הייתי חבר קיבוץ עין-גדי בשנים 1958-1956 ותקופת-זמן גם שימשתי כאופה וכמזכיר-פנים. מבקרים רבים ואורחים מוזרים הגיעו אלינו, אחד מהם היה טייס-גרמני לשעבר, אוסקר אֵיידֶה (ייתכן שלא קלטתי במדוייק אז את שם-משפחתו, שאולי בוּטא עם רי"ש בסוף, איידר), שחזר בשנת 1957 משהות ממושכת באשראם בהודו, ואני אירחתי אותו אישית והרביתי להסתובב ולשוחח איתו, והוא אף השאיר לי חומר מודפס על האשראם ששהה בו.
בתקופת שהותו של אוסקר אצלנו הגיעו לילה אחד אחרי חצות, בשבוע הראשון של פברואר 1957, חברתנו אורה זמיר ובעלה יונתן עם בתם עינת, בת שלושה חודשים, התינוקת הראשונה של הקיבוץ הצעיר. משאית המֶק הגדולה של המשק, עִם האֵם והתינוקת בקָבּינה, עשתה במשך תשע שעות את הדרך החורפית המשובשת, כי טרם נסלל אז הכביש מסדום לעין-גדי. מיד כשנודע דבר בואם התמלא חדר-האוכל הקטן בחברות ובחברי המשק, שחלקם התעוררו משנתם, וכולם פרצו בריקוד נלהב כאשר אורה עם התינוקת בזרועותיה עומדת במרכז המעגל המתנועע ושר. אותה שעה ניגש אליה אוסקר במין הילוך של ריקוד-למחצה ונתן לה שי את צעיף-המשי הצבעוני שלו. אינני זוכר אם גם רקד.
שאר ההתרחשויות בסצינה הדומה של האם והילד, באכסניה בסדום, הן בדויות. אמנם, חיצוניותם של אחדים מחברי עין-גדי המופיעים באכסניה בסדום עוצבה על פי חבריי לגרעין "שדמות", שייסד את המשק.
קיבוץ עין-גדי, על צריפיו ועל חדר-האוכל שבו התרחש המחזה, עדיין שכן בתקופה ההיא במיבנים ששימשו את היאחזות הנח"ל שקדמה לו. בתוך שנים אחדות הועבר הקיבוץ לפְּלַטוֹ, הרמה שמדרום לנחל ערוגות, ומן הנקודה הישנה אשר לרגלי תל-ג'וּרן לא נישאר הרבה והיא נותרה בעיקר בזיכרונם של אלה שחיו בה.

*
ב-27 בפברואר 1966, למחרת היום שבו סיימתי בירושלים את כתיבת הנוסח הראשון של "אנשי סדום", כתשע שנים לאחר ביקורו של אוסקר איידה בעין-גדי, פתחתי את גיליון "ידיעות אחרונות" מאותו יום ומצאתי בו כתבה שכותרתה: "אל האמת יש רק דרך אחת – ספר התנ"ך", וכותרת-המישנה: "קובע הטייס הנאצי-לשעבר, המבקש עתה להתגייר. מתגורר בצריף בודד ליד יוקנעם".
צבי טל, כתב העיתון בחיפה, מספר כי משעול צר ופתלתול בהרי מנשה מוביל אל צריף בודד, מוקף גדרות. על השער כתובת בצבע לבן: "ברוך הבא בשם ה'". ליד הכניסה ניצבת תיבה קטנה. בתוכה, פנקס זעיר לרשום הודעות, וטבלת זמני הדלקת נרות של שבת. זהו מקום מגוריו של אוסקר אנטון אדר, לשעבר טייס בחיל האוויר הנאצי, כיום – מועמד לגיור על-ידי בית-הדין הרבני בחיפה.
דרך ארוכה עשה אוסקר בן הארבעים ואחת מעיר מולדתו נירנברג שבגרמניה ועד לצריף שבהרי מנשה. גרמניה של 1925, רווייה רעיונות התורה הנאצית. בצעדיו הראשונים סופג הילד-הנער רעיונות אלה ומאמץ לעצמו בהתלהבות-נעורים את השקפת-העולם הנאצית. "אבא, אימא ואחותי היו אנטי-נאצים בסתר. אני הייתי הכבשה השחורה במשפחה. האמנתי ברעיונות הנאצים ונאבקתי על הגשמתם."
