הציפייה שלנו מאָמן, היא להיות נאמן לאָמנותו. אנו מצפים ממנו לבטא במעשה האמנות שלו את האמת שלו – תהיה קשה לנו ורחוקה מאיתנו ככל שתהיה. בנאמנות אחרת – למדינה, לשלטון, למפלגה או למילייה, אנו רואים טעם לפגם. לפיכך, כל דיבור על "נאמנות בתרבות" הוא שלילי מעיקרו. חוק הדורש מאמנים ואנשי תרבות "נאמנות", הוא חוק פסול מעיקרו, שראוי להפיל אותו ולהשליך אותו לפח האשפה של החקיקה.
אם ניכר מפסקת הפתיחה של מאמר זה, שזהו מאמר נגד חוק נאמנות בתרבות, הרי ש... יש תפנית בעלילה. אין בספר החוקים אף חוק שנקרא נאמנות בתרבות. אין על שולחן הכנסת אף הצעת חוק שזה שמה. אין אף הצעת חוק, שהמילים נאמנות בתרבות מופיעות בתוכה. אין אף הצעת חוק שזה תוכנה. ולכן, אי אפשר להתנגד להצעת חוק כזו, כי איך אפשר להתנגד לדבר שאינו קיים?
איך זה שהכול מדברים על הצעת חוק "נאמנות בתרבות" כשזו אינה קיימת?
מן הסתם, מתנגדי הצעת ה"חוק לפקודת תרבות ואמנות", הדביקו לו שם גנאי, כדי לבטא את סלידתם ממנו. רבים עושים כן, והאמת שאף אני לא פעם הדבקתי שמות גנאי לשמות מכובסים של הצעות חוק. השם "נאמנות בתרבות", הוא בוודאי שם שנועד להשחיר את החוק, להציגו כחוק דיקטטורי, פשיסטי וכו'.
אז הנה, עוד תפנית בעלילה. מי שהדביקה לחוק לפקודת תרבות ואמנות את השם "נאמנות בתרבות", אינה אלא שרת התרבות מירי רגב יוזמת החוק! על פי גרסה אחרת, לא היא המציאה את השם, אך כששמעה אותו קפצה עליו כמוצאת שלל רב, אימצה אותו בחום והשתמשה בו כקידום המכירות של החוק. כך או כך, מי שאחראי להתקבעותו של השם השגוי בשיח הציבורי, זו מירי רגב.
וזה מוזר. איזה אינטרס יש לה להשחיר את פני החוק שהיא יזמה ושהיא רואה בו חקיקת הדגל שלה? מירי רגב היא אשת ריב ומדון, שוחרת תגרות ואוהבת פרובוקציות. היא לא תנסה להגיע להסכמות עם אמני ישראל, עם האופוזיציה, על הצעת חוק שתזכה לתמיכה. היא תעדיף להחריף, להקצין, להחניף ל"בייס" הקיצוני שיקדם אותה בפריימריז, ולשם כך טוב לה לעורר התנגדות חריפה, ולהציג את עצמה כלוחמת הגדולה בסססססמולנים, ואת יריביה כאויבי הציבור. ולעזאזל האינטרס הציבורי.
הפעם היא כנראה הלכה צעד אחד רחוק מדי, הרחיקה גם תומכים פוטנציאליים, והכשילה את החוק של עצמה. סייע לה בכך ראש הממשלה, שכרך אותו עם החוק הפרסונלי שלו, "חוק סער", חוק ציני בסדרת החקיקה הצינית שנועדה לשרת את האינטרס ההישרדותי שלו.
נכון לעכשיו, החוק אינו נמצא על סדר יומה של הכנסת, אך ייתכן שהוא יחזור עוד בכנסת הנוכחית, ואולי בכנסת הבאה. ולכן, ראוי לקיים עליו דיון ציבורי. אך כדי להתנגד לו או לתמוך בו, מן הראוי להכיר אותו. כי נכון לעכשיו, בדומה לדיון על חוק הלאום, המחלוקת אינה על החוק, אלא על דימוי של החוק, הרחוק מן החוק.
