23.7.2006. יום ראשון. בחמש אחר-הצהריים אני פוגש בקפה יהודית בגן העיר את אשר אדר שאותו לא ראיתי קרוב לחמישים שנה, מאז נפרדתי ממנו בעין-גדי בשנת 1957. הוא נראה צנום ומסוגף כפי שהיה כבר אז, רק שנוסף לו זקן דליל לבן ושפם, ולראשו חבש כל הזמן כובע מצחייה בסגנון ברט חום בהיר. נראה שביר ופריך מאוד וזקוק להגנה, אף כי עיניו הכחולות אינן משדרות חולשה אלא עירניות רבה ומידה גבוהה של מודעות. שליטתו בעברית טובה מאוד אם כי לעיתים חסרה לו מילה פה ושם. לדבריו התרחק מאוד מהגרמנית וגם לא עניין אותו לקחת ממני עותק של "אנשי סדום" בגרמנית. די לו בעותק העברי ששלחתי לו. בסוף הפגישה, לאחר כשלוש שעות, כשאני מלווה אותו באבן גבירול לתחנת האוטובוס בארלוזורוב, כדי שיגיע לאוטובוס לירושלים מתחנת הרכבת, הוא אומר שאינו זוכר כלל ששלחתי לו לשגב עותק של "אנשי סדום" מהמהדורה הראשונה. אני זוכר ששלחתי אז ואם איני טועה גם ענה לי שהוא זה שפגשתי בעין-גדי. אבל ייתכן שכך כתב לי קודם, ואילו הספר מסיבה כלשהי לא הגיע בדואר לידיו.

אני גם לא בטוח אם קרא בכלל את הספר במהדורתו החדשה ששלחתי לו כי הוא לא העיר שום הערה על דמותו של קארל בן-דמותו ברומאן וגם לא על שום נושא אחר שעליו דיבתרי בהקשר לרומאן אלא אם כן היתה זו סוגייה כללית שאין צורך לקרוא עליה בספר כדי לעסוק בה.

הוא אומר שהכתבה שהתפרסמה על אודות בעיתון "ידיעות אחרונות" בפברואר 1966 אינה לגמרי מדוייקת אבל היא כמובן על אודותיו. הוא סיים לימודי עורך דין ועבד בבנק בעיירת הולדתו בגרמניה, שאת שמה אמר אך הוא שם לא מוכר. הוא יצא למסע להודו ולמד באוניברסיטה אצל פרופ' נהרו, אחיו של נהרו ראש ממשלת הודו באותה תקופה. קשה היה לו להסביר מהי אנטישמיות לאותו נהרו, שלא ידע כמעט דבר על היהודים.

מהודו הגיע בדרך היבשה לירדן כשהוא עובר את אפגניסטן ועומד שם על שיטת הלימודים במדרסה, עובר כנראה את איראן ואת עיראק או סוריה ומגיע לירדן. שם הוא נתקע בתקופת מבצע סיני של אוקטובר 1956, ובין השאר מטייל ומגיע לחירבת קומראן. רק ב-1957 מגיע, כנראה דרך מעבר מנדלבאום, לירושלים הישראלית, ומכיר כמה אנשים, בהם פרופ' הוגו ברגמן, שמכיר לו את נתן חופשי, שמסדר לו בבוא העת את ביקורו בעין-גדי, שכך הוא משלים את צדו הדרומי של ים-המלח.

אחרי הביקור בעין-גדי, ודומני גם באולפן, הוא מחליט להשתקע בישראל אך לשם כך הוא חוזר קודם לגרמניה, לעיירת הולדתו שם עבד כעורך-דין בבנק מקומי. כשנתיים נמשך התהליך, ואנשי העיירה סבורים שקרה לו משהו לא תקין בבנק, שאחרת מדוע הוא עוזב את עבודתו.

כשהגיע לארץ עבד בתור פועל פשוט ביוקנעם וגם בצריף עם עוד פועל אחד מרומניה, כנראה יהודי. באותה תקופה, 1959 לערך, מתנהל בארץ מפקד אוכלוסין והוא מרגיש שאין ברצונו להצהיר על עצמו כנוצרי אלא כיהודי והוא מתחיל בתהליך הגיור בעזרת רב אחד שנזכר בכתבה ב"ידיעות" מ-1966, ומתגייר בחיפה. הוא נושא אישה יהודייה פליטת שואה מרותניה, על גבול צ'כוסלובקיה ורומניה, כיום באוקראינה. לה יש בת מנישואים קודמים. בגלל גילם המבוגר, והיא גם לא אישה בריאה ביותר, הם לא מולידים ילדים ובעיניו בתה ובנות הבת הן כמו הנכדות שלו.