בן ארבע-עשרה התהדר במדי הנוער ההיטלראי. הוא בלט כבר בראשית דרכו, ומוּנה כמדריך במסגרת זו. בגיל שמונה-עשרה גוייס לחיל האוויר הגרמני. עברו "הנקי" מקנה לו זכויות. עד מהרה מוענקת לו דרגת סמל בחיל. "חשבתי שזה משהו גדול. חשבתי שאני מגן על המולדת מפני הקומוניסטים ואויבי גרמניה האחרים," אומר היום אוסקר במרירות. בחיל-האוויר הגרמני שירת באוסטריה. לדבריו לא היתה לו הזדמנות לצאת לפעולות קרביות. "הייתי עדיין בשלבי אימונים. היה מחסור חמור בדלק, ולכן הפסיקו את אימוני הטיִס שלנו והפכו אותנו לחיל רגלים."
ספקות ראשונים התעוררו בליבו לאחר המלחמה, בדרכו מאוסטריה לביתו. הוא ראה מקרוב את ההתדרדרות המוסרית של הגרמנים בשנות המלחמה ובסיומה. בעברית עילגת הוא מסביר: "עברתי בכפרים גרמניים, וכשראו עיניי מה שראו, ביקשתי את נפשי למות. ראיתי אישה זקנה ועוד אישה צעירה, ושורה של גברים, תלויים על עצים. הם היו נפוחים. על צוואר כל אחד מהם היה שלט: 'אני תלוי פה כי גנבתי בבית זה ביצה,' או: 'אני תלוי פה כי בבית זה גנבתי לחם.' – זו היתה נקודת-המיפנה הראשונה בחיים."
לאחר שלמד להכיר מקרוב את הזוועות שפקדו את העולם, התמוטטה, לדבריו, אמונתו בתורה הנאצית כבניין קלפים. הוא חזר לאוניברסיטה. סיים את לימודי המשפטים והכלכלה, ובשנת 1950 קיבל את הדוקטוראט שלו. אך הקריירה המשפטית לא השקיטה את סערת-רוחו.
"כל הזמן ניקרה במוחי השאלה – מהי הדרך?" – לידיו הגיע ספר על הודו. דמותו של גנדי, שהצליח לשחרר את הודו בלא מלחמה, הפעימה אותו. הוא קרא ספרים נוספים על הפילוסופיה של המזרח. חרף התנגדת אביו, וילהלם אֶדֶר (ששירת בצבא הכיבוש בצרפת), עזב את ביתו והרחיק נדוד אל המזרח. "בהודו התחלתי מתעמק בספרי הקודש. הברית החדשה הובילה אותי אל התנ"ך. התחלתי מאמין באלוקי ישראל, ומילאה אותי ההרגשה שרק בארץ הנביאים אמצא מנוחה לנפשי."
בשנת 1957, אחרי שנת שהות בהודו, הוא ממשיך את דרכו. המטרה – ישראל. בדרך היבשה הוא עושה את דרכו לירושלים.
אוסקר הוגה יומם ולילה בתנ"ך, ובעיקר קוסמים לו ספרי הנבואה. הוא מגבש את ההכרה כי ההיסטוריה הוכיחה את אמיתות הנבואה. "לאיש המחפש את האמת יש רק דרך אחת: ליטול את ספר התנ"ך, לקרוא ולהשתכנע," מסביר אוסקר, שכבר הֵסב את שמו הראשון לאשר.
כדי להגשים את האמונה החדשה בחר בחיי פרישות. צריפו הקטן והמבודד מרוהט בפשטות ובסדר גרמני מופתי. מכתביָה, שתי מיטות ("לפעמים באים אורחים"), כוננית ספרים, ועליה ספרי פילוסופיה, תנ"ך וסידור תפילה מהודר. בחצרו שתי כוורות דבורים. ליד ביתו שמונה דונם של אדמה חקלאית, אותה רכש לאחרונה בעזרת הוריו. מים זורמים אין בצריפו. אין הוא מעבד את אדמתו. "בשנת שמיטה אסור." את מחייתו מוצא אוסקר כעובד שכיר במושבה יוקנעם, שבקירבת מקום-מגוריו. מחשש לעבור על דיני הכשרות מנהל אוסקר אורח-חיים טבעוני. הוא חוזר לצריפו כשבארגזו אשכוליות לרוב. אלו מזונותיו לשבת.
