כינוס באוניברסיטת תל אביב לרגל הופעת המהדורה החדשה של הספר
לפנות בוקר של יום ג', 6 ביוני, היום השני למלחמה, שתיקרא מאוחר יותר מלחמת ששת הימים, שמענו פיצוצים אדירים בעודנו שוכבים בבית הילדים, מרוב בהלה היו ילדים שנשכבו מתחת למיטות.
מאוחר יותר נודע לנו שלפנות בוקר. חדר מפציץ טופולב Tu-16 עיראקי לישראל. מטוס האוייב היחידי שפרץ את מחסום ההגנה הישראלי. המטוס הצליח להפציץ את הרחוב הראשי של נתניה. משם פנה המפציץ לעבר מגדל העמק וירה בתותחיו על בסיס רמת דוד.
ירו בו, והוא נפגע. פגוע טס לכיוון עפולה, ובדרכו לירדן הטיל 9 פצצות נוספות במבואות עפולה, והופל על ידי אש נ"מ מעל מחנה "עמוס". בעת התרסקותו גרם למותם של 14 חיילי צה"ל. בתוכם גרשון וינר-ישראלי הבן היחיד של המשוררת פניה ברגשטיין וארקה וינר-ישראלי.
באותו יום, בלי דעת מה שקרה, כתב לו אביו ארקה – מכתב. גם בתו הבכורה יונת כתבה כמה שורות. בראש השורות ציירה פרחים בשחור. הסבא שאל אותה: "למה פרחים שחורים?" היא השיבה: "גם המלחמה שחורה, העולם שחור." המכתב כבר לא הגיע אליו, גם לא חזר אל השולחים.
למחרת, ב-7 ביוני, היום השלישי למלחמה, נשא המלך חוסיין נאום וקרא לנתיניו: "הִרְגוּ את היהודים בכל אשר תשיגם ידכם. הִרְגוּ אותם בזרועותיכם, ובידכם וציפורניכם, ובשיניכם!"
צבא ירדן החל להפגיז את בסיס רמת דוד ואת ירושלים המערבית. כוחות צה"ל נכנסו לעיר העתיקה. ירושלים העתיקה שוחררה מהכיבוש הירדני. לאחר 1897 שנים חזרה הריבונות על ירושלים ועל הר המוריה – מקום בית המקדש ליהודים.
קול השופר שנשמע בכותל המערבי למול שרידי בית המקדש, הרעיד את הלבבות. היו ששמעו את קול השופר ברדיו ובכו בכי רב מהתרגשות. הוגשם חלום הדורות "להיות עם חופשי בארץ ציון וירושלים."
הישועה במלחמה היתה כהרף עין. תוך שישה ימים נוצחו צבאות ערב. ונכבשו סיני, יהודה ושומרון, ורמת הגולן. למרות המחיר הכבד היתה בגבת שמחה – שמחת המשתחרר מחבל התלייה.
האבל נשאר אצל המשפחות לבד. גרשון שנולד ב-1934 והתייתם מאימו המשוררת פניה ברגשטיין בגיל צעיר, השאיר אחריו את אביו – ארקה, איש האידיאולוגיה הקיבוצית ומנסח "תורת הקיבוץ", אישה, ושלוש בנות, שהצעירה בהן היתה כבת עשרה חודשים.
גרשון ירש מאימו את כשרון הכתיבה, וכמה שנים מאוחר יותר עמדנו ב"חג המחזור" עם סיום הלימודים, ושרנו את המילים שכתב גרשון:

טַלְלֵי בְּקָרִים צוֹנְנִים בָּךְ רָוִינוּ
וּשְׁקִיעוֹת לְאֵין-סְפוֹר גָּמַעְנוּ בְּצִילֵּךְ
בְּחֵיקֵךְ הֵן גָּדַלְנוּ, בָּגַרְנוּ וְקַמְנוּ
בִּשְבִילֵי הַחַיִּים, בָּעוֹלָם לְהַלֵּךְ.

יָצָאנוּ הָגֶן עַל בֵּיתֵנוּ שֶׂלָּנוּ,
נִפְזַרְנוּ לָרוּחַ עִם נֶשֶׁק בַּיָּד,
וְהָלַכְנוּ הַרְחֵק בְּדַרְכֵי בַגְרוּתֵנוּ,
מִמְחוֹז הַיַלְדוּת הַשָּׁלֵם הָאֶחָד.

את הטקס סיימנו בשירת ההמנונים. "התקווה" ו"האינטרנציונל".

זֶה יְהִי קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יֵעוֹר, יִשְׂגַב אָדָם.

(המקור הצרפתי אומר: Sera le genre humain L'Internationale – כלומר האינטרנציונל יהיה המין האנושי, אבל שלונסקי המתרגם שינה בהתאם לרוח הציונות שהתנגדה לאינטרנציונליזם, ובמקום "המין האנושי" כתב: "יֵעוֹר, יִשְׂגַב אָדָם").
זו היתה הפעם האחרונה ששרו בגבת את "האינטרנציונל".
באותו זמן קבע המשורר אבא קובנר מקיבוץ עין החורש: "גלתה שכינה מחצרו של קיבוץ."
החזון המשיחי הקיבוצי הסתיים עוד לפני המפץ הגדול, מלחמת יום הכיפורים.
זה הזמן בו המשיחיות היורדת נפגשת עם המשיחיות העולה. תורת המיסטיקה הקבלית של הרב קוק המאחדת בתוך השכינה את אלוהים, האדם, ואדמת ארץ ישראל, משיחיות אותה כינה ליבוביץ "עבודה זרה".

