* לקחי פרשת קליש-זעאתרה – הלאומן הפלשתינאי האנטי ישראלי, תומך הטרור והבי.די.אס. רג'א זעאתרה, לא יתמנה לסגן ראש העיר חיפה. בכך נמנעה חרפה גדולה.
כמה לקחים ומסקנות מן האירוע:
מודה ועוזבת תרוחם – עינת קליש רותם ראויה לשבח על כך שלא התבצרה והתחפרה, אלא ירדה מן העץ ותיקנה את שגיאתה החמורה. היכולת לתקן שגיאות היא סגולה חשובה בהנהגה ציבורית. עם זאת, עצם המינוי מעורר ספק באשר לשיקול דעתה. מדובר בראש עיר חדשה מאוד, ויש לקוות שהייתה זו שגיאה של טירונית.
מן הראוי להעלות על נס את דעת הקהל הישראלית, שלא היתה מוכנה לסבול את המינוי האבסורדי ומעורר שאט הנפש, ועוררה, מלמטה, את הסערה שהביאה לסוף הטוב של הפרשה.
יש להצטער על חוסר המנהיגות של ראשי המחנ"צ, שתמכו בקליש בבחירות, ולא התנערו מן המינוי. כאשר הוצגה לציפי לבני שאלה בנדון בראיון לגל"צ, תשובתה המביכה הייתה: "אינני עוסקת בנושאים מוניציפליים." איזה גילוי של חוסר מנהיגות.
הבעייה האמתית היא העובדה שערביי ישראל שוב ושוב מעמידים בראשם לאומנים אנטי ישראלים קיצונים, הן ברמה הארצית והן ברמה המוניציפלית, ובכך פוגעים במרקם העדין של היחסים בין יהודים וערבים בישראל.
אף על פי כן, אין להתייאש מן המחויבות לפעול למען דו-קיום ולקידום השתלבותם של ערביי ישראל בחברה הישראלית. אך יש להבין שההנהגה הפוליטית של הערבים אינה יכולה להיות פרטנר למשימה הזאת, חרף העובדה שהיא מייצגת, כנראה, את הציבור שבחר בה. אי אפשר לקדם דו קיום עם מי ששולל את קיומה של מדינת ישראל (מי שטוען שאינו שולל את קיומה של מדינת ישראל, אלא רק את היותה מדינה יהודית – שולל את קיומה של ישראל, כי היותה מדינה יהודית היא מהותה וזהותה). יש למצוא את הדרך היצירתית לעקוף את ההנהגה הפוליטית ולמצוא בחברה האזרחית פרטנרים ראויים למהלך.

