* להוקיע את קליש – מי שראוי להוקעה, בפרשת מינוי סגן ראש עיר אנטי ישראלי, בעיר השלישית בגודלה בישראל, הוא פחות הסגן עצמו, רג'א זעאתרה, אלא בעיקר ראש העיר עינת קליש רותם.
צר לי על כך שערבי ישראלי בוחר להיות לאומן קיצוני, פעיל אנטי ישראלי, תומך בטרור על שני אגפיו: אגף הפיגועים ואגף ה-BDS. אבל מדובר בערבי לאומי, ואני יכול לכבד אותו ככזה, גם אם הוא בוחר להיות אוייב שלי.
אין בי כל כבוד לקליש, יהודייה וישראלית, הממנה פעיל אנטי ישראלי קיצוני לסגנה. איני מכיר את קליש ומעולם לא נחשפתי לעמדותיה. איני יודע אם המניע שלה אידיאולוגי – היא אשת שמאל רדיקלי אנטי ציוני, או כיסאולוגי – היא מוכנה למכור את העיר למען האינטרס הפוליטי שלה. כך או כך – היא ראויה להוקעה ולגינוי.
עיקר הנזק במינוי לאומן פלשתינאי ופעיל אנטי ישראלי קיצוני לסגנות ראש העיר, הוא למרקם היחסים בין יהודים וערבים בישראל בכלל ובחיפה בפרט, וחבלה במטרה החשובה של השתלבות ערביי ישראל בחברה הישראלית ובמדינה.
* הבעייה, לא הפיתרון – נכון, הוא נבחר בידי הציבור הערבי. אבל זו בדיוק הבעייה. מינויו לסגן ראש העיר לא יפתור את הבעייה אלא יחריף אותה. סגן ראש עיר, שהוא לאומן אנטי ישראלי התומך בטרור, הוא התנקשות בדו-קיום.
* המחנה הציני – המחנה הציוני ובפרט היו"ר אבי גבאי תמך במועמדותה קליש לראשות העיר חיפה, ובכך הוא נושא באחריות מסוימת להחלטתה למנות לאומן אנטי ישראלי לסגנה.
יש לצפות מגבאי לבצע את הפעולות הבאות:
– לדרוש מקליש לבטל לאלתר את ההסכם עם זעאתרה.
– והיה ודרישתו תידחה, להתנער פומבית מקליש ולהסיר בדיעבד את התמיכה בה.
– אם גבאי לא ינהג כך, הוא יכול לבחור בחלופה אחרת: החלפת שמו של המחנה. למשל, המחנה הציני.
* המלך עירום – משהו מעניין קורה ב"הארץ" בשבועות האחרונים. גדי טאוב, הסופר, ההיסטוריון והפובליציסט המעולה, אחד המקוריים, החכמים והאמיצים שיש כאן, שכבר שנים יוצא נגד הפוסט מודרניזם, דת הפוליטיקלי קורקט והפוסט ציונות, הגדיר קו שבר בחברה הישראלית ובחברות המערביות – קו שבר מעמדי, בין המעמד הנייח ולבין המעמד הנייד. הוא תיאר מציאות של אליטה ("המעמד הנייד"), שהפנתה עורף לציבור, לעם, למסורתו ולתרבותו, והמירה אותו בהשתייכות לאליטה המקבילה במערב, באמצה השקפה אוניברסלית, אנטי לאומית מנוכרת, ובעצם גם לא דמוקרטית. הגמול החברתי (ולעיתים הכלכלי) הנוצר מההשתייכות הזאת, מחפה על המחיר של הנתק מן הציבור ממנו יצאה האליטה הזאת.
המאמר הזה עורר תועפות של זעם נגד טאוב. כמעט מדי יום, ובעיקר מדי גיליון ערב שבת, מתפרסמים מאמרי נגד, שתוקפים את טאוב בשצף קצף, בחמת זעם. ברי שאחת הסיבות לזעם, היא היותו של טאוב איש שמאל ציוני, יונה מדינית, ובעיקר – עצם מעצמותיה, מבחינה סוציולוגית, של אותה אליטה שהוא מיטיב לתאר ולקבוע: המלך ערום. משה ארנס וישראל הראל, שהנם בעלי טור ב"הארץ", אינם מעוררים תגובות כאלה. להיפך, עצם כתיבתם מעניקה לעיתון ארומה של פתיחות למגוון דעות. אבל הביקורת של טאוב, שהיא ביקורת מבפנים, כואבת וצורבת במיוחד.