לימים נישאה יונת, הבת הבכורה של גרשון, לד"ר יובל שכטר-שחר, שהוא שארגן והנחה את הכנס שבכותרת: "שיח לוחמים" 1967-2017 פרקי הקשבה והתבוננות", כינוס באוניברסיטת תל אביב לרגל הופעת המהדורה החדשה של הספר. אוניברסיטת תל אביב, החוג להיסטוריה של עם ישראל, והמכון לחקר הציונות וישראל, בית הספר למדעי היהדות, והפקולטה למדעי הרוח בשיתוף עם המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה.

09:30-10: התכנסות וכיבוד קל
הגעתי למרכז צימבליסטה כמה דקות לפני המועד. אישה מחומצנת וחמוצה סילקה את כולם החוצה ואמרה שיבואו רק ב-09:30. לא נתנה לאנשים (גיל ממוצע שמונים) אפילו ללכת לשירותים. בדלית ברירה הלכתי לבניין גילמן הסמוך.
ב-09:30 התדפקו אנשים על הדלת: "הלו! כתוב 09:30!"
"רק אני אקבע מתי זה 09:30." צעקה עליהם אותה אישה.
כרגיל במקומותינו הדלת נפתחה באיחור והנאספים תפשו את מקומם באולם. לאחר כמה דקות הודעה: קפה וכיבוד מחוץ לבניין. כולם יצאו החוצה. לזכותה של אוניברסיטת תל אביב הוכן כיבוד קל יפה. פיתות עם גבינה, עוגות מסוגים שונים, קפה, וסודה. כשחזרנו לאולם המקומות כבר היו תפוסים ע"י אחרים.

10:00-11:30 סלילים גנוזים
הקרנת הסרט "שיח לוחמים - הסלילים הגנוזים",
בבימויה של מור לושי.
לאחר רבע שעה איחור, הודיע המנחה ד"ר יובל שכטר-שחר שאברהם שפירא עורך הספר, והמרצה פרופ' מרדכי (מוטי גולני) לא יגיעו, כל אחד מסיבותיו הוא. ורק אז הסרט התחיל.
ההיסטוריון הגרמני ליאופולד פון רנקה, טען שתפקיד ההיסטוריון הוא להראות באובייקטיביות את מה שהיה באמת. צריך לחפש את כל העובדות, לחקור ולהציג את האמת.
לעומתו ההיסטוריון האנגלי אדוארד הלט קאר, שכתב את הספר "מהי היסטוריה?" – טוען שתפיסה זו היא בעייתית. בהיסטוריה יש אמנם עובדות ופרשנות, אבל עצם בחירת העובדות בהיסטוריה, היא כבר פרשנות של ההיסטוריה.
הסרטנית מור לושי (בדומה למשל לסרטנית הלנה ברטה אמליה "לני" ריפנשטאהל), היא בעלת אידיאולוגיה. מה שקורין היום "אג'נדה" פוליטית, (כיבוש ערבי-מוסלמי), וכמובן בחירת העובדות שהביאה בסרט היא היא כבר הפרשנות לאותה אג'נדה פוליטית שלה. מיד בתחילת הסרט היא מציינת ששבעים אחוזים מהסלילים צונזרו ע"י צה"ל, והיא מפרסמת אותם לראשונה. הסלילים הנוספים שפירסמה בסרט אינם כוללים למשל את הסלילים של אנשי "מרכז הרב" שלא הוכנסו לספר המקורי, אלא רק סלילים שיש בהם עדות לפשעי מלחמה.
המטרה של לושי מור בסרט היא כיבוש ערבי-מוסלמי, והאמצעי הוא הצגת הקיבוצניקים חברי השיח כרוצחים פושעי מלחמה.
https://www.youtube.com/watch?v=Lo6hJZVF8Lw
(גילוי נאות: העברתי לה בזמנו הצעה לעשות סרט בנושא: "חיפוש ערבי-מוסלמי שאינו גזען", אך כמובן שהיא, כדור שלישי לאנטי-ציונים, כבר הסבא היה קומוניסט אנטי-ציוני בפולניה שגורש משם ובגלל היותו קומוניסט לא יכול היה לקבל ויזה לאמריקה והגיע לארץ, ובייחוד מפני שאי אפשר לעשות כסף מסרט על גזענות ערבית – היא לא קיבלה את ההצעה).
הנה מקצת מדברי הדוברים בסרט:
"לא רציתי בכלל להילחם. לא ראיתי סיבה למלחמה."
"במבצע הוטל עלינו לבצע מה שנקרא פינוי התושבים... וכשאתה רואה שכפר שלם כזה הולך כצאן לאן שמוליכים אותו, אתה רואה מה פירושה של שואה."
"בלילה הרגנו איזה קרוב ל-50 חבר'ה. (שבויים) הם נתנו להם לקבור את כולם, ואז ניגש קצין וקצר אותם, את שאר השבויים, בשקט, בלי בעיות."
"שיירה שאנחנו עצרנו שעה קודם, עצרו אותם. את כל הגברים השאירו, את הנשים והילדים והחמורים והעדר שלחו קדימה, ועוד ראו אותם הולכים מאה מטר משם, הולכים מזרחה, וירו ב-15 גברים. פשוט ירו."
"ביהדות אין מקומות קדושים."
"תקיעות השופר בכותל נשמעו לנו בצעקות חזירים."

