הרומאן נדפס בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג

"מעטים הם הספרים מתחום הספרות היפה שבהם
אין המחבר נזקק כלל לדמיונו כי כל המסופר בהם
הוא אמת-לאמיתה. כזה הוא הספר 'המושבה שלי'
שכתב ידידי ובן-מושבתי אהוד בן עזר."
הסופר אלימלך שפירא
בראיון ל"קול ישראל"

"חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם
בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן
אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה
כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו!"
דודי אלכס

פרק ראשון
ילדותו של יוסקה המרסק
ועגלת הצואה של משפחת גולדשטיק
אומרים שהאדם בנוי טבעות-טבעות כמו עץ, לעיתים הליבה שלו כבר חרבה, אך לפעמים העבר מתפרץ מבפנים במלוא עוצמתו, כאילו האהבות הישנות חיות עדיין והאנשים המתים נושמים.
הכרוניקה האיכרית הזו, שנכתבה במשך עשרות שנים, ראשיתה בביריון ששמו יוסקה-דרעק וסופה בגירושיי מבת-דודו רותי גרשוני, שאותה המשכתי לאהוב כל ימי חיי.
יש בדפים האלה גם קצת היסטוריה של המושבה, ופרשה של ריסוק אצבעות וסדיקת שפתיים, ומעשה רצח (או התאבדות) אחד, אבל זוהי, במפורש, לא ספרות אלא-אם-כן, כמו שדודי ההולל אלכס היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר: "כל מה שניראה אמנותי איננו אמנות וכל מה שמכונה ספרותי איננו ספרות. אמנות וספרות של ממש אינן שונות מן החיים."

שנים רבות נחשב יוסקה-דרעק לגבר הכי החזק במושבה.
אביו היה עגלון של צואה. בשנים הראשונות היה מנחם-מוניש גולדשטיק מוביל בחבית הגדולה של ה"טומברה", עגלת הדו-אופן שלו, את ה"טנקות", הפחים, מבתי-הכבוד לפרדסים. פעם בשבוע היה מגיע ומרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ומוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר סוסו היתה תלוייה מחרוזת פעמונים שאותה קיבל מגמל ערבי שהציל ממוות לאחר שמצא אותו טובע בבור של צואה.
האיכרים כינו את גולדשטיק מוניש-דרעק ולעיתים אבו-חארה.
הערבים התייחסו למקצועו ביתר עדינות ונתנו לו את השם: "הושא אל-עטאר", הבשם, מוכר התבלינים, או גם "איליביסקי" – זה שמשקה... אבל עבודה כשלו – שום ערבי בארץ לא היה מוכן לעשותה.
כאשר האיכרות שלנו היו שומעות את צליל הפעמונים של המחרוזת של סוסו של מוניש-דרעק היו סוגרות היטב את החלונות בגלל הריח הנורא שהפיצה העגלה ומפני ענן הזבובים שריחף מעליה.
זו הצואה ואלה צריפוני ההחראה שבגללם פרצה המלחמה בין "הצעירים" ובראשם הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שרצה לתקן את מצב ההיגיינה במושבה – לבין הוועד שבו שלטו "זקני" המושבה מדור המייסדים, אנשים שמרנים ואדוקים.
ביום שבו התקוטטו שני המחנות הללו על השליטה בבית-המרקחת, שהקים לנו הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, באו השיח'ים הבידואים מהסביבה והציעו את שירותיהם הטובים כדי להביא ל"סולחה" בין החמולות היריבות.
מנעוריו נהג יוסקה-דרעק לעזור לאביו לרוקן את חבית העץ ולטפל בסוס וככה התפתחו בו היטב שרירי הזרוע והכתף, אצבעות ידיו נעשו עבות, אמרו שיש לו הזין הכי גדול במושבה וכאשר הוא והסוס עוצרים להשתין – אי אפשר מרחוק לדעת מה שייך למי.
לימים דבק בו הכינוי יוסקה המרסק כי לאחר שהמשיך במקצוע עגלונות-הזבל שירש מאביו, וענן הזבובים ריחף גם עליו, חש צורך מתמיד ללחוץ את ידי האנשים שפגש, כדי להוכיח לעצמו ולהם שאין במגע עימו חשש של ריח רע, מה עוד שהיה שוטף היטב את הידיים בסבון ליזול ירוק חריף אחרי העבודה.
כל זה לא היה נורא כל-כך לולא היה נוהג ללחוץ את היד בכוח כה רב עד שהיה שובר אצבעות לאנשי המושבה, ומדובר באיכרים שהיו רותמים בקלות סוס לכרכרה, חורשים וקוצרים, חולבים פרה, יודעים לכוון היטב פר מיוחם בעלותו על פרה. מדובר היה בבעלי-מלאכה שמרקעים ברזל מלובן בפטיש כבד על גבי סדן ומפרזלים פרסות, ומתקינים שלד של קורות-עץ ובונים ביניהן קירות לבית, ותופרים בידיים מיומנות ריתמה לסוס וגם נעלי-עבודה מעור גס.
כל אלה אמנם נזהרו ממגעו של יוסקה אבל מדי פעם היה מישהו שוכח או נמצא במצב שאינו מאפשר לו להימלט מלחיצת היד של הביריון – והתוצאה היתה כאב מציק בפרקי האצבעות במשך ימים רבים, ולא אחד גם נזקק לגבס, והפסיד ימי עבודה.

