר על הדימויים, שהם אחד מיסודות הפרוסודיה: "במקום שבו כורים דימויים / אין מקום למשוררים. / ... וסוהרים עם מגלבים ממוסמרים / רוצעים לתפילין את גוום של מי / שחמדו דימויים ואנסו אותם / בשירים". ("במקום", עמ' 55). וכן, הדובר מלגלג על שירה פוליטית ("שירה פוליטית היום", עמ' 77).

השירים בספר זה חזקים מאוד ומטלטלים, וכמעט שלא נמצאת בהם הנחמה, שהקורא (זה שכתב רשימה זאת...) כל כך כמה אליה. מעט מהמין הזה מצוי בשירי האהבה ("עוד שיר אהבה", עמ' 18; "על אהבתנו כעת", עמ' 19; "גניבה ספרותית", עמ' 24).

משה גרנות