ההתנגדות לחוק היא בעיקרה לא התנגדות למה שיש בו, אלא למה שאין בו. אין בו צנזורה. בישראל היתה צנזורה על סרטים והצגות. היא הונהגה עם קום המדינה (בעצם עוד טרם הקמת המדינה, בידי ממשלת המנדט הבריטי) ופעלה עד אמצע שנות ה-90. היום אין כל צנזורה על מחזות, והמועצה לביקורת סרטים, קיימת בעיקר כדי להגביל סרטי פורנוגרפיה ואלימות קשה – יותר כדי לסווג אותם לפי גיל, מאשר לפסול אותם.
והרי החדשות: בהצעת החוק החדשה אין כל צנזורה. אין כל פגיעה בחופש הביטוי. אין כל פגיעה בחופש האמנות. אגב, יש בישראל חוקים המגבילים את חופש הביטוי, אבל החוק הזה אינו נוגע לכך כלל. למשל, הכחשת שואה אסורה בישראל. אך אין זה קשור לחוק.
החוק לפקודת התרבות והאמנות, אינו מגביל את היצירה האמנותית, אלא את מימונה בידי המדינה. על פי הצעת החוק, אם שחקנית פעורה חושבת שעשיית צרכיה על דגל ישראל לעין המצלמה היא "אמנות" – זו זכותה, אך משלם המסים אינו צריך לממן זאת. הוא גם אינו צריך לממן אירוע של הקראת מכתבי מחבלים, היוצר גלוריפיקציה ורומנטיזציה למחבלים. ואם תעלה הצגה ברוח משנתו הגזענית של "הרב" כהנא שר"י, גם אותה משלם המסים לא יממן.
אפשר ומותר להתנגד לחוק הזה. אך כדאי לדעת לְמה מתנגדים. מי שסבור שעל המדינה לממן את התועבה הזאת – התנגדותו לחוק מוצדקת. אך מי שמתנגד לו בשם חופש הביטוי, פשוט טועה בחוק. החוק אינו פוגע בחופש הביטוי.
החוק קובע שניתן להטיל סנקציות תקציביות, החל בהפחתה בתמיכה במוסד תרבות ועד שלילה מלאה של התמיכה בו, אם שימש במה לאחת מהפעולות האלה:
1. שלילת קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
2. הסתה לגזענות, אלימות או טרור.
3. תמיכה במאבק מזוין של אויב או ארגון טרור במדינת ישראל.
4. ציון יום העצמאות כיום אבל.
5. מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה.
זאת הצעת החוק. לא דרישת נאמנות ולא צנזורה. על כך ראוי לקיים דיון.
בטרם אומר את דעתי על החוק, אציין שהוא לבטח חוק לגיטימי והגיוני. יתר על כן, מותר לשאול את מי שיוצר יצירת אמנות השוללת את זכות קיומה של המדינה, למה הוא רוצה שהמדינה שהוא מתנגד לה כל כך, תממן אותו. למה שלא ינהג כמו נטורי קרתא, שמסרבים לגעת ב"כסף ציוני"?
אני לא נלהב לחוק הזה. אולם יותר מכך איני מתלהב מהמציאות שהביאה ליוזמה הזאת. מציאות של סרט עלילת דם נוראה נגד צה"ל וחייליו – "ג'נין ג'נין", שאמנם לא מומן בידי מדינת ישראל אלא בידי האויב (הרש"פ), אך הוקרן במוסדות תרבות הממומנים בידי המדינה. או תיאטרון מתוקצב שהעלה הצגה המבוססת על כתביו של מחבל רוצח ויוצרת לו גלוריפיקציה. ריבויים של מקרים מסוג זה, הוא הגורם לחוק. והמציאות הזאת, מצדיקה התמודדות באמצעות מניעת תקצוב תופעות כאלו בידי המדינה.
