[על פי מהדורת 2001]

פרושׂ כמניפה דמם צי הרפאים

מסביב לצלעותיו הזקופות של הר-סדום התעקלה הדרך בפנייה חדה. כלפי מערב-צפון, בואכה מצדה ועין-גדי, עברה על-פני האכסניה, ובהמשכה יצרה, יחד עם רכס ההר ומפרץ הים, קשת מתרחקת עם קו-החוף לעבר שיפכוֹ הרחב של נחל זוהר, הוא ואדי זְוֵיירָה. לצד דרום פנתה הדרך בכיוון בית-החרושת לאשלג והכביש לבאר-שבע. ושם, צמודה לצלע-ההר הכהה, השחירה בצל, כי השמש הסתלקה כבר מרום-השמיים אל פאתי הר-המלח במערב.
המזח הנטוש בלט כפיגום של בניין שזנחו אותו לפני שהושלם. כאשר התקינו אותו בשנות השלושים היו פני המים גבוהים במטרים אחדים, וכל שטח האכסניה והדרך העוברת לצידה נמצאו מתחת לפני הים. הגלים הנמוכים והשטוחים הגיעו ממש עד פתח המערה.
הקשר היחיד בין מפעל האשלג הצפוני לדרומי היה על-ידי הסירות, שהגיעו למזח ופרקו עליו את מטעניהן. שם היתה גם תחילתה של מסילת-ברזל צרה שנמשכה דרומה, עברה על-פני מחנה-העובדים הנטוש עתה, שדקליו ובנייניו הלבנים שיוו לו מראה אקזוטי, חצתה את הוואדי בפאת ההר הדרומית-מזרחית, מקום מוּעד לשיטפונות עזים בחורף, עד שהגיעה אל מפעל האשלג, שנמצא קילומטרים אחדים מדרום למחנה. המסילה שימשה לא רק להובלת תוצרת האשלג אלא גם להסעת העובדים בין המחנה לבית-החרושת. בשנים האחרונות נטשו אותה, ועתה עמדה ללא שימוש, וזרמי השיטפונות החריבו את הסוללה שלה מדי חורף יותר ויותר, ושוב לא הגיעה עד למזח. תוצרת בית-החרושת הובלה במשאיות ענקיות, בכביש שנפרץ בהרים אל באר-שבע, ומשם צפונה לנמל חיפה, או דרומה לאילת דרך דימונה. העובדים לא גרו במחנה אלא בבאר-שבע ובדימונה.
מחנה-העובדים הנטוש ניראה כמשכן של רוחות-רפאים. צריפיו ובנייניו, שהיו מסויידים לבן מפני החום, ידעו תקופות אחרות של זוהר ופעילות. מאות פועלים, בהם פלוגת הקיבוץ, מיטבחים, חדרי-אוכל, משכנות עובדים, קנטינה, קולנוע, מרפאה ומשרדים. במלחמת 1948 היה המקום נתון במצור, מנותק מצד הים והיבּשה גם יחד, וקשרוֹ עם החוץ היה בדרך האוויר בלבד. מזמן שנכנס צה"ל לסדום, בדרך-העקיפין של הערבה, ועד לפריצת הכביש החדש מבאר-שבע לאחר שנים אחדות, שוּתק המפעל והמחנה נעזב מיושביו. לאחר חידוש העבודה בחרו רוב הפועלים להתגורר עם משפחותיהם מחוץ לסדום, באקלים נוח יותר, ומחנה-העובדים שוב לא חזר לתפארתו. בניין המרפאה היה היחיד שהשתמשו בו. יתר צריפי-המגורים רחבי-המידות עמדו ריקים. קראו להם בשם "לולים" בשל דפנות הרשת הנמוכות, שמותקנות בגובה מועט מן הקרקע לכל אורכם, לאפשר את זרימת האוויר.
הים נסוג אחור לאורך קילומטרים רבים וחשף רצועת-חוף חדשה ברוחב מאות מטרים. השיפוע של קרקעיתו, בחוף הדרומי, היה מועט כל-כך, עד כי היטשטשו גבולותיה של הגדה הדרומית, סמוך לבית-החרושת, ולא היתה הפרדה בין קו-המים לתחילת אזור הביצות הטובעניות, שאי-אפשר לשוט בהן בסירה, אך לא לעבור אותן ברגל.
