אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. אין מוראה של מלכות, באין אמון במלכות. כאשר ראש הממשלה, בציניות מקפיאת דם, כדי להציל את עורו, מסית את עם ישראל נגד מוסדות מדינתו ומקעקע את האמון של אזרחי ישראל במוסדות הממלכתיים – משטרת ישראל, המערכת המשפטית, שלטון החוק בישראל, הוא חותר תחת אושיות החברה, כמי שמוכן להשאיר אחריו אדמה חרוכה. זו סכנה חמורה למדינת ישראל.
חקירות נתניהו הניבו חשדות כבדים מאוד, שצריכים להדיר שינה מעיניו של כל אזרח ישראלי. חזקת החפות עומדת לו, כמובן. אך חשוב לקבוע – גם אם יתברר שאכן כל החשדות נגדו נכונים, כולם יחד יתגמדו, בנזקם למדינת ישראל, לעומת אותו מסע שיסוי נגד שלטון החוק וגורמי האכיפה בישראל, שאותו מוביל נתניהו. וגם אם כל החשדות יופרכו, לא יהיה בכך כדי להמעיט בחומרת השתלחותו בשלטון החוק. נתניהו עושה זאת, כי הוא יכול לעשות זאת; כיוון שפולחן האישיות שהוא מנהיג לאורך שנים הביא לכך שהמונים מאמינים לכל מילה היוצאת מפיו, ולכל האשמה, מופרכת וככל שתהיה, שהוא ישמיע; מאמינים ומפיצים אותה. וזאת סכנה ממשית לחברה הישראלית.
"אזרחי ישראל!
כאזרח המדינה וכראש הממשלה, יש לי כבוד והערכה למשטרת ישראל, האמונה על שמירת החוק ועל שלטון החוק בישראל.
גם בשעתי הקשה, הכבוד והערכה שלי למשטרה מלאים.
אין לי ספק במקצועיותה ובטוהר כוונותיה.
אני סבור שהמשטרה שגתה בהמלצותיה כלפיי. אני מאמין בחפותי ואני משוכנע שיהיה בידי להוכיח אותה בפני הפרקליטות".
אילו היתה לנתניהו תחושת אחריות לאומית, הוא היה נואם את הנאום הזה, בהיוודע סיכום החקירה. כך היה נוהג מנהיג לאומי, ממלכתי. נתניהו נוהג אחרת, אחרת לגמרי.
למה נתניהו נוהג כך? חוששני, שהמטרה שלו היא, שאם יוגש נגדו כתב אישום או אם הוא יורשע בדין, העם ייצא לרחובות, כדי להגן על "שלטון העם" מפני "מדינת העומק". נתניהו נושא לשווא את שם ה"משילות", אך מוביל לאנרכיה.
בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה עתיר הישגים בתחומים רבים (ובימים אלה הוא ראוי לשבח וברכה על פעולת צה"ל נגד מנהרות חיזבאללה בגבול לבנון), אך די במסע הנקם שהוא מוביל נגד החוק בישראל, ובשיסוי ההמונים נגד מערכת החוק והמשפט, כדי להטיל ספק בהיותו ראוי להנהגת המדינה.
והתייחסות קצרה לצעדו של המפכ"ל היוצא, רוני אלשייך. החלטתו של אלשייך לפרסם את סיכום החקירה המשותפת של המשטרה ורשות ניירות ערך בתיק 4000 טרם פרישתו, מעידה על מנהיגותו, אחריותו, אישיותו ואומץ ליבו. הוא הרי ידע איזה גל של הסתה הוא מביא על עצמו. אך הוא לקח אחריות מלאה ולא גילגל אותה הלאה. הוא בחר שלא להעמיד את מחליפו (הזמני והקבוע) בפני מסע לחצים ברוטלי, ובחר לחסוך ממנו את מסע ההסתה והשיימינג שהיו מנת חלקו.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום".
