45 שנה מלאו בימים אלה לפטירתו של דוד בן גוריון, גדול מנהיגי ישראל, מייסד המדינה.

כדי להמחיש את גדולת מנהיגותו, אביא חלקים מנאום שנשא בוועד הביטחון בעיצומה של מלחמה השחרור, ב-3 בפברואר 1948, כשלושה חודשים וחצי טרם הכרזת המדינה. דומני שיש בהם נגיעות רבות לאקטואליה של ימינו.
ידוע הוויכוח שקדם להחלטה הנועזת להכריז על המדינה, תוך ידיעה שכל צבאות ערב יפלשו אליה ביום הקמתה כדי להטביעהּ בדם, כאשר מפקדי "ההגנה" הציגו את הסיכויים לנצח כ"פיפטי פיפטי" וכאשר ארה"ב הפעילה לחץ מאסיבי לדחות את ההכרזה. בן גוריון, בחושיו ההיסטוריים הנדירים ובכושר מנהיגותו יוצא הדופן, הבין שזה "עכשיו – או לעולם לא," הכריע, הטיל את כל כובד משקלו ומנהלת העם קיבלה את ההחלטה.
בנאום שאביא כאן, התייחס ב"ג לגישת ה"ריאליסטים" שטענו שהמאמץ לשחרר את הנגב הוא מאמץ סרק שמסכן את הקיים, וקראו לקצר את החזית כדי להגן על הקיים. וכה אמר ב"ג:

"... נאמר כאן שעלינו לשמור על הקיים, ואסור לבזבז כוחות על כיבוש המדבר שאינו בידינו. ועוד אומרים: הנגב 'לא יברח,' והיישוב הקיים עומד בסכנה, ועל כן – כל הכוחות להגנת הקיים.
"אני חולק על גישה זו ושולל בהחלט וללא כל סייג את רעיון השמירה על הקיים. אמנם, אנחנו מגִנים, כאז כן עתה, על כל נקודה יישובית, אבל הפעם אין זו מגמת התגוננותנו. אין זה ויכוח תיאורטי. בקביעת מגמת מלחמתנו תלוי, לדעתי, הכול: גם המאמץ שייעשה וגם התוצאות שיושגו.
"עלינו לראות בבהירות מלאה מהי מטרתו של האוייב. הפעם אין זו התנקשות ביישוב זה או אחר, במיספר יישובים, או אפילו ביישוב כולו. האוייב מבקש הפעם לעקור את 'הסכנה הציונית' הצפויה לפלשתינה כחלק משטחי ערב, ומנקודת מבטו הוא רואה את הדבר נכוחה. ואף מלחמתנו אנו יש לה מטרה אחת ויחידה: מלחמה על הגשמת הציונות, אם לא במלואה, הרי לפחות על התנאים ההיסטוריים המבטיחים את הגשמתה, ולא רק הגנה על קיומו של היישוב. זהו הכיוון של מלחמתנו, אם כי דרכיה ישתנו מזמן לזמן. איני יודע אם אני מביע דעת המוסדות, אבל אם ישָׁנוּ כיוון זה – הרי האיש המדבר אליכם לא יישב במוסדות ההם ואף לא בוועד זה."

בן גוריון הצביע אז על אמת הסכסוך, כפי שהיא עד היום. אין זה סכסוך על טריטוריה זו או אחרת, אלא על זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. כאז, כן עתה, מטרתו של האוייב היא לעקור את "הסכנה הציונית". וכאז, כן עתה, מטרה אחת ויחידה למלחמתנו: הגשמת הציונות.