מור לושי מעמתת חלק מהדוברים של אז עם אותם האנשים היום.
"בחולדה נפל בן צנחן," מספר בסרט עמוס קלויזנר-עוז הצעיר. "כשחזרתי מהמלחמה הלכתי להורים שלו. האם בכתה והאב נשך את השפתיים, ומישהו מהוותיקים ניסה לנחם ואמר: 'תראו, בכל זאת שיחררנו את ירושלים, מישי לא נפל סתם.' ואז התפרצה האם בבכי ואמרה: 'כל הכותל המערבי לא שווה לי ציפורן של מישי.' אז אם אתה אומר לי שנלחמנו על קיום זה שווה לי ציפורן של מישי, אולי אפילו את כולו. אם אתה אומר לי שנלחמנו על הכותל, זה לא שווה ציפורן של מישי. תהרגו אותי. יש לי יחס לאבנים האלו, אבל זה אבנים. מישי היה בן אדם. ואם זה שהיו היום מפוצצים בדינמיט את הכותל היה מחזיר את מישי לתחייה, הייתי אומר פוצצו!"

עמוס קלויזנר-עוז, המבוגר ("הצופה לבית ישמעאל", חברו של הג'יהאדיסט, הרוצח הסדרתי, מרואן ברגותי) מופיע בסרט בארשת מוסרנות צדקנית, ומצהיר שהוא מסכים לכל דבריו אז.
מוזר. אם ירושלים לא שווה לדידו ציפורן, אם כך גם לא קיבוצו אז חולדה, ולא ערד ותל אביב מקומות מגוריו היום.
אם חיי אדם שווים לכל ערך אחר, מדוע זה הוא לא מציע לכולם פשוט להתאסלם?

אבישי גרוסמן מקיבוץ עין שמר מצהיר אז ומסכים היום ש"המלחמה עשתה אותי פחות ציוני."
הסרט מסתיים בסצנה קורעת לב של פליטים ברבת עמון השוכנים באוהלים.

הנה הפרדוקס שכבר דובר עליו, הקיבוצניקים יפי הנפש עושים פשעי מלחמה. יורים ובוכים.
מעולם בהיסטוריה לא היו נוצרים שהלכו בדרך ישו של הגשת הלחי השניה, ואהבת האוייב (מתי פרק ה') אבל הנה יש יהודים קיבוצניקים כאלו.
מעולם בהיסטוריה לא הצטערו הערבים על השטחים הכבושים אותם כבשו למעלה מ-13 מיליון קמ"ר, ותבעו את החזרתם.
מעולם בהיסטוריה הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, היוונים, הארמנים, הגיאורגים, הפרסים, האוזבקים – לא הצטערו על שחרור שטחיהם מהכיבוש הערבי ותבעו את החזרתם לכיבוש ערבי. הקיבוצניקים עושים זאת.
אין בסרט מילה על הפשיזם האיסלמו-נאצי. או על ההרואיות של המלחמה באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי ובגזענות המוסלמית.

11:30 – 13:00 התבוננות
הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (1596-1650) כתב שני חיבורים "מאמר (שיח) על המתודה" (Discours de la Méthode), והגיונות (התבוננות) על הפילוסופיה הראשונית (Meditationes de prima philosophia).
הנה המקור ל"שיח" ו"התבוננות".
אף אחד מן הדוברים לאחר הסרט לא אמר מילת ביקורת על הסרט. כולם טענו שזהו סרט חשוב ביותר. מלבד מישהו שהזכיר שיריב נוסבוים-בן אהרון (בנו של יצחק נוסבוים-בן אהרון מזכ"ל ההסתדרות לשעבר, ושר התחבורה) – לא הסכים לראות את הסרט.
פרופסור אברהם שוויצר-שגיא מבר-אילן. נשא בפילוסופיותו נאום פרשני ארוך ואינטלקטואלי על מושג "השיח".
בתחילת דבריו הוא הגדיר את עצמו: "אני ציוני, ואני דתי, אבל אני לא ציוני-דתי". הבנתם? אני לא.
גילוי נאות, גם את שאר נאומו הפרשני והאינטלקטואלי לא כל כך הבנתי, אבל אני יודע שהוא היה מאוד עמוק ואינטלקטואלי. תשאלו איך אני יודע? פשוט, בכל משפט שני הוא הזכיר את פוקו. ומי שמזכיר את פוקו כל כך הרבה פעמים חייב הלא להיות אינטלקטואל.
בסוף דבריו הוא קבע שצריך היה לזרוק מישיבת מרכז הרב את אחד המשתתפים וזכה לתשואות מהקהל.
ד"ר אלון גן מסמינר הקיבוצים הציג את הדוקטורט שעשה על "שיח לוחמים" במצגת נחמדה שערך, וציין כי מור לושי הסרטנית פשוט שיקרה בסרט כאשר קבעה שצה"ל צינזר 70 אחוז מהחומר שהוקלט. הצנזורה, הסביר ד"ר גן, היתה רק צנזורה פנימית של העורכים.
ההרצאה של ד"ר גן הוגדרה: "משיח לוחמים לשוברים שתיקה" אך מחוסר זמן הוא הורד מהבמה, הושתק, ולא הגיע ל"שוברים שתיקה".