כך הלך וגבר הכינוי יוסקה המרסק על הכינוי יוסקה-דרעק.
דודי ההולל אלכס אמר שבעצם ראוי היה לכנותו יוסקה דער-תרכ בגלל פניו המונגוליים-למחצה, שנולד כך מפני שאימו באשה-קריינדל, אחותם של סקנדר אבול-באר'ל (הוא סנדרל גרשוני) ויונה מאיר קוסוחוב (הוא יינע קוס-אוחתו), ושהיתה גם בת-דוד של בעלה מנחם-מוניש גולדשטיק – התיידדה בשעתה עם הקצינים התורכיים ואהבה לצחצח את חרבותיהם ולספר את שערם ולגלגל בדונג חום-צהבהב את קצות שפמיהם. ולפעמים התורכים היו מוחטים את משחת-הדונג משפמיהם הזקורים ותוחבים בצחוק את אצבעותיהם, כאילו כדי לנגב אותן, בחריץ האחורי של הגברת גולדשטיק. והערבים חסו עליה וכינו אותה רק בשם אום-א-שאוואריב, אמא של השפמים.

נחמיה ירקוני הצנום, שנחשב בשעתו לץ גדול, התחכם פעם והשתין לתוך כף יד ימינו בראותו את יוסקה אפוף הזבובים מתקרב אליו ללחיצה, אך גם הוא לא נמלט מצבת ידו של גוליית-גולדשטיק הזה, ודמעות פרצו מעיניו.
לימים החל נחמיה לובש בסתר בגדי אישה, עוסק בעבודת רקמה וסריגה, ומבלה זמנו בתיקון גרבי משי של בנות-האיכרים במכונה מיוחדת שרכש לשם כך. במכונה היתה מחט שמעלה סולמות ומאחה אותם לאור נורה חזקה וזכוכית מגדלת המאפשרות לתפוס במחט את קורי המשי.
נחמיה נהנה ממגע המשי של הגרביים ואומרים שהיה טומן בהן את פניו וישן עימן בלילות.
את קולו שנתדקק נתן בשעות העבודה בשירי ציון ובאריות מתוך האופרטות של גולדפאדן.
לבסוף שלחו אותו לבדיקה בירושלים, במוסד שבו אושפז בשעתו הסופר חיים ברנר. בעקבות הבדיקה נישאר כלוא שם כל ימיו, שמו וקיומו הושכחו. לעולם לא חזר למושבה, אף לא ביום קבורתו. התביישו בזכרו וקברו אותו בירושלים.
כפי הניראה הנטייה לנשיות החלה עם לחיצת היד הנוראה שספג נחמיה-פופו מיוסקה ברחוב חובבי-ציון מול בית-הכנסת הגדול. אותה לחיצה כואבת חילחלה כשיפוד עד פי טבעתו וגרמה לו תענוג משונה. אז חש לראשונה שלא נפש של גבר שוכנת בו אלא נפש נקבה, וכי שורש נשמתו בא מתהום דנוקבא רבא.
דודי ההולל אלכס היה אומר: "נחמיה-פופו היה האיש החיוור ביותר שהיכרתי מימיי. הוא היה שקוף! הוא היה כל-כך עדין שלפעמים נידמה שבכלל לא היה."
