דונאלד טראמפ רץ לנשיאות תחת שתי סיסמאות: "אמריקה תחילה" ו"להחזיר את אמריקה לגדלותה." הבעייה היא שיש סתירה מהותית, מניה וביה, בין הסיסמאות. "אמריקה תחילה" היא סיסמתם המסורתית של הבדלנים בארה"ב לדורותיהם, כולל בתקופת מלחמת העולם השנייה; אלה שיצאו נגד ההצטרפות של ארה"ב למלחמה בנאצים, כי "אמריקה תחילה". לעומת זאת, החזרת אמריקה לגדולתה, אינה יכולה להתפרש אלא לגדולתה כמעצמת-על. היותה מעצמת-על, נושאת בחובה אחריות עולמית, והיא היפוכה של הבדלנות.
החלטתו של טראמפ על הוצאת כוחות ארה"ב מסוריה, מבטאת מחויבות להבטחת-הבחירות "אמריקה תחילה." ניתן להבין את גישתו ש"ארה"ב לא צריכה להיות "השוטר של המזה"ת". אני יכול בהחלט להזדהות עם האזרחים האמריקאיים שאינם רוצים לראות חיילים חוזרים בארונות ממלחמות שאינן על הגנת גבולותיה של ארה"ב. זה לגיטימי, אך המשמעות ברורה – ויתור על האתוס הלאומי של ארה"ב כמעצמת-על.
וכשארה"ב מוותרת על מעמדה, אין ואקום. את הוואקום תופסת רוסיה, בראשותו של פוטין, החולם חלומות על גדולתה של רוסיה כמעצמת-על, בהנהגתו.
איזה אינטרס רוסי גלום בדבקות המוחלטת של רוסיה במשטרו של אסד? מדוע היה אכפת כל כך לפוטין, שאסד יישאר בשלטון בסוריה, בכל מחיר? מדוע הוא דבק בו גם כאשר דומה היה שקריסת שלטונו קרובה? מדוע הוא תמך, בלי למצמץ, בטבח ההמוני של אסד במאות אלפים מבני עמו, ובהפעלת נשק בלתי קונבנציונלי נגד אזרחים סוריים? מדוע הוא שלח את צבאו להציל את שלטון אסד, והפעיל את חיל האוויר שלו למתקפות המרושעות על ערים סוריות שהיו בשליטת המורדים?
כמובן שלא סוריה מעניינת אותו, אלא רוסיה. הוא נהג כפי שנהג, כי האמין שהדבר מחזק את מעמדה של רוסיה במזה"ת ובעולם. כדי להבין זאת, כדאי לחזור 8 שנים אחורה, למהפכה העממית בכיכר תחריר וברחבי מצרים. הרודן המצרי מובארק היה בן בריתה של ארה"ב, לכל אורך שנות שלטונו העריץ. הוא היה המוצב הקדמי של ארה"ב במדינות ערב. כאשר מובארק נקלע לצרה, נשיא ארה"ב אובמה הפנה לו עורף ונטש אותו. ניתן להבין את חוסר רצונו של מנהיג העולם החופשי לתמוך בדיקטטור. ובסופו של דבר, גם אילו תמך במובארק, הדבר לא היה מציל אותו, כי השנאה העממית לשלטונו היתה כה עזה, שתוצאת המהפכה היתה בלתי נמנעת (וכיוון שיש לאום מצרי, להבדיל מהיעדרו של לאום סורי, מובארק לא היה יכול לבצע טבח כמו אסד). אולם בתודעה המזרח תיכונית, המסר לעמי ערב היה, שארה"ב היא משענת קנה רצוץ.
פוטין, בחושיו המחודדים, היטיב להבין זאת. הוא רצה להוכיח למדינות ערב ולמדינות העולם, שרוסיה אינה ארה"ב. היא אינה נוטשת את בעלי בריתה והיא מסייעת להם בכל מחיר. ואכן, כך הוא נהג.
אובמה הלך. טראמפ הוא נשיא מסוג אחר הנוקט דרכים אחרות, אך גם הוא, כמו אובמה, מפגין שארה"ב היא משענת קנה רצוץ. עזיבתה של ארה"ב את סוריה היא ההמחשה של עובדה זו. הפקרת הכורדים נקראת ביסודיות בכל רחבי המזה"ת, והאמון בארה"ב הולך ופוחת. מי שמתחזק ויתחזק כתוצאה מכך הוא פוטין.
לכן, הטענה שהשמיעו אישים כמו יו"ר ועדת החוץ והביטחון אבי דיכטר, ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין ואחרים, שההחלטה האמריקאית אינה משמעותית, כיוון שמדובר בסך הכול בכוח קטן של 2,000 חיילים, אינה נכונה. המשמעות הסמלית של ההחלטה, גדולה לאין ערוך מן המשמעות של סדרי הכוחות, והיא שהופכת את ההחלטה הזו לבעלת חשיבות אסטרטגית במערך הכוחות בסוריה ובמזה"ת.
מה משמעות ההחלטה למדינת ישראל? ישראל לא הזמינה את צבא ארה"ב, הצבא האמריקאי לא הגן על מדינת ישראל, ולהחלטה הזו אין כל משמעות ביטחונית ישירה ומיידית. אולם בראייה אסטרטגית, ישראל ניזוקה מהתחזקותם של אויביה המרים – איראן, סוריה וטורקיה, כתוצאה מן ההחלטה הזאת.
ישראל אינה צריכה לצאת בפומבי נגד החלטת ארה"ב, ולו בשל העובדה שבמאזן יחסי ישראל וארה"ב, תחת ממשל טראמפ, כף הזכות כבדה לאין ערוך יותר מכף החובה (ההכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות לירושלים, יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין האיראני, הצבעתה של ארה"ב נגד הגינוי השנתי האוטומטי של ישראל באו"ם על שליטתה בגולן ועוד). אולם בערוצים הישירים, הבלתי פומביים, על ישראל לבטא את דאגתה ומורת רוחה מן ההחלטה, ואף לדרוש פיצוי שיחזק אותה ואת ביטחונה, בצעדים כמו הכרה של ארה"ב בריבונותה של ישראל על הגולן.