14:15 – 13:00 הפסקה
המוזמנים קיבלו תלושים מאוניברסיטת תל אביב למזנון גילמן והשאר קנו על חשבונם.

14:15– 13:00 בין צעירים: שיחה בצוותא
דביר בשן, מנהל מערכת החינוך של קיבוץ השומר הצעיר, משמר העמק, דיבר על הפופולאריות של הספר במכינות הצבאיות. ואכן נתקלתי בשיחה על הקשר בין מלחמת ששת הימים לשואה מתוך הספר שחולקה לתלמידי בית ספר במסע לפולניה וכתבתי על כך. ("חדשות בן עזר", גיליון 1383)
המשורר אליעז כהן, שחזר, לפי המנחה ממסע הפצת שיריו בצרפת. סיפר על שלושת בניו המשרתים כעת בקרבי ומכירים את הספר. הוא כמובן מתנגד לחלק מהדברים הקיצוניים שנאמרו ע"י אנשי מרכז הרב.
אילעאי עופרן (הנכד של ישעיהו ליבוביץ) הוצג כ"הרב של קבוצת יבנה", ועוד מעט דוקטור לפסיכולוגיה, קיבל ברכות להוצאת ספרו על פסיכולוגיה ויהדות (הסבא שלו טען אגב ש"המיתולוגיה" שפרויד המציא על חלקי הנפש, אגו, סופר אגו, ואיד, דומה למיתולוגיה הנוצרית של השילוש הקדוש) – העלה טיעון מעניין. הוא טען שהמחקר המדעי מוכיח שכל שיח בין שונים, כגון יהודים-ערבים, חילונים-דתיים, טבעונים-קרניבורים, הוא שיח שתמיד מגביר את זהות חברי הקבוצה, ואינו תורם במאומה לשינוי עמדות והבנה, ולכן אין בו תועלת.
כרב קבוצת יבנה, הוא סיפר, הוא הוזמן פעם ע"י חבר הקבוצה, הולנדי במוצאו, לשמוע וידוי אחרון לפני מותו. אותו יהודי סיפר לו שהפעם האחרונה שהוא שר את "התקווה" היתה במלחמת ששת הימים. והוא לא מבין למה ממשיכים לשיר את אותו המנון. לשאלתו מדוע? הוא הסביר: התקווה "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים" התגשמה. ומרגע ההגשמה אין סיבה להמשיך לשיר אותה.
עינב יפת, חוקרת צעירה מאוניברסיטת תל אביב מהתנחלות אלקנה (המבטאת חי"ת גרונית בצורה מקסימה) הותקפה על משיחיות המתנחלים, היא הסבירה שהדור הראשון בהתנחלויות היה משיחי, הדור השני כבר לא, והשלישי כבר בכלל לא.
(בסוף הכינוס, אני הגר בהתנחלות תל אביב, הסברתי לה באופן פרטי שהמשיחיות נעלמה לא רק אצלם, בדיוק כך נעלמה גם המשיחיות הקיבוצית).
באופן אישי, היא הסבירה, "אני יכולה להזדהות הן עם "אם תרצו" שהעקרונות שלו הם: "לפעול להתחדשות השיח, ההגות והאידיאולוגיה הציונית, להבטחת עתידם של העם היהודי ומדינת ישראל ולקידום החברה הישראלית אל מול האתגרים שבפניה. חלק מרכזי בפעילותה של 'אם תרצו' הוא מאבק כנגד תופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל ומתן מענה לתופעות פוסט ואנטי ציוניות," והן עם ארגון "שוברים שתיקה" המגדיר את "מטרת הארגון היא להעלות את המודעות למציאות היום יומית בשטחים הכבושים וליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי שבשליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית, זאת על מנת להביא לסיום הכיבוש."
קצת מוזר כי בכל זאת מטרתו של ארגון "שוברים שתיקה" בדומה למטרתה של הסרטנית מור לושי הוא להציג את היהודים כפושעי מלחמה ולהביא לכיבוש ערבי-מוסלמי.

16:00 – 15:45 קריאה מבויימת
האולם התמלא בחבריהם של דניאל הייל, דניאל בלוגלובסקי, רן ענתבי (תלמידי התוכנית למצטיינים למשחק בחוג לאמנות התיאטרון) בבימוייה של פרופ' שולמית לב אלג'ם, שהציגו טקסטים מהספר. לאחר שהסתיימה ההקראה הלכו החברים והאולם נותר עם מתי מעט.

