פנחס קוזלובסקי-ספיר (Pinchas Kozłowski) (1906-1975) שר האוצר השלישי של מדינת ישראל ואבי הכלכלה הישראלית, נולד בעיירה סובלק בפולניה ועלה לארץ ב-1929, מ- 1959 ועד מותו כיהן כחבר כנסת מטעם מפא"י. עוד לפני כן התמנה לתפקיד שר המסחר והתעשייה ומ-1963 שר האוצר בממשלת שקולניק-אשכול.
כל ימיו פעל קוזלובסקי-ספיר לביסוס המשק הישראלי, הקמת תעשייה בערי הפיתוח, פרויקטי תשתית כגון המוביל הארצי, וכדומה.
בעיה מהותית איתה נאלץ להיאבק כל ימיו היא "החרם הערבי". החרם הערבי – המלחמה הכלכלית של מדינות ערב בישראל, החל בשנת 1945, עוד לפני הקמת מדינת ישראל. בשנת 1951, בעקבות החלטה של הליגה הערבית כי אף מדינה ערבית לא תקיים יחסים כלכליים עם חברות המקיימות יחסים כלכליים עם מדינת ישראל, הוקם בדמשק משרד המעקב של החרם. בשיאו, הוטל החרם על כ-8,500 חברות (כולל פורד וקוקה-קולה).
קשה להאמין שעד 1966 לא יכולנו לשתות קוקה קולה בישראל, (פפסי ופיצה האט רק בשנות התשעים), ולא יכולנו לנסוע במכוניות יפניות.
נכדתו של פנחס קוזלובסקי-ספיר, מיכל, כתבה ב-2011 ביוגרפיה של סבהּ בשם "היש הגדול". כעת מיכל קוזלובסקי-ספיר, שהיתה בעברה זמרת בלהקה בשם "אפור גשום", הוציאה ספר בשם "הריקוד המודרני", ובמסע יח"צני לספר, כאקטיביסטית פרו-איסלמית התומכת בפשיזם האיסלמו-נאצי ובכיבוש ערבי, היא קוראת לחרם על ישראל, וכלסבית היא קוראת לחרם על האירווויזיון העתיד להיערך בתל אביב.
(אבנר שפירא, האפור החדש, מיכל ספיר קוראת להחרים את האירווויזיון, "הארץ", "גלריה" 21.12.18)
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-MAGAZINE-1.6762897
פנחס קוזלובסקי-ספיר בנה משק כלכלי, הנכדה מיכל קוזלובסקי-ספיר מנסה להרוס אותו.

ידיעה שקרית על אוכלוסיית ערביי חיפה וגלגולה
עמוס גלבוע כותב: "בתקשורת דווח כי ערביי חיפה מונים 20 אחוזים מאוכלוסיית העיר. מאמרי פרשנות תמכו בכך. האמת: רק 11 אחוזים!!" ("חדשות בן עזר", גיליון 1403)
במקרה הזה דווקא התקשורת צודקת וגלבוע טועה. המספרים שמביא גלבוע הם מרישום התושבים מ-2014. בינתיים חיפה עוברת תהליך מואץ של הגירה שלילית של יהודים, בייחוד צעירים, והגירה פנימית של ערבים-מוסלמים מהכפרים בגליל. חלקם עדיין רשומים במרשם התושבים בכפריהם.
ניכר בגלבוע (לא מצאתי את שם-משפחתו המקורי) שהוא זוכר את חיפה כעיר המחוז כפי שהיתה בצעירותו בקרית חיים, ולא ביקר בה מזמן, כי מאז העיר שינתה פניה.
רחוב עבאס למשל (רחוב עליו כתב סאלח מוג'לד – סמי מיכאל, בספרו "חסות") שהיה משנות החמישים בעל רוב יהודי נשאר ללא יהודים. הערבים עלו למעלה לכרמל המערבי ומשם הלאה, כאשר האוכלוסייה היהודית המבוגרת הולכת לעולמה ובמקומה באים ערבים. שיכון שנכנסת אליו משפחה ערבית מתרוקן מיהודים.
