אימרה יהודית מפורסמת אומרת שיש שני דברים מבחינה דקדוקית המבדילים את האידיש מכל השפות בעולם:
האחד: אידיש היא השפה היחידה שבה יש שמות חיבה לאוכל: למשל, קְרֶעפְּלָאךְ, קְנֵידְלָאךְ, בֶּעבְּלָאךְ, גְרִיוָאלָאךְ, רוֹגָאלָאךְ, חְרֶמְזְלָאךְ.
נסו לומר בעברית שמות חיבה לאוכל: כּוּפְתָאוֹתְלֵ'ה, כִּיסוֹנִיםְלֵ'ה, שְׁעוֹעִיתְּלֵ'ה, התיאבון עובר.
השני: אידיש היא שפה רציונאלית שלא ניתן בה לעבוד על אנשים ולעשות עליהם רושם. למשל, בכל השפות כשרוצים לעשות רושם אומרים: פילוסופיה! פסיכולוגיה! אמריקה! ובאידיש אומרים: פילוסופיֶה? פסיכולוגיֶה? אמריקֶה... זה נשמע לא רציני. כמו שזה.
גילוי נאות, אני לא דובר אידיש אלא רק שומע, אבל הסתקרנתי כאשר נתקלתי במודעה הבאה:
"לרגל השנה האזרחית החדשה, חברי דור ההמשך של אוהבי היידיש, בשיתוף הרשות הלאומית לתרבות היידיש, יקיימו לראשונה 'אולימפיאדת הצ'ולנט', במטרה להחזיר את כבוד תרבות היידיש גם בתחום הקולינריה. במשך שנים רבות המטבח המזרח אירופאי ספג התייחסות מזלזלת, ואירוע זה בא להאיר מחדש ולכבד את מורשת הגפילטע פיש, הקרעפלך והצ'ולנט, וכן לחדש מתכונים מהמטבח המזרח אירופאי."
היה מסקרן לדעת מיהו דור ההמשך של "אוהבי היידיש", מה גם שבמסגרת האירוע, הובטח, יעמדו למבחן השופטים והקהל, גירסאות שונות של המאכל היהודי המפורסם. האירוע יכלול גם חידון נושא פרסים, תחרות אכילת גפילטעפיש, משחק גלגל המזל היהודי, שהינו משחק טייק אוף על גלגל המזל, בהשתתפותה של הסטנדאפיסטית מיטל שפירו. חבר השופטים בראשותו של אסף אברמוביץ-אביר, יכלול את הסטנדאפיסט אורן ברזילי ואת האמן זאב אנגלמאיר, בדמותה של שושקה.
https://www.youtube.com/watch?v=djc9_4Rr5e8
ב-26.12.18 שעה 19:00 בדיוק, הגענו לבית ליוויק הקרוי באידיש "ליוויק הויז".
http://www.leyvik.org.il/
(ה. ליוויק שם העט של ליוויק האלפרין, נולד 1888 בלארוס – נפטר 1962 ניו יורק. משורר, סופר, מחזאי, מחבר הגולם).
בכניסה יושבות שתי צעירות חינניות ומוכרות כרטיסים. 20 שקל כניסה. ומבקשות גם שם ומיספר טלפון לשמור קשר.
עולים במדרגות לקומה הרביעית, אין מעלית, הרי דוברי האידיש צריכים בגילם המופלג לעשות קצת פעילות גופנית. האולם כבר מלא מפה לפה. בשורה הראשונה יושבות ארבע סבתות בובעס (לא בובעס שעועית גדולה). מטופחות עם תסרוקת האופיינית לווארשה של שנות השלושים.
איפה לשבת? מבט מהיר מראה כי מקום פנוי יש רק ליד הטבח. היות שידוע מהגטו שתמיד טוב להיות קרוב לסיר, ומה גם שבסיר הגדול (גרויסן טאָפּ) מבעבע טשאלנט, דאז זא גוט שמעקט. ריח טוב. התיישבנו שם.
ליד הסיר עומד יהודי בריא כמו שטבח צריך להראות, וכמו שנראה ודאי טבח בווארשה ולא כפי שהיום גברים ונשים רזים להחריד מככבים כטבחים.
צעירה טובה למראה הולכת במיני קצר (יפה אבל לא מתאים לווארשה של אז) מנהלת את העניינים ביד רמה.
מנחה הערב מתיישב על הבמה, לוקח את המיקרופון ומציג את עצמו בהתנשאות: "אני יואב רבינוביץ מהטלוויזיה" (ואו, א גרויסע מענטש), וקורא לשופטים לעלות. לבמה עולה בחור צעיר בגילאי העשרים שלא קלטתי את שמו, והיות וזאב אנגלמאיר – בתפקיד שושקה, בושש לבוא החליפה אותו אישה מתנדבת מהקהל.
המנחה רבינוביץ (זה מהטלוויזיה) מזמין את ראש השופטים אסף אברמוביץ-אביר לתפוס את מקומו, ומציג אותו כחוקר אוכל, בעל הבלוג האוכל "מה הטעם". https://thetaste.co.il/
"אתם בכלל יודעים מה זה בלוג?" שואל רבינוביץ את האנשים בהתנשאות סרת טעם. מאוחר יותר הוא גם יספר שהוא שונא את סבתא שלו הפולנייה ולכן גם שונא טשאלנט. למה נבחר דווקא הוא להנחות את האירוע? תמהני.