הוא נמוך-קומה וצנום. זקן אדמוני מעטר את פניו, שערותיו הארוכות גלויות. "למה אני הולך בלי כובע? בטבע זה משהו אחר, ובציבור זה משהו אחר. דין כיסוי ראש אינו מהתורה. זהו מנהג שהונהג על-ידי רבנים. כאשר אני בא בציבור אני נוהג כמותם וחובש כובע. בהיותי בגפי אינני חייב כך."
לגבי התפילה יש לו לאוסקר רעיונות מקוריים: לעיתים הוא מבקר בבית-כנסת ביוקנעם ומשתתף בתפילה-בציבור. אך לרוב הוא מתפלל ביחידות. "כאן תפילתי איטית יותר ונעשית מתוך כוונה." הוא אינו חושב להישאר בגפו לצמיתות, ומסביר כי הנישואין הם מתנה מהשמיים. "כבר אמר שלמה, החכם מכל אדם, 'מצא אישה – מצא טוב.' אני צריך למצוא אישה טובה."
עד שימצא אישה טובה, מצא אוסקר חברים טובים. במיוחד התחבבה עליו משפחת יצחק יוקר מיוקנעם, אשר בביתה הוא מרבה לבקר. לדבריו, הם נוהגים בו מידה יפה של הכנסת אורחים. כן נתחבב עליו הרב יצחק חרל"פ, רבה הצעיר של יוקנעם. בבית זה הרחיב את ידיעותיו בתורת ישראל ומצוותיה. ידיעותיו הפתיעו את הרבנים החיפניים, אותם ביקש לגיירו.
השינוי בעמדת הוריו לגבי דרכו הסב לו אושר רב. לאחר תקופה ארוכה בה כמעט ולא הכירו בקיומו, באו לפני כשנתיים לראותו. כיצד הושפעו מאורח-חייו? "אבא אמר לאימא שאחרי מותו תצטרף היא אליי לכאן."

עד כאן הכתבה בעיתון. לא ניסיתי ליצור קשר עם אוסקר, גם לא לאחר צאת "אנשי סדום" לאור. חלפו שנים, ויום אחד מסר לי מישהו את כתובתו של אוסקר ביישוב בגליל ובשמו החדש, ד"ר אשר אָדר (ואולי אֶדר).
שלחתי לו את "אנשי סדום". לא קיבלתי ממנו שום תגובה. אולי מפני שדמותו-בספר גוועה על פני דפים ארוכים כל-כך, ואילו הוא עשה בחייו כפרה שלימה.
מאז לא עשיתי ניסיון נוסף להתקשר איתו או לדעת מה עלה בגורלו.
עם זאת עליי לציין כי לבד מן המראה הגופני של הגרמני, הרושם העז שהותיר בי בעין-גדי, תחושת האשמה שלו, ופרטים ביוגרפיים אחדים שסיפר לנו, כגון היותו טייס-לשעבר ב"לופטוואפה" ושובו מהשהייה באשראם בהודו – כל שאר פרשות החיים של בן-דמותו קארל, המתואר ברומאן, כמו למשל היותו בנו של המהנדס פון-אבּרלה, עניינו העז בתולדות המתיישבים הטמפלרים ובפעילוּת הגרמנית ובייחוד הנאצית בארץ-ישראל – הם חלק מהעלילה הבידיונית שרקמתי, ולמיטב ידיעתי אין להם שום קשר לחייו המציאותיים של ד"ר אשר אדר.
אני מתנצל בפניו על אשר שירבבתי קווים מדמותו לספרי, אבל האמת היא שאלמלא הגיע לעין-גדי, ואלמלא היתה הווייתו משפיעה אז עליי עמוקות – "אנשי סדום" אולי לא היה נכתב, ושנת 1957 לא היתה נחרטת בי כראשיתו של הרומאן (אמנם, כדי להרחיק עדות, מתרחש הסיפור כולו, בפחות מיממה אחת, בקיץ של שנת 1958).