הבורגנות החיפאית הישנה, אותה שכבה נפלאה של ייקים שגרה על "הכרמל" (יש לבטא "כרמל" במלעיל"), הייקים והייקיות שמלאו את בתי הקפה. כולם כבר אינם. בניהם לא נשארו בחיפה, חלקם ירדו לגרמניה או לאמריקה, או עברו למרכז.
זוכרים את החתיכה מרחוב פנורמה, הרחוב העשיר והבורגני בכרמל? היא כבר לא גרה שם.
חלק נכבד מרחוב פנורמה על הווילות המפוארות שלו, הן היום בבעלות ערבית.
(תיהנו מהנוסטלגיה: חיים חפר, יש בחיפה חתיכה היא גרה ברחוב פנורמה)
https://www.youtube.com/watch?v=ihoWDBIsFSo
באוניברסיטת חיפה אחוז הסטודנטים הערבים נושק לחמישים אחוז. האוניברסיטה מנסה להסתיר את המיספרים האמיתיים. במסדרונות קשה לשמוע עברית. ליד שער הכניסה הראשי יש אנדרטה לזכר הנָכְּסָה.
כל הגר והמסתובב בחיפה חש בעליל שאחוז הערבים גבוה מ-11 אחוז. אני מעריך שהמיספר האמיתי כיום הוא נושק ל-30 אחוז.

התנחלות ערבית היא מעשה אלימות
ח"כ ממר"צ, משה מזרחי-רז, המתנאה בכורדיותו, נאבק על ביטול תקנון המפלגה האוסר עליו לרוץ לכנסת בבחירות הבאות.
במסגרת מסע בחירות יוצא משה מזרחי-רז בתקשורת נגד הכיבוש הערבי של כורדיסטן וקובע כי הקמת התנחלויות ערביות בשטחם של הכורדים היא אלימות.
אופס התבלבלתי. סליחה. כמובן שמשה מזרחי-רז תומך בכיבוש הערבי. הוא מתנגד רק לכיבוש היהודי, וקורא רק ליישובים יהודיים התנחלויות אלימות.
מזרחי-רז גם סירב לגנות את עאהד תמימי שסטרה לחייל צה"ל, "אי אפשר להשוות סטירת לחי לירי. בעיניי," הוא אומר, "התנחלות (יהודית) היא אלימות חמורה יותר מסטירת לחי לחייל."
http://rotter.net/forum/scoops1/520689.shtml

המחנה "הציוני" נהפך לפ.ק.פ.
לאחר שמפלגת העבודה בשמה החדש "המחנה הציוני" בראשות אברהם גבאי וציפורה בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר תמכה ברג'א זעאתרה לתפקיד סגן ראש העיר חיפה, ונציגיה לא השתתפו באזכרה לגולדה מאירסון-מאיר, כתבתי שהנתיב אליה הולכת המפלגה היא הפיכתה ליריבתה ההיסטורית שהתפלגה ממנה, מפלגת הפ.ק.פ. האנטי-ציונית, והנה השבוע הסתבר שהמגמה התחזקה.
מפלגת העבודה הודיעה שהיא תצביע בעד הצעת החוק של משה מזרחי-רז ממר"צ, ויוסף ג'בארין מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) לביטול חוק הלאום.
המפלגה של דוד גרין-בן גוריון, וברל כצנלסון קובעת היום שליהודים אין זכות על ארצם, וההתיישבות היהודית בארץ היא גזענות.
https://www.haaretz.co.il/news/politi/1.6761390
פ.ק.פ. כבר אמרנו?