אסף אברמוביץ-אביר (40) בחור סימפטי ומלומד מציג לנו מצגת מלומדת על ההיסטוריה של הטשאלנט שהיא היא לדבריו התרומה הקולינארית של היהודים לעולם.
"הטשולנט הוא כנראה התבשיל הכי יהודי שיש, באופן חוצה עדות וגבולות – והסיבה משותפת: האיסור לבשל בשבת, שהוליד את תבשיל הקדרה שמכינים מבעוד יום – ומתבשל-מתחמם לאטו במשך השבת כולה, עד לסעודה. ריבוי הגרסאות שלו – מעיראק, דרך הונגריה ועד מרוקו – הוא עדות לכך שלא מדובר על עוד מנה 'מגויירת' משכנינו בגולה, דוגמת הגעפילטע פיש או אוזני המן – כי אם מזון קדום ושורשי יותר. הטשולנט הוא באמת שלנו."
כבר לפני אלפיים שנה דנו חכמים בהלכות טשולנט, שנקרא בגמרא "תבשיל שבת". ואפילו מומרים בספרד ובגרמניה לא יכלו בלעדיו.
אביר מסביר שלטשאלנט קיימים אזכורים רבים. כבר בתקופת המשנה דנו חכמים בשאלה האם ובאיזה אופן מותר לבצע בשבת פעולה של "הטמנה", כלומר כיסוי סיר אוכל מכל צדדיו כדי לשמור את האוכל חם לאורך השבת.
המילה "חמין", שבמשנה משמשת לתיאור של דברים חמים רבים ושונים – משמשת לפחות פעם אחת בהקשר של בישול מזון לשבת. במסכת שבת שבתלמוד הבבלי גם מופיע הסיפור שבו הקיסר הרומי מבקש לברר עם רבי יהושע בן חנניה: "מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף?" ורבי יהושע משיב לו: "תבלין אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף." כשהקיסר ביקש "תן לנו הימנו!" השיב רבי יהושע: "כל המשמר את השבת – מועיל לו, ושאינו משמר את השבת – אינו מועיל לו."
זו עדות עתיקה אותנטית לקיומו 'תבשיל של שבת' ריחני כלשהו בארץ ישראל, בדור של בית שני, הדור שגלה. וכשחושבים על זה, זו אולי המנה היהודית היחידה שיכולה לטעון לשורשים עמוקים כל כך. חוץ ממצות."
החמין, הוא תבשיל-שלושה-חלקים: בשר, קטניות ופחמימות. "ההבדל בין העדות השונות הוא כמובן בסוג חומרי הגלם שהיו מקומיים לאזור, וביחס ביניהם. במשפחות עניות ובתקופות קשות הכיל החמין יותר פחמימות זולות ומשביעות, כמו למשל תפוחי אדמה ואורז. במשפחות אמידות ירד אחוז הפחמימות והקטניות ועלה אחוז הבשר. אביר נותן בהם סימנים, ומחלק אותם לפי אזורים גיאוגרפיים:
הטשאלנט האשכנזי מבוסס על תפוח אדמה, שעועית וגריסים, ובקר או עוף. "כך זה לפחות מאז המאה ה-19," אביר מדגיש. "תפוחי אדמה ושעועית לבנה הגיעו מאמריקה אחרי המאה ה-16, ולא ברור מה שמו בסיר בימי הביניים. נדמה לנו שהטשולנט הפולני הוא הקלאסי, אבל דווקא המתכון שלו כנראה מאוחר יחסית."
תוספת חשובה בחמין פולני היא קישקע – מעי גס של בקר ממולא בשומן עוף או אווז, המכונה ביידיש שמאלץ, וכן בבצל מטוגן, קמח ותבלינים. "זו הגרסה המגויירת שלנו לנקניק, שאצל האירופים הכיל לרוב חזיר," אביר אומר.
יש כאלה שבמקום קישקע מוסיפים לחמין צוואר עוף ממולא (ביידיש: העלזעל). המילוי כולל מחית תפוחי אדמה, תבלינים, שמאלץ, בצל שטוגן בשמאלץ וגריבען – גלדי שומן שנותרו לאחר הכנת השמאלץ ואשר טוגנו והפכו לחומים ופריכים. "גם זה כנראה גיור של מעדן גויים," אביר מוסיף. "הנקרא קְרֶקלינג. כשאתה מבין את זה, אתה מתחיל לראות בסיר הטשולנט הפולני תיעוד חי של הבישול הכפרי המסורתי של עמי מזרח אירופה."
ה"שולת" ההונגרי היא מנה שמאוד מזכירה את האח הפולני מבחינת המרכיבים, אלא שכאן נוטים להשתמש ביותר קטניות, ומוסיפים פפריקה ולעיתים גם אווז מעושן. רבים גם משתמשים בשומן אווז (במקום בשומן עוף שנפוץ בחמין הפולני).
