* מגלומן – במשך שנה ויותר, כמעט מדי שבוע, נתניהו מאיים על שריו בפירוק הממשלה ובהקדמת הבחירות, כדי לסחוט תמיכה בחוקים פרסונליים ובגחמות שונות ומשונות. ופתאום – חוסר אחריות לקיים בחירות פחות מארבע שנים אחרי הבחירות הקודמות.
נאומו המגלומני - אני אני אני, אני ואפסי עוד, הוא עניין פאתולוגי. הוא הקים את המדינה, היא קיימת אך ורק בזכותו, אם חלילה ימצמץ לרגע המדינה תיחרב.
והמון חסידיו השוטים: אמן ואמן.

[אהוד: אני חושב שזה היה נאום מצויין וכלל לא מגלומני אלא אישי, נרגש ואפילו כואב, לכן כנראה גם אני נחשב בעיניך "חסיד שוטה" של נתניהו.
אין שום פולחן אישיות סביב נתניהו. להפך, הוא נראה די מסכן ומוכה צרות, מבית ומחוץ – כשהוא מנווט בהצלחה את הספינה הסוערת ששמה ישראל וחוטף מכות מכל צד, ורבים הם החולמים לראות אותו כבר יושב במעשיהו כמו קודמו].

* המנהיגות משתלמת – נתניהו לא מיצמץ מול האולטימטום של בנט, והוכיח לעצמו, שמשתלם לפעול כמנהיג. ראוי היה שימנה שר ביטחון מן הליכוד, אבל זו כבר ציפייה מוגזמת מנתניהו.

* מגלומן 2 – גם בנט לוקה במידה לא מועטה של מגלומניה. האולטימטום של תיק הביטחון לעצמו או פרישה מהממשלה, כאילו ביטחונה של מדינת ישראל מותנה בכך שהוא יהיה שר הביטחון, מבטא ליקוי חמור בשיקול הדעת, במודעות העצמית ובהבנה הפוליטית. הוא טיפס על עץ גבוה, ודחק את עצמו לפינה, שבה כל צעד שיעשה – התפטרות או התקפלות, יהיה רע בעבורו.
איילת שקד החכמה נאלצה להיגרר אחריו. בסופו של דבר הוא קיבל החלטה פאתטית ונלעגת – להתקפל. יש רק החלטה אחת נלעגת ופאתטית אפילו יותר – לא להתקפל.

* בנט והלוקס – בספר הצ'יזבטים הפלמ"חי המיתולוגי "ילקוט הכזבים", מסופר על מרדוך הדייג, שלקח פעם את חבריו לשיט לילי בכינרת. כטוב ליבם עליהם התחילו לצחוק עליו ואמרו: "...אין לך אופי, נראה אותך זורק את פנס הלוקס לים!''
מרדוך התעצבן, וכדי להוכיח להם, זרק לבסוף את הלוקס למים.
"נו, מה תגידו עכשיו?" שאל.
השיבו לו החבר'ה: "אין לך אופי, כל אחד יכול להשפיע עליך..."

זו היתה דילמת ההתפטרות או ההתקפלות של בנט.

* נתניהו צודק – אני מסכים עם כל מילה של נתניהו, כראש האופוזיציה, על ממשלה וראש ממשלה שהיו נוקטים במדיניות ההבלגה וההכלה שהוא נוקט בגבול עזה.

* יוזמה הזויה – "חוק סער" הוא חוק הזוי, חוק פרסונלי לחלוטין, שנועד לשרת את נתניהו הפרנואיד, הרואה כל העת מאחורי גבו צל קנוניה להדחתו. נתניהו בדה מליבו את תיאוריית הקונספירציה החולנית על קנוניה בין גדעון סער וריבלין להדחתו, מתוך ניסיון לחסל את סער בפריימריז ולהמשיך להסית נגד ריבלין, וכעת הוא מנסה לשנות את חוק יסוד הממשלה כדי לחסום את הקנוניה שבדה.
כל ח"כ שתומך בחוק הזה, מאשר למעשה את תאוריית הקונספירציה המטורללת.
אני מקווה מאוד שכחלון, שכבר הצליח לבלום כמה יוזמות מטורפות, ובראשן החוק לעידוד שחיתות שלטונית ("הצרפתי" בכיבוסית), יבלום גם את היוזמה ההזויה הזאת.