2. החלטתי שמצאתי בית כנסת
בקצרין, בירת הגולן, אין זה מקובל להנציח אישים בשמות רחובות. רחובות קצרין קרויים על שם אתרים ונחלים בגולן וצמחים הגדלים בגולן.
יוצא דופן הוא סיר לורנס אוליפנט (1829-1888), שרחוב קרוי על שמו.
מיהו אוליפנט, ובמה הוא זכה לכבוד הזה? הרי אין המדובר בתושב הגולן, לא בישראלי, לא ביהודי. במה הוא זכה, שקצרין ראתה לנכון להנציח את שמו?
"אוליפנט היה דיפלומט, סופר, מתקן-דת, חבר בית הנבחרים, הרפתקן, ארכיאולוג חובב, סייר, נוסע, עיתונאי, הוזה וחוזה." כך, במשפט קצר אחד תמצת רחבעם זאבי את דמותו של האיש המופלא הזה, בהקדמה למהדורה העברית של ספרו של אוליפנט "חיפה", שאותה זאבי ערך וההדיר. קשה לתפוס את היקף מעשיו ופועלו חובקי העולם של הסקוטי הנוצרי המיוחד הזה ב-59 שנות חייו, כפי שקשה לדמיין את היקף מסעותיו ופועלו הרחב בכל רחבי העולם, על כל פני הגלובוס, בתנאי התחבורה והתקשורת של המאה ה-19 – בספינות קיטור, ברכבות, במרכבות, ברכיבה על סוסים ועל גמלים ובהליכה ברגל, כשהוא נודד מארץ לארץ.
אוליפנט היה נוצרי פילושמי, אוהב יהודים ויהדות. הוא היה נוצרי ציוני, עוד לפני שהומצא המושג ציונות. הוא פעל למען היהודים, למען ביטחונם של היהודים, לחם באנטישמיות, ופעל למען עליית היהודים לארץ ישראל, התיישבות יהודית בארץ ישראל ופיתוח ארץ ישראל למען כל תושביה ובעיקר למען היהודים שיעלו אליה ויישבו אותה. פועלו למען הציונות היה שילוב של אמונה דתית, גישה הומניטרית לאחר שנחשף לרדיפות ולפוגרומים של יהודי מזרח אירופה, וקידום אינטרסים קולוניאליים בריטיים במזרח התיכון.
יש היום בתוכנו פיינשמֶקֶרים, שמעקמים את אפם כלפי תמיכת נוצרים אוונגליסטים בישראל. אוי אוי אוי, מיסיונרים עלינו, לא עלינו, שרואים במדינת ישראל שלב בדרך לגאולה הנוצרית המשיחית, שבה כולנו נתנצר, ומכאן שהם בעצם אנטישמים. אותם אנשים מעדיפים אקטיביסטים אנטי ישראלים ופרו-פלשתינאים, על פני אותם נוצרים.
אני שמח על תמיכתם של נוצרים בציונות ובישראל, ואם זו תמיכה זמנית, עד בואו של ישוע המשיח... אני מוכן להתפשר שעד אז הם יתמכו בנו, ואח"כ נראה...
אני שמח שחיים ויצמן החכם ידע לקבל בברכה את התופעה של נוצרים ציונים, קשר אתם קשרים, והם היו נדבך מרכזי במהלך שהביא להצהרת בלפור; הצהרה שנבעה במידה רבה מרגשות דתיים נוצריים.
כזה היה גם אוליפנט. עם זאת, ראוי לציין שהוא נמנע לחלוטין מכל פעולה מיסיונרית, או כל פעולה שיש בה אבק של חשד במיסיונריות, בקרב יהודים (להבדיל מפעולתו המיסיונרית בקרב ערבים, דרוזים ושומרונים בא"י).
ב-1878, 17 שנים לפני צאת ספרו של הרצל "מדינת היהודים" ו-18 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, פעל אוליפנט להקמת חבל אוטונומי יהודי בא"י, אליו יעלו יהודי הגולה. חבל ארץ זה נועד להיות בעבר הירדן המזרחי, במקום בו קיימת היום ממלכת ירדן. ב-1879 הוא נפגש עם הסולטן הטורקי, וניסע להשיג זיכיון על חבל ארץ זה, למטרה זו. את העשור האחרון לחייו הקדיש אוליפנט למטרה זו.
ב-1882 השתקע אוליפנט בארץ ישראל. מזכירו האישי (והמאהב של אשתו...) היה נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה". אוליפנט בנה את ביתו בחיפה, העיירה הצעירה והעולה, שהוא התאהב בה והאמין שתתפתח לעיר מחוז מודרנית מתקדמת, ובנה בית קיץ בדלית אל-כרמל.
אוליפנט, שהיה הרפתקן, סייר וארכיאולוג חובב, תר את ארץ ישראל, משתי גדות הירדן, לאורכה ולרוחבה; למד אותה ואהב אותה. שותפו לחלק מן המסעות היה שכנו לעיירה חיפה, גוטליב שומאכר, ראש כת הטמפלרים, המתיישבים הגרמנים בחיפה. אחד האזורים האהובים עליו היה הגולן. הוא הרבה לסייר בו, לחקור אותו, לחשוף את עברו היהודי ולכתוב עליו, וייעד אותו להתיישבות יהודית.
בשנותיו בארץ, הוא כתב באופן קבוע לעיתונים "ניו-יורק סאן" ו"ג'ואיש כרוניקל", כתבות המתארות את ארץ ישראל ונופיה ואת מסעותיו במרחביה. 60 מכתבותיו ל"סאן" הוא ערך ופרסם בספרו "חיפה", שיצא לאור ב-1887, שנה לפני מותו. הספר תורגם מאנגלית בידי יאיר בורלא ויצא לאור בעברית בהוצאת יד יצחק בן צבי, בעריכתו של זאבי, ב-1976.
הספר נקרא "חיפה", על שם העיר שכה אהב וכה האמין בה ובעתידה, אך רק כשליש ממנו עוסק בחיפה ובכרמל, וכ-2/3 בשאר חלקי הארץ ובין השאר – בגולן.

