אלפי מחבלים מגיחים עם שחר, בהפתעה גמורה, מעשרות מנהרות לאורך הגבול עם ישראל. הם פושטים על יישובים סמוכים, טובחים במאות ישראל – גברים, נשים וילדים, ותופסים מאות בני ערובה. הם מניפים דגלי חיזבאללה בכל היישובים, ומכריזים על "שחרור הגליל". פעולה זו מלווה בירי מאסיבי של אלפי טילים, מלבנון ומעזה, על כל חלקי הארץ.
גם על תרחיש אימים כזה צה"ל יתגבר, יסיג את האויב משטח ישראל ויכה אותו מכה קשה. אך הניצחון יהיה כרוך במחיר דמים כבד מנשוא. תסריט בלהות זה היה מעמיד את ישראל בפני האיום החמור ביותר שבפניו עמדה מאז מלחמת השחרור. התרחיש הזה הוא התוכנית האופרטיבית של חיזבאללה, והוא היה אפשרי, עד מבצע "מגן צפוני".
מבצע "מגן צפוני" מסכל את האיום הגדול ביותר על ישראל. ומשום מה, רבים בתוכנו מגמדים אותו. הגימוד מתבטא במיוחד בהתנגדות לשימוש במושג: מבצע. הרי מדובר בפעילות הנדסית בעיקרה, והיא נעשית בשטחנו, אז איך אפשר להגדיר אותה מבצע?
האם יש צורך בתמרון של גייסות לתוך שטח האוייב כדי שהפעולה תהיה ראויה לתואר מבצע? או בהתקפה של חיל האוויר, או פשיטה נועזת של יחידה מובחרת לעומק האוייב? תורת הביטחון של ישראל מעמידה בראש סדר העדיפויות את מניעת המלחמה, ורק אם יעד זה ייכשל ותפרוץ מלחמה – את ההכרעה. אולם הניצחון הגדול ביותר במלחמה, הוא מניעתה. אם אפשר לנצח בלי לאבד חיילים, ניצחון בלי ירייה – היש הישג גדול מזה?
ההישג הזה הוא המטרה של מבצע "מגן צפוני". אין זה מבצע פשוט כלל ועיקר. הוא מבוסס על הצלחה מודיעינית מרשימה, שנאספה במשך ארבע שנים. הפעילות המודיעינית לוותה בערפל של הכחשת קיומן של המנהרות בפי מפקדי צה"ל והדרג המדיני, כדי לאפשר את ההפתעה. עצם השמירה על חשאיות במשך ארבע שנים ועד יום המבצע, הוא הישג ראוי לציון. מדובר גם בהישג טכנולוגי מרשים ביותר. מדובר במבצע מורכב ומסוכן, כיוון שהוא עלול להידרדר להסלמה ואף למלחמה, שאיננו רוצים בה. לכן, נדרשת משמעת מבצעית קשוחה ביותר, כדי לא לבצע כל צעד מיותר, שעלול להוביל להסלמה. מצד שני, נדרשת היערכות של כוחות רבים, כדי לתת מענה מיידי, אם האוייב יגיב.
למבצע יש גם משמעות מדינית – הוא מוכיח את הפרת החלטות מועצת הביטחון בידי לבנון וחושף את הפעילות האיראנית נגד ישראל, באמצעות חיזבאללה, שהינה זרוע של איראן.
מכל הסיבות האלה, אין כל הצדקה לגימוד המבצע. ההיפך הוא הנכון.
אין הצדקה גם לביקורת על כך שצה"ל והממשלה לא התייחסו ברצינות לטענות תושבים שהם שמעו חפירות. הביקורת הייתה מוצדקת אילו תרחיש האימה היה מתקיים. אולם קרה ההיפך. התברר שההתייחסות "המזלזלת", כביכול, נבעה משיקולים מבצעיים של ביטחון שדה.
המחליטים על המבצע, מתכניו ומבצעיו, בדרג המדיני והצבאי, ראויים לשבח.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. התעקשה על כל מטר
המדור "פתחי דברים" – מאמר המערכת של "ארץ הגולן", עיתון יישובי הגולן, בגיליון 11, השבוע לפני ארבעים שנה, הוכתר במסגרת שחורה כמודעת אבל: "תושבי הגולן מבכים עם כל עם ישראל את ידידתנו גולדה."
תחת הכותרת הזו, נכתבה רשימה קצרה בזו הלשון:

"היום היא חסרה,
ראש ממשלה המוכנה לעמוד ולהתעקש על כל מטר ועל כל תל.
ראש ממשלה היודעת לעמוד מתוך הכרת צדקתנו בפני המעצמות.
ראש ממשלה האוהבת ונאבקת על כל חלקת מטע קטנה של יישוב עברי.
ראש ממשלה שבאה מההתיישבות ומבינה מהו יישוב יהודי ומי הם המתיישבים.
ראש ממשלה שאינה זזה מזכות ישראל להגן על עצמה בכוחות עצמה.
ראש ממשלה שאינה יודעת לנאום נאומים מלוטשים ומבריקים, אך בדבריה הביטחון, העקשנות והאמונה המוחלטת בצדקתנו.
ראש ממשלה הרוצה בכל ליבה בשלום, אך אינה נתפשת מעולם לאשליות שניתן לקצר את הדרך לשלום במחיר התגמדותנו ועל ידי ג'סטות ריקות מתוכן.
אדם פשוט, משלנו, ללא מרחק וללא גינוני שלטון.
אדם שצמח בעבודה, בהתיישבות ובארץ ובהם יישאר תמיד.
כל אלה חסרים היום ואין להם תחליף.
גולדה חסרה, היום יותר מתמיד, ואין לה תחליף."

היה זה מאמר עם מסר כפול. הוא נכתב על שני ראשי ממשלה – גולדה ובגין. בגין, ראש הממשלה באותם ימים, שביום מותה של גולדה נסע לטקס קבלת פרס נובל לשלום, ומשם חזר הישר להלווייתה, חתם שלושה חודשים קודם לכן על הסכם קמפ-דיוויד, שבו לראשונה בתולדות הציונות נעקרו יישובים יהודים בארץ ישראל, בהסכמה. יישובי הגולן היו שותפים למאבקם של יישובי סיני נגד העקירה והנסיגה. כל משפט ברשימה הזו, מדבר בגלוי על גולדה – ובאופן סמוי על בגין המוצג כתשליל שלה.
חמישה חודשים קודם לכן, נשאה גולדה בת ה-80, זקנה וחולה אך צלולה כבדולח, את נאומה האחרון במרכז מפלגת העבודה. בנאומה התייחסה גם לגולן ואמרה: "אמרתי גם לקרטר וגם למונדייל [נשיא ארה"ב וסגנו, בהתאמה. א.ה.] שאנחנו עכשיו באופוזיציה, אבל אני מקווה שלא תהיה ממשלה בישראל שתוריד את האנשים מהגולן; ואם תהיה כזו – אני אומרת לכם, שהעם לא ייתן. על גופותינו יורידו את האנשים מהגולן. הממשלה תצטרך ללכת לעמק ולהגיד לאימהות שגידלו ילדים במקלטים: או שתגדלו את הילדים במקלטים, או שתזוזו לתל-אביב; מפני שאין איש בר-דעת ודובר אמת שיגיד, שאילו אסד היה מצליח ב-1973 להשתלט על הגולן, היה נעצר שם מפני שהגולן שלו הוא, וזהו כל שהוא רוצה ולא יותר."
לאחר מלחמת יום הכיפורים, ניהלה גולדה את המו"מ על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. היא היתה בת 76, חולה, בימים הקשים ביותר שאחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהמורל הציבורי היה בשפל חסר תקדים. היא התייסרה על המחדל שקדם למלחמה, האשימה את עצמה, אמרה ש"לא אסלח לעצמי," וכאבה את כאב השכול ומחיר הדמים הכבד. היא כבר התפטרה מתפקידה, למרות שוועדת אגרנט זיכתה אותו מאחריות למחדל, והיתה ראש ממשלת מעבר, עד שרבין יסיים את המו"מ הקואליציוני על הרכבת ממשלתו. ביום שבו התפטרה, היה הטבח בקריית שמונה, שבו מחבלים שחדרו מלבנון רצחו 18 אזרחים וילדים. כעבור שבועות אחדים היה הטבח במעלות, שבו מחבלים טבחו ב-22 ילדים. בגבול עם סוריה התנהלה מלחמת התשה קשה ביותר. ובמצב הזה גולדה ניהלה את המו"מ עם סוריה כלביאה, כאילו זו משימת חייה, בעוז, בקור רוח, בעוצמה מנהיגותית, בעמידה איתנה לצד גמישות טקטית.
הלחץ האמריקאי, מצד מזכיר המדינה קיסינג'ר והנשיא ניקסון היה ברוטאלי. "אסור לכם לקבל כמובן מאליו שתקבלו אותה עזרה שקיבלתם במהלך מלחמת יום הכיפורים, דוגמת הרכבת האווירית שאני אישית פעלתי למימושה, מול התנגדויות קשות בקונגרס. אני מודע היטב לכובד האחריות המוטלת עליי ומאמין שתביני את החשיבות שבניצול חלון ההזדמנויות שלפנינו," כתב לה ניקסון בלשון איום. אך היא לא התקפלה, עמדה בנחישות, ובסופו של דבר מי שנאלץ להתקפל מרבות מתביעותיו היה אסד.
תושבי הגולן, שנאבקו נגד ההסדר, ויצאו נגד כל נסיגה מהקו הסגול (הגבול בין ישראל לסוריה אחרי מלחמת ששת הימים), לא השיגו את כל מטרותיהם, כיוון שישראל נסוגה מקונייטרה. הדברים שכתבו שש שנים מאוחר יותר מעידים על כך שהם העריכו והעריצו את כוח עמידתה ואת אופן ניהול המו"מ והכירו בעובדה שבמצב שבו הוא נוהל, זו התוצאה הטובה ביותר שניתן היה להשיג, וההישג הוא גדול. אגב, גולדה עודדה את מאבק תושבי הגולן, כי היא ראתה בו רוח גבית במו"מ.
בסופו של דבר, גם ניקסון וקיסינג'ר, שהתעמתו איתה קשות, דיברו בהערצה על האופן בו ניהלה את המו"מ. "היא היית נושאת ונותנת מבריקה," כתב קיסינג'ר. "אישיות חזקה, בעלת דעות מוצקות. תשוקתה הגדולה ביותר היתה שלום לעם שמעולם לא ידע את השלום, והיא לחמה למען השלום באומץ לב וביכולת אדירים." וניקסון כתב עליה ש"ללא מנהיגותה ההחלטית במשך תקופה קריטית, אפשר שישראל לא היתה מחזיקה מעמד."