בניגוד לחמין הפולני שלא היו מוסיפים בו נוזלים, ובושל בסירי חרס אטומים בחותם של בצק, לחמין ההונגרי דווקא מוסיפים מים בתחילת הבישול – ואלה מתאדים לאיטם לאורך השבת.
בקרב יוצאי תוניסיה, לוב ומצרים, החמין הצפון-אפריקאי מכונה דפינה (או טפינה). ההנחה היא שמדובר בחמין של יהודי ספרד שנקרא "אדפינה", והוא גלגול של המילה "הטמנה". "סוברים שבסביבות המאה ה-17 נסעו הצאצאים של גולי ספרד מאיטליה לתוניסיה כדי לפדות שבויים מידי פיראטים, ובסוף התיישבו בעצמם בצפון אפריקה, עם החמין."
אושיסבו – חמין אורז בוכרי. מקור המילה "אושיסבו" הוא כנראה שיבוש של הביטוי "אוכל של שבת". בחמין זה יש כמות גדולה של אורז, ולעיתים גם שעועית וחומוס. ליוצאי בוכרה יש גם מילה מיוחדת לחלק "השרוף", שקרוב לסיר - טאדאגי. הטעם הייחודי של המנה הוא בזכות הוספת טעמים מתקתקים וחמוצים: תפוחים ושזיפים מיובשים, מיצי הדרים, ולעתים אף תבלינים חמוצים כגון סומק.
אצל יוצאי עיראק, הטבית – שיש המכנים אותו טבית' – כולל עוף הממולא באורז וחלקי פנים של עוף, עגבניות וצנוברים. אבל מי שמעניק למנה את הטעם הייחודי הוא תערובת התבלינים בהרט, המכילה תבלינים כגון הל, קינמון, פלפל שחור, מוסקט וזרעי כוסברה.
חמין מיוחד הכולל גם אטריות מקרוני. המנה הזו אופיינית ליהודים הספרדים של ירושלים בתקופת "היישוב הישן", כלומר במאות ה-18 וה-19. החמין הזה נולד בספרד, אבל לאחר שיהודיה גורשו ועברו לאיטליה הם הושפעו מאטריות המקרוני, והחלו להוסיף אותן לחמין. זה היה גם זול, גם משביע וגם טעים, ונהוג בסוף הבישול להפוך את הסיר ולהציג את התחתית ה"שרופה", מה שמזכיר לרבים מקלובה.
יהודי אתיופיה אמנם לא הדליקו בעבר נרות שבת, כי בתורה כתוב שלא להדליק אש ביום השבת, מה שפורש אצלם כאיסור על אש דולקת במהלך השבת. הם כמובן גם לא בישלו בשבת, כשאר עם ישראל – אלא יצרו חמין מיוחד המכונה "דורואת", וכולל אורז ועוף.
המומרים הביאו את החמין למטבח הספרדי. בספרד יש מנה קלאסית בשם 'קוסידו מדריליאנו', שפירושה 'התבשיל של מדריד'. זהו תבשיל קדירה הכולל תפוחי אדמה וחזיר, והספרדים עצמם טוענים שמדובר בגלגול של ה'אדפינה' היהודי. מי יודע, אולי המומרים רצו לשמר את האוכל של בית אימא, אבל גם 'להצטיין' כנוצרים – והוסיפו לחמין חזיר, ובכך העניקו לספרדים תבשיל קדירה רך ומשגע.
אביר, מחברו של הספר "לא ספר בישול – המדע והאמנות של הביס המושלם" שייצא בקרוב, אומר כי על החמין היהודי המקורי שלנו "מגיעה לנו גם מחמאה קולינרית," כדבריו. "בצרפתית יש מתכון מסורתי נודע בשם 'טלה של שבע שעות'. מדובר בשוק טלה שהזמן והחום הנמוך עושים אותו רך ונימוח להפליא. לעומת זאת, חמין מבשלים 20 שעות – משישי בבוקר עד שבת בצהריים, עת אספו את הסיר מהתנור המרכזי בשטעטעל.
"האיסור ההלכתי הביא אותנו ליצור את הסלואו-קוק הארוך מכולם. בישול איטי-איטי, בחום נמוך-נמוך, שממס וממצה את כל החומר שמקשה את העצמות והבשר הזול, והופך את כולו לג'לטין רך. הג'לטין מעבה את המיצים לרוטב עשיר, ונותן בשר שאפשר לחתוך בכף. חמין שעשוי כהלכה הוא האומנות העילאית של הבישול, להרבה מעבר לוול דאן."
כבר במאה ה-12 – רבי זרחיה הלוי מגירונה כתב בפירוש למסכת שבת: 'מי שאינו אוכל חמין, צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין. וכל המאמין, צריך לבשל ולהטמין, לענג את השבת ולהשמין, ויזכה לקץ הימין'."
