על הספר "אסתר רַאבּ – כל השירים"
המהדיר – אהוד בן עזר
זמורה-ביתן 1988, 2008, 365 עמ'
מהדורה דיגיטלית, הקלדה: לאה שורצמן לבית בן עזר
ניקוד: בן בן-עזר. לקראת 2019.
אסתר ראב מוכתרת כ"המשוררת הצברית הראשונה", והייתי מוסיף – גם "המיוחדת", כי באמת שירתה אינה דומה לשירת האבות הגדולים של השירה העברית שיצרו בימי חייה – ביאליק, טשרניחובסקי, רחל, שלונסקי, אלתרמן – אצל אלה נמצא שירים שקולים וחרוזים, ועל הרוב תהיה בשיריהם חלוקה לבתים. בשירתה של אסתר ראב אין משקל ואין חרוזים (מצאתי רק שיר אחד שיש בו חריזה חלקית - "שיבה", עמ' 219). כל השירים בנויים ברצף אחד, ועל הרוב השורות מכילות בין מילה אחת לשלוש מילים. בשירים מעטים נמצא שורות יותר ארוכות. צורה זאת של כתיבת שירה מיוחדת ללא ספק לאסתר ראב, ורק שנים רבות אחר כך הפיק המשורר רפי וייכרט ספר שירים בעל פרוסודיה דומה, אך לא זהה ("רזים", 2008).
אם בתחום הצורה כתיבתה של אסתר ראב ייחודית, הרי שמבחינת התכנים – שירתה משיקה לתוכני השירה שקדמו לה, כגון "על מערומייך חוגג יום לבן" (עמ' 6) וגם השיר "דברים פשוטים" (עמ' 63) מזכירים את הדילוגים של טשרניחובסקי בנופי הארץ בשיר "הוי ארצי מולדתי". בשיר "פורטרט של אישה" (עמ' 72) כותבת אסתר ראב: "ראשית חוכמה: ציית לך – / כציית ציפור למעופה / ראשית חכמה: היות שלך – / כאשר תהי / הגפן לאדמה,"
דברים אלה מהעט של אישה כל כך עצמאית – מזכירים את דבריה (הלא יאומנו!) של רחל: "מלמטה למעלה... כך: / במבט מסור ועגום / של עבד, של כלב נבון / הרגע גדוש וזך, / דומייה / וכוסף סתום / לנשק את יד האדון ---" ("אישה", תרצ"ט).
אבל בשיר "שירת אישה" (עמ' 155) נקל להתרשם עד כמה היא שונה מהדמות שמשתמעת בשירה של רחל: "ברוך שעשני אישה – שאני אדמה ואדם, / וצלע רכה... עשיתני כצמח השדה... אני משחקת / לרגליך – / בוראי!" – יש ערך וגאווה להיות אישה, וההתבטלות היא רק כלפי האלוהים.
הביוגרפיה של אסתר ראב גדושה בגברים שאהבה, ובגברים שאהבוה, אבל השירים שלה מצביעים על הפיכחון שהיא מפגינה באהבה. בשיר "ככה תאהבני" (עמ' 27) היא מצהירה שהיא אמנם טרופת אהבה, אבל לא תיאות להיות רעיה למושא אהבתה. שיר אהבה מרטיט הוא "לעיניך האורות" (עמ' 18), ולעומתו שיר המאמת את הפסוק משיר השירים – "עזה כמוות אהבה" הלא הוא השיר "כפיי נשואות אליך" (עמ' 23; ראו גם את השיר "אהבה" בעמ' 106; וכן בעמ' 254). בשיר "ליל כוכבים" (עמ' 113) היא כותבת: "אלפי שנות אור / בינך וביני – / אתה יושב במאדים – / בנוגה שרויה אני." השיר נכתב ב-1965, שנות דור לפני ספרו הנודע של ג'והן גריי "גברים ממאדים, נשים מנוגה", 1992.
האהבה הגדולה של אסתר ראב באמת היא האהבה לארץ: "אלי, בבואך לתלשני / זרה את עליי בכנפי הרוח / ונשארתי כפרג נטול ראש / ושחותי אלי עפר ארצי / ואספוני צחיחי רגבים – – " ("כפרג נישא ברוח", עמ' 58).
כידוע, אסתר ראב ביקשה שיכתבו על מצבתה: "מתקו לי רגבי עפרך, מולדת, כאשר מתקו לי ענני שמייך", ובשיר "נשורת" (עמ' 89) היא מדמיינת את הנין שלה (שלא זכתה לו, כי לא נולדו לה ילדים) קורא את הדברים האלה מעל קברה.
שיר חזק המתאר את הקשר האדיר לארץ ישראל הוא "ציוניות" (עמ' 304): "אני ציונית – / ותשכח ימיני אם אשכח זאת / - - - אם ישכח זאת העולם / תשכח ימינו, מצפונו וליבו." יש להניח שהיום שיר כזה היה זוכה להתעלמות מצידם של העורכים והמבקרים הציניקנים.
האהבה לארץ באה לידי ביטוי בהערצת החלוצים שקשרו את גורלם עם אדמת ישראל, ובראש ובראשונה רחשי הערצה לאביה, יהודה ראב, מראשוני פתח-תקווה: "ברוכות הידיים / אשר זרעו / בבוקרי חורף / לאוושת זרזירים עטים – / שדמות חמרה אדומות" ("לאב", עמ' 12); "שחר חורפי; / אבי מהלך / כבדות ובטוחות, / מוציא מחרשות / מן המחסן.... / אבי – / בוקר בוקר / בחורף / עם דמדומי שחר" ("חי בי הבית", עמ' 276, וראו גם עמ' 277, 288).
וכן מביעה אסתר אהבה גדולה למושבת הולדתה – פתח-תקווה – למרות הקדחת שבה לקתה, היא ורבים מתושביה: "בלילות כשרפתה הקדחת / בלעתי את שמייך הגבוהים המדובבים / מלאים רוחות העבר והעתיד" ("לפתח תקווה", עמ' 290; וראו גם "מאה שנים לפתח תקווה" עמ' 291 ; וכן עמ' 299).