16:00 – 17:00 "שיח לוחמים" התערוכה
מתי המעט הספורים, שנותרו, זכו להרצאות וברכות הדדיות של פרופ' דן לאור, דורון פולק, שוקה גלוטמן, וזכו בסופן לראות תערוכה קטנה של מוצגים מששת הימים, אלבומים, משחקים, קלפים, וכמה יצירות אמנות.
התערוכה עדיין פתוחה וניתן לראותה.

על הספר:
הספר "שיח לוחמים – פרקי הקשבה והתבוננות", הוא קובץ שיחות ועדויות של חיילים מקיבוצים שנערך ויצא לאור לאחר מלחמת ששת הימים, בעריכת אברהם שפירא.
עורכי הקובץ היו חברי התנועה הקיבוצית,: אברהם שפירא (פצ'י), איש קבוצת יזרעאל, שמואל טשרנוביץ-(מוקי צור) מעין גב, עמוס קלויזנר-עוז מקבוצת חולדה, יריב נוסבוים-בן-אהרן מגבעת חיים מאוחד, אבישי גרוסמן מעין שמר, אבא קובנר מעין החורש (שהציע את השם "שיח לוחמים"), ואחרים.
השיחות הוקלטו חודשיים לאחר תום המלחמה והובאו כמעט כלשונן בספר.
בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, בה יצאו לאור בישראל עשרות אלבומי ניצחון ובה התרפק חלק מהציבור הישראלי על גודל הניצחון ועל השיבה לשטחי יהודה ושומרון, פתח "שיח לוחמים" דרך חשיבה שונה וצורת הסתכלות אחרת על המצב החדש שנוצר באזור, והביא גם לבחינה ביקורתית ראשונה של "קידוש" המלחמה בציבור הישראלי.
הקובץ זכה לתפוצה גדולה. הוא הופץ בישראל במיספר מהדורות, וכן יצאה מהדורה ביידיש של הקובץ. מהדורה לעולים חדשים ולנוער, בעיבוד לעברית קלה ובלוויית איוריו של יוסי שטרן, יצאה אף היא בכמה מהדורות. הספר הופץ בעולם בתרגום לספרדית, שוודית, אנגלית (שני תרגומים), צרפתית, גרמנית וערבית. בסך הכול כ-150,000 עותקים של "שיח לוחמים" הודפסו במהלך השנים.
עורכי "שיח לוחמים" ראיינו בין השאר גם שישה לוחמים שהיו תלמידי ישיבת "מרכז הרב" (ששלושה מהם היו לימים ממקימי "גוש אמונים"), אך הראיונות לא הופיעו ב"שיח לוחמים". אברהם שפירא, עורכו הראשי של הספר, הודיע למרואיינים כי החומר הגיע באיחור. דיבר על תקלה טכנית. אבל היום מודה שפירא כי הסיבה לאי פרסום הראיונות לא היתה טכנית. "הרגשתי שמבחינה מוסרית אינני יכול להתיר את פרסום תוכן הדברים במסגרת הספר 'שיח לוחמים'."
השיחה בישיבת מרכז הרב פורסמה בנפרד בגיליון כ"ט של "שדמות", שפורסם באביב 1968, כחצי שנה לאחר הופעת "שיח לוחמים".
אסופת הראיונות על שני חלקיה היתה אות ראשון שבישר על הופעתן בעתיד של שתי תנועות – "שלום עכשיו", ו"גוש אמונים".