* מסורבת גט – "להתגרש מן הפלשתינאים" קורא הקמפיין של "מפקדים למען ביטחון ישראל". יש להודות שזו סיסמה מוצלחת. אבל ממפקדים אני מצפה ליותר מקופירייט מוצלח; מהם אני מצפה דווקא לגישה רצינית ומעמיקה, למען ביטחון ישראל.
הבה נבחן את סוגיית הגירושין. מהפלשתינאים ברצועת עזה כבר התגרשנו לגמרי. ישראל נסוגה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה עד הבית האחרון, גירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי והמת.
גם ביהודה ושומרון התגרשנו מהרוב הגדול של הפלשתינאים, שחיים תחת שלטון הרשות הפלשתינאית. מי שטוען כנגד העובדה שהפלשתינאים נעדרי יכולת לשלוט בחייהם, צודק, אך לא ישראל אשמה בכך שאבו מאזן מונע כבר שנים רבות קיומן של בחירות. יטענו הטוענים – אילו מין גירושין אלה, מן הרש"פ, אם לוחמי צה"ל והשב"כ פועלים בתוך שטחי הרש"פ באופן יומיומי? אכן, כך הדבר. אולם איך זה קרה? בין השנים 1995-2002 הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. באותן שנים הפכה הרש"פ לחממת טרור שהצמיחה פיגועי תופת המוניים, יומיומיים, שבהם נרצחו 1,500 ישראלים, נפצעו אלפים רבים והאימה שלטה ברחובות, באוטובוסים ובמקומות הבילוי. מציאות זו אילצה את ישראל לצאת למבצע "חומת מגן", ולהחזיר את שליטתה הביטחונית הכוללת ואת חופש הפעולה של צה"ל בשטחי הרש"פ. וכך, מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וחייהם של מאות ישראלים ניצלים. ועם זאת, ישראל מקפידה לא להתחתן מחדש, ומלבד פעילות הסיכול, אין היא מתערבת בחיי הרש"פ: מדינה מינוס, שיש לה נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, כוחות ביטחון, משטרה, בתי משפט, בתי כלא ושגרירויות בכל העולם.
אז מה מציעים המפקדים? להתגרש בהסכם קבע עם הפלשתינאים? הרי הם דחו על הסף את הצעות ברק, מתווה קלינטון, הצעות אולמרט, תוכנית קרי. אגב, הדבר הטוב היחיד בתוכניות הללו, הוא העובדה שהפלשתינאים דחו אותן והצילו אותנו מעצמנו. אך אם הם דחו את ההצעות המופקרות הללו, קל וחומר שאין הם מוכנים בעתיד הנראה לעין להסכם על פשרה טריטוריאלית סבירה.
אז מה הם מציעים? להתגרש באופן חד צדדי? איך? לעזוב את כל השטח, כמו ברצועת עזה? להפוך את גוש דן לעוטף רש"פ, על כל המשתמע מכך?
אז מה הם מציעים? לבטל את חופש הפעולה של צה"ל בשטחי הרש"פ? כה קצר זיכרונם? או שמא הם מתגעגעים למציאות שקדמה ל"חומת מגן"?
ברצועת עזה התגרשנו מהפלשתינאים, אך הם מסרבים להתגרש מאיתנו, וישראל היא, למעשה, מסורבת גט. הם מנסים בכוח להיכנס לביתנו, בצעדות "שיבה", או באמצעות רקטות, בלוני תבערה ומנהרות תופת.
אולי עדיף שהמפקדים ייעצו במציאת פתרונות אמת לאיומים, במקום להפריח סיסמאות שווא.

* בכיוון הנכון – ראש ממשלת אוסטרליה הכריז על הכרת ארצו במערב ירושלים כבירת ישראל, והודיע שהעברת השגרירות לירושלים תיעשה במועד מאוחר יותר.
כיצד עלינו להתייחס לכך? האם עלינו לראות את מחצית הכוס הריקה – אי הכרה בירושלים השלמה כבירת ישראל ואי העברת השגרירות, או את המחצית המלאה – ההכרה במערב ירושלים?
מה שקובע את גישתי, הוא הווקטור של המהלך. מאין הוא בא ולאן הוא הולך. אילו אוסטרליה היתה מבטלת את הכרתה במזרח ירושלים כבירת ישראל ומוציאה מירושלים את שגרירותה, הכיוון היה שלילי, אנטי ישראלי. אך לא זה המצב. ההכרה במערבה של ירושלים היא תיקון המצב שהיה עד אתמול, שבו היא כלל לא הכירה בחלק כלשהו של ירושלים כבירת ישראל. כלומר, הכיוון הוא חיובי. ובעיקר, כאשר מדובר במהלך גדול יותר, שהחל בהכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל ובעקבותיו בהעברת השגרירות לירושלים, בהכרת מדינות נוספות בירושלים כבירת ישראל, בהקמת הבית הצ'כי בבירה ובכך שהנושא נמצא על סדר היום במדינות נוספות. תהליכים היסטוריים הם לרוב ממושכים, לא מהפכניים. וכאשר הכיוון הוא חיובי, גם אם איטי, עלינו להתברך בו ולברך אותו.
ברגע שאוסטרליה הכירה בירושלים כבירת ישראל, יהיה לה קשה להסביר מדוע שגרירותה אינה עוברת לבירתה של מדינה ידידותית, ואני מאמין שלא רחוק היום שבו הצעד הזה ייעשה.
אגב, ארה"ב אמנם לא הגדירה את הכרתה בירושלים כהכרה במערבה בלבד, אך בהצהרה ההיסטורית על ההכרה נאמר, שגבולותיה של העיר ייקבעו במו"מ. כלומר, גם ההכרה האמריקאית לא היתה בהכרח תמיכה בשלמותה. ובכל זאת, ראינו בה, ובצדק, הצהרה חשובה ביותר וחיזוק משמעותי של מעמדה הבינלאומי של ישראל.