צל ההר התארך וכבש לעצמו עוד חלקים במחנה הנטוש, ובלע בשחורו את מיבניו המלבינים והסתיר אותם מעין רואה. באור בין-הערביים דמו הבניינים לעצמותיה המלבינות של חיה קדמונית, ששִלדה התפזר בישימון. בגלל נסיגת הים הוארכה והועמקה התעלה המושכת את מימיו לבריכות-האידוי המשתרעות בבקעת אל-גוֹר, ממזרח לבית-החרושת. נתיב התעלה מקביל לסוללה של מסילת-הברזל הצרה. ובין המחנה הנטוש לבין בית-החרושת, על שפת הוואדי הרחב, נמצא מסלול מוזנח של שדה-תעופה למטוסים קלים, שבהם הצליחו בקושי רב להעביר אלונקות עם פצועים בימי המצור בסדום.
שלד המזח העזוב הִשרה אווירה מוזרה על פינה זו של החוף, שממנה ניראו בית-החרושת לאשלג, המחנה הנטוש והאכסניה. מגוחך היה המזח למראה בהתנשאו בלב היבשה, מוגבה ותקוע במרחק רב מן הים. היה קשה לשער מראה ים וספינות שהגיעו אי-פעם אל פיגומו ופרקו את מטענן, מראה אנשים שהתרוצצו מסביב לו, במקום המרחף עתה באוויר. רחוק מן החוף עמדו דוממות על עוגניהן אסדות-משא כבדות, ספינות, סירות-מנוע, צי שחור ושותק, מוזנח ומיותר, אשר חדל זה כעשר שנים למלא את תפקידו – הקשר עם המפעל בצפון, ומשם אל הארץ כולה. המפעל הצפוני נחרב על-ידי פועליו היהודיים במלחמת 1948, בזמן שנסוגו משם בצי הספינות לעבר סדום והתבצרו בה למשך הקרבות, עד יעבור זעם. מה שהותירו, השלימו הערבים במלאכת ההרס. מאז נישאר המפעל הרוס ושמם תחת השלטון הירדני. ואילו הצי, מיום הפלגתו האחרונה דרומה עם הנשים והטף, שוב לא הצפין לעולם, חוץ מאותה ספינת-מנוע שהשתתפה בכיבוש עין-גדי ושימשה לקשר עם הנקודה החדשה עד שהותקנה דרך-העפר המוליכה אליה.
פרוש כמניפה דמם צי-הרפאים. שומר בחובו את סוד נסיעתו האחרונה עם מאות אנשים, ציוד ומזון, עֵד לשריפת פרי עמלם של מאות עובדים בעשרים שנות עבודה. את קבוצת בית-הערבה הרסו תושביה ערב הפינוי, שברו מכונות ומכשירים, כלי-מיטבח ורהיטים, לבל יפלו בידי האוייב. שדותיה, שנשטפו בעמל רב מן המלח והפכו לאדמה פורייה – שממו עתה. שדה-התעופה נחרש בטרקטורים, ואת אלה שרפו מפעיליהם מיד בגמר העבודה. מפעל-האשלג, בית-החרושת לברום, מחסני-העצים, בתי-המלאכה, מחסני-התוצרת הגדולים, המוסך ובו חמש-עשרה מכוניות – על הכול שפכו דלק והעלו באש בשנת 1948. בתחנת-הכוח החשמלית חיבלו עובדיה, וגם היא עלתה בענן שחור. וכך גם מחסן הצמיגים. הקטרים, הרהיטים, חדרי-המשרדים. כשהפליגה השיירה דרומה בדרכה האחרונה, עלו אחריה השמיימה לשונות-אש גבוהות ותימרות עשן שחור, סמיך וכבד, ונשמעו קולות-נפץ. פני הנמלטים היו מועדים אל מקום-המקלט בסדום, אך לרגע דימו כי את סדום הנהפכת במְטר גופרית ואש הם עוזבים אחריהם.
אהוד בן עזר