2. הפוטש של נתניהו
בעקבות מאמרי "אלמלא מוראו של שלטון החוק", שפורסם (תחת כותרת אחרת) ב"ישראל היום", קיבלתי תגובה כהאי לישנא:
"אם נתניהו יעמוד לדין ויורשע, הבעיה תהא שלו ומשפחתו. אישית, אתאכזב על שנתתי בו אמון ואצטער על סיום תקופה. תקופה של הישגים בכל תחומי חיינו שהאיש הזה הביא.
הבעיה שצריכה להדיר שינה מכל אזרח במדינה. היה ולא יהא כלום, כי לא היה כלום.
מי ישלם את מחיר הרדיפה? האם נראה עיתונאים, פרקליטים, חוקרי משטרה עומדים לדין על ניסיון פוטש?
האם העם יוכל להכיל גם הפעם את הפגיעה בדמוקרטיה, מבית המדרש של התקשורת ומערכת המשפט, כמו בהסכמי אוסלו ובהתנתקות.
החשש שלי שבמקרה כזה, לא יהא מנוס, העם יקום ויעלה על הבסטיליה."
לא היתה זו תגובה של עשב שוטה, אלא של איש הגרעין הקשה של חסידי נתניהו, אחד מהמונים המצטטים אותם מסרים.
וכך הגבתי לדבריו:
דבריך הם ההוכחה לצדקת מאמרי. האם אתה מודע עד כמה הדברים מסוכנים?
בוא נעזוב רגע את נתניהו, ונדון על כל תיק פלילי. בכל תיק יש כמה ערכאות – שעצם קיומן נועד להגן על כל חשוד, והן המהות והמשמעות של משפט צדק, המאפשר לחשוד להגן על עצמו, ואם לא הוכחה אשמתו מעל לכל ספק סביר, לצאת זכאי. בלא מעט תיקים, חשוד יוצא זכאי, מחמת הספק, מחוסר ראיות, לעתים בשל ספק קל, אף שהשופטים משוכנעים שהוא אשם, מתוך תפיסה שמוטב שעבריין יהלך חופשי, משאדם חף מפשע יישב בכלא.
ההליך מחולק לחקירת משטרה, החלטת פרקליטות, החלטת בית משפט, ואם הייתה הרשעה – עומדת למורשע זכות הערעור (וגם לפרקליטות יש אפשרות לערער). למה יש כל כך הרבה שלבים? כדי להגן על החשוד. האם משמעות השלבים הללו, היא חוסר אמון מובנה, מעוגן בחוק, במשטרה, בפרקליטות ובערכאת המשפט התחתונה? הרי אם זו הייתה משמעות הדברים, צריך היה לבטל את כל הערכאות. יש חשד? ישר לעליון. בלי חקירה, בלי כתב אישום.
החקירה אוספת את הראיות ומסכמת אותן. אם סיכום הראיות הוא שהחשוד עבר עבירה, הפרקליטות בוחנת ומסננת את הראיות באוריינטציה של בית משפט, כלומר אוריינטציה סניגורית. היא בוחנת את התיק בעיניים של שופט, לבחון האם הראיות חזקות דיין כדי להביא להרשעה. אם הפרקליטות מחליטה לסגור את התיק, אין זה אומר שהמשטרה טעתה, ולבטח אין זה אומר שהיא טפלה אשמה או תפרה תיק.
ועדיין, החלטת הפרקליטות אינה הכרעה, אלא בסך הכול כתב אישום לבית המשפט. אם בית המשפט, לאחר ששמע את הסניגוריה וניתח את התיק מחליט לזכות את הנאשם, אין זה אומר שהפרקליטות טעתה. בוודאי שאין זה אומר שהיא טפלה אשמה או תפרה תיק, חלילה. לא היא ולא המשטרה. להזכירך, בערכאה שבה אולמרט זוכה (וחסידיו השוטים קפצו על הזיכוי כמוצאי שלל רב ויצאו למסע הסתה נגד שלטון החוק, ששיאו בהצעתו הנדיבה של אמנון דנקנר לפרקליט המדינה להתאבד), בית המשפט אמר בפירוש בפסק הדין, שהיועץ המשפטי עשה מלאכתו נאמנה בכתב האישום, למרות שבית המשפט החליט שאין בכך די להרשעה.