אצלנו בבית היתה פרושה במשך שנים מפה לבנה שעליה רקם נחמיה-פופו דוגמת פרדס בירוק עם תפוחי-זהב כתומים. בתקופה שבה חייבו גם את הבנים לרקום בשיעורי המלאכה הבאתי הביתה מפית עשוייה צלבים-צלבים של חוטי דה.אם.צה צבעוניים והשוויתי אותה בגאווה ל"מפופו" של נחמיה. לא ידעתי עדיין דבר על גורלו המוזר.
פני אבי האפירו, זה הגוון שבו היה מחוויר עורו שהיה שחום מהעבודות החקלאיות בשמש, והוא אסר עליי להמשיך לרקום וגם חקר מדוע טרם התחלף קולי והאם אני מאוהב בפאלצטו שלי.
מיד פרצה מריבה קולנית, ולא ראשונה, בסידרת המריבות בין הוריי. אימי עמדה לצד בית הספר והמורה-למלאכה, ותבעה מאבא שיפסיק את החינוך הספרטני שלי. די בכך שאסר עליי לקבל זריקת-חיסון נגד שחפת, ומי יודע מה יעלה בגורלי.
האמת, על אי-הזריקה שמחתי מאוד. אני אולי היחיד מבני-דורי בארץ שאין לו כפתור-בשר מכוער על הזרוע, קרוב לשיכמה, זכר לאותה זריקה.
וכרגיל צדקו שניהם. חדלתי לרקום, קולי התחלף, בשחפת לא נדבקתי, החינוך הספרטני, שהתבטא לרוב בהכריחו אותי לעדור בטורייה את אדמת החצר, גרם לי להיעשות עצל ולהתפרנס מכתיבה, שהיא כידוע מקצוע קל למדי, בייחוד עכשיו, שיש מחשב, וכול-כול-כול העולם כותב.

מנעוריו היה יוסקה נער פרוע ונחשב לפרא אדם.
יום אחד, לאחר שהמנהל ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי סילק אותו מהכיתה בסטירת-לחי מצלצלת: "מארש! החוצה! ספסל הלימודים – לא לאחוריך נוצר! מהיום והלאה יהיו מוריך הג'מוסים שאותם תירעה בביצה!" – ארב לו יוסקה ברחוב, וכאשר זרם חרזתי מבית-הספר התבלבלתי זאת אומרת כאשר חזר זרמתי לביתו מבית-הספר – השליך יוסקה רעף-מרסיי אדום-כהה בגבו.
המנהל האומלל זרמתי קרס בצעקה נוראה: "גולדשטיק הנבל!" – ונשבע כי נסתיימה לנצח פרשת חינוכו של יוסקה בבית-הספר העממי "רוטשילד", ומצידו: "שילך החוליגאן בעל פני התורכי לכל הרוחות!"
לפי מקורות אחרים אמר לו: "הפרות אוכלות כל היום עשב ומחרבנות, אוכלות ומחרבנות, אבל לפחות הן נותנות חלב. ואתה מה, גולדשטיק? אפילו חלב אינך נותן!"