החודש מלאו 130 שנה למותו של אוליפנט. אך סמלי שבשנה זו נחנך בית הכנסת עין קשתות, שקוּמָם מחדש. האיש שבחושיו החדים זיהה את מערום הבזלת באום אל-קנאטיר כבית כנסת, ללמדך שבמקום היה יישוב יהודי, היה מיודענו לורנס אוליפנט. על התגלית המרעישה הוא כתב בכתבתו ל"סאן" ב-20 במרץ 1885: "גילויה של אום אל-קנאטיר", שאותה פרסם גם בספר.
הנה כמה פנינים מאותה כתבה: "לאחר שהשבענו את סקרנותנו לגבי הדולמנים קם השיח', מורה הדרך שלנו, ונעלם לפתע מתחת לשולי הרמה. רדפנו אחריו ומצאנו אותו נחפז במורד תלול של מצוק בזלתי. כששאלנו אותו אנא זה הוליך אותנו, השיב, 'לאבנים ישנות מאוד שיש עליהן כתובת'. בתשובה זו היה קסם כל כדי הצורך שנתגבר על כל היסוסינו. ברגע כזה עולים בדמיונו של נוסע יגע, קופא מקור וגווע ברעב (וזהו תיאור מדויק של מצבי אותה שעה), חזיונות של אבנים מואביות, כתובות בשלוש שפות ושאר מטמונים המזומנים לחוקר מצליח בארץ ישראל. לפיכך מוכן הייתי לזנק לתהומות נעלמים וללכת אחריו באשר ילך... לדבריו נקרא מקום זה אום אל-קנאטיר [בהערת שוליים כתב זאבי: "אולי היישוב קמטריא, הנזכר בתלמוד"], שתרגומו 'אתר הקשתות'. השיח' אמר כי יש עוד חורבה בקרבת מקום, והסתבר כי בריחוק כמאה יָרְד משם ניצבת חורבה, שהיו בה ארבעה קירות הרוסים. הם התנשאו לגובה שבע רגליים, והיו בהם שלושה נדבכים של אבני גזית, שמידותיהן שתי רגליים על שתי רגליים וחצי, אך היו ביניהן גם גדולות יותר. קירות אלה הקיפו שטח שמידותיו חמישים רגל על שלושים וחמש רגל, ובו נערם תוהו ובוהו של עיי מפולת. ברור היה לעין כי ידו של רעד אדמה היתה בדבר. מתוך המהפכה הזאת הזדקרו שישה עמודים שגובהם עשר עד שתים עשרה רגל. אי אפשר היה לקבוע אם הם נמצאים במקומם המקורי בלי להזיז את שברי האבנים הענקיות שנערמו סביבם, הסתירו את כניהם וייצבו אותם בתנוחות שונות ומשונות. האבנים המחוטבות הענקיות, שבמקורן שימשו מזוזות בכניסה לבית, נעקרו כליל ממקומן, אך טיב החיטוב שעליהן העיד על ארכיטקטורה יהודית. מיד החלטתי כי מצאתי כאן... חורבות של בית כנסת יהודי עתיק, שנבנה כנראה במאה הראשונה או השנייה לספירה. דעה זו התחזקה בי עוד יותר לאחר שבדקתי את החורבות בדיקה מדוקדקת יותר. מצאתי שם אבן גדולה, שנחצבה בדמות קשת ועמדה כנראה כמשקוף של הכניסה הראשית. לידה מצאתי שבר של כרכוב יפה, שקישוטיו דמו מאוד לאלה שמצאתי באלדכה [חירבת דיכא, מצפון לפארק הירדן. א.ה.]. העמודים באתר זה ניצבו בין כותלי הבית ולא מחוצה לו, ומכך למדתי כי אין זה מקדש יווני. אבני הגזית הכבדות שבקירות הבית לא חוזקו במלט ובטיט, כפי שהיה נהוג בכנסיות הנוצריות הקדומות. מצאתי גם אבן שנחקקה עליה דמותו של נשר. זוהי עדות לכניעה לדרישות הכובשים הרומאים, אשר בחסותם נבנו בתי כנסת אלה, כשכן, כפי הנראה, נבנו בידי בנאים רומאים. ... אין לי ספקות רבים בעניין הזה. מכל מקום, אני רואה באתר החורבות של אום אל קנאטיר את מיטב התגליות שגיליתי עד היום, ולדעתי ראוי הוא מאוד לעוד ביקור ולבדיקה מדוקדקת יותר."
עד כמה חושיו של הארכיאולוג החובב הזה, שמעולם לא למד ארכיאולוגיה ולא כתב אף מאמר מדעי היו נכונים ומדויקים, אנו יכולים להיווכח באתר עין קשתות.
וכך סיים אוליפנט את כתבתו (בהתייחס לתחנה האחרונה של המסע, באזור כורסי):
"אין כמעט ספק עימי כי הדרך הרומאית העתיקה פנתה מעם האגם בנקודה זו וטיפסה במעלה ואדי סמך, שכן פה ושם מצאתי שרידים ועקבות של דרך זו. אכן, תהיה בכך משום הארה מיוחדת במינה של מהלך הקִדְמה האנושית, אם יסתבר כי גם הדרך הרומאית בחרה את השיפוע הנוח ביותר לעלייה בוואדי זה, ואם בעתיד הקרוב תישמע על מסלולה עתיק היומין של דרך זו צפירת קטרים, אשר תחריד את דממתה ארוכת השנים של ארץ הגִרגשים."
וכך הוא חזה גם את כביש 789, העולה מכורסי לצומת אפיק.
אכן, ראוי סיר לורנס אוליפנט להנצחה בגולן. יהיה זכרו ברוך!