* פולחן אישיות – כל אימת שאני מבקר את נתניהו, אני מוצף בתגובות כמעט אחידות: "שנאה... שנאה... שנאה..." כלומר, הביקורת נובעת משנאה.
איך להסביר את התופעה? אולי היעדר מענה ענייני לביקורת עניינית מביאה אותם למקום הקל הזה.
נראה לי שמדובר בתופעה עמוקה יותר, הקשורה לפולחן האישיות של נתניהו. הם באמת ובתמים הידרדרו למצב המנטלי של מחיקת האישיות של עצמם, המאפיינת את פולחן האישיות. במצבם, כל מה שהאליל חושב, הוא חושב גם בעבורם. המאמץ האינטלקטואלי שלהם הוא איך להסביר את החלטותיו הנכונות באופן מוחלט.
במצבם, הם באמת מאמינים שנתניהו הוא כליל השלמות. אם הוא עשה משהו או אמר משהו, ברור מראש שהוא עשה או אמר את הדבר הנכון, כי לא יכול להיות אחרת.
כיוון שהוא מגלם את האמת המוחלטת ואת הצדק המוחלט, ברור שאין מקום לביקורת עליו. וכיוון שיש ביקורת, ברור שהיא אינה רציונלית, אלא נובעת ממקום אמוציונלי. למשל, שנאה. רק שנאה יכולה להסתיר מעיני המבקר את האור הגדול והאמת המוחלטת.
וכיהודי, אני תמה. לשם מה טרח אברהם אבינו לנתץ את הפסלים של תרח אביו, אם בקרב צאצאיו יש תופעה כזו של פולחן אישיות?

* האסיר שלא השתקם – עצם חזרתו של האסיר המשוחרר דרעי לכנסת ולממשלה, גם אלמלא חזר לעולם הפשע, היא חרפה לחברה הישראלית. "הוא החזיר את חובו לחברה," אמרו תומכי חזרתו. נכון, הוא החזיר את חובו ולכן הוא חופשי ואינו יושב עוד בכלא. אך אין הוא ראוי להנהגה ציבורית.
המשפטיזציה ההרסנית יצרה תרבות מושחתת, על פיה אין עוד שיפוט נורמטיבי, ערכי, מוסרי, ציבורי, אלא רק משפטי-פלילי. אין עוד שיקול של ראוי או בלתי ראוי. מה שאינו פלילי – כשר. ואם אדם מושחת כבר ריצה את עונשו, ואת הקלון הפורמלי שבית המשפט קבע לו, הוא חף מקלון ויכול לחזור בכיף למקום הפשע, ממש לאותו משרד שבו חטא.
על פי אותה גישה, גם אולמרט וקצב יוכלו לחזור חלילה להנהגת המדינה.
והנה, מסתבר שהאסיר המשוחרר דרעי כלל לא השתקם.

* איזו דת? – המנהיג ה"רוחני" של ש"ס אמר שהמלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגד דרעי נובעת מ"רדיפת הדת".
איני יודע על איזו דת בדיוק הוא מדבר. לבטח לא הדת שבתורתה נכתב: "לֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם."

* עריצות המילייה – בפשקוויל שפרסמה בשוקניה, אריאנה מלמד נזפה קשות בשלמה ארצי, על כך שאינו ממלא את תפקידו – הוא אמן שכותב את השירים שלו, ולא את שלה. הוא לא צריך לכתוב שירים, אלא פשקווילים ובהם סיסמאות פוליטיות קיצוניות, שחור / לבן, כמו הפשקווילים שלה. והיא גם מכתיבה לו את המילים, ליתר ביטחון, שלא יתבלבל חלילה. ב"תרקוד", למשל, היה עליו לכתוב: "עד היום בסביבות חמש ושלושים / כוחותינו יורים בשטחים הכבושים."
אבל הוא, חסר משמעת שכמותו, שכח להעביר לצנזורה שלה את השיר, הוא העדיף "מציאות פרחונית של הרדופים, אירוסים, ברושים וירח" ולכן אין הוא אלא: "הזמר הלאומי של מדינת מירי רגב... היצרן הבכיר ביותר בתעשיית הפופ הנוסטלגית... אמן גדול בהכחשה של הפרוזאיות הישראלית... מאמי לאומי בלב הקונצנזוס... חובבי הנוסטלגיה והוא יוכלו להתמוגג ביחד על תמונת הישראליות המזויפת שלהם..."
בלה בלה בלה.
יש לשער, שאם יהיה פעם משטר שאריאנה מלמד תהיה קומיסרית התרבות שלו, שלמה ארצי יישלח למחנה לחינוך מחדש. לא יעזרו לו, להגנתו, שורות כמו: "אני נוהג זהיר מאנשים, מחלומות, מרוח גזענית. זו לא אותה המדינה," "האויב הזר נראה לו אנושי וגם פוחד... יש לנו ארץ – למה עוד אחת?" או: "'זמן צהוב' קורא גרוסמן למצב הרע... עוד לא למדנו כלום כך התברר" וכד'. זה לא יספק אותה ושכמותה.
איך זה קורה ש-90% מן האמנים מבטאים עמדות של 10% מהציבור? הרי אך טבעי שההתפלגות שלהם תהיה דומה להתפלגות בקרב כלל הציבור.
הפשקוויל של אריאנה מלמד נותן את התשובה: עריצות המילייה. עריצות חברתית, שהיא קשה לא פחות מעריצות של מדינה. לכאורה אין לה אמצעֵי אכיפה, אך זה לא נכון. יש לה אמצעִי אכיפה קשה ואכזרי מאוד. קוראים לו שיימינג. אמני ישראל פועלים תחת נשק השיימינג, ולכן הם אינם באמת אמנים משוחררים.