תשוקתי לדייק נובעת מכך שבענייני כתיבה אינני רומאניסטאן אלא כרוניסטאן, כרוני, ממש נגוע בהיסטוריה.
כארבעים שנה אני עובד על הכרוניקה האיכרית הזו, את כל חיי הקדשתי לה.
אני מושפע מאוד מסופר המושבה שלנו, אלימלך שפירא, שלאחר כוסיות אחדות של עראק בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, על המידרכה מול השוק הגדול, על שרפרף קש, "חנות" מכנסיו פתוחה בגלל רישולו המתמיד – יושב בחברת ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו, והסבלים הגורג'ים, וזקני האיכרים – היה מסיט מפיו את פומית הנרגילה (ואני הקטן כורע לרגליו ודואג לגחלת בטומבק, המעלה עשן בניחוח תפוחי-עץ), ומשתעל:
"אני חולה במחלת העבר. הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא, וכיצד אשא את כובד המשא, ואיכה אאוורר את מה שהיה?"

מפחד אביו, לא שב יוסקה אותו יום לבית הוריו אלא טיפס על עץ אקליפטוס גבוה בחורשת עצי האקליפטוס, שנטע חוואג'ה בארס, הוא האגרונום מסייה בוריס קלדם, בפקודת הברון.
יוסקה סידר לעצמו מקום נוח על העץ למעלה ונישאר לגור וגם לישון שם.
כאשר ראה נער חוזר מהשוק, בדרך הביתה, היה יורד ומזנק עליו, חוטף מצרכים אחדים מתוך הסל, ולעיתים את הסל כולו, מטפס חזרה למרומי העץ, זולל ומשליך את הקליפות למטה.
גם את צרכיו היה עושה מלמעלה כשהוא ממלמל פעם אחר פעם: "כה אמר המורה זרמתי: זרמת ג'מוסים זרמתי!"
בצמרות למד יוסקה-דרעק את שירת הציפורים, לא רק את הדרור, העורב, השחרור, הפשוש, הבולבול והזרזור, ההומים משעות הבוקר המוקדמות, לא רק את קריאות ההפחדה של האוח, הינשוף, התנשמת והכוס, בלילות, אלא גם את שירת הזמירים.
לא היו זמירים בארץ, אבל יוסקה זכר כיצד אחת המורות חיקתה בכיתה את שירת הסולוביי, זמיר ברוסית. דודתי יעל כה הוקסמה ממקהלת הזמירים בחורשה, שבמחברותיה הקדישה פרק לזמרתם שהציפה לפתע את המושבה. היא לא שיערה בנפשה שיוסקה הוא המצפצף, השורק, הפועה והמחקה בעדינות את שירת הזמיר ממרומי האקליפטוס, וכי באותו לילה מלק ראשיהן של שתי תרנגולות והשליך אותן למטה. שהאיכרים יפחדו ממנו.
גופו השרירי והחזק היה אז בתקופת ההתבגרות, והפיק כמויות אדירות של זרע, שפרצו בשתיים-שלוש פליטות יומיות כמו גייזרים שופעים, זאת מבלי להזכיר את תנובת חלומותיו בלילה.
כאשר היה רואה ממרום מושבו שבענף האקליפטוס את בנות-המושבה בדרכן לבית-הספר ובחזרה, היה משפשף ומתיז עליהן מלמעלה טיפות לבנות וחמות. הריח החריף שנדף היה כניחוח של זרמת תיש ולא של בן-אדם, אך למזלו ריח האקליפטון, האצור בעלים הירוקים, גבר על סירחונו התיישי.
הנערות המופתעות חשבו שצמרות העצים בחורשת האקליפטוס נוטפות חלב ציפורים או מן הוא היורד עליהן משמיים, אולי הוא המן שעליו למדו בסיפורי המקרא.
זה היה אז חידוש ציוני של בית-הספר העברי הראשון בארץ, שלומדים תנ"ך בתור מקצוע המשלב ספרות והיסטוריה ואינו כלוא בתפילות ומפוצל בפרשת השבוע.
מנסיונן נוכחו הנערות עד מהרה לדעת שאין טוב מן המן הנוטף הזה כדי לחפוף בו את הראש, להוסיף ברק וניחוח לשיער וגם להדיח את ריחו החריף והדוחה של הנפט, שבו חפפו אותן אימהותיהן כדי להתגבר על הכינים.
ורק כשהיה יוסקה רואה את שיינע-פשה דודתו צהובת השיער ובעלת החזה הגדול עוברת למטה היה מתחבא, ואברו הגדול מתקמט מפחד, כי נזכר כיצד היתה מכה אותו בילדותו על אחוריו בהכריחה אותו לרחוץ בפיילה, גיגית הנחושת, המלאה מים חמים, בטרם תעניק לו כפיצוי חופן מטבעות חומות ופחותות ערך.