* הכוכב הבא – לבנימין נתניהו אין ממלא מקום. אין לו סגן. הוא לא מינה שר חוץ (מחכה להרצוג...) כדי שחלילה לא יהיה שר מהליכוד שיזוהה עם נושאים מדיניים. כאשר הוא מינה את עצמו לשר ביטחון וכל הפרשנים עסקו בשאלה את מי הוא ימנה לשר החוץ, כתבתי שלהערכתי הוא יעשה הכול כדי לדחות את המינוי ככל הניתן ואם אפשר – להימנע ממנו. לא התלוצצתי. ואכן... והוא הצליח סוף סוף להגיע למצב שבו לא יהיה שר ביטחון.
כל מי שקצת התבלט – הוא קיפד ראשו. כל מי שהעז, בדחילו ורחימו, להעלות על דל שפתיו שאחרי עידן נתניהו הוא יתמודד על ראשות הליכוד, כלומר העלה על דעתו את מחשבת הכפירה שיהיה אי פעם עידן שאחרי נתניהו – הפך לאויב הציבור.
אחרי שנפלט לו פעם, בטעות, "תהיו כחלונים," הוא יצא מיד למלחמה נגד כחלון עד שדחק אותו החוצה. גדול נאמניו ומשרתיו גדעון סער הצליח יותר מדי בפריימריז, והוא סומן כאוייב ונדחק. וכשהוא מנסה לחזור – נתניהו, האיש העסוק ביותר בעולם, מעסיק את עצמו בבדיית תאוריות קשר מופרכות כדי לבצע בו סיכול ממוקד. את יעלון הוא הצליח להרחיק. את ישראל כץ, יולי אדלשטיין וארדן (ארדן היה ממשיך דרכו של סער בתור משרתו הנאמן) הוא משפיל ומבזה ו"סביבתו" פועלת במרץ למחיקתם.
אבל איך אפשר להאשים אותו שאינו מצמיח מנהיגות, דור המשך? שוטטו בדפי הפייסבוק של חסידיו השוטים, ותראו שיש מנהיג חדש שנתניהו מצמיח. איך אמר פעם דוד לוי, לאחר פרישתו של בגין: "אשרי מי שפורש ויודע שיש לו ממשיכים – ויש לך ממשיך!"
יש לו ממשיך.
גיבור פוליטי חדש – נער התפנוקים הריק והפוחז, החף ממעש, בעל הלשון הגסה והמכוערת (וגם האצבע), אלוף ההסתה, השיימינג והביזוי, הג'ובניק כדרך חיים, יאיר נתניהו, הוא הכוכב הבא.

* יריבים וידידים (כלומר נורמלים) – יריב אופנהיימר, פעיל שמאל קיצוני, התחתן, בשעה טובה. בין המוזמנים לחתונה היה שמעון ריקלין, פעיל ימין קיצוני. והם אפילו הצטלמו מחובקים.
איך זה קרה? במשך שנתיים השניים היו פאנליסטים בתוכנית טלוויזיה; התווכחו, רבו, התעמתו... ונהיו חברים. אני רחוק מעמדות שניהם, וממה ששניהם מייצגים, אך בעיניי סיפורים כאלה מעוררי תקווה והשראה.
אבל אופנהיימר חטף על זה. בשבוע שעבר אלון עידן פרסם פשקוויל נאצה מקארתיסטי נגד אופנהיימר, שחטא בכך ששכח להציג את רשימת המוזמנים לחתונתו לאישור המערכת ברחוב שוקן.
והשבוע אופנהיימר השיב. "על פי הקריטריונים של עידן, גם חלק מחברי הילדות שלי היו צריכים להיות מודרים מהחתונה בשל הצבעתם בבחירות. גם צמחונים אינם יכולים להזמין אוכלי בשר, וחרדים לא יכולים להזמין חילונים מחללי שבת. מותר לנו להיות מוקפים רק באנשים עם עולם ערכים זהה לשלנו."
יפה ומדויק. ביום שבו השוקניה הציבה על ראש שמחתה – במקום המכובד בראש העמוד (בגרסה המקוונת) עוד פשקוויל נאצה, ביוש ושמחה לאיד נגד המשפחות שזה עתה שכלו את יקיריהן, פרי עטו המורעל של רוגל אלפר (ביזוי משפחות שכולות ופצועי צה"ל הם תחביבו של האיש הרע הזה), מכתבו למערכת של אופנהיימר היה כמקור מים חיים במדבר הצחיח.