[אהוד: אני מסכים לדבריך ב-100%. ה-90% האלה, שרובם אידיוטים מוסריים, כופים את ליקוק התחת שלהם לפלסטינים ואת שנאת נתניהו – על 90% בציבור הישראלי שדיעותיו שונות משלהם, ועל מרבית היוצרים בישראל – שחלקם, אם לא רובם, מטעמי נוחות וקריירה, חוזרים ומדקלמים את החרא של העריצים האלה כאילו אלה הן דעותיהם. זו גם אחת הסיבות לכך שאני סופר נידח].

* ח"כ ליום אחד – עם בחירתו של ז'קי לוי לראשות עיריית בית שאן, והתפטרותו בשל כך מהכנסת, נכנסה לכנסת המועמדת הבאה ברשימת הליכוד, עו"ד אוסנת מארק. עד להצהרת בנט נראה היה שהכנסת תתפזר בשבועות הקרובים, והיא בקושי תספיק לכהן בתפקידה. היא לא הראשונה שנכנסה לכנסת בנסיבות כאלה, אך בעל השיא הוא צבי אלדרוטי, מי שהיה ראש עיריית מגדל העמק ומנכ"ל משרד ראש הממשלה. אלדרוטי היה המועמד ה-58 ברשימת המערך לכנסת בבחירות לכנסת השמינית (31.21.73). במהלך הכהונה מיספר ח"כים מן המערך פרשו (ובהם גולדה מאיר ופנחס ספיר), אחד – אברהם עופר, התאבד. לקראת סוף הקדנציה התפטר אהרון יריב ועבר לד"ש. עם התפטרותו נכנס המועמד הבא ברשימה, צבי אלדרוטי.
היה זה בעיצומה של פגרת הבחירות של הכנסת. יום לפני הבחירות לכנסת התשיעית התכנסה הכנסת לישיבת פגרה מיוחדת, ובה הושבע אלדרוטי, ח"כ ליום אחד. הוא קיבל בזכות פועלו הפרלמנטרי פנסיה של ח"כ ואת כל ההטבות של חכ"שים (ח"כים לשעבר) לכל החיים. כתוצאה מכך שונה החוק והוטלו הגבלות על ההטבות והפנסיה, כדי למנוע הישנות הדבר.

* שלמה אראל – אלוף שלמה אראל, מפקד חיל הים במלחמת ששת הימים, הלך לעולמו בגיל 98. יהי זכרו ברוך!
מבין חברי המטכ"ל של מלחמת ששת הימים, נותרו בחיים שניים: שייקה גביש, מי שהיה אלוף פיקוד הדרום, והוא עדיין פעיל מאוד, ואלעד פלד, מפקד אוגדה בפיקוד צפון.
שייקה גביש בן 93 ואלעד פלד בן 91.

* ביד הלשון: אליק נולד מן הים – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסמה מסה מעניינת של דוד שליט: " 'אקסודוס' אינו רק סרט על ההיסטוריה הישראלית, אלא מעשה היסטורי בעצמו." מתוך המסה: "ישראל רצתה לספר על עצמה את סיפור היהודי החדש, בן הארץ, אליק שנולד מן הים, שמחק את העבר."
אליק הוא אליהו שמיר, יליד תל-אביב, ספורטאי מצטיין – שחיין וכדורגלן, פלמ"חניק – מפקד ומדריך ספורט, שנפל כמפקד בשיירות לירושלים בתש"ח. אליק שמיר הוא אחיו הצעיר של הסופר, חתן פרס ישראל, פלמ"חניק בעצמו, משה שמיר.
משה שמיר כתב על אחיו את הספר "במו ידיו (פרקי אליק)". הספר נפתח במילים "אליק נולד מן הים." הביטוי הזה היה לסמל בתרבות הישראלית, לרעיון של יהודי חדש, חף משורשים יהודיים, משוחרר מנטל המסורת והדת, כאילו נולד מן הים. יש שהשתמשו בביטוי כגנאי לרעיון היהודי החדש ויש שהשתמשו בו לשבח.
אלא שמשה שמיר ממש לא התכוון, בביטוי שכתב, לסמל הזה, שהיה זר לו והוא התנגד לו. עד יומו האחרון הוא יצא שוב ושוב נגד סילוף כוונתו המקורית – לתאר את אחיו כבן תל אביב הקטנה, שילדותו ונעוריו עברו בשפת הים.
אורי הייטנר