שיחות אנשי מרכז הרב
בביתו של יוחנן פריד בירושלים נאספו באוגוסט 1967 שישה תלמידי הישיבה בשנות העשרים לחייהם. ארבעה מהם, פריד, איסר קולנסקי, יצחק בן שחר ודב ביגון, לחמו בחטיבה הירושלמית בגדה המערבית; ונפתלי ברלין-בר אילן ויואל פישר-בן נון נמנו עם חטיבת הצנחנים שפרצה לירושלים וכבשה את העיר העתיקה.
פריד, סיפר על הדרשה שנשא ראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק ביום העצמאות שקדם למלחמה. הרב סיפר שלא רקד ביום העצמאות הראשון למדינת ישראל, "לא יכול היה לשמוח מכיוון שהרגיש שחברון חסרה לו, שכם חסרה, יריחו חסרה לו." פריד הוסיף: "החווייה הנפשית של הכיסוף לירושלים והכוסף לארץ ישראל השלמה הם הרגשתו של אדם חי שאיברים שלו חסרים. החיים שלי לא היו שלמים מבחינה רגשית."
יואל פישר-בן נון דיבר על תחושותיו ועל "ציפייה לדברים גדולים" בתקופת ההמתנה למלחמה. הוא ציטט מדברי הרב קוק האב, שכתב ערב מלחמת העולם הראשונה "משפטים ממש בוערים על הגדולה שבכל מלחמה, וככל שהמלחמה גדולה יותר יש לצפות למאורעות יותר גדולים בעקבותיה."
ברלין-בר אילן: "לפני המלחמה היתה הרגשה שעם ישראל הוא כאילו כדור משחק בתוך מהלך מאורעות ענקיים... היתה לנו הרגשה שידחקו אותנו בעל כורחנו למלחמה... כל מהלך המאורעות היה לא נורמלי, לא טבעי מראשיתו עד סופו."
ביגון:" לפני המלחמה הייתי בהרגשה שהכל צריך לבוא בצורה שכלית, רציונלית, יש סדר בדברים. אחרי המלחמה אני כבר לא יודע... אני תוהה... אני לא יודע מה התהליך הבא. התהליך יכול להיות שפתאום מיליוני יהודים יבואו לכאן. ואני חש בהרגשה שאני לא יודע מה יילד יום. יש איזו מתיחות באוויר. אני מרגיש שהולך משהו, לקראת משהו גדול. אני כבר לא סומך על רציונליות. יש לי כבר הרגשה שדוחפים אותי. אני כבר הולך... יחד עם כל עם ישראל הולך לקראת מה... אינני יודע... אבל אני מאמין שזה דבר טוב."
פריד: "יש שלושה דברים שאנחנו עדים להם, מדברים עליהם בתור דברים שחיים אצלנו או אצל הורינו: השואה, הקמת מדינת ישראל, והמלחמה שאנחנו מדברים עליה... אולי זה משפט אכזרי מדי, אבל השואה היתה גם כן איזה מטאטא ענק שזירז את העלייה לארץ... כאילו הקדוש ברוך הוא אמר לנו 'די ילדים... שיחקתם במה שרציתם... עכשיו אני אזיז אתכם בכוח לארץ,' וכך היה. השואה היתה כריתה של ענף כואבת מאוד... אבל כריתה שהובילה אחריה תזוזה לארץ. אותו הדבר לגבי השלב השני. החל מאבק בשיטות שונות של לחימה לקראת עצמאות בארץ הזאת. והנה האו"ם, שלא עשה פעולה פרודוקטיווית אחת בשיתוף של כל המעצמות, עשה פעולה על טבעית של שתי מעצמות שמעולם לא הסכימו ביניהן לפעול במשותף... והתוכנית הזאת של תוכנית החלוקה נתקבלה."
קולנסקי: "היתה אצלנו הרגשה של חוסר הכוונה גמור. לא רק שלא הוכשרנו להיות חזקים ומנצחים... לא הוכשרנו להיות גבוהים קצת."
מוסינזון: לא חיית ביכולת לקלוט דברים גדולים? לזאת כוונתך?
קולנסקי: "נכון. המבוכה היתה מפני שכולנו לא הורגלנו לאפשרות לתפוש דברים גדולים... כל עבודת השם שאני מקיים אותה בחיי יום-יום שלי והתופסת את מרכז חיי היתה נעשית במידה מסוימת צל של כל ההרגשות שהייתי מרגיש אילו בית מקדש היה קיים וכל ארץ ישראל היתה בידינו."
ברלין-בר אילן: "... אם מצרי אחד מעז לעמוד על הגבול, אז הוא רוצח מנוול. הוא שותף לפשע היסטורי. ובשבילי מצווה להרוג אותו ואת כל השיירות לפזר במדבר סיני. ואלה שבורחים – להרוג אותם, לפני שהם מגיעים לתעלה בכלל".
הישראלי: היכן אהבת האדם של היהדות?
ברלין-בר אילן: "יש אהבת אדם, אבל לא לאחד שבא לרצוח אותי... מצד אחד אנחנו בוכים על החברים שלנו ומצד שני אנחנו אומרים:... רחמנות... מצרים... בורחים יחפים... ניתן להם לברוח. ולי זה ברור שזו סתירה גלויה בין שתי הגישות. הרגשות הרחמנות הן לדעתי מזויפות. ומתוך זה גם יש לנו תסביכים."
שבע שנים לאחר מכן, תלמידי ישיבת מרכז הרב שהשתתפו במפגש "שיח לוחמים" לקחו חלק בהפגנות נגד הממשלה למען הקמת ההתנחלות בסבסטיה. פריד, פישר-בן נון וברלין-בר אילן היו בין מייסדי גוש אמונים. פריד היה דוברו הראשון של הגוש. איסר קלונסקי הוא רבה של שכונת גבעת מרדכי בירושלים, יצחק בן שחר ראש הישיבה בקדומים, נפתלי ברלין-בר אילן רב בחולון, יואל פישר-בן נון מתגורר באלון שבות ומשמש ראש ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים. פריד משמש כיום מנהל האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך. דוב ביגון עומד בראש מכון מאיר ועוסק בהחזרה בתשובה.

השנה, 2018, יצאה לאור בהוצאת כרמל מהדורה מחודשת ומורחבת של "שיח לוחמים", בעריכת יאיר אלברטון, זאב גריס, יובל שכטר-שחר, ואברהם שפירא, שבה נכללים גם השיחה שנערכה בישיבת "מרכז הרב", ביוגרפיות קצרות של משתתפי שיח לוחמים ותוספות נוספות.