המקור החיצוני הקדום ביותר הנמצא בידינו לקיומו של הטשאלנט הוא מההיסטוריון הרומאי האנטישמי דֶקִימוּס יוּנִיוּס יוּבֶנָאלִיס Decimus Iunius Iuvenalis; (בערך 60-130 לספירה). יובנאליס יצא נגד המהגרים מהמזרח לרומא והציג את היהודים שהגיעו לרומא אחרי חורבן הבית כקבצנים, מגידי עתידות, ובעלי אמונות טפלות. הוא כתב: "עתה מֻשׂכָּרים המקדש, עין הקֹדֶש, החֹרֶש ליהודים, שכל רכושם הוא הסל והשחת." השטח הפתוח נחכר ליהודים, שגירשו את המוזות מהיער ותפסו את מקומן תחת העצים, מאחר שאין להם כסף לשלם שכר דירה בבניין מגורים. "הסל" הוא כנראה סל מרופד בקש ששמר על חום האוכל בשבת. הינה ההוכחה הראשונה לטשאלנט היהודי, וגם (לא לראשונה) לאנטישמיות.
עודנו מדבר והנה שושקה בלבושה המצחיק עולה לבמה בהרבה רעש וצלצולים, מתנצלת על האיחור, ומספרת על הסבתא הפולנייה שלה. ומניה וביה מכריזים על תחילת התחרות. ואז בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה.
קדימה אוכל. מהומה גדולה. ארבע הסבתות בובעס, אצות רצות כמוכות כֶּפֶן לסיר, נצמדות אליו ובולסות צלחת אחרי צלחת. למרות שישבתי קרוב, הדרך לסיר היתה חסומה. והנה אבוי נגמר כבר הסיר הראשון (הגרויסן טאָפּ), ומתחילים לחלק מהסיר השני הקטן יותר. במאמץ רב הצלחתי לשים יד על צלחת כשבתוכה להוותי גם עצם גדולה. די טעים. בסוף הערב הסתבר לי שהסיר הזה היה המדורג השני לטעם השופטים.
לאחר שכל שופט ליהג על הטשאלנט שהוגש לשיפוט, הוכרז המנצח. מסתבר שהטבח שעמד ליד הסיר וחילק את המנות, משה שוורץ, הוא המנצח הגדול. "סוד הטעם," הוא הסביר, "הוא בשומן האווז שאני מכניס." מסתבר שהוא מקצוען, היה בעל מסעדה, ומוכר כעת אוכל יהודי בנמל.
את המקום השני לקח בעל הסיר השני (ממנו טעמתי), בחור צעיר, עולה חדש מבלגיה שעובד עם ילדים עם צרכים מיוחדים. הידד. את המקום השלישי לקח שחקן וסופר שלא קלטתי את שמו, ואת המקום הרביעי לקחה אישה שלא נשארה לסוף, כנראה מחמת הבושה. השופטים אמרו שמה שבישלה זו דייסה, אבל לא טשאלנט.
לאחר סיום תחרות הטשאלנט, התנהלה תחרות בליסת געפילטע פיש בין שני מתחרים. הפרס הגדול למנצח היה צנצנת געפילטע פיש.
הקהל הגדול התפזר. בניגוד למובטח לא היה חידון נושא פרסים, משחק גלגל המזל היהודי, שהינו משחק טייק אוף על גלגל המזל, בהשתתפותה של הסטנדאפיסטית מיטל שפירו. (אלא אם כן זה היה אחרי ההתפזרות).
לאחר הסיום נגשתי והודיתי למרצה אסף אברמוביץ-אביר על הרצאתו, ורק הבעתי את מחאתי על כך שבכל הערב, הוא ואחרים לא ביטאו את השם טשאָלנט נכון, כל הערב הם דיברו על צ'וּלנט tshoolnt, בשעה שיש לבטא את שם המאכל בצורה הליטאית הנחשבת ליידיש הספרותית הטובה יותר והנכונה: צ'וֹלנט tsholnt. מה גם שמקור השם לפי אחת הגרסאות בשתי מילים צרפתיות עתיקות: chaud (חם, מבוטא "שוֹ") ו-lent (לאט). ומדוע זה, שאלתי, הוא לא הזכיר את השיר המפורסם של חיים-היינריך היינה על הטשאלנט?
"אני אמנם מבלארוס," אמר לי אסף במאור פנים, "אבל חשבתי שהמבטא הגליציאני באידיש הוא הנכון."
"אז מעכשיו תדע שהיידיש הליטאית שלנו מבלארוס היא היא הנכונה," עניתי לו.
ובקשר לטשאלנט בטוחני שכולנו נסכים עם העיקרון של השיר היידי המפורסם "ביי מיר ביסטו שיין":
"ווען דו ביסט ווילד ווי אַן אינדיאַנער
ביסט אפֿילו אַ גאַליציאַנער
בײַ מיר ביסטו שיין,
בײַ מיר האָסטו חן".
(הנה עם האחיות ברי:)
https://www.youtube.com/watch?v=MSajw0CiVwI
שיהיה הטשאלנט גליציאנר או אינדיאנר, הונגרי או פולני, בשבילנו הוא תמיד טוב.
ונסיים בקטע המפורסם משירו של חיים-היינריך היינה:

