פרק מתוך הספר "פרשים על הירקון" בהוצאת יוסף שרברק, 1989
בהתקרבם למושבה החל לרדת הגשם. החברים הצטופפו בבניין לבני-הטיט, שגגו קש וחימר, ליד הבאר, מקווים שלא ידלוף ולא יקרוס תחתיו ברטיבות המצטברת. ואכן הבניין, וכמוהו האורווה שחפרו וקִירוּ – החזיקו מעמד אך לא משום שהיו חזקים במיוחד אלא מפני שהגשם הראשון ירד בכמות זעומה. העננים הכבדים שטו מזרחה, לעבר ההרים, והותירו על בקעת פתח-תקווה מימטרים בודדים.
הפלאחים השכנים, בעלי הניסיון, לא יצאו לחרוש אחר הגשם המועט. רֶגְנֶר, שנתמנה על-ידי ר' דוד לנהל את המשק החקלאי, המשותף לכל החברים, קבע כי הרטיבות מספיקה. הוא הסתמך על ניסיונו בהונגריה והודיע כי יומיים אחר הגשם יהיה אפשר לצאת עם השוורים לעבודת החריש בשדה.
וכך היה. בסוף חודש כסלו תרל"ט, דצמבר 1878, באחד מימי החנוכה האחרונים, בבוקר, התאספו רגנר, יהושע, מיכל, ר' דוד, לאזאר ובנו יהודה, ועוד מתיישבים שראו עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש טרם ידעו. לאזאר ויהודה רתמו שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יצאו לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה-צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים נקרא בשם רחוב פינסקר.
בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, הוטל על יהודה לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש (שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878).
רגנר, ענק שמן וטוב-לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, התהלך חגיגי והשגיח על הנעשה. הוא סימן ליהודה בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשו תלמים אחדים, ויהודה חזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, הורה לו רגנר לעצור בשוורים, וביקש את ר' דוד גוטמן להתכבד בחרישה.
ר' דוד לא היה מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הלך אחרי המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה. עד מהרה התחילו גם הוא גם השוורים מזיעים ומתנהלים בכבדות, אף שהיה יום חורף קריר. החברים לא שמו ליבם לקושי שבו התנהלה העבודה. הם ליוו את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחרי להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם ריפרפה להקת אנפות, ודרורים דילגו על רגבים לחים, טריים, וניקרו מתוכם תולעים לבנבנות שהתפתלו חסרות-אונים, לעיתים חתוכות-למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.
ר' דוד השלים הפקה אחת, ויהודה העביר את המחרשה לידי בן-דודתו יהושע שטמפפר. יהושע היה כה נרגש כאשר תפס בידית המחרשה, שדמעות חנקו את גרונו בדברו:
"כאשר צעדתי ברגל מהונגריה... לארץ-ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי... במושבה... ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה... תחית שמיים אלה... חברים... עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון... שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים... וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה... ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"
"אמן!" ענו בני-החבורה, שנרעשו לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הלכו אחריו כשהם תופסים ומעבירים מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים בספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה בבית-הכנסת.
יחידים היו במרחב כולו, בבקעת פתח-תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדת של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה – והם מתנהלים בכבדות אחרי מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי-בשר. והציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות-מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.
ככה נמשכו ההקפות פעמים אחדות. הדיבורים נשתתקו והזיעה רבתה. הנאספים עייפו לצעוד בתלמים הטריים. הם התפזרו חזרה לעבודותיהם בהקמת בתי המושבה הראשונים, על-פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ולטיפול במשק החי. בשדה נשארו רק לאזאר ויהודה, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים.
"אבא," אמר יהודה. "המחרשה זזה בקושי. השוורים מתנהלים בכבדות כאילו הם סוחבים אחריהם הר. ככה לא היה מעולם, בהונגריה!"
"סוף מעשה במחשבה תחילה." אמר לאזאר. "עכשיו, שנשארנו לבד, ואין חשש שנקלקל את השמחה – בוא ננוח רגע ונבדוק אם טעינו, והיכן."
"ראה," התכופף יהודה וחפן רגב של אדמה שחורה כשהוא מפורר אותו בין אצבעותיו. "האדמה קשה כאילו מעולם לא פלחו אותה לעומק. הפלחים מכנים אותה בשם אדמת סַלָג – כבדה, שחורה ורזה מאוד. אין בה שום רקבובית ולחות. טעינו, אבא. בהונגריה האדמה השחורה היא העידית, פריכה ודשנה, הגשמים שיורדים בקיץ מדשיאים אותה והחריש העמוק בא להצניע את הצמיחה ולהשביח באמצעותה את הקרקע. וכאן – אקלים אחר."