גם ירושלים המערבית היא ערבית
לאחר שראש ממשלת אוסטרליה, סקוט מוריסון, הודיע כי "אוסטרליה מכירה במערב ירושלים, שהיא מקום מושבה של הכנסת ומוסדות ממשלתיים רבים, כבירת ישראל." הכריז מיד סאיב מוחמד סאלח עריקאת (הגר ביריחו והמתנאה שהוא כנעני צאצא של רחב הזונה) המחזיק את תיק המו"מ עם ישראל, שירושלים המערבית גם היא נתונה למו"מ עם ישראל, לא רק ירושלים המזרחית. כך נקבע בהסכם אוסלו.
http://rotter.net/forum/scoops1/520837.shtml
לא שהיו לנו, תושבי התנחלות תל אביב, אשליות.

העבריין היורד שמעון שבס הגיע לביקור
העבריין מפר האמונים, שמעון שבס, שלאחר שנותק מ"הון שלטון" אמר ש"הלכה לו המדינה," וקם והלך להגשים את חלומו של ערפאת, וירד מהארץ (קנה גם אישה חדשה ממודל חדש) – הגיע לביקור בארץ, והוא מבקר את הנהגת המדינה. "אנו לפני יום כיפור נוסף הפעם מול הפלסטינים," הוא כותב במאמר חסר משמעות.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5430118,00.html
היהודי הגלותי הפיליסטיני, שבס, מציג עצמו גם כהיסטוריון כשהוא קובע: "לא קיים עם שהסכים אי פעם לחיות לאורך זמן תחת כיבוש. את השיעור הזה אפשר ללמוד מדפי ההיסטוריה שמלאים בסיפורים על עמים שבסופו של דבר התמרדו נגד כובשיהם. לא נברא עם שנכנע לכיבוש."
יילך שבס וילמד את ההיסטוריה וישאל אולי את המצרים האם היום הם מקבלים את הכיבוש הערבי לאחר שנלחמו 300 שנה נגדו והובסו, או שהם נלחמים נגדו.
במקום לבזות את עצמו כהיסטוריון דה לה שמאטע, אני מציע לשבס שמוטב לו לחזור לארץ, אולי לרמת הגולן לקיבוץ אפיק כפי שהיה בעברו החלוצי (אולי אפילו הייטנר יתמוך בו לתפקיד ראש המועצה האזורית גולן אותו מילא בעבר), ובעיקר יחזור על דברי רבו, יצחק רבין, שלפיו הפתרון הוא תוכנית אלון המורחבת.
אם הוא בא סתם לקשקש שטויות – מוטב שיישאר בחו"ל.

מרד גטו ורשה נאראטיב משתנה
השבת 22.12.18 הלך לעולמו שמחה ראטהייזר-רותם הידוע בכינויו קאז'יק, אחרון הלוחמים של אי"ל (הארגון היהודי הלוחם – יידישע קאמף ארגאניזאציע; בפולנית: Żydowska Organizacja Bojowa‏) במרד גטו ורשה.
יהי זכרו ברוך. ההיסטוריון והוגה הדעות האיטלקי החשוב בנדטו קרוצ'ה Benedetto Croce ((1952-1866 קבע, שכל היסטוריה היא 'היסטוריה בת-זמננו'; תפקידה העיקרי של ההיסטוריה הוא לראות את העבר מבעד לעיניים של ההווה ולאור בעיותיו.
כך גם הנאראטיב של מרד גטו ורשה נראה "מבעד לעיניים של ההווה ולאור בעיותיו."
דמותו של "החבר יודקה" בסיפור "הדרשה" של חיים הזז, הסתמכה על דמותו של יודקה הלמן, ממייסדי קיבוץ גבת – "הקבוצה ע"ש קדושי פינסק".
בסיפור "הדרשה" יוצא יודקה הספרותי נגד ההיסטוריה היהודית. "הציונות," הוא אומר, היא "התנערות מהגלותיות היהודית הפסיבית, נעדרת ההיסטוריה, והתנערות מהמיתוס המשיחי שנוצר כדי שלא להיגאל."