שבת המלכה
תרגום שלמה קושיצקי-טנאי
צ'ולנט הוא ניצוץ אלוה*
מגן עדן טעמו!
כך היה שר לנו שילר
לו טעם הוא את הצ'ולנט.

צ'ולנט הוא מאכל-שמים,
שהאל, הוא בכבודו,
את משה לימד לרקוח
במרומי ההר סיני.

שם נתן גם בקול רעם
את עיקרי האמונה
הטובים ואת עשרת
הדברות צווי קֹדש

צ'ולנט הלא הוא אמברוסיה
הכשר של אל-אמת
לחם עונג של גן-עדן:

* פרפראזה על פתיחת השיר "אל השמחה" של פרידריך שילר במילים: השמחה ניצוץ אלוה."

הערה: לפי ההסבר של ד"ר מרים מישורי: היינה לא התכוון לצ'ולנט המזרח אירופי, אלא לשאלט (schalet) של יהודי גרמניה שהיה עשוי מתפוחי אדמה מרוסקים, ובחגים – מאטריות (עם רוטב יין). ולראיה: במכתב לאימו הוא כתב: "יש לי עכשיו מבשלת נהדרת שבשם 'אטריות פאריס' מכינה לי מאכל בדיוק כמו השאלט שאני כה אוהב."
אפילוג: לא בריא לעשות אולימפיאדת טשאלנט בערב, כי בלילה קשה להירדם. וד"ל.
ולאוהבי הטשאלנט, בעיר העברית הראשונה, הפורחת קולינארית, כמעט כבר לא נותרו מסעדות יהודיות. אני מכיר ארבע: קיטון (דיזנגוף 145) סנדר כשרה (לוינסקי 54), וינה (בן יהודה 62), ושמוליק כהן כשרה למהדרין (הרצל 146).
באחרונה לא הייתי. היא רחוקה ויקרה, ולגבי שלוש הראשונות, הטשאלנט הטעים ביותר הוא בקיטון, ואילו הקישקע הטעימה ביותר היא בסנדר. תיהנו.

בתיאבון
בנוסף לטשאלנט, האוכל שתרמה היהדות לעולם, יש עוד מאכל אחד שיצא מהיהדות. הנוצרים לא טמנו השבוע את ידם בצלחת. מיליוני נוצרים חגגו השבוע את יום הולדתו ה-2019 של ישו אלוהיהם, ע"י אכילת גופו ושתיית דמו בטקס המיסה של חצות. והנה התרומה היהודית: מצה ויין.