והנה שיר מרטיט המביע אהבה לארץ:

אֵלִי, בֵּין "טִפּוּל" לְ"טִפּוּל"
בִּידֵי הָעִדָּן –
תֵּן לִי לְנַשֵּׁק רַגְלֵי-הָרֶיךָ
הַיָּפִים;
בֵּין פִּרְפּוּר לְפִרְפּוּר
עַל הַבָּנִים הַמּוּבָלִים לַקְּרָב
תֵּן לִי לְהַבִּיט לְשָׁמֶיךָ הָעֲמֻקִּים;
עוֹד נְשִׁימָה אַחַת –
שֶׁל אֲוִיר צַח –
עוֹד כּוֹס מַיִם,
צְלוּלִים
בְּטֶרֶם אֵלֵךְ הַמָּוְתָה.

השיר נכתב ב 1971, עשר שנים לפני מותה, אך הזיקנה, המוות והקינה על מתים נמצאים בהרבה משיריה: "בני" (עמ' 156), "האישה הבוכה" (עמ' 164), "זיקנה" (עמ' 181), "בעל החרמש" (עמ' 336), "אני חווה את החלל" (עמ' 339) ועוד.
אסתר ראב רצתה לחוות בעצמה את חוויית החלוציות, והצטרפה לקבוצת דגניה (1913), ניסיון אשר לא צלח, אבל היא מביעה תודה והערכה לעולם החלוצים שניתן לומר שבראו עולם חדש ואמיץ יש מאין. בין השירים האלה אציין את שירי הגלבוע, ובהם זכר לקשר שלה לכפר יחזקאל, המושב שנוסד לרגלי ההר הזה, שנושא עמו את זיכרון גורלו של המלך הראשון של ישראל ("לילה בגלבוע", עמ' 96; "במעלה הגלבוע", עמ' 99; "משירי ההר", עמ' 110, וכן עמ' 101; ראו גם "על הכרמל", עמ' 11).
הפלורה והפאונה של ארץ ישראל הטביעו את חותמם בשיריה: קודם כול – העצים: הזית ("עץ קדוש"), הברוש, האורן, האיקליפטוס, העולש, האלה, האלון (היא אפילו מתאבלת על כריתת ענף של עץ אלון – עמ' 207); נרקיסים חרציות, כלניות. נמצא בשיריה אנפות, ניצים, עורבים, שחפים, שחרורים, אנקורים, שועלה רעבה וצבועים.
בשיר "אני רק גלגול" (עמ' 350) מצהירה המשוררת שהיא גלגול של דמויות העבר, נשים וגברים, כשבית המקדש היה קיים. היא מזדהה עם בבתא, אותה אישה מופלאה מעין-גדי שהשאירה אחרי מותה במרד בר-כוכבא עשרות מסמכים במערת האיגרות ("בבתא", עמ' 150; וראו גם עמ' 307).
מעניינת קשת האישים עליהם כתבה אסתר ראב שירים, או הקדישה להם שירים: הוברמן, בטהובן, יבטושנקו, אופנהיימר, רמברנדט, בן-גוריון, זאב וילנאי, אייבי נתן, לאה גולדברג. הקו המקשר בין האישים – היצירה וההעזה. וכן, היא כותבת גם שיר קללה על הצורר אייכמן (עמ' 232).
שירתה של אסתר ראב ייחודית בצורתה ומרתקת בתכניה, ויש פסוקים שלה הנשארים בזיכרון בשל מקוריותן: "אטול ראשי בחיק שקיעות חורף / עוממות" (עמ' 14), "בלילות כתב כוכבים / לי אפתור: / חיים או מוות?" (עמ' 41), "הבו לי אמת מרה / גלוית עיניים" (עמ' 48), "זיתים מטפסים במדרון / אפורים – כחולים נוסכי שלווה / ורזי דורות עולפים אותם" (עמ' 59), "רעוה שיות ענן לבנות / בשמי סתיו מתקדרים" (עמ' 65), "הקשב, הנצח זורם..." (עמ' 130), "הבוקר מצאתי / את חלומי / בסל ניירות ישנים" (עמ' 212).
אשריה של אסתר ראב, שאחיינה אהוד בן עזר מסור כל כך לשירתה ולמושא שירתה – מייסדיה וחלוציה של פתח תקווה.
משה גרנות