"מי שאיננו יכול להיות יהודי," אומר יודקה, "נעשה ציוני." "ההיסטוריה היהודית משעממת, לא מעניינת. אין בה לא מעשים ועלילות, לא גיבורים וכובשי עולם, לא שליטים מרבי מעשים ואדוני כל המעשים, רק ציבור של דוויים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים. הסכימו בעצמכם שזה לא מעניין. אני בכלל הייתי אוסר ללמד לילדים שלנו את ההיסטוריה היהודית. למה ללמד אותם קלון אבותיהם? אני פשוט הייתי אומר להם: חבר'ה! לנו אין היסטוריה! מיום שגלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה. אתם פטורים. לכו לשחק בכדורגל!"
הסיפור "הדרשה" התפרסם ב"לוח הארץ" בשנת 1942, בעיצומה של שואת יהודי אירופה, ובשנות הארבעים והחמישים נעשה מאוד פופולארי. הוא נלמד בבתי הספר ובתנועות הנוער.
יודקה, גיבורו של הזז, התבייש בהיסטוריה היהודית שמפריעה לבניית העם הארצישראלי החדש, העם האנטי-גלותי, שקרע את כל החוטים שחיברו אותו אל העבר.
אבל יודקה הלמן עצמו בניגוד לדמות הספרותית, לא התנגד לחקר ההיסטוריה היהודית, להיפך, הוא החליט להקדיש את חייו לחקר השואה. אולי גם מרגשות אשם על הפקרת חניכיו שנשארו שם לבד ללא הנהגה.
יודקה הלמן היה שליח תנועת החלוץ לפולניה ועם פרוץ המלחמה הוא ושאר השליחים נטשו את חניכיהם וחזרו לארץ.
ברל כצנלסון ראה בחזרתם של שליחי "החלוץ", בגידה בשליחותם ובמיוחד בחניכיהם. יודקה לא נשאר חייב וענה לברל בעילום שם מעל דפי "דבר" (2.9.40): "לא הונמך הדגל לא רפתה האמונה. במחתרת נטווית מסכת חדשה של חתירה למולדת." "הוטלה עליי שליחות מצווה למסור על שלומם."
על הלוח, בסידור העבודה של הקיבוץ היה רשום, יודקה: "מפלגה". למעשה עבד בקיבוץ "לוחמי הגטאות" בהנצחת השואה. יום-יום נסע במכונית ל"לוחמי הגטאות", ועבד ללא ליאות. אסף חומר, תעודות, מסמכים. במשך שעות העלה על הכתב את העדויות על המרד בגטו ורשה. עדות ישירה מפיו של יצחק צוקרמן-אנטק, ממפקדי המרד איש "אחדות העבודה", ובסופו הוציא את הספר: "שבע השנים ההן": המספרות את תולדות המרד.
חקר השואה היה גם עניין פוליטי, לא רק היסטורי. המשורר יצחק קצנלסון היה בן דוד של טבנקין. "הקיבוץ המאוחד" הקים בקיבוץ "לוחמי הגטאות", מוזיאון להנצחת השואה והמרד על שמו.
קצנלסון שביכה בזמנו את רצח קדושי פינסק: "חלמתי: / אני מובל / ברחובות עיר / ומועמד אל קיר / של מנזר..." חלם חלום נורא יותר: "חֲלום חָלַמתי, / נורָא מאד: / אֵין עַמִי, / אֵינֶנּוּ עוֹד. / בִצְעָקָה קַמתִי – אהה! אהה! / אֲשֶר חָלַמתִי / בָּא לי, בָּא!" הפעם החלום התגשם. קצנלסון נספה בשואה עם עמו.
בתנועות אחרות הנציחו המנהיגים את הנספים האחרים. כל תנועה הנציחה את הנספים שלה. ב"בית מורשת ע"ש מרדכי אנילביץ'" הנציחו מנהיגי השוה"צ מאיר ולד-יערי ויעקב חזן את אנילביץ' ואת אנשי "השומר הצעיר". קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים של מפא"י הנציחו את השואה ב"בית טרזין" בקיבוץ גבעת חיים איחוד, וחברי הקיבוץ של "הנוער הציוני" של "הליברלים" ו"הפרוגרסיבים" הנציחו את השואה ב"משואה" בקיבוץ תל יצחק.