החשש שמעורר החוק הוא מפני המדרון החלקלק; מפני ניצולו לרעה כדי למנוע מימון מיצירה אמנותית המתנגדת לשלטון ולדרכו. החשש הוא אמיתי, ולכן אין לקבל את החוק כמות שהוא, ויש להכניס בו שינויים.
שינוי אחד, הוא דיוק יתר של הגדרות הפעולות שאינן ראויות למימון. למשל, אם כתובה שלילה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – אפשר להרחיב ולהקצין ולהכיל את ההגדרה על ביקורת חריפה על המדיניות של ממשלת ישראל. יתר על כן, בקואליציה הנוכחית ישנן מפלגות חרדיות, שלבטח אינן דוגלות בדמוקרטיה, ומערכות החינוך שלהן מתוקצבות בידי המדינה. איך הדברים מתיישבים? צריך להיזהר מפני הרחבה שכזו.
דוגמה אפשרית אחרת, היא פירוש נרחב למושג "גזענות". בוויכוח על חוק הלאום, שמענו טענה חסרת שחר שהוא "גזעני". משמעות הטענה הזאת, היא שהציונות היא גזענות. ניקח סיטואציה שבה מרב מיכאלי, לדוגמה, תהיה שרת התרבות. היא עלולה למנוע מימון מכל יצירה ציונית, בטענה שהיא "גזענית", כביכול.
המחסום העיקרי בפני הסכנה הזאת, הוא ביטול החלק הבעייתי ביותר החוק, שבעטיו ראוי להפיל אותו במתכונתו הנוכחית – מתן המנדט לסנקציה התקציבית לשרה. זהו כוח שאסור לתת לשלטון. אני מאמין שתפקידה של הממשלה לתמוך בתיאטרון, גם כאשר התיאטרון אינו תומך בממשלה. אסור לתת לממשלה כוח לסתימת פיות מתנגדיה, באמצעות סנקציות כלכליות, בטיעון שמדובר בפגיעה במדינה.
לכן, החוק הזה ראוי רק אם השיפוט יהיה בידי ועדה ציבורית בלתי תלויה, המשקפת מגוון דעות, ולא בידי השר. יש היום טרנד פופוליסטי, לפיו השלטון הוא הביטוי של "רצון העם", ולכן כל מה שהוא קובע, מבטא את הדמוקרטיה. זו לא דמוקרטיה אלא עיוות הדמוקרטיה. איני רוצה שהכוח הזה יינתן בידי שר, כי אני חושד בשרים. אני חושד, למשל, במצב הדמיוני שבו פוליטיקאית מסוגה של מירי רגב תהיה אי פעם שרת התרבות. איני רוצה לתת לה כוח כזה. והאמת היא שאיני רוצה לתת כוח כזה לאף שר, מימין או משמאל.

סוגייה אחרונה בה אני רוצה לדון בהקשר של האמנות והנאמנות, היא העמדות הפוליטיות של עולם האמנות.
אמן חופשי – חופשי מלחץ של המדינה, של השלטון, אך גם של המיליֶה. ונשאלת השאלה, האם אמני ישראל משוחררים באמת מלחץ המילייה?
איך ניתן להסביר מצב שבו 90% מן האמנים מבטאים עמדה של 10% מן הציבור. האם יש סבירות סטטיסטית למצב הזה? אני מאמין שבמציאות שבה האמנים באמת חופשיים ומשוחררים, התפלגות הדעות בתוכם לא תהיה שונה באופן משמעותי מזו של כלל הציבור.
ההסבר היחיד שלי לתופעה (הקיימת במערב כולו), היא לחץ חברתי. היא מצב שבו אדם יודע מה מקובל לומר בסביבה החברתית שלו, ומה יהיה מועד להגחכה ושיימינג. אין לי כל הסבר אחר לאחידות הדעות בקרב המילייה, ומשמעות הדבר, היא שהאמנות אינה חופשית באמת. שאמנם אין צנזורה של המדינה, אך יש צנזורה חברתית, המבוססת על קודים של תקין ובלתי תקין פוליטית, בקרב ציבור מסוים.