ארבעים שנה מלאו למותה של גולדה מאיר. בטקס האזכרה הממלכתי, לא השתתף אפילו נציג אחד ממפלגתה, מפלגת העבודה. אף לא אחד. אין זה מקרה. מפלגת העבודה של היום מייצגת רוח רחוקה כל כך מן הדרך ההיסטורית של תנועת העבודה, שגולדה היא סמל שלה; הדרך שבנתה את הארץ, הקימה את המדינה והגנה עליה.
כשברק היה ראש הממשלה, הוא נהג לומר שבכל יום כשהוא הולך למשרדו, הוא עובר ליד תמונות ראשי הממשלה, ומביט בתמונתה של גולדה, ומשביע את עצמו שהוא לא ילך בדרכה ולא יחמיץ את השלום. בכך הוא ביטא את הנראטיב האנטי גולדאי, הפופולרי כל כך בקרב השמאל הישראלי; נראטיב שבעבר היה בשוליים הקיצוניים, אך למרבה הצער המחנה כולו נסחף אחריהם.
על פי הנראטיב הזה, גולדה היתה מנהיגה אטומה, אנטי חברתית שאמרה על "הפנתרים השחורים" ש"הם לא נחמדים." היתה לא פמיניסטית ומנוכרת לנשים, מנהיגה חסרת מעוף, סרבנית, צדקנית ועקשנית, שדחתה את הצעות השלום של סאדאת ובכך המיטה עלינו את מלחמת יום הכיפורים, שהיא האשמה בו.
גולדה ה"לא פמיניסטית" התמודדה כשווה אל שווים עם הגברים החזקים ביותר שהנהיגו את התנועה, את היישוב והמדינה, והיתה במשך עשרות שנים מן הדומיננטים שבהם, שעה שהפוליטיקה בכל העולם היתה כמעט חסומה בפני נשים. גולדה ה"לא חברתית" עיצבה, כשרת העבודה, את מדינת הרווחה הישראלית, הקימה את הביטוח הלאומי ויזמה את החקיקה החברתית, שנראתה דמיונית בתנאי המחסור והצנע של ראשית המדינה, והיום מערכת החוקים הזו מובנת מאליה בעבורנו.
וכל נראטיב החמצת השלום הוא אגדה. היא לא דחתה כל הצעת שלום, כיוון שסאדאת לא הציע כל הצעת שלום. סאדאת הציב תנאי מוקדם לכל התקדמות – התחייבות ישראלית לנסיגה מוחלטת לקווי ה-4 ביוני 1967 בכל הגזרות ול"השבת זכויות הפלשתינאים," כלומר "זכות" השיבה. בתמורה, הוא לא הציע שלום מלא, אלא סוג של אי לוחמה.
גולדה עמדה על העיקרון של חוזה שלום, שיושג במו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים. ועם זאת, כאשר הבינה שאין פרטנר לחוזה שלום, הציעה הסדרי ביניים, שכללו ויתורים ישראלים מפליגים בסיני וכל הצעותיה נדחו. אני ממליץ על קריאת מאמרו של ראש תחום תיעוד והנצחה בארכיון המדינה ד"ר חגי צורף: "ממשלת גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים – תשובה ליגאל קיפניס," בגיליון 28 של כתב העת המשובח "עיונים בתקומת ישראל", בהוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, באוניברסיטת בן גוריון בנגב. צורף, שבמיזם ארכיוני שערך על גולדה קרא עשרות אלפי מסמכים ישראליים ואמריקאים, מפריך באמצעות העובדות והמסמכים את הנראטיב השקרי על "החמצת השלום", ולא משאיר ממנו אבן על אבן. הוא גם חושף את המניפולציות הקונספירטיביות של בניית הנראטיב, באמצעות הוצאת רסיסי משפטים מהקשרם, הענקת הקשר שקרי להם, ובניית תלי תילים של אגדות מהם.
כדי לקדם את הנראטיב של "החמצת השלום", יש המנסים להמעיט מחומרתו של המחדל המודיעיני; הדבקות בקונספציה, שהוא הוא המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים.