רק מייצ'יסלב בגון-מנחם בגין השכיח את פעולות בית"ר בגטו מפני שהואשם בהפקרתם.
בגין, נציב בית"ר בפולניה – מנהיג עם כבוד ו"הדר" – "ז'בוטינסקאי", כפשע לפני כניסת הנאצים לווארשה, נכנס לבנק הדואר. בחשבון היה 150 אלף זלוטי. סכום עתק. לקח את הקופה וברח עם אשתו לווילנה. השאיר מאחוריו את חניכיו, כולם – למות. בדרך הוא שילם 1000 פאונד לנוכל פולני שהבטיח לו לשווא להציל את הוריו.
לימים משה (מישה) ארנס העלה מתהום הנשייה את זכרו של הארגון הרביזיוניסטי אצ"י (ארגון צבאי יהודי Żydowski Związek Wojskowy, ŻZW), ומפקדו פאבל פרנקל בספרו "דגלים מעל הגטו – סיפורו של מרד גטו ורשה", ת"א 2009.
ביום השואה בגבת היה יודקה נושא "דרשה" בחדר האוכל על חשיבותו של היום. ותמיד לסיום הייתה אנחה פורצת ממעמקי ליבו: "ראו מה יכול היה להיות מצב הקיבוץ והתנועה אלמלי השואה! הרי רק בפולין היו למעלה משישים אלף חברי הכשרות!"
באחד הימים, לאחר משפט מסורתי זה, סָנַט בו נכדו: "סבא," אמר, "תפסיק לבכות על השואה! תבין, הרי ללא השואה לא היה לך כלל אוטו צמוד!..."
בכל יום שואה נסענו לקיבוץ "לוחמי הגטאות" למפגן. על חברי קיבוץ "לוחמי הגטאות" התהלכה אצלנו בדיחה. כדי שניתן יהיה למצוא במחסן הבגדים בקיבוץ למי שייך כל בגד היה לכל חבר מיספר שנרקם בחוט אדום על הבגד. הליצנים תמיד אמרו שבקיבוץ "לוחמי הגטאות" הכול פשוט. כל חבר מקבל מיספר על הבגד כמו המיספר על היד...
לפני המפגן ביקרנו במוזיאון. בהוראת המורה מאיה הגענו "קבוצת דבורנית" בשירה מלוכדת של המנון הפרטיזנים היהודים: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה." זה לא עשה רושם על הקהל הרועש.
לאחר מכן קיבלנו משימה לכתוב חיבורים על השואה. הרוב כתבו על היותם פרטיזנים, היו אף שכתבו על היותם סתם יהודים בגטו. דובי בנקיר כתב: "בל נכרות ברית עם החיה הנאצית!" אירית ברויטמן כתבה רשימת מחאה על הרעש שעושים ילדים ב"בית קצנלסון": "בית קצנלסון אינו פונדק לעוברי אורח!"
בעת משפט אייכמן התכנסנו כל הילדים בכיתה על מנת לדון בעונש המגיע לו. היו רעיונות מאד יצירתיים; שריפה, צלייה, חיתוך, כלוב עם עכברים, וכו'. בסוף למרבה האכזבה של כולם, סתם תלו אותו.
אנחנו כילדים לא שמענו דבר על פרנקל, וגם לא על מארק אדלמן הבונדיסט. שמענו על הארגון היהודי הלוחם ומפקדו מרדכי אנילביץ' וסגנו יצחק צוקרמן (אנטק) ידענו שמרדכי אנילביץ' מת בגבורה בקרב. מעולם לא סיפרו לנו שהתאבד. זה לא היה מסר חינוכי הולם באותה עת של תקומת ישראל.