יש עתיד חד"ש למפלגת העבודה
עם התנגדותה של מפלגת העבודה לחוק הלאום, ותמיכתה ברג'א זעאתרה לסגנות חיפה האדומה נראה היה שתהליך הפיכתה ליריבתה ההיסטורית מפלגת הפ.ק.פ מרחיקה ממנה חברים, אבל הנה התבשרנו שמפלגת העבודה קיבלה דווקא חיזוק רציני. פרופסור אמיר שצגובסקי-חצרוני התפקד למפלגה.
אמנם פרופסור שצגובסקי-חצרוני הצהיר שהוא "לא משתגע על גבאי. אני חושב שהוא מתאים להיות פקיד מדינה שהולך לעשות ביזנס עם בזק," אבל לדבריו בכוונתו לחזק את האגף הלא ציוני במפלגת העבודה, לאחר שקיבל השראה מהמהלכים הראשוניים של ראש עיריית חיפה, עינת קליש-רותם, שלפחות בהתחלה חברה למפלגת חד"ש ורצתה למנות את הפעיל האנטי ציוני, רג'א זעאתרה.
http://rotter.net/forum/scoops1/522068.shtml
נאחל לו כישלון.

פרופסור גולדבלום – תמיכה בגזענות ובטרור
בהמשך לפרופסור ז'בגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהאל מהאוניברסיטה העברית ששימש כיועץ לענייני כדאיות רצח יהודים של מוחמד ערפאת כאשר יעץ לו לרצוח יהודים ביהודה ושומרון, גם פרופ גולדבלום מהאוניברסיטה העברית סבור שהמתנחלים היהודים* בעצם הווייתם וקיומם הם אנשי טרור. כולם. משפחות. נשים וילדים וכו'. כולם טרוריסטים, (ולכן המסקנה המתבקשת היא יש לרוצחם).
פרופ' הלל שוקן עונה לו שהטרמינולוגיה לא נכונה. הפעולות הרצחנות של הערפלישתים (בלשונו המתנשאת המדירה אותם מערביותם הם רק פלסטינים) אינן "טרור", אלא מלחמת חופש, וטכנית המתנחלים אינם טרוריסטים אלא רק מבצעים פשע נגד האנושות.
http://rotter.net/forum/scoops1/521910.shtml
אולי אפשר כבר להחליף את שם "האוניברסיטה העברית" ל"אוניברסיטה הערבית"?

* מעניין איך מגדיר פרופסור גולדבלום את תושבי ההתנחלות הערבית-מוסלמית "פוסטט", לימים קהיר, ושאר ההתנחלויות הערביות-מוסלמיות שנגדן נלחמו המצרים שלוש מאות שנה. האם הם טרוריסטים שיש לחסלם?

תנטוס
קבוצה של אקטיביסטים פרו-איסלמים בשם ״יהודים למען השיבה״, מקיימת זה כמה חודשים אירועי הזדהות מול הגדר עם מפגיני "צעדת השיבה" בעזה.
בדרך כלל, הם מקיימים את המחאה שלהם מול ההפגנה המרכזית של "צעדת השיבה" הנערכת ממזרח לעיר עזה. לאחרונה הם הגיעו לנקודה חדשה בגדר – ליד קיבוץ ניר עם, מול הכפר הפלסטיני ח'וזאעה.
כ-30 מפגינים עברו את תלולית העפר ליד הגדר, התקרבו למרחק של עשרות מטרים ממנה ונופפו בדגלי פלסטין. מאות מפגינים פלסטינים מהצד השני הבחינו בהם.
http://rotter.net/forum/scoops1/521660.shtml
ואני רק שאלה. האם הזדהות עם החמאס מבטלת את היותם של המפגינים היהודים קופים וחזירים שיש להרוג אותם לפי מצע החמאס?

הגזענות של אברהם גבריאל יהושע
הסופר אברהם גבריאל יהושע קורא לראשי מערכת החינוך בישראל להפסיק לחזק את התודעה היהודית בבתי הספר – ולחזק את התודעה הישראלית.
בנאום בכנס למדיניות בחינוך באוניברסיטה הפתוחה ברעננה, אמר יהושע כי יש להרגיל את הלשון להגיד ישראלי במקום יהודי, ולהגיד פלסטיני במקום ערבי.
http://rotter.net/forum/scoops1/522416.shtml#12
הבנתם? בעוד שהערבים מגדירים עצמם "ערבים-פלישתים" (בערבית פליסטיניון, ובקיצור ערפלישתים) הסופר הגזען מדיר אותם מערביותם. לדידו הם לא ערבים אלא רק פלישתים, מוצאם לא מערב, הם לא מדברים בשפה הערבית, אלא בפלישתית, הם מאמינים באל הפלישתי דגון ולא באל הערבי-מוסלמי אללה. ולכן גם אין עליהם להפנות את פניהם חמש פעמים ביום לערב מולדתם, בתפילה בשפה הערבית שבה הם מחרפים את היהודים.
הבנתם את גודל ההתנשאות הגזענית?
לא פחות אווילי זה להגיד ישראלי במקום יהודי כפי שקורא יהושע.