ההפגנה הראשונה בה השתתפתי בחיי, הייתה ב-10 באפריל 1974. הייתי ילד בן 11, ילד פוליטי מאוד ומעורה באקטואליה, ונסעתי להפגין בגן הוורדים בירושלים עם תנועות המחאה, בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, שקראו להתפטרותם של גולדה ודיין.
ואכן, באותו יום גולדה התפטרה. ואני חשתי שהיא התפטרה בזכותי, בזכות הפגנתי.
היום, בחלוף 45 שנים, אחרי שקראתי כמעט כל ספר ומאמר על גולדה, ויש לי הערכה גדולה אליה – אני משוכנע שההפגנה בה השתתפתי היתה צודקת. ההפגנה היתה של ציבור רחב, שלא יכול היה לקבל את מסקנות ועדת אגרנט, שהטילו את מלוא האחריות על המחדל על הרמטכ"ל והדרג הצבאי, וזיכו לחלוטין את הדרג המדיני.
זוהי גישה בלתי מתקבלת על הדעת, המנוגדת לכל תפיסת האחריות המיניסטריאלית, שעליה מושתתת מדינה. צה"ל כפוף לדרג המדיני, והדרג המדיני נושא באחריות להצלחותיו ולכישלונותיו. וגולדה היתה חייבת ללכת הביתה. זו היתה דעתי אז וזו דעתי היום.
וזו היתה גם דעתה. ולכן, למרות מסקנות ועדת אגרנט, על פיהן לא נפל כל פגם בתיפקודה והיא נהגה כהלכה, היא החליטה להתפטר. והיא לא חדלה להלקות את עצמה, על כך שלא נהגה, באופן חריג, על פי תחושותיה וחושיה, אלא קיבלה את חוות דעתם האחידה של כל הגנרלים בצבא והגנרלים בדימוס בממשלה. תחושת האשמה הזאת רדפה אותה עד יומה האחרון.
למרות תנאי הפתיחה הנוראים, הנואשים, המלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי ברור בשדה הקרב. גולדה, שנושאת באחריות למחדל, נושאת באחריות גם לניצחון. אחריותה לניצחון אינו רק אחריות מיניסטריאלית, אלא בפועל היא הנהיגה את המשבר החמור ביותר בתולדות המדינה באופן מופתי, כצוק איתן, בקור רוח, באמונה בצדקת הדרך ובניצחון, גם כאשר אנשים סביבה, ושר הביטחון בראשם, קרסו. היא הנהיגה את המערכה הצבאית והמדינית בכישרון רב, ביכולת קבלת החלטות מרשימה, השיגה את הרכבת האווירית האמריקאית, עמדה איתן בפני לחצים להפסיק את האש בטרם הושגו ההישגים בשדה הקרב, בלמה רעיונות מטורפים שהעלו אחרים, ועלולים היו לסכן את המדינה.
ארבעים שנה מלאו למותה של גולדה מאיר. כך נכתב על אודותיה במאמר המערכת של "מעריב", למחרת מותה: "שילוב נדיר של אומץ ללא שמץ של קלות ראש, של גאווה ללא שמינית של התנשאות, של חוכמה ללא אבק של התחכמות, של פשטות ללא העמדת פנים, של עקשנות ללא התעלמות מגבולותיה, של נאמנות ללא ויתור על עצמיות – שילוב זה הוא שהעלה את גולדה מאיר לשורה הראשונה של מנהיגוּת במפלגתה, בתנועת העבודה, במדינה ובעם."
כזו היתה גולדה, ואני מקווה שדמותה שהושחרה בעשרות שנים של מסע מכוער, תחזור ותזכה להערכה שלה היא ראויה.
יהי זכרה ברוך!