ואם בית המשפט הרשיע את הנאשם, אך הוא זכה בערעור בבית המשפט העליון, אין זה אומר שההכרעה הנמוכה הייתה שגויה, ולבטח אין זו אמירה שהמשטרה, הפרקליטות ובית המשפט המחוזי טפלו אשמה או תפרו תיק, חלילה.
ואם בית המשפט קיבל את הערעור ברוב קולות, אין זה אומר שעמדת הרוב היא הנכונה, ובוודאי לא שעמדת המיעוט, הערכאה הנמוכה, הפרקליטות והמשטרה תפרו תיק. הרי בהרכב אחר, יכול להיות שהיה רוב דווקא לעמדת המיעוט. הכרעת בית המשפט היא הקובעת, אך אין זה אומר שהיא בהכרח נכונה, ולבטח אין היא שוללת את כל המסלול המשפטי שקדם לו.
במקרה של אנשי ציבור, המשוכות גבוהות עוד יותר. ראשית, עוד בטרם נפתחת חקירת משטרה, יש הליך של בדיקה מקדמית. כלומר, כדי לפתוח בחקירת נבחר ציבור, יש צורך ברף ראיות גבוה יותר משל אזרח מן השורה. יש המבקרים זאת, בטענה שהדבר פוגע בשוויון בפני החוק ושההליך הזה אינו מעוגן בחוק. לדעתי, למרות הפגיעה בשוויון בפני החוק, הסינון הזה מוצדק, כדי למנוע חקירה בשל תלונות ממניעים פוליטיים, וכדי להגן על נבחר הציבור והדמוקרטיה מפני שימוש בתלונות שווא ככלי לניגוח פוליטי. לדעתי, יש לעגן את הליך הבדיקה המוקדמת בחוק. הבדל נוסף הוא, שכאשר מדובר באיש ציבור, אין די בפרקליטות, אלא היועץ המשפטי בעצמו מחליט אם להגיש כתב אישום, כלומר יש מסננת נוספת שאינה קיימת בהליך רגיל, מעל המלצת הפרקליטות.
ומה אתה אמרת? שאם המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה, בית המשפט ועמדת המיעוט בערעור יצביעו על אשמה, אבל רוב שופטי העליון יחליטו על זיכוי, הגם שימתחו ביקורת חריפה על התנהגותו של הנאשם, אך יאמרו שאין בכך כדי להביא להרשעה פלילית – "העם" יתייחס לכל מה שקדם לכך; לכל עבודת המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש, בית המשפט ועמדת המיעוט כפוטש, שבגינו הם ראויים לעונש, וחמור יותר, אתה מאיים במרד אלים, במהפכה, בעליה על הבריקדות וכיבוש בכוח של "הבסטיליה". האם אתה מודע לחומרה הרבה שבדבריך?
מה המטרה באיום הזה? להלך אימים על המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש והשופטים, שלא יבצעו את תפקידם נאמנה, ולא ימליצו, יאשימו וירשיעו, גם אם זו מסקנתם המקצועית וצו מצפונם, פן ... תעלו על בריקדות.
יתר על כן, אתה באמת מתכוון שאם בסוף ההליך, בבית המשפט העליון, יהיה רוב של 2:1 בעד ההרשעה, תקבל את הדין? לא תצרף גם את שני שופטי הרוב למשטרה, לפרקליטות, ליועמ"ש ולערכאה התחתונה, כמי שתפרו תיק, טפלו אשמה וביצעו פוטש? הרי אתה ושכמותך מסיתים השכם והערב נגד שופטי בית המשפט העליון, מאשימים אותם כדיקטטורה שחטפה את הדמוקרטיה, בשחיתות וכו' וכו' – האם באמת תכבד את ההכרעה? לא תראה בה הוכחה לפוטש?