3. צרור הערות 26.12.18
* מנהיגות אחרת – מול ההקצנה והפלגנות של השמאלימין המקצין, יעלון מייצג אלטרנטיבה שפויה, של חידוש המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי, הסולידרי. הגיע הזמן למנהיגות אחרת; מנהיגות של אחריות לאומית, דוגמה אישית וטוהר מידות. אני תומך ביעלון.

* קדנציה מלאה – הבחירות לכנסת ה-21 הוקדמו, אך הכנסת ה-20 תשלים קדנציה מלאה. הבחירות לכנסת ה-20 התקיימו ב-17.3.15, כך שהכנסת תכהן כמעט 4 שנים וחודש.
על פי החוק, הבחירות אמורות להתקיים בחודש חשוון, אך משמעות הדבר עלולה להיות קדנציה של קרוב לחמש שנים, אם הבחירות לכנסת הקודמת הוקדמו באופן משמעותי. אין זה הגיוני ובלתי ראוי. מן הראוי לשנות את החוק, ולקבוע שהבחירות תתקיימנה ארבע שנים לאחר הבחירות הקודמות.
העובדה שהכנסת הוציאה את ימיה, היא עדות לכך שהמערכת הפוליטית הישראלית יציבה יותר מכפי שמקובל לתאר אותה, ושבעיית ה"משילות" היא אגדה שנועדה להחליש את הכנסת, השירות הציבורי ובית המשפט ולחזק את כוחו של רוה"מ.
היתה בישראל בעיית משילות. במשך שנים, מדי יום שני הכנסת הצביעה על הצעות אי אמון בממשלה, סביב כל נושא שולי. בכל יום שני הממשלה עלולה היתה ליפול. לקראת כל יום שני, סיעות בקואליציה וח"כים סוררים בקואליציה, איימו להצביע אי אמון אם לא תיענה דרישה תורנית שלהם, וכך כל הקדנציה היתה מו"מ קואליציוני אינסופי, רצוף בסחיטות פוליטיות, והממשלות קרסו.
אריק שרון כראש הממשלה, הוביל את השינוי המשמעותי ביותר בשיטה הפוליטית הישראלית – אי אמון קונסטרוקטיבי. מאז קבלת החוק, אי אפשר להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, וגם אם היה להצעה רוב, זו הצבעה הצהרתית ללא משמעות מעשית. כדי להפיל את הממשלה, יש להציג תמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי. הסבירות שתהיה הסכמה כזו כל כך נמוכה, שהיא כמעט ואינה קיימת. מאז, אין עוד בישראל כל בעיית משילות. לכן, הכנסת הנוכחית הוציאה את ימיה, וכך גם הכנסת ה-18. כהונת הכנסת ה-19 הופסקה בחלוף שנתיים סתם בשל קפריזה של נתניהו, ללא כל הצדקה עניינית.