"אתה צודק, בני. הלא האדמה הזו עודנה יבשה-למחצה. כל הקיץ נאפתה בשמש ונסדקה. הגשם שירד לא הספיק לרככה. אי-אפר להמשיך כך בחריש!"
"ובכל זאת הערבים חורשים אותה. מדוע?"
"ראשית, הם עדיין לא חורשים, ושנית – איך אפשר להשוות את המחרשה הקלה שלהם, העשוייה עץ ולהבה חד ודק, ולכן היא קרוייה 'מסמר' – למחרשת-הכנף האירופית הכבדה שלנו, זו שקנה רגנר בשָׁרונה, שחודרת לעומק ומהפכת את הקרקע? השוורים עוד מעט יתפגרו בגלל השיטה של רגנר!"
"אבל איכרי שרונה חורשים במחרשות האלה."
"ראית את האדמה שם? היא חומה-צהבהבת, ממש פריכה, ונמצאת על גבול החולות המפרידים בין המושבה לים. אדמה שנשפכת ומתפוררת מאחורי להב-המחרשה. קסאר לא מכר לנו, כנראה, את האדמות הכי טובות של מלאבס."
"מה נעשה?"
"אין ברירה, יודה, וגם חבל על השוורים. תביט בהם – אני חושש שבשוק של רמלה מכרו לכם סחורה פגומה, ואולי הריר של הגמלים פגע אז בעיניים שלך... השוורים האלה נראים חלשים וחולים אחרי המאמץ. שמע, עכשיו אנחנו חוזרים ומלמדים את רגנר שיעור בחקלאות של ארץ-ישראל. עוד היום תיסע לשרונה ותביא משם זוג של פרדות חזקות, ואת מיכל נשלח עד דמשק כדי שיביא לנו שוורים דמשקאיים וגולניים. שמעתי כי הם נחשבים לחזקים ולבריאים יותר מאלה שבשפלה."

יהודה הביא משרונה פרדות, ולמחרת התחדשה העבודה בשלוש מחרשות. יהודה חרש בזוג פרדות אחד, פועל ערבי שאותו לימד לנהוג בפרדות – בזוג השני. לאזאר, עם זוג פרדות שלישי – חתך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך, והיה הולך וזורע לפניהם חלקות של חיטה ושעורה.
במשך כשבועיים נזרעה כיכר גדולה, מסביבת הבאר מזרחה-צפונה, עד גדות ואדי אבו-ליג'ה. בינתיים חזר מיכל עם השוורים הדמשקאיים, ועבודת החריש נעשתה קלה יותר.
גשמים רבים לא ירדו בין חנוכה לפורים, ואולם החריש העמוק הצליח להפוך ולהצניע כראוי את הזרעים ברטיבות הדלה של הקרקע, בעוד אשר הפלאחים הערבים השכנים המעיטו לזרוע בגלל עצירת הגשמים.
השדות הוריקו וגבעולי התבואה הרכים החלו להרים ראשיהם ולפתח שיבולים שהיו עדיין רכות ומלאות עסיס חלבי. את חג הפורים הראשון במושבה חגגו הגברים כשהם יורים באוויר באקדחים וברובים, חלקם דוהרים על סוסים סביב לבאר וברחוב היחיד, שלא היה עדיין אלא דרך-עפר המתמשכת צפונה. מיפו הובאו, בדרך החול שבין גבעות בַּאבּ-אִל-הַוַּה, יין, מיני-מאפה ותבשילים שהכינו הנשים. השמחה היתה רבה. ר' דוד הבטיח:
"בשנה הבאה נציג בפורים אוֹפֶּרֶטָה שלמה, מעשה-ידינו, עם תלבושות, שירים וכלי-זמר!"
ככל שהוריקו השדות ויפו, כן רבו דאגות המתיישבים להגן על יבולם. כבר היו ניסיונות גניבה אחדים בחצרות, ואולם עתה היה צורך לשמור על השדות הנרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים עד כה לראותם אדמת הפקר. זו היתה תקופת האביב, רַבִּיעַ בלשון הפלאחים, עונָה שבּה מניחים לא רק לצאן ולבקר אלא גם לבהמות-העבודה: סוסים, פרדים וחמורים – לראות בשדות כאוות-נפשם כדי ליהנות מן העשב הטרי שהארץ מצמיחה בשפע. ואם אפשר ללחך בהזדמנות זו שדות זרים – אדרבה!
וכך, עוד בטרם הבשילה התבואה, היה צורך להגן על השדות מפני עדרי הרועים והבהמות השלוחים חופשי.