מבין התגובות הצטערתי במיוחד על מאמר של פרופ' שלמה אבינרי. עד לפני כשנה, אבינרי עצמו כתב, בסגנונו המאופק ובאנדרסטייטמנט המאפיין אותו, דברים באותה רוח שכותב טאוב, ולמרבה הצער, בשנה האחרונה משהו רע קרה לו ולדעותיו.
משהו מעניין קורה ב"הארץ". כמעט כתבתי משהו מרענן. כמעט, כי טאוב אמנם תיחח את הקרקע, יצר הזדמנות לנביטה אינטלקטואלית חדשה, לחשבון נפש, לביקורת עצמית, לחישוב מסלול מחדש מצד אנשי האליטה שהוא מבקר. איפה? לא דובים ולא חשבון נפש. רק גידופים, נאצות, ביוש ובליסטראות, של קבוצה מתגוננת שערוותה נחשפה והיא נחושה להרוג את השליח.
טאוב, ייאמר לזכותו, אינו מוותר, אינו ממצמץ, אינו נבהל. אדרבא, ההתקפות מעידות על צדקתו, מחזקות אותו באמונתו, והוא שב ועולה להתקפה ולעוד התקפה, בנחישות ובאומץ, משיב לתוקפיו, מוכיח את אפסות טענותיהם, ומעורר שוב את חמת זעמם ותגובותיהם.
היחידה שהביעה תמיכה בו ובמסריו היא צביה גרינפילד, לשעבר ח"כית ממרצ, שהתפכחה בשנים האחרונות, וזכתה אף היא לאותם קיתונות של שופכין כאשר ביטאה ביקורת דומה לזו של טאוב בספרה: "התרסקות – סיפור קריסתו של השמאל בישראל". וכך היא סיימה את מאמר התמיכה שלה בטאוב, "איך הפך גדי טאוב לבוגימן של האליטות": "כמויות הזעם והעלבון המופנות כלפי טאוב, בעיקר מעל דפים אלה, מלמדות על כך, שהוא מצביע במדויק כנראה על שבר המנהיגות הקשה המעיק על אותן אליטות, שסיפקו בעבר הדרכה אידיאולוגית וערכית לתומכי השמאל."
* אלפר & בן גביר ושות' – במהלך שמונת ימי החנוכה, פרסם רוגל אלפר בשוקניה לא פחות משלושה פשקווילים שבהם הגדיר את עצמו כמתייוון גאה, העלה על נס את ההתייוונות והוקיע את ההתנגדות להתייוונות, שאינה אלא קנאות דתית פונדמנטליסטית מסתגרת וחשוכה, בימים ההם ובזמן הזה. לא רק את עצמו הוא מכנה מתייוון, אלא את החילוניות. החילוניות, טוען אלפר, היא-היא ההתייוונות. יש לציין, שכאשר אלפר מדבר על חילוניות, אין כוונתו לכל מי שמוגדר חילוני על פי הסוציולוגיה הישראלית, אלא אתאיסטים בעלי הכרה חילונית, השוללים עקרונית זיקה כלשהי למסורת.
הדבר המעניין הוא, שאחד המסרים המרכזיים של "הרב" כהנא, היה שהחילונים הם מתייוונים. הוא נהג להשמיע את דברי הבלע הללו שוב ושוב, תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה רמה.
וכל כך לא מפתיע לראות את רוגל אלפר מאמץ בחדווה את כינוי הגנאי של כהנא. כי האמת היא שהדמיון ביניהם רב מאוד, והמרחק ביניהם קטן לאין ערוך מהמרחק של כל אחד מהם מן המיינסטרים הישראלי. לא בכדי, לפני מיספר שנים פירסם אלפר פשקוויל "ביקורת טלוויזיה", שבו כתב ממש בהערצה על תמונת הראי שלו איתמר בן גביר, שאותו הוא הגדיר "מהפכן אמתי."
"חוק הרדיקלים השלובים", אני מכנה זאת. האסון של החברה הישראלית, הוא החלוקה המחנאית, המועצמת מאוד בשנים האחרונות, שממירה את הסולידריות הלאומית בסולידריות מחנאית, וגורמת לכל מחנה להיגרר אחרי הסוטים המטורפים שבשוליו, מסוגם של אלפר & בן גביר ושות'.
* למות זה ביטול תורה? – החרדים החוליגנים שמתפרעים בחוצות הערים, אינם מפגינים נגד גיוסם לצה"ל, כי המדינה מאשרת את השתמטותם. הם מתפרעים ומשתוללים במחאה על הדרישה מהם לסור לצו ראשון, כדי להסדיר את השתמטותם. זה הכול.