מסתבר שהשנאה לקיבוצים ולשיח שלהם לא פסה מן הארץ.
תום שוורין-שגב פרסם ביקורת נוטפת ארס על הספר והקיבוץ המתבטאת כבר בשמה: "מהדורה מורחבת לאלבום הניצחון של האליטה הישנה" (תום שגב, "הארץ", "ספרים", 21.8.18).
בתגובה למאמר הארסי והשקרי העמיד יואב ויגודסקי-אהרוני את הדברים על דיוקם במאמר מבריק:
(יואב אהרוני, פולמוסים בצריח, "הארץ", מוסף ספרים, 7.9.18)
https://www.haaretz.co.il/literature/letters-to-editor/.premium-1.6444803

[אהוד: מ"השבוי" ו"חירבת חיזעה" ועד "שיח לוחמים" [ובשנים האחרונות ""תש"ח" של יורם קניוק ז"ל], שהביעו ומביעים את ההלם שבמלחמותינו – מעטים מול רבים, כנגד אוייב אכזר שגורם גם לנו לעשות דברים שלא היינו רוצים לעשותם אלמלא היינו נתונים במלחמה –
– קם גם המיתוס השקרי, רווי שנאת ישראל, האומר שכביכול אם לא היינו רוצחים שבויים, לא מַגְלים אוייבים ולא הורגים אותם במלחמה, היינו חיים בגן עדן עלי אדמות של שלום עם הערבים – וזאת כי למלחמות האכזריות עימם אחראים גם אנחנו באכזריות שלנו!]

מיכאל בריזון פושע מלחמה
האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי (אינו מסתפק ב-13 מיליון של שטחים הכבושים ע"י הערבים), כתב "הארץ" מיכאל בריזון, מברך על החרם שעשתה חברת Airbnb על הדירות שהוצעו להשכרה בשטחי "יהודה ושומרון" בלשונו "הגדה המערבית הכבושה". (להזכיר כי גם תל אביב שוכנת בגדה המערבית)
"הידד," הוא קורא, "החברה עשתה את המעשה הנכון." "כל ההתנחלויות כולן הן פשע מלחמה, וכל מתנחל ומתנחל (למעט תינוקות שנשבו בידי הוריהם) הוא בחזקת פושע מלחמה ונושא באחריות פלילית." "כל המתנחלים ועוזריהם." את כולם יש לשלוח למשפט להאג.
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6683596
(מיכאל בריזון, שטח משוחרר לא יושכר, "הארץ", 27.11.18)
ואני רק שאלה. שאלה תיאולוגית למיכאל בריזון: האם ח"כ אחמד כמאל א-טיבי הערפלישתי (ערבי-פלישתי)-מוסלמי-סוני שהתנחל מעבר לקו הירוק בדחיית אל בריד יוכל להשכיר את דירתו ל- ?Airbnb
האם טיבי איננו מוגדר כמתנחל פושע מלחמה בגלל שהוא מוסלמי-סוני ופושעי המלחמה הם רק היהודים?
מכל מקום היות שמר בריזון גר (מתנחל בהתנחלות בלתי חוקית לפי הערבים) בגדה המערבית הכבושה הרי הוא בעצמו פושע מלחמה. שייסע בעצמו להאג.

מצעד השנאה ולמי תורמת השנאה וההסתה
בעוד עיתון "הארץ" מתריע תמיד נגד פילוג והסתה, יוצא כתב "הארץ" רמי בז'וז'ביץ-לבני (בנו של מפקד גלי צה"ל לשעבר יצחק בז'וז'וביץ-לבני, יליד וודז') במאמר שטנה המטיף לשנאה, וקורא לשנאה: "אני שונא את נתניהו הצטרפו אליי!"
רמי לבני, כן אני שונא את נתניהו הצטרפו אליי, "הארץ", 27.11.18)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6683724
בז'וז'וביץ-לבני, המדמה עצמו לאמיל זולא, כותב: "אני מאשים את נתניהו בכך שבמהלך שנות שלטונו הוא פגע בי, ובעוד לפחות מאות אלפי אנשים בריאים בנפשם, שמתעבים אותו, פגיעה אנושה — ומה לעשות שפּצעינו ועלבוננו אינם מרפים... האיש מאוס עליי."
ומי מרוויח מהתקף השנאה של אותו האיש (הפגוע בנפשו ע"פ הודאתו) – כמובן רק נתניהו.
ככל שמפלס השנאה וההסתה של משטיני נתניהו עולה ברמתו כך גם הפופולאריות שלו עולה בהתאם. שהרי גם המבקרים אותו אינם יכולים עוד לעמוד מנגד.