יהדות וישראליות חד הם
"עם ישראל" (הכולל כהן ולוי משבט לוי) הוא מושג זהה לחלוטין למושג "עם יהודי" (אנשי שבט יהודה).
"עם ישראל", או "העם היהודי", הוא מושג הכולל בתוכו את הדת היהודית. "דת ישראל" וה"דת היהודית" הם מושגים זהים.
הרמב"ם למשל נקרא במקורות הערביים: מוסא בן מימון, בן עבדאללה, אל-קרטבי אל-אסראא'ילי (איש קורדובה הישראלי). כלומר "ישראלי" זהה ל"יהודי".
כל יהודי בגולה היה אומר: "שמע ישראל" ולא שמע יהודה.
גם בצרפתית למשל המונח israélite זהה למונח יהודי. למשל ארגון התרבות "כל ישראל חברים" - L’Alliance israélite universelle
המונח העברי "אומה" (ממנו נלקח גם המונח "אומה" הערבי-מוסלמי) הוא במקור עם שיש לו דת. רבי סעדיה גאון, בן מצרים, גאון בבל ((882-942 לספירה) כתב בספרו "אמונות ודעות": "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (בכתב ובע"פ).
ודוק: יהודי או ישראלי במובן של אדם השייך לעם ישראל (או העם היהודי) ולאומה הישראלית (או לאומה היהודית) אינו חייב להיות יהודי דתי, כי דת היא מושג שפירושו מנהג. יהודי וישראלי הוא אדם השייך לעם היהודי ולתרבות היהודית על כל מגווניה, בין אם הוא דתי אורתודוכסי, רפורמי, ואף אתאיסט.
כמובן מבחינה זו המונח יהודי-נוצרי או יהודי-מוסלמי הוא אוקסימורון.
בהינתן ש"עם" זו תופעה מדומיינת, ואין הגדרה אמפירית ואובייקטיבית לעם אלא רק הגדרה טאוטולוגית שעם זו קבוצת אנשים הרואה את עצמה כעם. ובהינתן שאותה קבוצה רואה את המושגים עם יהודי ועם ישראל, ודת יהודית ודת ישראל, ואומה יהודית ואומה ישראלית, כמושגים זהים, מן הראוי היה שבית המשפט העליון לא יסרב לרשום את אותם היהודים הרוצים להירשם כישראלים, מפני שאלו אותם מושגים בדיוק.
לא יכולה להיות "ישראליות" בלי יהדות. כל היצירה העברית המפוארת שקמה בארץ ישראל בדורות האחרונים הנקראת ישראלית – אינה מנותקת מן היהדות ולא יכולה להתנתק ממנה.
על חורבות ישראל יכולה אולי לקום "פלישתיות" חדשה, אם כי בניגוד לפרופוגנדה אין תרבות פלישתית. ערביי פלשת (פלסטין) מדברים בשפה הערבית ולא בפלישתית. ספרותם היא ערבית, ולא פלישתית (חסרי התרבות הכתובה) ודתם היא ערבית-מוסלמית. הם מאמינים באל הערבי אללה, ולא באל הפלישתי דגון, הם מתפללים בערבית לכיוון ערב חמש פעמים ביום (ומחרפים ומגדפים את היהודים והנוצרים).
ולסיכום נזכיר רק את האבחנה החשובה של דיאודורוס קריבליס, פטריארך הכנסייה היוונית אורתודוכסית שהגיב על דברי יצחק רוביצוב-רבין שאמר: "ציונות זה לא נדל"ן."
על מה רבין מדבר? האם אינו מבין כלל מהי ציונות? הציונות זה יהדות פלוס נדל"ן! בלי נדל"ן אין ציונות!