יום אחד, בדרכה הביתה מבית-הספר העממי "רוטשילד", פסעה תחת האקליפטוס ארלטי קלדם היפהפיה, בתו של האגרונום קלדם.
משפחתו של מסייה קלדם, פקיד הברון, היתה המיוחסת והעשירה במושבה.
ההשפעה של הופעת ארלטי על יוסקה היתה כל-כך מהירה שלא היה אפילו צורך לשפשף בטרם התיז. פשוט עמד שם במרומים והתבונן בה בלכתה, כשהיא מעכסת, וצמותיה הבהירות נרטבות בתנובת זרעו.
כאשר הרימה ראשה כלפי מעלה קלטה טיפה בעינה וטיפה על לשונה. את יוסקה לא ראתה אבל ברכת השמיים מצאה חן בעיניה וכאשר שבה הביתה לא מיהרה לחפוף את שערותיה אלא טפפה והלכה יחפה על הבלטות הקרירות בראש זרוע, כערבייה הנושאת על ראשה צרור ענפים יבשים שאותם קוששה בשדות ובצידי הדרכים לשמש דלק להבערת התנור הביתי.
"מה יש לך על הראש, ארלטי מון פטיט? שאת הולכת beduine comme une [כמו בידואית] avec les [עם ה] עצים לטאבון?" שאל אותה אביה, בוריס קלדם.
"מן, מון פאפא, מן." ענתה. "לפעמים, כ-ש-אנחנו חוזרות מבית-הספר, אז אני חושבת, אלוהים שולח לנו מן מִן השמיים כמו לבני ישראל כ-ש-חצו את המידבר."
"כה-שה, כה-שה? שו האדה [מה זה] כה-שה? ילען-דינו! Merde! [חארה!] סה לכלואח! [זה לכלוך!]" אדמו בכעס פניו של מסייה קלדם ככל שהתקרב להריח את ראשה של ארלטי בתו. "אני אהרוג את Ce bouc [התיש הזה] ג'וזפקה-דרעק, qui לייפט ארום און ארום [שמתרוצץ ממקום למקום] באקליפטוסים comme un ערבישע קירד! [כמו קוף ערבי!]"

אך לא מסייה קלדם היה צריך לטרוח כדי להרוג את יוסקה-דרעק בעל פני התורכי בגלל שליכלך את בתו העדינה ארלטי, אלא אביו של יוסקה – הוא שכמעט הרג אותו, ומסיבות שונות לגמרי.
מדי פעם, בלילה, היה יוסקה יורד מהעץ, מתגנב לחצר אביו, גונב עגל מן הרפת כדי למוכרו בשוק לבשר השכם בבוקר, ובאותה הזדמנות גם מכה את אחותו-למחצה הגדולה-ממנו, יוכבד.
לאחר ששדד יוסקה אצל אביו כמה וכמה עגלים, לקח יום אחד מנחם-מוניש גולדשטיק את רובה-הציד וניסה לירות בבנו כאשר זה נמלט עם העגל. יוסקה שמט את העגל וטיפס חזרה למרומי האקליפטוס.
"תתפלל גזלן, תתפלל!" צעק לו אביו מלמטה. "הרגע האחרון שלך הגיע!"
"חג' עבד אל-מצרי, הפועל של דוד יינע, אומר: אם הייתי יודע שהתפילה תעזור, הייתי כל היום רק מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא!" ליגלג עליו יוסקה מן הצמרת למעלה, והשליך עליו תכריך של חרא.
מנחם-מוניש ירה לעבר בנו והחטיא.
לרוע מזלו פגע הרסס רק בצואה הירוקה וזו ניתזה לכל עבר וגם על פניו.