הליכה להסדרת ההשתמטות היא ביטול תורה, והיא אסורה, בניגוד לימים שלמים של התפרעויות, שהם כנראה לא ביטול תורה.
"נמות ולא נתגייס," מתרברבים המשתמטים הארורים. נו, ואם תמותו זה לא יהיה ביטול תורה?
וראוי לשוב ולציין – ההשתמטות ממלחמת מצווה, ואין מלחמת מצווה מובהקת כהגנה על מדינת היהודים, היא עבירה חמורה על חוקי התורה. אין זו השתמטות למען לימוד תורה, אלא שימוש נואל ושקרי בתורה כקרדום לחפור בו להצדקת ההשתמטות.
* יצר הרע – יאיר נתניהו הוא יצר הרע של המשפחה. הוא אומר חופשי, את הדברים שמעמדו ותפקידו של אביו כובלים אותו מלומר אותם. אך המוני המעריצים מיטיבים להבין ולצטט את המסרים.
* אצבע משולשת – יאיר נתניהו הוא האצבע המשולשת. והיד... אתם יודעים.
* חלפו 27 שנים – ביולי 1991, נפתחו בחגיגיות, ברוב עם והדר, נתיבי איילון – כביש 20 (קטעים ממנו נפתחו כבר קודם). חמישה חודשים מאוחר יותר, בדצמבר 1991, נחל איילון עלה על גדותיו והכביש נחסם.
הדבר עורר ביקורת חריפה, אך המתכננים והרשויות אמרו שמדובר בתופעה חריגה, שעלולה לקרות אחת לחמישים שנה. באותה שנה הוצף הכביש שלוש פעמים.
חורף 1991-1992 היה הסוער, הקר, הגשום והמושלג ביותר בארץ ישראל אי פעם (או לפחות מאז יש בארץ מדידות של משקעים וטמפרטורות), והצפת הכביש היתה רק אחד מביטוייו.
השבוע שוב נסגר הכביש, מחשש להצפה (שלא היתה לבסוף).
כולי תקווה שהשנה נחזה שוב במחזה שלא חזינו מאז חורף 1991-1992: פתיחת סכר הירדן, כדי למנוע מהכינרת להציף את טבריה ועמק הירדן. גם אז היה זה לאחר מיספר שנות בצורת, כשהכינרת הייה בשפל איום ונורא. כמעט כמו היום.
הלוואי.
* אביב מוקדם – נשיא המדינה בירך את השחקן הוותיק שלמה בר שביט, במלאת לו 90 אביבים. מזל טוב! אבל... איך חוגגים בדצמבר 90 אביבים?
* לא וישי ולא מסדה – במשך שנים ערכתי באורטל חוג שנקרא "תוכן בחג" – בכל חג העברתי שיעור שעסק בתכני החג. בחנוכה לפני כ-15 שנים, עסק השיעור במקום של חנוכה בהגות הציונית. הבאתי דברים משל הרצל, ויצמן, ב"ג, ברל כצנלסון, ז'בוטינסקי, ביאליק, עגנון, ברנר, טשרניחובסקי, אלתרמן ואהרון זאב. וזכרתי שבגין כתב, בהיותו במחתרת, בעיתון "חרות" – ביטאון אצ"ל, מאמר שכותרתו "לא מסדה, אלא מודיעין." יש לי ספר עב כרס של עיתוני "חרות" מן המחתרת. פתחתי אותו בביטחון רב, בידיעה שהמאמר נמצא שם. חיפשתי שוב ושוב, דפדפתי בין כל דפי הספר, יגעתי ולא מצאתי. הייתי מתוסכל מאוד – מה, המצאתי את זה? לא יכול להיות. אך מה לעשות, לא מצאתי את הטקסט ונאלצתי לוותר עליו.
השבוע קיבלתי מד"ר צביקה צמרת מאמר-בכתובים שלו, לעיוני והערותיי, בנושא אחר לגמרי. בשבת קראתי, בהנאה רבה, את המאמר. היה שם ציטוט מעיתון "חרות" משנת 1946. הסגנון נשמע לי כסגנונו של בגין, שלרוב לא חתם על מאמריו בעיתון המחתרתי, אבל הם פורסמו כעבור שנים רבות בשני כרכים הנקראים "במחתרת" והם מצויים בספרייתי. נטלתי כרך מהספר, פתחתי אותו באקראי, כדי לחפש את המאמר, ומה הייתה הכותרת בעמוד שפתחתי? "לא וישי, לא מסדה, אלא מודיעין." המאמר שחיפשתי כל כך. ודווקא בחנוכה.