הנה, רק אתמול קראתי תגובה של חסיד שוטה אחר, שכתב לי שאם נתניהו יואשם ב"שוחד אמיתי", הוא יתמוך בכך שהוא ייענש בכל חומרת הדין. נו, הדברים ברורים. אם נתניהו יורשע בשוחד, הוא יאמר שזה לא "שוחד אמיתי", וייצא לרחובות להפיל את הבסטיליה.
יש לי אמון במשטרה, בפרקליטות, ביועמ"ש ובכל ערכאות בית המשפט. מה פירוש יש לי אמון? יש לי אמון בטוהר כוונותיהם, ולכן אקבל כל החלטה שלהם, גם אם אחשוב שהיא שגויה (כפי שחשבתי על זיכויו החלקי של אולמרט, בשעתו, בבית המשפט המחוזי). אני מקווה מאוד שנתניהו לא יורשע בסופו של דבר. איני רוצה לראות אותו בכלא. אבל הרף המוסרי והערכי שאני מצפה ממנהיגי המדינה, הרבה הרבה יותר גבוה מן הסף הפלילי. בעיניי, די בדברים שאינם מוכחשים, גם אם אינם פליליים, כדי לגנות ולהוקיע אותם ולצפות שלא כך ינהג מנהיג לאומי.
ובעיניי, מה שחמור יותר מכל החשדות נגד נתניהו, גם אם יתברר שכולם נכונים, הוא מסע ההסתה המסוכן שלו נגד שלטון החוק. המסע הזה, הוא הפוטש האמיתי. וההוכחה לכך היא דף המסרים שאתה ועוד המונים כמותך, ציטטת בתגובה הזו. זו סכנה חמורה לדמוקרטיה.
[אהוד: גם אני היום "חסיד שוטה" של נתניהו, הגם שבעבר הייתי ממתנגדיו, ואני חושב שרודפים אותו על שטויות ועל פעולות שהן חלק מכל פוליטיקה של קח ותן, שכך היה וכך גם יהיה, זו מהות הדמוקרטיה. אבל השנאה לנתניהו, גם זו שלך, היא צדקנית והיא אי-רציונאלית. לכתוב "הפוטש של נתניהו" זו בעיניי פשוט איוולת צרופה].
3. צרור הערות 9.12.18
* ביקורת קנטרנית – ביקורת על השלטון, כל שלטון – היא לא רק לגיטימית, אלא חיונית ומבורכת. ראוי לבקר את הממשלה, את השלטון המקומי, את הכנסת, את בתי המשפט, את צה"ל, את המשטרה; ובלבד שתהיה זו ביקורת עניינית. ביקורת עניינית אינה ביקורת שאני שותף לה, בהכרח, אלא ביקורת נועדה להצביע על כשל אמיתי, בעיני המבקר, ומטרתה להביא לתיקון.
יש ביקורת אובייקטיבית. למשל, אין מחלוקת שאנו מצפים שהרכבת תגיע בזמן. אם היא מאחרת, הביקורת עליה מוצדקת, ואין כאן שאלה של אידיאולוגיה או השתייכות פוליטית.
יש ביקורת סובייקטיבית – אני מבקר את מה שראוי בעיניי לגנאי, אך בעיניך דווקא זה הדבר הראוי לשבח.
ויש ביקורת קנטרנית. ביקורת לשם ביקורת, או כדי להוציא קיטור. כזו היא הביקורת שהושמעה השבוע, בעקבות מבצע "מגן צפוני", על כך שצה"ל והממשלה לא התייחסו ברצינות לטענות תושבים שהם שמעו חפירות. "צה"ל צריך להתנצל בפנינו." מן הביקורת משתמע, כאילו צה"ל והממשלה התעלמו, והשבוע, בבוקר בהיר אחד, אלפי מחבלי חיזבאללה הסתערו מתוך המנהרות וכבשו יישובים בגליל. אילו כך היה, אכן היה זה מחדל חמור ומזעזע.