למוחרת הופיע מוניש אבו-חארה גולדשטיק בבית סבא כשעינו חבושה והזבובים מלווים אותו וביקש מדודי אלכס לעזור לו ללכוד את יוסקה. לא רק העגלים הטרידו אותו אלא מכות הרצח שנהג יוסקה להחטיף לאחותו יוכבד.
דודי הסכים לבוא לעזרתו של הושא אל-עטאר, הבשם, כפי שאהב דודי לכנות את מוניש, רק לאחר שהאב נשבע שלא יכה את בנו ולא יענישו. הוא הסביר לדודי כי מילא את תרמילי הכדורים של הג'יפט, רובה-הציד, בגרגירי-מלח בתור רסס והתכוון שיפגעו בבנו מלמטה ויצרבו את אחוריו. לא מדובר בכדור-ציד אמיתי, הממולא רסס של עופרת.
"אם היית קורא גרמנית," אמר לו סבי שהקשיב לשיחתם, "היית יודע שאתה והבן שלך כמו וילהלם טל ובנו במחזה של שילר, וההבדל הוא רק בכך שאצלכם במשפחה יורים בתחת!"

זה קרה בשנה שבה כוכב השביט נגע בגג הבית של סבא במושבה. דודי היה אותה תקופה בידידות עם יוסקה ומדי בוקר היה מביא לו, בצל העץ, אבטיח קטן, ויחד היו מבקעים ואוכלים אותו. "יוסקה," סיפר לימים דודי, "היה אז כעגל מגודל הרועה באחו. הוא עדיין תוחב את הראש ולוחך בלשונו את עטיני הפרה אימו, עדיין מנסה לינוק חלב ממנה – אבל הוא כבר מרחרח כיצד לעלות עליה מאחור ולזיין אותה. עכשיו אימרו לי מה חדש תחת השמש ומה מותר האדם מן הפרה? תסביך אדיפוס? גילוי עריות? מה הגדולה שבדבר? הלא כך קורה כמעט בכל בהמה!"

למוחרת בבוקר הביא דודי אבטיח גדול יותר. ישבו שני הנערים, שקועים באבטיח. מצד אחד הזהיב שדה חיטה בשלה, ששיבוליה הרכינו ראשים כבדים האוצרים את הלחם, מצד שני התיירקו הציטרוסים, עצי-ההדר. אלה ואלה היו אז בלב המושבה שלנו, שלא נותר בה היום אף לא שדה תבואות או פרדס ירוק או אגרונום אחד.
מושבה שאת איכריה, שהיו ממלאים את "בית האיכר" שלנו במאותיהם, אפשר לכנס מחר בתא אחד של טלפון ציבורי, ולא יהיה צפוף.

לפתע תפס אלכס את יוסקה בזרועותיו, כמו במשחק, אבל בחוזקה, והניח להושא אל-עטאר האב לבוא מאחור ולכבול את בנו.
מיד סידר הושא, הוא מנחם-מוניש, את שליחת בנו למוסד חינוכי מעולה בגרמניה, שהתהדר בשם: "דער צוקונפט בומצן", פעמי העתיד, ובאמת לא היה אלא מוסד לעבריינים צעירים.