3. צרור הערות 19.12.18
* אחריות משותפת – שרים שמפגינים נגד הממשלה שבה הם משרתים, ובתום ההפגנה חוצים את הכביש ומשתתפים בישיבת הממשלה, אינם מבינים את תפקידם ואת מהות אחריותם.
כחברים בממשלה זכותם וחובתם לפעול ככל יכולתם על מנת להשפיע על מדיניות הממשלה, על פי דרכם. משהתקבלה החלטה, גם אם היא בניגוד לדעתם, הם אחראים לה בדיוק כמו השרים שתמכו בה. אם הם חשים שאינם יכולים לשאת באחריות לתוצאותיה, הם יכולים להתפטר. אם בחרו להישאר בממשלה, הם אחראים.
שרים שמפגינים נגד הממשלה, מפגינים נגד עצמם.
נפתלי בנט בועט באחריות המשותפת באופן עקבי – ב"צוק איתן", בפרשת אלאור אזריה ועד היום. רק לפני שבועות ספורים היתה לו אפשרות להתפטר – הוא הציב אולטימטום ותביעתו לתיק הביטחון נדחתה. הוא בחר לא לממש את האולטימטום ונשאר בממשלה, ומכאן שאחריותו מלאה, ואין לו להלין (ולהפגין) אלא על עצמו.

[אהוד: יש לי הרגשה ששר החינוך נפתלי בנט הוא גם קצת בדיחה].

* חוק הבייס – לחוק גירוש משפחות אין דבר וחצי דבר עם ביטחון. מדובר בחוק פופוליסטי שההקשר היחיד שלו הוא התחרות בין נתניהו לבנט על ה"בייס". בנט ושקד יזמו את החוק כדי להביך את נתניהו. נתניהו לא מעז לנקוט מנהיגות ולבלום אותו. הם בונים על בית המשפט העליון שכבר יוציא להם את הערמונים מן האש, ועל הדרך ייתן להם עוד עילה להשתלח במערכת המשפט.

* לא תירוץ – מבצע "מגן צפוני" חשוב ביותר, וחבל מאוד שיש המנסים לגמד אותו. אך אין הוא מתקבל על הדעת כתירוץ שיכול להצדיק את מדיניות ההבלגה וההכלה בגבול עזה, שפגעה קשות בהרתעה הישראלית בכל הגזרות, ולבטח תרמה להסלמה ביו"ש.

* עסקת דמים – האחראי על הפיגועים בעפרה ובגבעת אסף הוא ג'אסר ברגותי, נמסר בכותרת הראשית של ynet. ברגותי הנ"ל הוא ממשוחררי עסקת שליט. שלושה הרוגים ושלושה פצועים – זה קציר הדמים של שני הפיגועים, המצטרפים לעוד הרוגים ופצועים רבים בידי משוחררי העסקה. מתי נשמע מילת חרטה מראש הממשלה על העסקה רוויית הדמים הזאת?