"מלחמתנו אינה הגנה על הקיים – כי לדעתי אין 'קיים' בארץ, במובן ההיסטורי של מילה זו. הקיים – אם עליו בלבד נגן – אינו אלא בית קלפים שיתפזר על ידי כל רוח מצויה ובלתי מצויה. לא אוכל לקבל הצעה שלא להגן על המדבר – באשר אנו חייבים בהגנת תל-אביב. אם לא נעמוד על המדבר – לא תעמוד תל אביב. קיומו של הנגב הוא אולי ממשי יותר מקיומה של תל-אביב. הראייה ההיסטורית אומרת לנו ששום דבר יהודי לא יהיה קיים בארץ אם לא נבטיח ניצחונה של הציונות. הוצאת שנים עשר מיליון דונם אדמת מדבר מהחשבון – הוא חשבון לא ציוני, והמגִנים מגִנים על הציונות, לא פחות ולא יותר. טעות היא להניח שהנגב 'לא יברח' – ועלינו עכשיו לקיים בידינו מה שבידינו, כפי שסבורים פלוני ופלוני מהיושבים כאן. אם לא ניקח עכשיו את המדבר – לא זו בלבד שהנגב 'יברח', אלא איני בטוח אם נוכל לשמור בידינו את תל-אביב."
כשאני קורא את דבריו של ב"ג על אודות הרעיונות של "הריאליסטים" אז, איני יכול שלא לחשוב על "הריאליסטים" עכשיו, שמסבירים מדוע הצתת שדות הנגב המערבי ומאות רקטות על יישובי הנגב המערבי, הם עניין מינורי, כל עוד לא נוחתת הרקטה הראשונה על תל-אביב, "הבירה הכלכלית של ישראל."
דבריו של צחי הנגבי, הם תרגום למילים של המדיניות של ראש הממשלה. בן גוריון מיטיב להשיב להם.

"השאלה אינה אם לעזוב או לא לעזוב את הנגב, אלא אם ללכת או לא ללכת לנגב. אין אנו נמצאים עדיין בנגב. הנקודות המעטות שיש לנו בדרום אינן הנגב, ואם לא נשלח כוח מספיק לנגב, פירוש הדבר שאנו עוזבים אותו. אם אנחנו לא נהיה שם – הם ייקחו אותו באפס-יד, ואין זו אלא אשליה ריקה שלאחר זמן ייתנוהו לנו.
"אין הבדל מבחינה זו בין מפעל ההגנה ובין כל מפעלנו ההתיישבותי בארץ. כל מי שעלה לארץ, לא עלה ליהנות מן הקיים. הקיים אינו מספיק גם עכשיו, וודאי שלא הספיק לפני 30 שנה, 40 שנה, לפני 70 שנה. כל בני דורי שבאו לארץ – לא באו ליהנות מתל-אביב, כי תל-אביב לא היתה קיימת אלא בדמיון. שטמפפר וסלומון לא באו ליהנות מפתח-תקווה כי אף היא לא היתה קיימת אלא בדמיונם. וקיום דמיון זה – ולא הקיים למעשה – היה המניע של כל חלוצינו. הוא גם המניע של כל מגִנינו, הבחורים העומדים לילה לילה להגן על שכונת התקווה – לא הם שהקימו את השכונה ולא הם שבנו אותה, ויותר משהם מגִנים על השכונה הם מגִנים על התקווה, ותקוות הנגב היא לא פחות ריאלית כגורם חלוצי ומלחמתי מהריאליות של תל-אביב."

תופעה שלילית, אנטי מנהיגותית, שאנו נחשפים אליה לאחרונה, היא הסתתרות ההנהגה המדינית מאחורי גבו הרכב של הדרג הביטחוני הביצועי. אני קורא את הכותבים בהערצה על הצלחותיו הביטחוניות של נתניהו ובאותה נשימה תוקפים את כישלונותיו של הרמטכ"ל. המסר ברור – ההצלחות הן של הדרג המדיני, הכישלונות הן של הדרג הצבאי. כאשר ראש הממשלה מחליט להבליג על טרור ההצתות ולהכיל אותו, ודבק בדרך זו 7.5 חודשים, חצי הביקורת מופנים כלפי הרמטכ"ל אייזנקוט, תוך התבססות על הדלפות מגמתיות של איזו אמירה שהוא אמר או לא אמר בישיבת הקבינט. בן-גוריון סלד מן התרבות הפוליטית האנטי מנהיגותית הזאת. הוא לא הסתתר מאחורי הקצינים, ולקח אחריות מלאה. הוא הבהיר, שהדרג המדיני ואך ורק הוא, קובע את המטרות, מעצב את המדיניות ולכן הוא הנושא באחריות.