הנאראטיב משתנה
נאראטיב שונה לחלוטין הציג לאחרונה ב"הארץ" עלי גת, ניצול שואה וחוקר תולדותיה.
בעקבות הוצאת ספרה של חוי דרייפוס, "גטו ורשה – הסוף: אפריל 1942-יוני 1943", י-ם 2017 – יוצא גת (לא ידוע לי שם-משפחתו המקורי) נגד הנצחת המרד ע"י מנהיגי מפ"ם ו"השומר הצעיר", ואנשי "הקיבוץ המאוחד" – שעיצבו לדבריו את זיכרון השואה בהתאם להשקפת עולמם.
למעשה, הוא כותב לא היה בכלל מרד: "המרד נמשך יומיים וכבר בימים הראשונים החלה בריחת לוחמים על מפקדיהם מהגטו הבוער. הלוחמים שנותרו בגטו הסתתרו ב'בונקרים', שנבנו על ידי האוכלוסייה, ואכלו ממזונה.
"הגרמנים פעלו בגטו רק בשעות היום. הלילה היה מצב אידיאלי למלחמת פרטיזנים, אך דבר לא נעשה באותו חודש ארוך שבו חוסל הגטו. מיספר לוחמי הגטו היה כ-800 ומספר ההרוגים הגרמנים 14. מה עשו 800 לוחמים במשך 30 יום? אנילביץ', למשל, ישב בבונקר חסר מעש עד שהתגלה ואז התאבד.
"מ-22 באפריל, היום הרביעי של המרד, ועד 1 במאי לא נהרג בגטו אף גרמני אחד. אז מי לחם ומתי? כשמתנהל קרב יש נפגעים והרוגים.
"בגטו ורשה לא התנהלו קרבות, בקושי נורו יריות, תקריות אש. ולמרות זאת נותרה אצל דרייפוס הקביעה הישנה שהמרד נמשך 30 יום אף שאין בידיה אף לא עדות אישית אחת של לוחם שהרג גרמני."
וכאן, לאחר הצגת העובדות מגיע גת למסקנה העיקרית שלו שהמרד (שלמעשה לא היה) נעשה בניגוד לאינטרס של יהודי הגטו, והביא רק נזק. "שרידי יהודים הסתתרו ונאחזו בחיים בכל מקום אפשרי עד סוף המלחמה. המוני היהודים בגטו לא שאפו למות עם נשק ביד, כמטרת המורדים. הם חיו מיום ליום, שאפו עידוד ממפלותיהם המתרבות של הגרמנים וקיוו לשרוד עד תום המלחמה שקצה החל להסתמן. הם העריכו שאם ברצונם להישאר בחיים יש בידם שתי אפשרויות קשות בלבד: לעבוד במפעלים הגרמניים בגטאות ובמחנות או להסתתר."
(עלי גת, "המאבק על מרד גטו ורשה", "הארץ" תרבות וספרות, 7.12.18)
https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.6718408
האם הלך לנו מוטיב הגבורה מ"יום השואה והגבורה"?

הנאראטיב הפולני של גטו ורשה
הפולנים החליטו לבנות מוזיאון להנצחת גטו ורשה. "מוזיאון גטו ורשה" צפוי להיפתח ב-2023, במלאת 80 שנה למרד, והוא יוקם במבנה היסטורי, ששימש כבית חולים יהודי לילדים, ופעל בשטח הגטו. והנה הפתעה. את מי מינו הפולנים לתפקיד ההיסטוריון הראשי של המוזיאון? את המינוי קיבל לא אחר מפרופסור דניאל בלטמן, ההיסטוריון האוטו-אנטישמי שונא ישראל המשווה תמיד את היהודים לנאצים, והאקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בפשיזם האיסלמו-נאצי ובמכחיש השואה והעם היהודי, ההיסטוריון האנטישמי ד"ר אבא של מאזן.
בלטמן המבקר תמיד את נתניהו על תמיכתו בנאראטיב השואה של הפולנים וההונגרים מקבל מינוי מהפולנים על מנת לשקף את הנאראטיב שלהם.