* פרדוקס הקואליציה – רוה"מ הצהיר, עם פיזור הכנסת, שהוא ינצח בבחירות ולאחר מכן יקים ממשלה באותו הרכב קואליציוני. אולם פיזור הכנסת נובע מההרכב הקואליציוני הנוכחי – חוסר היכולת להגיע להסכמה על חוק הגיוס. אז איך תקום קואליציה באותו הרכב, שתהיה חייבת לחוקק את חוק הגיוס?

* הליכוד הרוויח – אחת התוצאות החיוביות של הקדמת הבחירות, היא סיכול ניסיונו של נתניהו לחוקק את החוק הפרסונלי "חוק סער". המרוויח העיקרי מכך הוא הליכוד, שהחוק נועד לפגוע באינטרס שלו ולשעבדו לאינטרס האישי של נתניהו. החוק נועד לקשור את הליכוד לנתניהו, כך שאם מפלגות תסרבנה להצטרף לממשלה בראשותו, אם יוגש נגדו כתב אישום, והוא לא יוכל להקים ממשלה – אף ח"כ אחר בליכוד לא יוכל להקים ממשלה, גם במחיר ישיבה באופוזיציה.

* הנפת יד גסה על הדמוקרטיה – נער השליחויות של נתניהו, דודו אמסלם, התראיין בתוכניתם של קלמן וליברמן בכאן ב', והשמיע ללא מסיכות וללא צעיפים את קול אדוניו. הוא הסית את ההמון ("מאות אלפים ומיליונים") למרד נגד שלטון החוק בישראל, אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו. הוא הציג את משטרת ישראל ופרקליטות המדינה כשני ארגוני מאפיה, שתופרים ביסודיות תיקים נגד נתניהו ומבצעים הפיכה, ואומר ש"העם" לא יקבל זאת.
אף מאזין לראיון אינו חושב באמת שנער השליחויות אמר את הדברים על דעת עצמו. כל מאזין מבין שהוא אמר את מה שהבוס החליט שיאמר.
נתניהו עולה שלב, ושולח את נערי השליחויות שלו להסית את ההמון לצאת לרחובות, אם יוגש נגדו כתב אישום, ולמרוד.
החשדות נגד נתניהו כבדים מאוד, כולל חשדות בשוחד. איני יודע האם יוגש כתב אישום ועל אילו האשמות. אולם כל החשדות גם יחד, בהגדרה מרחיקת הלכת ביותר שלהן, מתגמדות בנזקן למדינה ולחברה הישראלית, לעומת מסע ההסתה נגד שלטון החוק, שכל כולו נועד להציל את עורו של אדם אחד. נתניהו שורף את המועדון, מוכן להשאיר אחריו אדמה חרוכה, ובלבד שייחלץ את עצמו. הוא בונה על ההמון, שהיה חשוף במשך שנים לשטיפת מוח בפולחן האישיות שלו, שייצא על פי קריאתו לרחובות ויבצע מהפיכה שלטונית.
לא היתה בתולדות מדינת ישראל הרמת יד גסה כל כך על הדמוקרטיה הישראלית.
נתניהו מוכיח שאינו ראוי ואינו כשיר להיות ראש הממשלה.