"נאמר כאן שמומחים צריכים לקבוע דרכי המלחמה. ודאי שאנו זקוקים בכל מפעל למומחים. אנו זקוקים להם בחקלאות, בחרושת, בחינוך וגם במלחמה. אבל שום מומחה לא יקבע על מה נילחם ועל מה לא נילחם. אני מרחיק לכת וטוען: שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת, אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע מידות היכולת. מטרה מצומצמת – מצמצמת יכולתנו, מטרה מורחבת – מרחיבה. מי הוא המומחה אשר יגיד לנו עד היכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי? אם נרצה להוביל מים לנגב – יאמר לנו המומחה איך לעשות זאת, אבל לא נשאל אותו אם כדאי או לא כדאי להוביל מים לשם. ואיני מוכן לשאול שום מומחה אם כדאי להילחם על הנגב. אני בטוח כי בכוחנו להגן על כל ארץ ישראל, ואני יודע מהו מקור הכוח שלנו. אם המומחה יידע מידת כוחנו, יוכל לייעץ כיצד להשתמש בו באופן היעיל ביותר. ואם יידע מהי המטרה שלנו ומה הם האמצעים שבידינו – ייעץ הדרך המעשית ביותר להשגת המטרה. את המטרה עצמה יתווה רצוננו הציוני, ובגודל הרצון – תלוי גודל הכוח."

בתחילת דצמבר 1967, ארבעה חודשים וחצי לאחר שחלוצי קיבוץ גולן (לימים – מרום גולן) עלו ליישב את הגולן, ערך בן גוריון בן ה-81 את ביקורו השני בקיבוצם הצעיר. נפעם, הוא כתב מכתב קצר לשותפו ההיסטורי ויריבו ההיסטורי יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בזו הלשון:
"הייתי בשבוע שעבר שנית ברמת הגולן ונהניתי הנאה מוסרית בפגישתי עם חברי הקיבוץ המאוחד המקימים יישוב ברמה זו. אני מקווה שגם השומר הצעיר, למרות הכרזותיו, ייתן יד למפעל זה, כי רק מפעלים אלה יתנו לנו את הרמה – שהוא צורך חיוני לביטחוננו."

2. צרור הערות 25.11.18

* דילמת השלום – ישראל נמצאת בעיצומו של מהלך מדיני היסטורי, של הידוק קשריה עם מדינות ערביות ובראשן סעודיה. ובעיצומו של התהליך – מבוכה קשה, עם חשיפת פרשת הרצח המזוויע של העיתונאי חשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול, בהוראתו של אדריכל ההתקרבות לישראל, יורש העצר בן סלמן. ונשאלת השאלה – האם ראוי שישראל תתקרב למשטרים נוראים כאלה?
הדילמה היא אמיתית, אבל יש לקרוא לילד בשמו. הדילמה היא דילמת השלום במזרח התיכון. כלומר השאלה היא האם על ישראל לחתור לשלום עם שכנותיה, למרות משטריהן הרצחניים, או לוותר מהסיבה הזאת על השלום.
עלינו להיות אמיתיים – כל שלום עם שכנינו, הוא שלום עם דיקטטורות. כך הסכמי השלום עם מצרים וירדן, בוודאי ההסכמים עם יאסר ערפאת – רב המרצחים והארכי טרוריסט, והמו"מ עם רוצח ההמונים חאפז אסד, שרצח עשרות אלפים מבני עמו בטרם התברר שקוטנו של בנו, בשאר, עבה ממותניו.
אין זה מתפקידנו להיות השוטר של המזרח התיכון ולא המחנך של המזרח התיכון. ישראל אינה מעצמת-על ואין לה שאיפות כאלו. ישראל שואפת, בסה"כ, להיות מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל, שחיה בשלום עם שכנותיה. את השכנים לא אנחנו בחרנו.
מה שחשוב הוא לא ללכת שולל אחרי הבטחות שווא של האוייב (ע"ע הסכמי אוסלו) ולא לוותר ויתורים המסכנים את ביטחוננו ואת האינטרסים הלאומיים שלנו. ובמגבלות הללו – עלינו לחתור לשלום עם שכנינו, חרף העובדה שאנו חיים בשכונה בעייתית, בלשון המעטה.
עלינו לחתור לשלום, אבל את הרעיונות על "השתלבות במרחב" מוטב להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה. השתלבות במרחב? לא, תודה!

* רהב ושחץ – עולים שלושה חברי קבינט בזה אחר זה לבמת כנס ג'רוזלם פוסט, ומתחרים ביניהם בדברי רהב ושחץ: "נכבוש את עזה... סינוואר – קיצך קרב... סינוואר לא יסיים את חייו בבית אבות... נמוטט את שלטון חמאס."
אף פעם אין מקום להתלהמות הזאת, אך כאשר הפער בינה לבין פעילות ישראל גדול כל כך, היא פאתטית, ומציגה את ישראל בעיני האוייב באור נלעג.
לתופעה הזאת יש שם: פריימריטיס.
לפחות הם למדו את הלקח של ליברמן, ולא קצבו שעות.