מבקריו של בלטמן מעלים כלפיו טענות קשות. כ"עלה תאנה" או "מכר את נשמתו". המתונים יותר מסתפקים בהערכה כי ההיסטוריון הישראלי הוא פשוט "נאיבי", ש"מנוצל בידי הממשלה הפולנית" כדי להאדיר את הנאראטיב הפולני על חלקם של הפולנים בסולידריות עם היהודים ובהצלתם.
פרופ' חוי דרייפוס מאוניברסיטת תל אביב, העומדת בראש המרכז לחקר השואה בפולין במכון הבינלאומי ביד ושם, דחתה את חיזוריו של המוזיאון הפולני מחשש שהמוזיאון החדש יטשטש פרקים מהעבר שהפולנים היו מעדיפים לשכוח, לאחר ששר התרבות הפולני פיוטר גלינסקי שירטט את רוח המוסיאון: "אני רוצה שהמוסד הזה ידבר על האהבה ההדדית בין שתי האומות, שבילו 800 שנים כאן, באדמת פולין," "על סולידריות, אחווה והאמת ההיסטורית על כל ההיבטים".
התפיסה ההיסטורית של בלטמן היא ש"את שואת יהודי פולין צריך למקם במרחב ההיסטורי הפולני, ולא בתוך מרחב יהודי אקסקלוסיבי," "העיר ורשה והאוכלוסייה הפולנית, שנמצאים תחת אותו כיבוש נאצי ואשר גם עליהם הופעל טרור." ו"היהודים בגטו ורשה המשיכו לראות עצמם כאזרחים פולנים, ששייכים למקום שבו חיו. הרבה פעמים הם היו מאוכזבים מפולין או כאבו את יחסה של החברה הפולנית אליהם, אבל הם עדיין היו פולנים. רק אחרי המלחמה הפכנו אותם ליהודים בלבד."
(עופר אדרת, ישראלי מונה להיסטוריון השואה הפולני – ועורר ביקורת בין עמיתיו, "הארץ" 14.12.18)
https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.6744988

כאקטיביסט פרו איסלמי התומך בפשיזם האיסלמו-נאצי תוקף בלטמן את חוקרי "יש ושם". "ליבי נכמר," הוא כותב, "כשאני רואה את עמיתיי, חוקרים ישרים ונאמנים של השואה, מלווים ומדריכים במוזיאון ההיסטורי כמי שכפאם שד, את רשימת המנוולים שממשלת ישראל שולחת ל'יד ושם' כדי לקבל אינדולגנציה בשם קורבנות השואה ובתמורה להוסיף אצבע פרו-ישראלית במוסדות בינלאומיים. --- על כן מוזיאון גטו ורשה החדש לא יהיה 'יד ושם'. הוא יהיה מוזיאון שואה שממוקם בליבה של בירת פולין, שמנציח בדרך אחרת (מ'יד ושם') את גורלם של כ-450 אלף יהודים, תושבי ורשה ופליטים שהובאו לגטו. שהיו אחרי הכול (רובם המכריע) יהודים אזרחי פולין. כך הם חיו, כך הם סבלו, וכך גם ראוי לזכור אותם לאחר שנרצחו על ידי הנאצים."
(דניאל בלטמן, מה קרה ל"יד ושם", "הארץ", 18.12.18)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6748974

פרופסור שלמה אבינרי עונה לבלטמן שאכן "את שואת יהודי פולין צריך למקם במרחב ההיסטורי הפולני, ולא בתוך מרחב יהודי אקסקלוסיבי," אבל ההקשר הפולני מחייב גם התייחסות לאנטישמיות הפולנית ההיסטורית, ובייחוד זו של מדינת פולניה החדשה. ממשלת פולניה הנוכחית אינה מתמודדת עם מורשת זו, שהיו לה השלכות בעת הכיבוש הגרמני. וברור שדברי שר התרבות הפולני על אחווה ודו-קיום ששררו בין היהודים לפולנים במשך 800 שנה אינם ממצים את הנושא."