* השיטה – נתניהו הגיש תביעת דיבה נגד בן כספית, ואני מאמין שאכן כספית שיקר. על סמך מה זו אמונתי? על סמך תקדים יגאל סרנה. דברים רבים נכתבים מדי יום נגד נתניהו, כולל סיפורים קשים יותר מזה שסרנה כתב. מדוע הוא תבע את סרנה? כי היה זה מקרה של שקר מובהק. נתניהו הלך על בטוח. תבע את סרנה על שקר, כדי לנפנף בו כ"הוכחה" ש"כל התקשורת" משקרת בדבריה על אודותיו. יש לי יסוד להניח שהפעם הוא נקט באותה שיטה, מה גם שבן כספית הוא לא בדיוק התגלמות האמינות והדיוק, אם להתבטא בעדינות.
אבי השיטה הוא אריק שרון. מכל הספרים והכתבות הרבות על הדרך בה ניהל את מלחמת לבנון, שרובם התפרסמו בישראל, הוא בחר לתבוע דווקא את ה"טיים", שכתב דברי שקר, ונופף בזכייתו בתביעה כ"הוכחה", כביכול, שכל הטענות נגדו שקריות. הוא לא היה מעלה על דעתו להתרסק בתביעת דיבה נגד אהוד יערי וזאב שיף על הספר "מלחמת שולל", כי הוא ידע שהכתוב שם – אמת.

* הממשלה אשמה – במסגרת אופנת המתקפות על בית המשפט העליון, בימים האחרונים מלאה הרשת התקפה על בית המשפט שכפה, כביכול, על המדינה לשחרר לרחובות אלף פושעים מסוכנים, ובכך סיכן את שלום הציבור. וכרגיל, הלהג על ה"פקידים" שמינו את עצמם בשיטת חבר מביא חבר, אינם נושאים בשום אחריות לתוצאות החלטתם ושהם הדיקטטורה שכופה על נבחרי העם וכו' וכו' וכו', כיד הדמגוגיה החביבה עליהם. המשותף לכל הטיעונים הללו, הוא שכולם קשקוש.
מדובר בשחרור של אלף אסירים שנדונו לכל היותר לארבע שנות מאסר ואינם אסירים ביטחוניים, כלומר לא פושעים מסוכנים. מדובר רק באסירים שעומדים לקראת שחרורם. בממוצע, השחרור הוקדם ב-40 יום. כלומר, אם מדובר בסכנה לשלום הציבור – האם הסכנה הזאת לא קיימת אם האסירים ישוחררו בזמן, בעוד 40 יום? כמובן שאין לכך כמעט משמעות מבחינת שלום הציבור. לעומת זאת, יש לכך משמעות רבה מבחינת הצפיפות בבתי הכלא.
אסירים הם בני אדם, וכשהם אסורים הם בני אדם חסרי ישע. חובתה של החברה להבטיח להם תנאי קיום מינימליים. ואכן, כך קובע החוק. את תקן המטראז' לאסיר לא קבע בית המשפט העליון, אלא חוק שחוקקה הכנסת. גם השחרור המנהלי של אסירים אם הצפיפות גבוהה מן התקן, אינו גחמה של בית המשפט, אלא חוק מפורש של הכנסת.
אני מתנגד לאקטיביזם שיפוטי, כלומר להתערבות בית המשפט בהחלטות פוליטיות ובחוקים של הכנסת, וסבור שהתערבות כזאת צריכה להיות רק במקרים קיצוניים של פגיעה בזכויות האדם.
כאן, אין המדובר כלל באקטיביזם, כיוון שבית המשפט לא התערב בחוק ולא בהחלטה מדינית, אלא נענה לעתירה נגד המדינה, על כך שהפרה את החוק כשלא שיחררה את האסירים. יתר על כן, פסיקת בית המשפט לא דרשה מימוש מלא של החוק, אלא רק חלקי. על פי הגישה השמרנית ביותר, תפקידו של בית המשפט להבטיח שהמדינה תפעל על פי חוקיה. על פי הגישה השמרנית ביותר, תפקידו של בית המשפט לשמור על זכויות האדם. וגם האסירים הם בני אדם.
הבעייה כאן כלל אינה של בית המשפט, אלא של הממשלה. הממשלה אחראית לצפיפות בבתי הסוהר, כיוון שהממשלה אינה מתכננת, אינה ערוכה לגודל האוכלוסייה בישראל, ולא לגידול הצפוי באוכלוסייה בשנים הבאות. והבעייה אינה רק בבתי הסוהר, אלא גם במערכת הבריאות, במערכת החינוך, בתשתיות הלאומיות וכד'. אלה כשלים של הממשלה, אבל הטלת כשלי הממשלה על גורמים אחרים, ובעיקר על בית המשפט, היא יסוד מוסד בביביזם.

* פייסנות – איך קראתם לזה? "פיוס" עם טורקיה?

* בדרכו של צ'מברליין – "רודן אנטישמי אובססיבי," היטיב נתניהו להגדיר במדויק את ארדואן. חבל שהוא, שמתיימר להיות צ'רצ'יל חדש, נהג כצ'מברליין במסע הפיוס כלפי האוייב הטורקי. הוא התנצל בפני ארדואן על התוקפנות הטורקית נגד ישראל, שילם פיצויים למשפחות המחבלים והשפיל את הכבוד הלאומי של מדינת ישראל.