* פיקוח נפש דוחה פוליטיקלי-קורקט – רוב מקרי הרצח של נשים בישראל, נעשים במגזר הערבי שהינו מיעוט של 20% מהאוכלוסייה.
אמירת נתוני האמת הללו היא כפירה באיסורי הפוליטיקלי-קורקט, ומי שיציג אותו כאילו התחייב בנפשו; הוא דן את עצמו ליידוי בליסטראות והוקעה כ"גזען" (ייתכן שיש מי שבאמת מבטאים את הנתונים הללו מכוונות גזעניות).
אבל בסופו של דבר עלינו לבחור לְמה המחויבות שלנו – לתקינות הפוליטית או לחיי אדם, חיי נשים, מלחמה באלימות נגד נשים בכלל וברצח נשים בפרט. עמדתי היא שפיקוח נפש דוחה פוליטיקלי קורקט.
אם המחויבות שלנו היא להתמודדות אמת עם הבעייה, חובתנו למקד את הטיפול בחברות בתוכנו שבהן הבעייה היא אקוטית.
אם המשאבים שיוקצו לטיפול בבעייה יתפזרו, מטעמי תקינות פוליטית, באופן שווה לכלל האוכלוסייה, רובם המכריע יבוזבזו לריק, על חשבון האוכלוסיות הזקוקות לכך. או אם להיות מדויק יותר – המשאבים יבוזבזו ברובם לשווא, על חשבון חייהן של נשים ערביות.
המשמעות של התמודדות אמת עם הבעייה, ללא כבלי התקינות הפוליטית, היא העדפה מתקנת של המגזר הערבי, במשאבים ובתוכניות בתחומי החינוך, הרווחה והאכיפה.
אל נקריב את חייהן של נשים ערביות למולך הפוליטיקלי קורקט. פולחן של הפגנות, שביתות וחסימת כבישים לא יציל את חייה של אישה אחת.
עם זאת, לא 100% מהבעייה היא במגזר הערבי ולכן לא 100% מהפתרון יהיה במגזר הזה. אך כל הטיפול בבעייה צריך להיות משוחרר מכבלי הפוליטיקלי-קורקט, וממוקד מטרה, כי מדובר בדיני נפשות.

* טיפול או סיסמאות – אילו קמה ועדה פרלמנטרית לנושא האלימות נגד נשים, מותר היה לומר בה את האמת, כדי להתמקד, לְצורך התמודדות אמת עם הבעייה, או שגם שם המחויבות הייתה לפוליטיקלי קורקט?

* ביד הלשון: ממשה עד משה לא קם כמשה – העיתונאי נחמיה שטרסלר מפרסם ב"הארץ" סדרת מאמרי ביקורת חריפים נגד שר האוצר משה כחלון, בהם הוא תוקף את מדיניותו הכלכלית, שאותה הוא מגדיר כפזרנית וחסרת אחריות. הוא מציג לעומתו מופת של שר אוצר קשוח ואחראי ששמר על הקופה – משה ניסים. כותרת סדרת המאמרים היא "ממשה עד משה לא קם כמשה."
הביטוי "ממשה עד משה לא קם כמשה" מתייחס לרמב"ם, ר' משה בן מיימון, ונועד להאדיר את שמו ולהעריך את גדלותו. הכוונה היא שרמב"ם הוא גדול היהודים מאז משה רבנו.
המקור הכתוב הראשון למכתם הזה הוא של ר' יצחק אבן לטיף, פילוסוף ומקובל, מחכמי יהדות ספרד בימי הביניים, שפעל במאה ה-13, זמן קצר לאחר תקופתו של הרמב"ם. הביטוי מופיע בהקדמה לספרו "שער השמיים".
גרסה נוספת ששמעתי, מייחסת את האמירה הזאת לרמב"ם עצמו. אם הגרסה הזאת נכונה, כנראה שיקשה לומר עליו את מה שנאמר על משה רבנו: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאֹד, מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה."
אורי הייטנר