יוסקה סבל מאוד בשנים שבהן בילה כלוא במוסד הסגור, המוקף נהר מכל עבריו. בזכות האידיש שדיבר בבית-הוריו הבין גרמנית אבל החניכים התייחסו אליו רע בגלל מוצאו וקראו לו "פארפלוכטה יודע!" – יהודי מלוכלך! – ויוסקה כמובן התקוטט איתם ולא נישאר חייב.
פעם הצליח להסתלק מהמוסד, הגיע למשרד של ארגון ציוני בעיר הקרובה ושיכנע את הפקיד לתת לו כסף לנסוע לארץ-ישראל כי אביו הולך למות!
את הכסף תפר בסוליות נעליו.
יום אחד ברח יוסקה מהמוסד, בשחייה, בגדיו ונעליו מעל לראשו, אך לפני כן נקם בתלמידים ובמורים שעזב אחריו.
לפנות-בוקר היום האחרון קשר היטב את חבריו למיטותיהם, סתם את פיותיהם בגרביהם המלוכלכות והחטיף להם מכות-רצח מבלי שיוכלו אפילו לצעוק. הוא שפך נפט לתוך מכל המים המרכזי של המוסד וגם על שקי הקמח והסוכר במזווה. הוא צייר במברשת מגן דוד כחול על קיר המזווה. הוא חירבן במסדרון על סף דלתו של המנהל דוקטור זיגפריד וילהלם פיקלס, שהיה יורד לחייו ומלקה אותו על אחוריו החשופים ובאותה הזדמנות מתנשם בכבדות ומזיע. ופעם, בעוד יוסקה המוכה שרוע על בטנו על מחצית השולחן במשרד, מתפתל מכאבים, היה נידמה לו או שמא רק חלם – שהערל מתחכך בו מאחור ומרטיב לו את התחת.
והוא השתדל מאוד להשכיח מזיכרונו את המעמד המבזה בגלל מה ששמע פעם בהפסקת צהריים, כאשר קצרו שיבולת-שועל בשדה במושבה, מפי חג' עבד אל-מצרי: "אפילו גבר שבגברים, אם יעקדו אותו בכבלים, ויכניסו לו אצבע בתחת, ישפיך כחמור מרוב התרגשות, וגורלו נחרץ להיות כמו אישה!"
יוסקה נעלם אך לא מבלי להותיר עקבות. לאחר שבוע אף הופיעה כתבה על תעלוליו בעיתון הגרמני "ברלינר טאגבלאט".

כשחזר למושבה נעשה יוסקה קצת זר לחבריו ולמכריו.
הוא חבש כובע מצחייה של הפנימייה הגרמנית, חדל להסתובב יחף ולטפס על האקליפטוסים ולספוג מריחם בתקווה שידחה את ריח החרא, ותקופה מסויימת לא פסק לומר "דאנקע שיין", "פיל דאנקע", "ביטע שיין", אבל כאשר גייסו אותו להגנה התחיל לחזור אל עצמו וגם להועיל מפני שהיה בחור אמיץ ופרא-אדם מאין כמוהו.
כאשר היה צורך לשרוף גורן של ערבים כפעולת תגמול על שוד וגניבה, שלחו אותו, ואף פעם לא נתפס.
לילה אחד השתתף בפעולת נקם בפרדס של ערבים, בפיקודו של דודי אלכס. הוא ראה שם, לאחר הפעולה, מפתח-צינורות משובח וביקש לקחתו. דודי אלכס לא הירשה. יוסקה נשמע לו אבל כל הדרך חזרה מילמל: "לא חבל על מפתח-הצינורות שנישאר שם? למה לא הרשית לי לקחת את המפתח? לא חבל על המפתח? זה אחסן מפתח..."
אמר לו אלכס: "אם הייתי מרשה לך, יום אחד היו מוצאים אותו אצלך, ומגלים שהשתתפת בפעולה."
"מה איתך? אני מחר מוכר אותו!" שלף יוסקה את המפתח מתרמילו ומיד חטף סטירת לחי אדירה מדודי.

לאחר שהפועל הערבי אנס את ארלטי קלדם, בנקמה על מה שאביה גרם לבתו-שלו, הפלחית הצעירה, שהתאבדה שנים אחדות קודם לכן כשהיא הרה בפרדסו של חוואג'ה בארס, הוא מסייה קלדם, ומותה הוא שגרם לו לבוריס להימלט למצרים מפחד נקמת הדם של משפחתה – הוחלט במושבה על פעולת נקם.
משלחת עונשין מורכבת ממתנדבים יצאה בלילה לכפר הערבי הסמוך, האנס כבר ברח לחורן אבל הם תפסו פלח אחר, שלא היה אשם, וסירסו אותו. במלאכת הסירוס השתתף רופא מומחה מהמושבה.
יוסקה שמר עליו בעת האופרציה, ואף הביע רצון כל הזמן לעזור במו-ידיו.

המשך יבוא