* המתנה הטובה ביותר – בבחירות שנערכו לאחר מלחמת יום הכיפורים, המערך ניצח שוב, עם 51 מנדטים, למרות המחדל, וגולדה מאיר הרכיבה ממשלה, שכיהנה שבועות אחדים, עד לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט.
בהרכבת הממשלה היו קשיים רבים ומשברים, ושיאם – איום אי הצטרפות לממשלה של שרי חטיבת רפ"י במפלגת העבודה, משה דיין ושמעון פרס. גולדה וראשי המפלגה חששו מאוד שהדבר יביא לפרישת רפ"י וחבירתה לליכוד שבאופוזיציה. אך המשבר נמשך וגולדה הציעה את תפקיד שר הביטחון לח"כ החדש יצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים.
כאשר רבין קיבל את ההצעה, שר הביטחון דיין הבין שכנראה מוותרים עליו. פרס הבין שרבין יקודם להנהגה הבכירה והוא יישאר מאחור. והם מיהרו לרדת מן העץ. אך יורדים מן העץ? דיין, שר הביטחון, בדה מתיחות ביטחונית בגבול סוריה, שעלולה להביא לחידוש המלחמה, הכוננות כבשה את הכותרות, ודיין ופרס גילו "אחריות" והחליטו להישאר בממשלה.
למה נזכרתי בכך? בשל האמירות של נתניהו על כך שאנחנו "בעיצומה של מערכה" והרמזים שפיזרו מקורביו, כמו למשל ח"כ זוהר, על הדברים שהציבור לא יודע בלה בלה בלה, כדי למנוע את המשבר.
מסתבר, שאין חדש תחת השמש. נתניהו אינו הראשון שמשתמש בשם הביטחון לשווא לצרכיו הפוליטיים. אולם העובדה שהיו תקדימים, אינה הופכת את הנוהג הזה לפחות נפסד.
בביוגרפיה "גולדה – ביוגרפיה פוליטית" מאת מירון מדזיני מסופר:
"ביום שהיה אמור להיות יומו האחרון במשרד הביטחון, היו לדיין כנראה מחשבות חדשות. הוא ופרס הלכו לגולדה ואמרו לה, כי הגיע מידע על תנועות מאיימות של הצבא הסורי ולכן הם החליטו להישאר בממשלה. היא פרצה בבכי, 'זוהי המתנה הטובה ביותר שיכולתי לבקש...' אך הציבור לא הלך שולל. אבן ציין כי לא היה ניתן למצוא אפילו תריסר ישראלים שלקחו את האיום הסורי ברצינות. אבל המשבר נמנע, לפחות זמנית."

* חשיבותה של ועדת גולדברג – שרים בכירים קוראים לבטל את ועדת גולדברג – הוועדה הבוחנת את טוהר המידות של מועמדים לתפקידים בכירים.
אני מציע לא להיחפז, ולהיזכר מה גרם להקמת הוועדה.
היה זה מינויו של רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, בינואר 1997, בידי ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי. רוני בר-און לא עמד בשום אופן בקריטריונים לתפקיד, ועם מינויו המפתיע, איש לא חשד שהוא נבחר בזכות כישוריו, או כדי שייטיב לבצע את תפקידו, לחיזוק שלטון החוק בישראל.
בר-און מונה רק מסיבה אחת – זו היתה הדרישה של הנאשם בפלילים אריה דרעי, שבר-און הבטיח לו עסקת טיעון נוחה, כנראה תמורת תמיכת ש"ס בהסכם חברון. היה זה קשר פלילי להשתלטות על התביעה הכללית ועל תפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
בעקבות הביקורת הציבורית, בר-און התפטר כעבור 48 שעות. הוקמה ועדת שמגר שבעקבות המלצותיה החליטה הממשלה על הקמת הוועדה הבוחנת את כשירות המועמדים לתפקידים בכירים.
אני מכיר את התאוריה על פיה עצם העובדה שנתניהו בחר בבר-און, פירוש הדבר שזה רצון העם, זה שלטון הרוב, זאת הדמוקרטיה וכו'. אבל אין דמוקרטיה ללא שלטון חוק. ואיני רוצה לדמיין מי עלול היה להתמנות היום למפכ"ל המשטרה, אם זה היה תלוי רק בנתניהו.
טוב שיש ועדה כזאת.