אולם קרה ההיפך. השבוע, בבוקר בהיר אחד, קמנו למבצע של חישוף המנהרות והריסתן. עד יום שלישי בבוקר, ישראל לא הודתה שידוע לה על מנהרות חיזבאללה. האם מישהו חושב שביום שלישי בבוקר הרמטכ"ל התעורר, קיבל ידיעה מודיעינית על מנהרה, והורה לצאת למבצע? מדובר באיסוף מודיעיני והכנות מבצעיות שנמשכו ארבע שנים. ולכל אורך התקופה, החשאיות והעמימות נשמרו לחלוטין, והדבר ראוי לשבח.
אני מבין את התסכול המצטבר של מי שבמשך שנים התריעו על חפירות, וחשבו שלא מתייחסים אליהם ברצינות. אבל השבוע, כאשר התברר שהתייחסו לדבריהם ברצינות רבה, ולא רק התייחסו ברצינות אלא גם פעלו בהתאם – על מה מלינים המלינים?
* תרבות שקר – האם המדינה צריכה לתמוך תקציבית בתרבות? אם כן – על פי אלו קריטריונים? במה לתמוך ובמה לא? ומי יקבע וישפוט? האם בין הקריטריונים צריכים להיות גם קריטריונים אידיאולוגיים? האם יש לקבוע קווים אדומים; אילו עמדות מדינה אינה צריכה לממן, ואם כן – מהם? גזענות? הסתה לאלימות? הכחשת שואה? תמיכה בהשמדתה?
אלו שאלות חשובות ומעניינות, שראוי לדון בהן בהקשר של החוק המכונה, שלא בטובתו, "נאמנות בתרבות". וראוי שחברה תקיים דיון בסוגיות הללו.
אולם לא זה הדיון על החוק. הדיון מבוסס על אקסיומה שקרית, כאילו החוק מצנזר, מוציא אל מחוץ לחוק, אוסר יצירה; וכל אלה פשוט אינם נמצאים בחוק. החוק עוסק רק בגבולות המימון. הדיון על חוק א', כאילו היה חוק ב', הוא תרבות של שקר. ועל בסיס השקר הזה, נשמעות השוואות חסרות שחר, למשל לז'דנוב, קומיסר התרבות של סטלין, שבזמנו מי שסטה מהקו הרשמי של המפלגה, נשלח לגולאג או לסיביר או הוצא להורג.
* מפלטו של פלאטו – שמואל פלאטו שרון, שהלך לעולמו, היה כל חייו עבריין. עסקיו היו עבריינים. הפוליטיקה שלו הייתה עבריינית. ב-1977 נעצר פלאטו שרון בישראל, בעקבות צו מעצר בינלאומי, וצרפת דרשה להסגירו. באותה תקופה, שיחררה צרפת ממעצר את הארכי טרוריסט אבו-דאוד, מתכנן הטבח במינכן, עקב חששה מפיגועי נקם של ארגוני "ספטמבר השחור", ודחתה את דרישת ההסגרה של גרמניה. הזעם בישראל היה עצום, והיתה קריאה בציבור לא להסגיר לידיה את פלאטו שרון.
פלאטו קפץ על הגל הפטריוטי הזה, הוסיף עליו את הטענה שהוא נרדף בידי שלטונות צרפת ומדינות אחרות באירופה בשל יהדותו, והדגים את המושג: הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל.
הוא החליט לרוץ על הגל הזה לכנסת, אף שלא ידע מילה בעברית, לא התעניין בפוליטיקה, לא היה לו מושג על הקורה במדינה. הוא הקים רשימה בשם "פיתוח ושלום" שאותיות הבחירות שלה היו ראשי התיבות שלה: פ"ש, ראשי התיבות פלאטו שרון. הוא רץ לבד, ללא רשימה, תחת הכותרת "האיש הבודד לכנסת". מלבד הניצול הציני של הפטריוטיות הוא גם פיזר כספי שוחד בחירות, שלימים הביאו להרשעתו בישראל. איש לא האמין שייבחר, אך הוא זכה בשני מנדטים, והמנדט השני, המבוזבז, התחלק במסגרת עודפי הבחירות.