גאוות הגזען
בתגובה לכינויו של שאול אלוביץ למשה כחלון "ערבי", פונה כתב "הארץ" עודה בשאראת לכחלון ואומר לו להכריז ולומר: כן אני ערבי-יהודי גאה. (עודה בשאראת, כחלון תהיה ערבי גאה, "הארץ", 17.12.18)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6747252
לפי התפיסה הגזענית הערבית העומדת במרכז "האמנה הפלישתינאית", אין בנמצא עם יהודי. יהודים קיימים רק כבני הדת היהודית, ולכן גם לא מגיעה להם מדינה.
ודוק: בשביל העם היהודי אין בנמצא ערבים-יהודים, כלומר בני העם הערבי שהם בני הדת היהודית, אבל יש יהודים-ערבים, כלומר בני העם היהודי שחיו במדינות ערב.
כמה אירוניה יש בקביעה הגזענית הזו של בישארה. כמה פאטתי עודה באשראת בגאוותו על היותו "ערבי", בשעה שהוא למעשה של דבר יווני-נוצרי שאיבד את שפתו לאומיותו וזהותו עקב הכיבוש הערבי-מוסלמי.
כל השטחים הכבושים ע"י הערבים, (כ-13 מיליון קמ"ר) היו ארצות נוצריות, והיום כמעט לא נותרו בהן נוצרים. אסטרטגיית ההישרדות של היוונים-נוצרים המסתערבים להיות קיצונים מהמוסלמים כלפי היהודים במטרה להסיט את גזענותם של המוסלמים מהם רק תרמה לסופם. אין כבר כמעט נוצרים תחת שלטון החמאס והרשות הערפלישתית, במדינת היהודים עדיין יש.
בשאראת היווני נוצרי מוגדר ע"י המוסלמים כקוף וחזיר והחמאס קורא לרצוח יהודים נוצרים וקומוניסטים:
http://www.palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=139&doc_id=4145
לבשארה אין את היכולת האינטלקטואלית שהיתה לחליל אל-סכאכיני היווני-נוצרי שהתלבט בין שתי הזהויות לנוכח הסתירה ביניהן. (כזה אנוכי רבותי, מיומנו של חליל סכאכיני, י-ם, 1990, עמוד 161). סכאכיני, ששנאתו ליהודים הביאה אותו להזדהות עם הנאצים, אף קרא לכל היוונים-נוצרים שהסתערבו – להתאסלם, אם רצונם לשמור על לאומיותם הערבית (שם עמ' 15). השנאה ליהודים היא המניעה גם את בשארה להזדהות עם מה שהוא קורא "הערביות".

אירוניה
פרופסור שלמה זנד יוצא במאמר נגד בגידת האינטלקטואלים בראשות בנימין ציפר בתמיכה באימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי ובגזענות המוסלמית. (שלמה זנד, ציפר וחבריהם הם לא בוגדים הם א-מוסריים, "הארץ", 27.12.18)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6786407
איזו אירוניה נפלאה, ההיסטוריון פרופסור שלמה זנד הפולני (כמוצא הוריו), או האוסטרי (מקום הולדתו) (האם הוא החליט סוף סוף מהו?) האוטו-אנטישמי, מכחיש העם היהודי, חבר להיסטוריון האנטישמי מכחיש העם היהודי, ומכחיש השואה, ד"ר אבא של מאזן, במאבק למען חיסול מדינת היהודים וכיבוש ערבי-מוסלמי שלה (הוא לא מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים ערבים), והמחזיק עצמו אינטלקטואל גמור, כותב: "ציפר וחבריו הם לא בוגדים הם א- מוסריים".
איזו אירוניה נפלאה, אם ציפר וחבריו הם לא בוגדים הם א-מוסריים, איך יש להגדיר אותו, את זנד?
האינטלקטואל הגמור זנד אינו שם לב אפילו לסתירותיו. לאחר שהכחיש את העם היהודי הוא כתב: "מתי ואיך חדלתי להיות יהודי," והוא כותב כאן במאמרו: "אנחנו היהודים חיכינו אלפיים שנה..."
הלו, פרופסור זנד, אין עם יהודי, ואתה יצאת מהעם היהודי, ועכשיו 'אנחנו היהודים...' ואיך בכלל אתה תוקף את האנטישמים בשעה שאין בכלל עם יהודי?
אין ספק שלמה זנד מכחיש העם היהודי הוא אינטלקטואל גמור. אין כמוהו מלהוכיח את טענתו של ג'ורג' אורוול: "יש תיאוריות שהן כל כך מופרכות, שרק אינטלקטואלים יכולים להמציא אותן."

מלחמה וגנרלים
בכתבתו המעניינת, במלחמה לא כמו במלחמה, ("חדשות בן עזר" 1405) מביא חובב טלפז אימרה של וינסטון לאונרד ספנסר צ'רצ'יל: "ניהול מלחמה היא משימה רצינית מדי עבור גנרלים."
אימרה זו מיוחסת במקור לראש ממשלת צרפת ג'ורג' בנימין קלמנסו Georges Benjamin Clemenceau (1841-1929) שאמר בצרפתית:
"La guerre ! C’est une chose trop grave pour la confier à des militaires"
https://www.histoire-en-citations.fr/citations/clemenceau-la-guerre-c-est-une-chose-trop-grave
אגב, לטענתו של קלמנסו הוא גם נתן לאמיל זולה את הביטוי "אני מאשים".

ומבנימין לבנימין. זה מביא אותנו לתהייה האם הגנרל בנימין גנץ ינהל מלחמה טוב יותר מהאזרח בנימין נתניהו?

נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).