* מזהה תהליכים – האלוף יאיר גולן תקף בחריפות את השר בנט. במדינה דמוקרטיה מתוקנת, הצבא כפוף לממשלה, וקצין במדים אינו תוקף שר בממשלה. אבל ממי שבנאום בשם צה"ל בטקס ממלכתי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה השווה את ישראל לגרמניה הנאצית וסיפק תחמושת לגרועים בשונאי ישראל, כמו BDS ורוגל אלפר, אי אפשר לצפות שיבין מהי דמוקרטיה.
את יאיר גולן צריך היה להדיח ביום שבו אמר את דברי הבלע ההם.

* שלוח רסן – בראיון שבו תקף את בנט, נשאל יאיר גולן על דבריו בטקס יום השואה, בהם השווה את ישראל לגרמניה הנאצית ואמר: "אני חושב שדבריי היו מרוסנים מאוד." לא סתם מרוסנים. מרוסנים מאוד. מעניין מה האיש שלוח הרסן הזה היה אומר, אלמלא ריסן את עצמו. אולי היה מגנה את ישראל על תאי הגזים ומחנות ההשמדה לערבים?

* לא ראוי לדיון – אפרופו יאיר גולן. אני ממליץ לכולם לנהוג כמוני כלפי מי שמשווים את ישראל לגרמניה הנאצית. אין להיכנס איתם לדיון המוכיח את ההבדל בין המקרים, כי עצם הדיון הזה נותן לגיטימציה להשוואה הנואלת, בין דברים שאינם נתונים להשוואה. אסור להיכנס למלכודת הזאת. כשאני שומע השוואה כזאת, אני פשוט אומר לבעל ההשוואה, שאיני נוהג לדון עם מכחישי השואה.

* הפתעה – במסגרת סדרת הרצאות על אישים בתולדות הציונות, במכינה הקדם צבאית במיצר, הוזמנתי להרצות על שני אישים. הדמות הראשונה עליה הרציתי הייתה אבא קובנר. פתחתי את הרצאתי בשאלה: מי כאן שמע אי פעם על אבא קובנר? הייתי בטוח שתתרוממנה ידיים בודדות. להפתעתי, עשרות אצבעות הורמו. איזו הפתעה!
שאלתי אותם היכן ומתי שמעו, והבנתי שבעיקר במסעות לפולין ובהכנה לקראתם. עוד סיבה טובה להכיר בחשיבות המסעות הללו.

* בלאק פריידיי שלי – טוב, אז איך ביליתי את בלאק פריידי? בשופינג, כמובן. בסטימצקי קצרין קניתי עיתונים, ובכלבו של אורטל קניתי מוצרי חלב, פירות, ירקות, פיתות ולחמניות.

* ביד הלשון: שחיתות – במכתבו למפקד פיקוד המרכז התריע אל"מ אלון מדנס על שחיתות בצה"ל וכתב: "לא נתקלתי במעטפות דולרים בצבא, אך כולם פגשו את תופעת 'סדֵר קורס לבן שלי'."
האם פרוטקציה כזו היא שחיתות? בשיח המשפטיסטי פליליסטי שהשתלט על החברה הישראלית, ויתרנו על שיפוט ערכי, מוסרי, נורמטיבי, ציבורי – של אישי ציבור, והשיפוט הוא רק פלילי. כל מה שאינו פלילי – כשר. איננו מעמידים בפני מנהיגינו רף מוסרי וערכי גבוה, אלא מסתפקים בסף הפלילי הנמוך מאוד מאוד – לא להיות פושעים פליליים. אם לא הוכח בבית משפט שאיש ציבור הוא עבריין, אין כל בעייה. זו לא שחיתות.
עצם הגישה הזאת מושחתת. שחיתות אינה עבריינות. בערך שחיתות במילון אבן שושן, כלל לא מוזכרת עבירה על החוק. כלל אין נגיעה לפלילים, אלא: "שחיתות – קלקול, השחתה... השחתת המידות – קלקול מוסרי."
החזרת המילה שחיתות למשמעותה המקורית בשפה העברית, היא מרכיב חשוב בתיקון החברה ובמלחמה נגד קלקול המידות.
אורי הייטנר