בדבריו של בלטמן, אומר אבינרי, כי – "'אנחנו קצת שוכחים, שהיהודים בגטו ורשה המשיכו לראות את עצמם כאזרחים פולנים... הרבה פעמים הם היו מאוכזבים מפולין... אבל הם עדיין היו פולנים. רק אחרי המלחמה הפכו אותם ליהודים בלבד' – בלטמן מטשטש את האמת ההיסטורית: יהודי פולין הושמדו בשיטתיות על ידי הגרמנים לא משום שהיו פולנים אלא משום שהיו יהודים. לא היתה מדיניות נאצית של השמדת הפולנים כעם.
"אבל השאלה אינה אם יהודי פולין המשיכו לראות עצמם כפולנים, אלא האם הפולנים ראו בהם פולנים. התשובה היא שרבים לא ראו בהם פולנים (למרות אזרחותם הפולנית הפורמלית) אלא נטע זר. זה מה שמסביר את האדישות הגדולה לנוכח מדיניות ההשמדה הגרמנית, וזה גם מה שיצר את האווירה שהובילה למעשי טבח של פולנים ביהודים, כפי שהתרחשו ביידוובנה ובמקומות אחרים."
על ההשוואה שבלטמן עושה תמיד בין היחס של פולין ליהודים בין שתי מלחמות העולם ליחסה של ישראל למיעוט הערבי. כותב אבנרי שהוא "מתפלא על ההשוואה הזאת מצד היסטוריון, בייחוד לנוכח קביעתו כי יהודי פולין המשיכו לראות עצמם כפולנים גם בשואה.
"ההקבלה בין מעמד היהודים בפולין למעמד אזרחי ישראל הערבים היא מטעה ושקרית. יהודי פולין — גם לנוכח האפלייה מצד ממשלות האנדציה – לא סירבו לשרת בצבא הפולני; הם לא תמכו פוליטית או אידיאולוגית במדינות או בארגונים שהיו אויבי פולין, והם והנהגתם לא ראו עצמם חלק ממאבק לאומי נגד עצם קיומה של המדינה הפולנית; הם לא כפרו בלגיטימיות של המדינה הפולנית, לא תמכו במאבקים בינלאומיים נגדה, ולא ביקשו להצדיק אותם בשם מלחמת שחרור לאומית; הם אפילו שרו בהתלהבות את ההימנון הפולני. הרי בלטמן בעצמו טוען שהם ראו את עצמם כאזרחים פולנים נאמנים לכל דבר. הלוואי שאפשר יהיה להגיד משהו מקביל על כל אזרחי ישראל הערבים או הנהגתם."
(שלמה אבינרי, אם דניאל בלטמן צודק, "הארץ", 21.12.18)
https://www.haaretz.co.il/.premium-1.6765076

הנה אנחנו חוזרים לנקודה בה פתחנו, לדברי ההיסטוריון והוגה הדעות האיטלקי החשוב בנדטו קרוצ'ה, שקבע שכל היסטוריה היא 'היסטוריה בת-זמננו' – תפקידה העיקרי של ההיסטוריה הוא לראות את העבר מבעד לעיניים של ההווה ולאור בעיותיו.
ובהקשר הזה אני נאבק שנים (ללא הצלחה) לנתק את הדיון בשואה מהמאבק ההרואי של ישראל נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות הפשיסטית האיסלמו-נאצית. לצורך מאבק זה יש להנציח את "שואת יהודי ערב" – חיסול היהודים בערב ע"י מוחמד שהיא היא ולא שואת יהודי אירופה המנוע של מלחמת השמד כעת נגד קיום היהודים, כי בניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים – הערבים אומרים זאת בריש גלי. ולמרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, ערבי-מוסלמי שרואה בדברי מוחמד (באמנת החמאס, סעיף 7, ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי.

נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).