* הזהו אדם? – המחבלים יורים ביהודייה הרה, היא נפצעת והוולד שלה, שמיולד בניתוח קיסרי, מת. כל אדם בעל לב מזדעזע לנוכח האסון ולנוכח הרשעות. באמרי "כל אדם", איני מתכוון לתיאור ביולוגי, כי מבחינה ביולוגית גם אלה שעשו את המעשה הנפשע הם בני אדם, וגם תומכיהם. גם תומך הטרור, התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני שכתב את הדברים הבאים, הוא בן אדם, מבחינה ביולוגית:
"אין לי סימפטיה למתנחלים. אין לי סימפטיה למתנחלים, גם כשפוקדים אותם אסונות. ... אין בי שום סימפטיה לאסונם. לא חמלה ולא הזדהות... האשם בכך שאפילו רגשות אנושיים בסיסיים של סולידריות וכאב הם לא מצליחים לעורר, הוא בהם — לא בי... צריך להגיד את האמת: אסונם אינו אסוננו... לסחטן יש אחריות... אי אפשר להזדהות עם אבלם... אל לנו להתנצל על היעדר העניין וחוסר ההזדהות... לא ראויים להזדהות, גם לא בשעת יגונם... אין בי סימפטיה לכאבם... הכאב האמתי הוא על קורבנותיהם [כלומר הרוצחים הנתעבים א.ה.]... הפלסטינים הם הקורבנות שראויים לחמלה ולהזדהות."
מבחינה ביולוגית, מי שכתב את דברי הבלע הללו הוא אדם. מבחינה הלכתית הוא יהודי, שכן נולד לאם יהודייה. כן, אפשר להיות אנטישמי יהודי. מבחינת האזרחות הוא ישראלי. לאיש הרע הזה קוראים גדעון לוי; התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני, התועמלן של האוייב, התועמלן של הטרור. ג' האו האו.

* תקציר – תמצית הפשקוויל של גדעון לוי: לתינוק בן שלושת הימים הגיע למות, כי הוא מתנחל.

* האיש הרע הזה – כצפוי, רוגל אלפר הזדרז להוציא פשקוויל של לעג ובוז על האבל של עם ישראל על רונה רמון. בהזדמנות חגיגית זו הוא שילב בפשקוויל עוד השתלחות מכוערת במשפחת איש-רן ששכלה את בנה התינוק. תחביבו לבוז בשמחה לאיד למשפחות שכולות ולפצועי צה"ל והפיגועים מגיע לשיאו כאשר מדובר במרים פרץ, כי השכול שלה כפול. והנה, מרים פרץ כתבה הספד על רונה, וזו היתה עבור האיש הרע הזה הזדמנות נוספת לבוז לה. הוא בז ל"ידיעות אחרונות" ול"ישראל היום" על המקום שהקדישו לזכרה של רונה, ספר להם עמודים, וציין לאיזה מקום ב"ידיעות אחרונות" נדחקו החדשות האמתיות (ההחלטה על גירוש משפחות מחבלים). את החברה הישראלית כינה האיש הרע הזה "כת המוות".
בוז לעיתון שנותן במה לפשקווילים האכזריים של האיש הרע הזה.

* נמנע מלנקוט עמדה – אז מה דעתי על המנהיג הפוליטי בני גנץ? איך יכולה להיות לי דעה על מי שאיני יודע מה דעותיו (ואיני יודע אם יש לו דעות)? כשאדע את דעותיו אחווה דעה. אולם עצם הימנעותו מלנקוט עמדה, היא חוסר מנהיגות.

* הפקת לקחים – כתב האישום נגד ברק כהן וחברי כנופיית "באים לבנקאים" היא הפקת לקחים מרצח רבין (אגב, אין בדברים אלה תמיכה בבנקאים. אחת היא אילו מדובר בטרור כלפי בנקאים, עיתונאים או פוליטיקאים מימין או משמאל. הדמוקרטיה חייבת להתגונן מפני טרוריסטים).