ומי שניזוק מכך, זו התרבות הישראלית.

[אהוד: ניזוקים גם סופרים נידחים שאינם שייכים לכת האידיוטים המוסריים מלקקי התחת לפלסטינים, ואשר בלי המכתב העיתי אולי לא היה מורגש כלל קיומם כסופרים].

2. צרור הערות 2.12.18
* טוהר או טהרנות – במהלך דיוני ועדת גולדברג על מינויו של צ'יקו אדרי לתפקיד מפכ"ל המשטרה, ריחפו שמועות על הדברים שעולים בה; סיפורים קשים על התנהגות בלתי הולמת ובלתי ראויה של צ'יקו אדרי במהלך שירותו כקצין משטרה; מעשים שאם נעשו, הם מעיבים על התאמתו לתפקיד.
כל השמועות הללו נמוגו, הופרכו בבדיקת הפוליגרף, נעלמו כלא היו. לא נמצא פגם בטוהר כפיו של המועמד. ואף על פי כן פסלה אותו הוועדה, כיוון שנפגש עם פרקליט של אחד המתלוננים נגדו, זמן קצר טרם עדותו בפני הוועדה, למרות שגם הפרקליט וגם הוא הבהירו שהם לא דנו בתלונה.
אדרי שגה בשיקול דעתו, מבחינת הנראות הציבורית של הפגישה, אך אין בכך כדי להטיל דופי בניקיון כפיו. אין כאן בעייה בטוהר המידות, אלא בטהרנות. טהרנות אינה טוהר, כפי שצדקנות אינה צדק, התחסדות אינה חסד, ומוסרנות אינה מוסר. הוועדה הרחיקה לכת במתיחת המנדט שלה, בפסילתו הבלתי מוצדקת של צ'יקו אדרי.
בהחלטתה, כרתה הוועדה את הענף עליו היא יושבת. במתח הקיים בין הדרג הפוליטי לבין שומרי הסף של שלטון החוק; בימים של מתקפה על האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה, מן הראוי שגורמי הסף לא יעניקו תחמושת למי שרוצים לפגוע בהם. בשבועות האחרונים שמענו יותר ויותר שרים הקוראים לבטל את ועדת גולדברג. אך ועדה זו חיונית מאוד, כדי לא להפקיר את הזירה לפוליטיקאים בלבד, כדי שלא יחזור על עצמו המינוי שהביא להקמת הוועדה: פרשת בר-און; מינוי בלתי מקצועי ובלתי מתאים בעליל לתפקיד היועמ"ש, מתוך ניסיון פלילי להשתלט על התביעה הכללית כדי לחלץ מעונש את אריה דרעי. דווקא כיוון שהוועדה חשובה כל כך, עליה לפעול בשיקול דעת, ולא לקבל החלטות בלתי סבירות, שתשמשנה את חורשי רעתה.
אל לה לממשלה לפעול בניגוד להמלצה, וכל עוד זו החלטת הוועדה, אין למנות את אדרי לתפקיד. אולם מן הראוי לפעול לשינוי ההחלטה. מן הראוי לקיים בה דיון חוזר, נוסף. כיוון שתוצאת ההחלטה היתה תיקו, והשופט גולדברג השתמש בסמכותו להכפיל את קולו, מן הראוי להרחיב את הוועדה בחבר נוסף, ולפתוח את הדיון מחדש.

* קצבת זקנה מדורגת – קצבת הזקנה הנהוגה היום, אינה יכולה לאפשר לזקנים חיים בכבוד, ומדרדרת רבים מהם לעוני מנוון. זו חרפה לחברה הישראלית. צודק ח"כ שמולי ביוזמתו להעלות את קצבת הזקנה לגובה שכר המינימום.