* ארדואן ודאעש – מי מסוכן יותר? – טראמפ קובע שארדואן יחסל את דאעש. אבל ארדואן ודאעש מייצגים אותה תופעה, אם כי דאעש בצורה קיצונית יותר – תופעת הקנאות האיסלמיסטית הסונית ברוח "האחים המוסלמים". דאעש קיצונית יותר, ארדואן חזק יותר ולכן מסוכן יותר.

* משפט הראווה בדרך למחנה לחינוך מחדש – כאשר חוה אלברשטיין תעמוד בפני בית הדין המהפכני המיוחד לבחינת הפשעים נגד השלום והדמוקרטיה, היא תוכל להציג, להגנתה, בין השאר, את שירה "חד גדיא", שבו הציגה את בלבול הזהות שלה "עכשיו איני יודעת מי אני," כיוון שאנחנו הרודף ואויבינו הם הנרדף, אנחנו הזאב והם הגדי. היא גם תספר שהופיעה בהפגנות של ארגון הסרבנים "יש גבול", שהיא חברה בהנהלת "בצלם". יש לה הרבה דברים לומר להגנתה.
שלמה ארצי יוכל לספר, לדוגמה, ששר "אני נוהג זהיר מאנשים, מחלומות, מרוח גזענית. זו לא אותה המדינה," "האוייב הזר נראה לו אנושי וגם פוחד... יש לנו ארץ – למה עוד אחת?" או: "'זמן צהוב' קורא גרוסמן למצב הרע... עוד לא למדנו כלום כך התברר."
שלמה גרוניך יוכל לספר על המופע המשותף שלו עם יהונתן גפן, שהיה מופע מחאה בוטה, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, ובשיאו הוא שר "אחים בעיירת שריפה" וכל אחד בקהל ידע בדיוק מי כאן בתפקיד היהודים שעיירתם הוצתה ומי הנאצים המציתים.
דיוויד ברוזה יוכל לספר אף הוא על הופעותיו המשותפות עם יהונתן גפן, ובעיקר על "יהיה טוב," ההימנון שעימו הופיע בכל הפגנת "שלום עכשיו", ובמרכזו המנטרה: "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב," והמחאה נגד "ממשלה של גנרלים."
אביב גפן, נציג "הדור המזוין" יוכל לספר איך היה התגלמות אמנות המחאה ה"שמאלנית" וכיצד הופיע עם שירי המחאה שלו בכל ההפגנות הנכונות. אל תזלזלו, הוא יתחנן באוזני שופטיו ב"סוף העולם", ב"עכשיו מעונן" ובשורה כמו "איך זה ששלטון נגנב בכמה יריות בגב."
ואהוד בנאי ידווח על "ערבב את הטיח אחמד," שלא לדבר על "שיר האונס".
שלום חנוך יספר על שירו "אל תקרא לי עם" שבו התכחש ללאומיותו והציג אידיאל של אנושות ללא לאומים, ועל "לא עוצר באדום" על אריק שרון (ולא בהקשר ההתנתקות) "גיבור העם, מנופף לשלום מהמכונית המפוארת, מקצר את הדרך, משאיר אחריו מפולת והרס, הזמן בוער לו, צר המקום, זהירות, הוא לא עוצר באדום... רוצח... שור זועם... מסוק חולף בשמי העיר הבוערת... השוטים אוהבים את הכוח, מאמינים ועוזרים לו לצמוח."
וירדנה ארזי תספר איך שירה "הביתה" היה ההמנון בכל ההפגנות נגד מלחמת לבנון.
אבל זה לא יעזור להם. קומיסר החינוך-מחדש רוגל אלפר, כבר פסק את דינם. היום כוחו מסתכם בפשקוויל בשוקניה, אך אם יהיה בידיו באמת הכוח, כל הרשימה שפתחה את הפשקוויל, תישלח במקרה הטוב למחנה לחינוך מחדש.
רשימת הנידונים בפשקוויל של אלפר: שלמה ארצי, דייוויד ברוזה, מתי כספי, שלמה גרוניך, גידי גוב, ירדנה ארזי, דני סנדרסון, אהוד בנאי, שלום חנוך, חוה אלברשטיין, שלומי שבן, רונה קינן, אביב גפן, עינת שרוף, עידן רייכל, אביהו מדינה, קורין אלאל.
קטעים נבחרים מתוך פסק הדין במשפט הראווה: אף אחד מהם לא כתב "באופן מסודר שירי מחאה ששחו נגד הזרם ומתחו ביקורת נוקבת על הנרטיב הישראלי, שעיקרו גאולה דרך מיליטריזם. לאומנות קיצונית וגזענות, ערכים דתיים חשוכים, קידוש השכול והמוות, והכיבוש שבעטיו ישראל כבר יותר מ-50 שנה איננה מדינה דמוקרטית – לא מעניינם... כולם, אחד אחד, רכיכות פוליטיות, אנשים לא מוסריים שמייצרים תרבות שאדישה לפשעים חמורים שמבצעת מדינתם בשמם, ושמעודדת פטריוטיות והקרבת קורבנות אדם על מזבח הגאולה הלאומית דרך מלחמות... הם פחדנים. תועלתנים. אפילו רקובים. הביטו בהם: אלה האנשים שיצרו את הפסקול שמלווה 51 שנות כיבוש, שליטה בעם אחר תוך שלילת זכויות האדם הבסיסיות שלו, וסגידה לדת השואה והשכול. השבט הזה, הישראלי, הוא פושע בינלאומי, והם מדורתו."
והמעשה הנורא המופיע בכתב האישום: הם שרו בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל.
במחנה לחינוך מחדש הם יידרשו להלחין ולבצע פשקווילים של אלפר, גדעון לוי, עמירה הס ושאר חברי דבוקת שוקן.
כמו 99% מפשקוויליו של הנ"ל, גם זה הוצב בראש העיתון, לצד הלוגו, בחלון הראווה של השוקניזם.