הכנסת היתה בעבורו אך ורק עיר מקלט. החסינות אז היתה גורפת, והיא היתה הסיבה היחידה לחברותו בה. הוא נאם נאומים בודדים, קצרצרים, בעברית שכתבו לו באותיות לטיניות. בנאומו הראשון, קרא לעברו ח"כ לובה אליאב ביידיש: "דו ביסט א-גאנעב, דו ביסט א-גנגסטר." אתה גנב, אתה גנגסטר.
פלאטו שרון הוא כתם בעברה של הפוליטיקה הישראלית.
בבחירות 81' הוא למד את הלקח, ולא רץ לבד, אלא הוסיף את אשתו כמיספר 2, אך לא עבר את אחוז החסימה.
* קדנציה חדשה – בישיבה הראשונה של מליאת המועצה האזורית גולן החדשה, נבחרתי ליו"ר ועדת ביקורת וחבר בוועדות חינוך והנצחה.
* והרי התחזית – השבתי על שאלון אינטרנט, עם שאלות על עמדותיי בכל תחומי החיים, ועל פיהם ניסו לחזות למי אני אמור להצביע בבחירות. התוצאה היתה הליכוד. כישלון בחיזוי.
הופתעתי מהתוצאה, כיוון שחלק ניכר מהשאלות היו בנושאי חברה וכלכלה, ואם על פי התוצאה סווגתי כתומך ליכוד, כנראה שהם חושבים שהליכוד היום הוא הליכוד של בגין ודוד לוי.
* נס חנוכה תשע"ט – ביום חמישי ב-20:24 התבכיינתי בקבוצת הווטסאפ "מזג האוויר באורטל": "סבתא בישלה דייסה. פלמחים קיבלו 68 מ"מ. אשקלון קיבלה 55 מ"מ. תל אביב קיבלה 44 מ"מ. רק הגולן לא קיבל."
לא חלפו דקות ספורות, נפתחו ארובות השמיים, וירדו אצלנו 78 מ"מ (לא סופי).
* ביד הלשון: האימא הערבייה של פרס – אחד המושגים הוותיקים ביותר בלקסיקון הפוליטי הישראלי, בן כמעט ארבעים שנה, הוא "האימא הערבייה של פרס". זהו מותג של הפצת שמועות פוליטיות על יריבים פוליטיים בכלל, ועל מנהיגי השמאל בידי הימין בפרט. הסיפור הוא, שהימין הפיץ שמועה לפיה אימו של פרס ערביה.
כך כתב בשבוע שעבר יועז הנדל ב"ידיעות אחרונות": "השבוע היה זה ניסיון להעליל על יאיר לפיד שקר בנוגע לאחותו שנהרגה בהיותה בת 24. וכך גם מוחזרה השבוע הטענה השקרית שאשתו של בני גנץ היא פעילה במחסום ווטש. מאז אימו הערבייה של פרס ונתניהו סוכן הסי-איי-אי, היו פה תמיד שקרים בוטים."
ובכן, יש הבדל אחד בין "האימא הערבייה של פרס" לשאר הדוגמאות – שבמקרה הזה השמועה לא היתה ולא נבראה. לא שלא היתה לפרס אימא ערביה, זה מובן מאליו. אלא, שמעולם לא היתה שמועה כזאת. הימין לא טען זאת, הליכוד לא טען זאת, אף אחד לא טען זאת. אז מאיפה זה בא? משמעון פרס.
הוא נהג להתקרבן, באמירות כמו: "מה לא אמרו עליי?! אמרו עליי אפילו שאימא שלי ערבייה." אחרי הפעם החמישים הוא החל להאמין לדבריו, ואחרי הפעם המאה זו כבר היתה "עובדה", שמחזיקה מעמד כבר כמעט ארבעה עשורים.
אורי הייטנר