הברית הלא קדושה בין מכחישי העם היהודי
האקטיביסט הפרו-איסלמי (הפולני? אוסטרי?) האנטישמי, מכחיש העם היהודי, ההיסטוריון פרופסור שלמה זנד, מצטרף להיסטוריון הערבי-מוסלמי סוני, ד"ר אבא של מאזן, בהכחשת העם היהודי.
אין עם יהודי קובע זנד, ומעולם גם לא היה. ולכן אין גם ליהודים "זכות היסטורית", הרי לא יכולה להיות זכות היסטורית למי שלא היה בהיסטוריה. לעומת זאת "זכות היסטורית" יש רק לערפלישתים כי הם כן היו קיימים בהיסטוריה. לכן רק להם יש זכות להיות בארץ.
לאור זאת מגדיר זנד את עצמו "א-ציוני", או "פוסט ציוני" (ר"ל אנטי-ציוני"), ותומך בכיבוש ערבי-מוסלמי. מוזר רק שאינו חוזר לאוסטריה או לפולניה.
(שלמה זנד, ההיגיון המעוות של "הזכות ההיסטורית", מוסף "הארץ", 9.11.18)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.6631779
ההבדל בין זנד למכחיש העם היהודי (והשואה), ההיסטוריון ד"ר אבא של מאזן, ("היהודים טמאים ומטמאים," ו"מעולם לא אכיר בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה") הוא בכך שאבא של מאזן כן מכיר בעקרון של "זכות היסטורית", אבל לדידו ה"זכות ההיסטורית" קיימת רק עבור הערפלישתים שהוא תובע את חזרתם לארץ ע"פ זכות זו.
לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב. כאמור הברית הלא קדושה בין זנד לאבא של מאזן, ההיסטוריונים האנטישמים מכחישי העם היהודי.

וינה – עיר ללא יהודים
ב- 1924 הופק בוינה סרט בידיוני נבואי "עיר ללא יהודים". הסרט מבוסס על ספר של יהודי אוסטרי משומד בשם הוגו בטאואר.
עלילת הסרט מתרחשת בווינה, שבגרסה הקולנועית שמה שונה ל"אוטופיה". בעיר עולה לשלטון קנצלר אנטישמי, המעביר חוק לפיו כל היהודים בעיר נדרשים לעזוב אותה עד תום השנה. וכך, בסרט יש תמונות של משפחות יהודיות המובלות לרכבות שמגרשות אותן מביתן.
התושבים הנוצרים של העיר מלווים בשמחה את עזיבת היהודים, אבל מהר מאד הם מבינים שעשו טעות. הגירוש לא משפר את מצבם הכלכלי אלא רק מדרדר אותו, ברמה המקומית והבינלאומית. וגם החיים התרבותיים והאופנתיים סופגים מכה קשה. בסופה של הגרסה הקולנועית (בניגוד למציאות שתגיע) החוק מבוטל ויהודי העיר נקראים חזרה.
שאלה מעניינת היא האם היטלר צפה בו? ייתכן שכן. היטלר השתמש בנימוקים מהסרט. למשל האשמת היהודים בשלטון בבנקים ובעולם, השוואת היהודים לחרקים, ועמידה על כך שהגירוש יתבצע גם על יהודים משומדים או על משפחות מעורבות.
כל הסטריאוטיפים האנטישמיים על היהודים השולטות בעולם, ומרכזים בידיהם את כל ההון הכלכלי והתרבותי קיימים בסרט. בסרט חלק מן המגורשים נודדים לארץ המכונה "ציון", ולא פלסטין או פלסטינה, דרך סצינה קומית קצרה בה אנו צופים בדמות אוכלת מצה ענקית.
מחבר הספר, הוגו בטאואר, שעליו התבסס הסרט. נרצח בידי אדם עם קשרים למפלגה הנאצית בשם אוטו רוטסטוק, ובית המשפט שלח אותו למוסד פסיכיאטרי, ממנו שוחרר כבר לאחר 18 חודשים.
השחקן יוהנס ריימן, שגילם את הגיבור היהודי אך היה נוצרי במציאות, הצטרף למפלגה הנאצית ואף השתתף במופע בידור בפני מפקדיה במחנה ההשמדה אושוויץ ב-1944. הוא שר ורקד, בעוד הנאצים נהנו וצחקו, וכל זאת בשעה שאותם יהודים נרדפים שאת מצוקתם המחיש עשרים שנה קודם לכן, גוססים ומתים מתחת לאפו.
הסרט נעלם, ועותק שלו נמצא לאחרונה, והסרט יוצג בסינמטק ירושלים.
"עיר ללא יהודים"
https://e.walla.co.il/item/3203740
עצוב לומר אבל בניגוד לסרט, העיר וינה משגשגת ופורחת היום גם ללא יהודים.

חברון "יודן ריין" (עיר ללא יהודים) תחילה
קבוצת אקטיביסטים מוסלמים, ויהודים פרו-איסלמים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי, בהם חברי הכנסת איימן עודה ודב חנין, מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), וחברת הכנסת מיכל רוזין (מרצ), פעילי "שוברים שתיקה", "שלום עכשיו", "יש דין" ואנשי "בצלם" ובראשם מנכ"ל הארגון, גיבשו תוכנית וקראו להפיכת חברון ל"יודןריין", נקייה מיהודים כשלב ראשון.
http://rotter.net/forum/scoops1/515145.shtml
לאחר טיהור חברון הם ימשיכו לפי מדיניותם בתהליך טיהור שטחים מיהודים.
מה שלא הסבירו חברי הקבוצה הוא כיצד הם יבצעו את הטיהור? האם ברכבות, במשאיות, או בורות במקום?

נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).