אולם העלות של הצעתו, שגם על פי הממעיטים מגיעה לעשרות מיליארדי שקל בשנה, גדולה על המשק הישראלי ובלתי ישימה. אי אפשר לקבל את הצעתו כמות שהיא, ויש לשנות את הכיוון שלה.
יש להבטיח הכנסה שתאפשר לכל זקן חיים בכבוד, אך בדרך אחרת. קצבת הזקנה צריכה להיות מדורגת, על פי מבחן הכנסה. אנשים צברו לאורך השנים פנסיות, וחלקם פנסיות גבוהות. אנשים חסכו. אנשים הם בעלי רכוש ונכסים. אין הצדקה שיקבלו בנוסף לכך ולקצבת הזקנה הנוכחית עוד משכורת מן המדינה.
האם פנסיונרים של מערכת הביטחון, לדוגמה, זקוקים לעוד משכורת? וזו רק דוגמה אחת.
במקום להציע הצעות שאין סיכוי שתתקבלנה, ואם תתקבלנה אין סיכוי שתיושמנה, ואם תיושמנה – נזקן למשק הישראלי עלול להיות כבד, רצוי להציע הצעות ריאליות דוגמת הכיוון שהצגתי. גם הכיוון הזה יכביד מאוד על תקציב המדינה, אך תהיה זו הוצאה מעשית, ראויה, וגם צודקת יותר.

* מחכה להרצוג – כמעט שבועיים חלפו מאז מינה ראש הממשלה את בנימין נתניהו לתפקיד שר הביטחון, והוא עדיין לא בחר שר חוץ במקום נתניהו. אני מודה שממש איני מופתע. וכלל לא אופתע אם הוא יימנע מלמנות שר חוץ. הרי ברגע שימנה שר חוץ, כאילו הודה שיש אדם מלבדו שיכול לעסוק בנושאים מדיניים. ומינוי כזה עוד יקדם מישהו לעמדת הנהגה כלשהי בסביבתו.
אולי התיק עדין "שמור להרצוג"?

* מעבר לסף הטירוף – במסגרת מחקריי, אני מבלה בארכיונים. אני פוגש שם, בעיקר, חוקרים והיסטוריונים. אך מגיעים לשם גם תימהונים, בעלי תאוריות קונספירציה, ש"מוצאים" בארכיונים "הוכחות" המאוששות את התאוריות שלהם.
השבוע פגשתי אחד כזה, במכון לבון. לא שוחחתי איתו, אך צותתי לו, ואלה קטעי הדברים שקלטתי. האיש נראה אדם מן היישוב, נורמטיבי לחלוטין. אדם רהוט ואינטליגנט.
וזאת התיאוריה שלו: כלומר, אלה דברים שהוא יודע, לא משער: נתניהו וצחי הנגבי (למה דווקא הוא?) המציאו את עוזי משולם, יזמו את ההתבצרות שלו ביהוד, מתוך מגמה והנחה שהפרשה תסתיים בהתאבדות המונית, והדבר יפיל את ממשלת רבין.
רק כאשר הדבר נכשל, הם עברו לתוכנית ב' – רצח רבין.
הוא יודע גם את העובדות על פרשת ילדי תימן. מדובר במשפחות במצוקה, שתמורת דירות "עמידר" מסרו את הילדים שלהם למערכת הביטחון, ושם הילדים אולפו למודיעין והושתלו בכפרים ערביים כסוכני שב"כ.
הוא מעריץ של אהוד ברק, וטוען שהוא מקורב אליו והוא בנה בעבורו את התאוריה על ניצני הפשיזם בישראל. הוא מקדם מסר פוליטי: יש להחליף את ההגדרות של ימין, מרכז ושמאל, ל"דמוקרטים" ו"פשיסטים". רק כך יעברו כמה אחוזים מן הימין ויפילו את השלטון. אך זה יהיה רק אם שילוב של ברק ולבני יעמוד בראש "המחנה הדמוקרטי".
הצצתי בדף הפייסבוק של אופיר פז דה-פרוטוגייז. הזוי.