וזה עוד לא הכול. לצורך הרצאה שאני עומד לשאת בקרוב על גולדה מאיר, אני קורא שוב את הביוגרפיה שלה, מאת מירון מדזיני. בדיוק באותו היום קראתי שם ציטוט של בן גוריון, שעם ישראל לא יבחר – לא בדרך מסדה ולא בדרך וישי. מאמרו של בגין, נכתב בתגובה לדברי ב"ג.
ואת מה שחיפשתי בשבת... עוד לא מצאתי. אולי אמצא לגמרי במקרה בעוד כ-15 שנים.
* סברי מרנן – בליל שבת יוקרן הפרק הראשון בעונה החמישית של סדרת הטלוויזיה "סברי מרנן". אני אוהב מאוד את הסדרה הזאת – את ההומור, את השנינות ואת המשחק המצוין של טובי השחקנים השותפים בסדרה. אני אוהב במיוחד את דמותה ומשחקה של סנדרה שדה, המגלמת את תפקיד החמות ה"קלפטע", ריקי.
התוכנית מיטיבה לשקף את הישראליות, את המשפחתיות הישראלית. את המקום המרכזי של המשפחה בישראליות. את מקומה של המסורת, כפי שבאה לידי ביטוי בסעודת ליל שבת ובקידוש, במשפחות חילוניות. הסעודה והקידוש הם דבק מלכד, אי של קדושה בין מתיחויות החולין במשפחה. הסדרה מטפלת במתח העדתי בצורה חכמה, כיוון שהיא משקפת את המציאות שבה העדתיות הולכת ונעלמת מחיינו, בזכות הזוגיות, הנישואין והמשפחה. בעוד דור או שניים, לא יהיה כמעט ילד שיבין מה רוצים ממנו, אם ישאלו אותו מאיזו עדה הוא, כי הכול מתערבב. השוני בין העדות נכנס לתוך המשפחה, ומכניס לתוכה גיוון, עושר והומור. המתח העדתי נמזג לתוך המשפחה, אולם יותר משהוא מתח בין "אשכנזים" ו"מזרחים", הוא מתח בין חלק מדור ההורים, התקוע בסטריאוטיפים מיושנים, שמתקשה לקבל את המיזוג, אך נאלץ להשלים עימו, לבין הדור הצעיר שיוצר את המיזוג באופן טבעי. הדור השלישי הוא בקושי תפאורה בסדרה, אך סביר להניח שבעיניו הסוגיה העדתית היא לכל היותר קוריוז.
* מכופף הבננות – אני ממליץ על פרס מפעל חיים בתחום עיצוב המוצר, לגאון שעיצב את הבננה. קודם כל, הצבע הצהוב המאיר שלה כבר מגרה את הלקוח ויוצר חשק לרכוש את המוצר. גם הצורה המיוחדת. ומי שזה מדבר אליה (או אליו) – גם הסמל הפאלי.
העטיפה נוחה מאוד לפתיחה, וניכר שהמעצב מבין היטב בהנדסת אנוש. יש בה ידית נוחה לפתיחה מהירה וקלה. העטיפה עצמה מחולקת, למען נוחות הלקוח, לארבעה חלקים, והם מסומנים כך שנוח יהיה לקלף אותה. ניתן לקלף אותה בהדרגה, לטובת הלקוחות (שאיני נמנה עמהם) שמעדיפים שלא לגעת במוצר עצמו עד תום האכילה.
הוא שאמרנו – גאון.
* ביד הלשון: מה עשית בשביל מדינה? – שמואל פלאטו שרון, שנפטר השבוע, היה עבריין נמלט – נמלט אל הכנסת, ששימשה לו עיר מקלט בפני הסגרה לצרפת. הוא לא ידע מילה בעברית, ואת נאומיו המעטים כתבו לו באותיות לטיניות. כשכבר למד כמה מילים בעברית, קרא פעם בדיון במליאה, בנאום מעל הדוכן, לעבר ח"כ צ'רלי ביטון ששיסע אותו בקריאת ביניים: "מה אתה עושה בשביל מדינה? כל הזמן רק לדבר, אידיוט!" משפט זה היה מיד כר לחקיינים וסטיריקנים, אך פלאטו-שרון עצמו אימץ אותו ומינף אותו כסיסמת בחירות. המשפט הזה, על עילגותו, נכנס ללקסיקון הפוליטי ולסלנג הישראלי (בשינוי קל מהווה – "עושה" לעבר – "עשית"), ומשתמשים בו לצרכים שונים, כמו "מה עשית בשביל קיבוץ?" וכד'.
אורי הייטנר