חבר שלו, דומני גם כן גר, בונה צריף מפואר ליד מושב שגב, מתכנן שם את הטיילת, ולבסוף נרצח בידי ערבים בגדה לאחר שהוא מנסה לקנות שם חלקת אדמה כדי לבנות עליה את בית המקדש השלישי. אלמנתו של החבר, שירדה עוד קודם לארה"ב עם בתה, נותנת לו את הצריף מתנה והוא עוקר לשם למשך שנים אחדות עם אשתו וכנראה גם הבת. לאחר שנים הוא עובר לגור בירושלים ומתפרנס למחייתו בתור מדריך תיירים בגרמנית ובאנגלית. כאשר הוא מדבר גרמנית עם בני ארצו-לשעבר, יש השואלים אותו מניין לו הגרמנית המשובחת. כאשר הוא אומר להם שהיה גרמני במקורו והתגייר, יורד כמין מסך על השיחה (והוא עושה בידו תנועה של הורדת מסך מן הפנים ועד לשיפולי החזה). אשתו נוסעת הרבה לעין-בוקק כדי להירפא ממחלת עצמות שיש לה.

לא היה קל להבין את כל דבריו כי הוא מדבר מאוד בשקט, בהברה ייקית, ולעיתים המילים אינן לגמרי תקניות. אני חושב שחוץ ממני הוא לא זוכר אף אחד מחברי עין-גדי שאותם פגש באותה תקופה. נדמה לי שהוא התגורר אז באכסניה של עין-גדי, שהיתה שייכת לרשת האכסניות, ותמיד היו שם מפעיל אחד או שניים, ותקופת זמן, איני זוכר אם בתקופתו, היה שם רלף ענבר, שלימים היה מפיק חשוב בטלוויזיה הישראלית ואחר-כך בהולנד, ארץ-מוצאו, ולבסוף מת בגיל צעיר-יחסית בהולנד.

יש לאשר נקודת מבט מקורית בכמה וכמה נושאים. מדרש על השם ישמעאל. שהוא ישמע את האל ושהאל ישמע אותו. מדרש על יחס אלוהים לישמעאל שלצערי לא ירדתי לסוף דעתו. תשוקה עזה להוכיח תמוך הקוראן כי ארץ-ישראל לוירושלים שייכות ליהודים ועל-ידי כך להביא לפתרון של ההתנגדות המוסלמית לישראל כי היהודים יהיו בבית השלום ולא בבית החרב, לפי הגדרת האיסלאם. הוא מאוד מפוכח לגבי הרצון של האיסלאם לכבוש את אירופה. טוען שאסילאם ניגף פעמיים, בספרד ומול שערי וינה, ועתה הוא מנסה בשלישית, ובדרך אסטראטגית מאוד ערמומית, בעקבות שיטתו של אחד המצביאים, שכחתי את שמו, לא מוסלמי, לשלוח שתי זרועות של צבא. אחת חלשה, שתנוס מן האוייב, ואחת חזקה, שתתנפל מאחור על העוייב הרודף ותשמיד אותו.

הזרוע החלשה של האיסלאם היא ההסתננות האזרחית למדינות אירופה, שנראית לא צבאית. אבל הזרוע השנייה היא צבאית אלימה, אל קאעידה, חיזבאללה, חמאס, איראן, כל מי שמעודד וגם מפעיל אמצעי טרור מול מדינות המערב כדי להפחיד אותן ולהשתלט עליהן באמצעות המיעוט המוסלמי המתרבה בהן במהירות.

אני מספר לו מצידי קצת על תולדות משפחתי ועל הקשר של סבי יהודה עם הטמפלרים, מה שלא מעניין אותו ביותר כי הוא מתכחש לעברו הגרמני, וכאמור כנראה שמעודו גם לא קרא את "אנשי סדום".

הוא אומר שאשתו אומרת לו שהוא כותב "יבש" ואני מחזק את דבריה ואומר לו שהוא "מטיף" יהודי אבל שכלתני מדי, למדני, ללא שום סיפור מרתק ושטף הרצאה, כמו בשיחתו איתי, ולכן קשה לקרוא את מאמריו. הוא לא נותן מעצמו. נשאר סגור. אני מבטיח לעזור לו בעריכה אם יכתוב דברים אישיים יותר, שגם יתאימו יותר למכתב העיתי, אבל בעברית. אנגלית אינני יכול לערוך ולהעריך.

אנחנו לוקחים יחד עוגת גבינה טובה עם פירורי בצק מלמעלה, שהוא כמעט אינו טועם ממנה ואינני יודע אם שגיתי כשהצעתי עוגה אחת, או שמטבעו הוא אוכל מעט כל כך כי הוא מאוד רזה, ממש כפי שהיה לפני כחמישים שנה. מזכיר לי לעיתים את [חברי א.ש.] במראה וגם בלהט שלו.

הוא מצידו מזמין רק טה, ומאחר שארל גריי יש להם רק של ויסוצקי, הוא מעדיף "טה רגיל".

מספר על פגישות שלו עם השיח' פאלאצ'י באיטליה והארגון שלהם למען הבנה יהודית-מוסלמית ולמען השלום.