* משחקי ילדים – חגיגה גדולה! האופוזיציה הצליחה, באמצעות תרגיל, להפיל חוק של הקואליציה. יש!!! שירות גדול לציבור!
באיזה חוק מדובר? בחוק המחייב קבלן שיפוץ באחריות לשנה על עבודות בהיקף של 20,000 שקל ומעלה. בענף שרבים בו החאפרים והשרלטנים, זו מהפכה של ממש. זהו חוק צרכני וחברתי ממדרגה ראשונה, והוא יסייע בעיקר לחלשים בחברה, כמו קשישים, ששרלטנים נוטים לרמות אותם.
זהו חוק חשוב, שהוצע בידי חברים מן הקואליציה והאופוזיציה, נתמך לאורך הדרך בידי האופוזיציה והאופוזיציה תמכה בו בקריאה שנייה והוא התקבל פה אחד.
כיוון שהיה זה חוק מוסכם, הקואליציה לא ערכה גיוס חירום בין חבריה להצביע עליו. האופוזיציה ערכה מארב, ובמפתיע הגיחה בהמוניה למליאה והפילה את החוק החשוב, שהיא תומכת בו. ולאחר מכן יצאה בחגיגות ניצחון – ניצחנו את הקואליציה! את מי ניצחתם, בדיוק?
הם אפילו לא ניסו להציג מצג שווא של ביקורת על החוק. הטיעונים שלהם היו, שהממשלה הפילה הצעות חוק חברתיות של האופוזיציה וש"אנחנו לא עובדים אצל הקואליציה."
מה זה? גן ילדים? למען מי אתם עובדים? אתם שליחי ציבור? האם מעניין את הציבור שהצלחתם להביך את הקואליציה? האם יש לציבור עניין במשחקי הילדים הללו?

* מי עשה בשביל מדינה? – בתגובה לפינתי "ביד הלשון" שהוקדשה למימרתו המפורסמת של פלאטו-שרון "מה עשית בשביל מדינה?" – העיר יעקב המאירי שהדברים נאמרו ללובה אליאב, ולא לצ'רלי ביטון, כפי שכתבתי.
המאירי טועה, אך אני מבין את מקור הטעות. הוא זוכר תקרית בין פלאטו-שרון ללובה אליאב. אך מדובר בשתי תקריות שונות. כאשר עלה פלאטו-שרון לדוכן, לשאת את נאומו הראשון בכנסת, נאום שנכתב בעבורו בעברית באותיות לטיניות, כיוון שהוא לא ידע מילה בעברית, קרא לעברו אליאב ביידיש, שפה שבה הוא שלט: "דו ביסט א-גאנעב! דו ביסט א-גנגסטר!" – כלומר: אתה גנב! אתה גנגסטר!
בנאום אחר, צ'רלי ביטון שיסע אותו, ופלאטו-שרון, שכבר ידע כמה מילים בעברית, השיב לו: "מה אתה עושה בשביל מדינה? כל הזמן רק לדבר, אידיוט!"

* מודעות עצמית – תגובה שקיבלתי על פוסט: "הייתי שמח לראות אותך אורי מגיע לכנסת. אין רבים הראוים ממך."
לא חלפו יומיים, ובתגובה על פוסט אחר כתב לי אותו מגיב, בין השאר: "פשיסט אמיתי. יצא המרצע מהשק הנפוח שלך אורי. מעורר סלידה. אינך יודע על מה אתה שח וכותב... מוטב היה שתחשוב מעט בטרם תזהם את הנייר במחשבותיך החשוכות... הפטולוגיה שלך מעוררת סלידה. שלום לעפרך," וכו' וכו' וכו'.
אני משער שהוא התכוון לפתולוגיה, מה שמעיד על בעייה קשה במודעות עצמית.

* מחקר על אורי אבנרי – ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.
לאחר מותו, הקלדתי מחדש את המחקר (כי הוא לא היה במחשב שלי) ופירסמתי אותו, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".
את פרקי המחקר פירסמתי במכתב העיתי ללא הערות שוליים, רשימה ביבליוגרפית וכו'.
המעוניינים לקבל את המחקר בשלמותו, עם הערות השוליים, מוזמנים לפנות אליי uriheitner@gmail.com.

* ביד הלשון: סתם לא שולחים משטרה – כותרת רשימה של אמנון לורד ב"ישראל היום", על פרשת תיק 4000, היתה "סתם לא שולחים משטרה."
הציטוט הזה הוא משירו של שלום חנוך "מחכים למשיח": "ויהודה אומר: משהו בטח קרה / עונה לו ירוחם: סתם לא שולחים משטרה."
ביטויים נוספים מן השיר שהתאזרחו בשיח הישראלי: "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם" וכן, המשכו של המשפט: "מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם."
אורי הייטנר