... אני רוצה מאוד לקוות שהקשר שלו עם ברק הוא פנטזיה כמו התאוריות שלו.

* תלמוד שמביא לידי מעשה – הגמרא מספרת על מחלוקת בין ר' טרפון ור' עקיבא סביב השאלה, מה גדול יותר – תלמוד או מעשה. ומסופר: "נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה."
לכאורה, מסקנת הדיון שהיא שגדול יותר התלמוד, אך האמת היא, שהמסקנה הפוכה. המעשה הוא התכלית. גדולתו של התלמוד, היא העובדה שהוא מביא לידי מעשה, הוא מניע למעשה, הוא מפיח רוח בעושה, הוא מסמן את תכלית המעשה, הוא מספק כלים לעשייה. הוא אינו המטרה, לא תורה לשמה, לא "חברת לומדים" כאידיאל, אלא כלי ליצירה ולעשיה, למען תיקון עולם.
המדרש הזה הדהד במוחי לאורך דיון משותף של הנהלת מדרשת השילוב בנטור וצוות המדרשה, שנערך הבוקר; מפגש ראשון מתוך שניים, שמטרתם לעצב ולנסח את תעודת הזהות של המדרשה – החזונית-ערכית, והמומחיות המקצועית חינוכית. ועם המדרש הזה סיימתי את דברי הסיכום שלי את המפגש.
המתח המובנה הזה, בלט מאוד בדיון עצמו, ובתכניו. מצד אחד "עפנו על עצמנו" בגובה מסחרר, גובה חזוני, גובה אינטלקטואלי, ומצד שני הריחוף הזה נועד – כל כולו, לקרקע, למציאות, למעשה. ותוכן הדיון עסק אף הוא, במידה רבה, במתח בין הרצון להגדיל תורה וליצור קאדר של תלמידות ותלמידי חכמים, דתיים, חילונים, מסורתיים וכאלה שההגדרות הללו חסרות משמעות בעבורם, לבין המטרה שהלימוד הזה לא יתמצה ברובד האינטלקטואלי, אלא ביצירת אנשי מעשה, אקטיביסטים חברתיים ולאומיים, אנשים שעולם הרוח והתרבות העשיר מביא אותם לעשיה ולהובלה למען הקהילה ולמען החברה הישראלית והעם היהודי, למען תיקון עולם.
בשיחת הסיכום אמר אחד המחנכים, שהעיסוק בחזון קצת מעייף אותו, כיוון שהעיסוק בו עם החניכים עצמם הוא יומיומי. השבתי לו, שמבחינתי אין מסר מעודד מזה. אין כל משמעות לחזון התלוי על הקיר, אם אינו חלק מהותי מחיי היומיום, אם אינו מוגשם הלכה למעשה.
עם הרוח הגדולה של דיון הבוקר אני נכנס אל השבת, שבת פרשת "וישב", שהסלוגן של מדרשת השילוב לקוח ממנה: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ."

* ביד הלשון: מאז ולתמיד – במלאת 80 שנה לקיבוץ שדה אליהו בעמק המעיינות, השייך לתנועת הקיבוץ הדתי, והוא ידוע כקיבוץ פורץ דרך בחדשנות חקלאית בכלל וחקלאות אורגנית בפרט, ייערך בו כנס שכותרתו: "חדשנות בשדה מאז ולתמיד."
הביטוי "מאז ומתמיד", שמשמעותו היא שדבר מה היה קיים תמיד, הוא ביטוי ותיק מאוד. הוא קיים, בעצם... מאז ומתמיד.
אולם הביטוי "מאז ולתמיד" הוא ביטוי חדש, משנות ה-90. משמעותו היא, שהדבר שקיים מאז ומתמיד, גם יתקיים לעד.
צירוף המילים הזה נולד בסמליל "חברון מאז ולתמיד", שאותו טבע אורי אורבך, בתקופת המאבקים נגד הסכם אוסלו, או אולי נגד הסכם חברון.
אורי הייטנר