* כוח הבניין וכוח ההרס – היתה לי שלשום חוויה מיוחדת במינה – זכיתי להיות בעת ובעונה אחת אורח ומארח. בית המדרש "מעגלים" שבו אני חבר, התארח במדרשת השילוב בנטור, שאני משרת כיו"ר ועד ההנהלה שלה.
בית מדרש "מעגלים" הוא קבוצה של מעל 25 אנשים, מיישובי הגליל העליון והגולן, שכבר למעלה מעשר שנים לומדים יחד יהדות: חילונים ודתיים, נשים וגברים, ברוח פלורליסטית וחופשית, עם מחלוקות גלויות אך תמיד לשם שמיים, בלימוד שהוא גם חוויה תרבותית, ובחברות ואהבה גדולים בין המשתתפים.
מדרשת השילוב בנטור, היא מכינה קדם צבאית מיוחדת במינה, המבוססת על לימוד במתכונת של ישיבה – חילונים, דתיים ומסורתיים, בנות ובנים יחד (כל הבנות הדתיות מתגייסות לצה"ל), הדוחים בשנתיים את השירות הצבאי לשנתיים של לימוד עומק, שנועד להכשיר אותם להיות תלמידות ותלמידי חכמים של הדור הבא. גם שם הלימוד הוא ברוח פתוחה ופלורליסטית, מבחינת בחירת הנתיבים, בחירת הטקסטים, חופש המחשבה, חופש הפרשנות וחופש היצירה. מדרשת השילוב שוברת כל קונבנציה, כל דעה קדומה וכל מחיצה מגזרית בחברה הישראלית.
נפגשנו ללימוד משותף, במליאה ובחברותות, בסוגיה הקשורה לנושא השנתי של "מעגלים" – משפחה. עסקנו השנה הרבה במשמעות המושג אחים וביחסים בין אחים, והסלוגן של מדרשת השילוב הוא "את אחיי אנוכי מבקש." כדי להבין את פער הגילים בין הקבוצות אציין, שהמפגש נפתח בהרמת כוסית להולדת שני נכדים לחברי "מעגלים", בשבוע האחרון. וחרף פער הגילים, הלימוד המשותף בחברותות זרם בעניין רב, והיה ממש קשה לעצור את הלימוד כדי למשוך את הלומדים לארוחת הערב.
לנוכח המפגש בין שתי הקבוצות הללו, חשבתי על שני הכוחות הפועלים במקביל בחברה הישראלית: כוח ההרס וכוח הבניין. מצד אחד כוחות ההקצנה והקנאות; קנאות דתית וקנאות דוסופובית, כוחות של משסעי השסע, קורעי הקרע, מגביהי המחיצות, ממציאי דחלילים וסיפורי הבל על כל מיני "הדתות-שמדתות" למיניהן. מצד שני הכוחות הקונסטרוקטיביים בחברה, מתקני עולם, מחברי חיבורים, מסירי מחיצות, יוצרי תרבות יהודית ישראלית מתחדשת.
מי משני הכוחות הללו ינצח? אני מאמין בכל לבי בכוח הבניין.

* ביד הלשון: גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן – הפרשן הפוליטי חנן קריסטל אמר, בהקשר של הקדמת הבחירות: "גם מסע של אלף מילין, מתחיל בצעד אחד קטן," והמראיין יעקב אחימאיר השלים: "שזה פתגם סיני."
האם מדובר כאן בשם הגנרי "חכם סיני זקן", או שהמשפט מיוחס לחכם סיני מסוים?
בראשית המהפכה הקומוניסטית בסין, מאו דזה-דונג (מאו טסה-טונג) אמר את המשפט, שהיה לאחד המשפטים המזוהים עימו ביותר. אך הוא אינו המקור. המקור הוא הפילוסוף הסיני בן המאה השישית לאו דזה.
אורי הייטנר

אהוד: נדמה לי שמבטאים גם לאו טסה.