עבודתו בחריש ובזריעה נסתיימה ועל יהודה, צעיר המתיישבים, הוטלה מעתה האחריות לשמירת המושבה. בשעות היום ובלילות סייר, רוכב על סוסו, בשדות; הגיע עד גדת ואדי אבו-לִגֶּ'ה וחזרה, לאורך גבולותיה של נחלת קסאר. בלילות כללה השמירה גם את החצר, האוהל, בניין לבני-הטיט והאורווה החפורה באדמה. עם יהודה השתתפו בהגנה, בכל שעת צורך, גם שאר הגברים, שאותה היה מזעיק כאשר חשש מפני פריצה או התנפלות.
כמעט מדי יום היו ניסיונות לפלוש לשדות פתח-תקווה: ערביי מלאבס, שנתמלאו קינאה למראה הקמה הצומחת על אדמתם-לשעבר; ערביי שְׁוֵּיכֶּה העזים מהרי אפרים; ערביי הכפר יהודיה, מדרום למושבה, שבשנים קודמות היו רגילים לזרוע חלקות מאדמת פתח-תקווה ולרעות עליה באין מפריע; ובני שבט ערב גֶ'רָאמְנֶה, שמאהלם היה ליד הירקון והם התקיימו על שוד בדרכים וגנבות. בשעות היום היו השכנים מתנכלים ליבול, ובלילות – מנסים להתנפל על החצר, כדי לגזול את הבהמות.
יהודה וחבריו הפעילו לעיתים קרובות את רוביהם, אך היריות לא תמיד הועילו. השודדים ידעו שהמתיישבים המעטים לא יעזו להרוג בהם, מחשש להסתכנות בנקמת-דם שעלולה לגרור את המושבה לסכנת נפשות, להוצאה כספית גדולה לשם תשלום הכופר, ולהסתבכות ממושכת אצל השופטים התורכיים, רודפי-הבקשיש.
לא היתה ברירה אלא להשתמש לעיתים במהלומות הנבּוּטים, האלות, בתגרות פנים-אל-פנים עם התוקפים. כל החברים היו קמים אז כאיש אחד ובאים לעזרת יהודה. וכדי לעודד את עצמם, אם היה עובר לילה ללא אזעקה ומכות, נהגו להתאונן בבוקר על כך שהלילות בפתח-תקווה נעשו משעממים...
אהוד בן עזר

2. התלם הראשון שחרש יהודה ראב בן עזר
מתוך סיור היסטורי מוקלט בפתח-תקווה בהדרכת אהוד בן עזר, שנערך ביום שני, 8.11.2004 עם עובדי הארכיון לתולדות המושבה

...מהבית ברחוב רוטשילד עלינו דרך השוק הגדול, תוך שאני מספר החלקה שהיתה הכרם של יהודה ראב, לפי הסיפור של אסתר, ועל הקפה שבו היה יושב אברהם שפירא לפני-הצהריים, מעשן נרגילה, שותה קפה מפינג'אן ומשוחח עם שכניה הערבים של פתח-תקווה, שראו בו מעין שֵייך של המושבה. הגענו לפינת המזרחית-דרומית של הרחובות שטמפפר ופינסקר, מול כיכר (גן) המייסדים, שהיתה הזווית הדרומית-מזרחית של החלקה שבה נחרש התלם הראשון.
מיקומו המדוייק: הזווית שבין רחוב שטמפפר ורחוב פינסקר, וממנה כמה עשרות צעדים צפונה ברחוב פינסקר, ובקו ישר מזרחה, מקביל לרחוב שטמפפר, עד בניין המשטרה לערך.
המלבן הזה הוא החלקה של התלם הראשון. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.
על פינת הרחובות אין שום ציון לתלם הראשון – אבל יש לוח מתכת, אחד מיני רבים מסוגו, המציין שכאן היה מועדון של בית"ר. רק במושבה ששוכחת את עברה, כמו פתח-תקווה, יכול להתרחש דבר אבסורדי שכזה, והוא מסמל את הבורות השוררת בעיר לגבי כל הקשור בעברה.
אנחנו נכנסים פנימה מהמבואה הפנימית מול כיכר המייסדים בבניין של משפחת מיכאל שפירא (אחיו הגדול של אברהם שפירא) ויצחק-הירש שפירא, ושם עומדים על חלקת אדמה שממנה, מבין כל המוסכים והבניינים ועצי האיקליפטוס, המאוחרים-יחסית, ניתן לראות מזרחה עד מעבר לרחוב בר-כוכבא, לכיון המשטרה. ואני קורא את התיאור הנרגש והמדוייק מעמד התלם הראשון על פי ספר זיכרונותיו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון", עמ' 63.

"התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.
"כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה'הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."
עד כאן הקטע מהסיור.
אהוד בן עזר