קיבוץ בוכנוואלד היתה הכשרה חלוצית של יוצאי מחנה הריכוז בוכנוואלד, שהוקמה על אדמת גרמניה מיד לאחר תום המלחמה. חבריה עלו לארץ והקימו את קיבוץ נצר סירני, ששמו המקורי היה קיבוץ בוכנוואלד.
השבוע עלה בסמינר הקיבוצים מיצב בשם קיבוץ בוכנוואלד. יצירת תודעה בקרב הסטודנטים על אותה קבוצה מופלאה של אודים מוצלים מאש שהיו לחלוצים והקימו יישוב יהודי בארץ ישראל, היא דבר יפה ומרשים.
אולם לא זו רוח המיצב. נושא המיצב הוא המהגרים הזרים בישראל. כותרתו היא "למה מי פה לא פליט?" והמסר שלו ברור – המהגרים מאריתריאה הנמצאים בישראל הם בני דמותם של היהודים בשואה.
כך, בסמינר הנושא את שם התנועה הקיבוצית. תעמולת זוועה וכזב, שנגועה ביותר מקורטוב גימוד השואה, מזהמת את שמה של התנועה החלוצית, שיישבה את גבולות הארץ והייתה חוד החנית בהגשמת הציונות.
לא הייתי נדרש לכך, אילו היה מדובר באירוע נקודתי. הצרה היא שזהו סימפטום. תופעות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות שהיו בשולי השוליים של השמאל הרדיקלי, והשמאל הציוני התנער מהן וגינה אותן, נתפסות היום כלגיטימיות בשמאל הישראלי, שהגבול בין שמאל ציוני ופוסט-ציוני בתוכו, הולך ומיטשטש.
מה קרה לשמאל הציוני? בשנת 2000 נטש ראש הממשלה אהוד ברק את דרכה המדינית של מפלגתו, גישת הפשרה הטריטוריאלית ברוח תוכנית אלון ומורשת רבין, ועקף את מרצ משמאל. הוא המיר את הדרך של תנועתו בקבלת עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" קטנים), חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן. ולמרות התוצאות העגומות של דרך זו – היא היתה לדרך המדינית של מפלגת העבודה.
אך השבר הגדול אינו בדרך המדינית החדשה. כשמפלגת העבודה אימצה את הדרך המדינית הזאת, איש לא ערער בשמאל הציוני על מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. חמת הזעם של המאבק נגד חוק הלאום, מצביעה על שבר רוחני, ערכי, תרבותי. על התנתקות מהליבה האידיאולוגית של תנועת העבודה הציונית.
לא בכדי ציינתי דווקא את חמת הזעם, ולא את עצם ההתנגדות. כתומך נלהב בחוק הלאום, אני מכבד את המתנגדים לו בטענה שהוא מיותר ולכן מזיק, שהעיתוי שלו שגוי, שהוא מחריף את העימות עם ערביי ישראל ויש להימנע ממנו, שצריך לנסח אותו כך או אחרת. למשל, הביקורת שמתח על החוק משה ארנס.
רב המרחק בין התנגדות כזאת, לבין מלחמת הקודש נגד החוק שהוצג כ"גזעני, לאומני, פשיסטי ומזכיר תהליכים." המשמעות של הטענה הזאת, היא שהציונות היא גזענות, ושלאומיות יהודית היא לאומנות. זוהי פשיטת רגל ערכית של תנועת העבודה, שהתנתקה מדרכה ואימצה עולם ערכים זר.
הדבר המצער, הוא שבמקביל, גם הימין הישראלי מתנתק משורשיו כתנועה ממלכתית וליברלית. לכך אקדיש את מאמרי הבא.
המציאות הזאת מחייבת הקמת אלטרנטיבה פוליטית וחברתית, שתחדש את המיינסטרים הציוני הממלכתי, מול ההקצנה של השמאלימין.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. בכייה לדורות
ההחמצה הגדולה ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית היתה העלייה הגדולה מארצות ערב בכלל וצפון אפריקה בפרט, בעשור הראשון של המדינה.
העתודה האנושית הגדולה של התנועה הקיבוצית – המוני חברי תנועות הנוער החלוציות באירופה, נספתה ברובה בשואה. העתודה בקרב הדור הצעיר הצברי, חברי תנועות הנוער, היתה מצומצמת יחסית, ולא היה בה די כדי למלא את צרכי ההתפתחות של התנועה. חלק מן האקטיבה הצעירה ביכרה את השירות הציבורי במדינה החדשה על פני החיים בקיבוץ (והקיבוץ לא השכיל לאפשר את השילוב בין השניים).
ההזדמנות הגדולה היתה העלייה הגדולה מארצות האסלאם. קליטתה היתה מערה רוח חיים צעירה וחדשה בקיבוצים, מאפשרת לקיבוצים להיות האוונגרד של הגשמת הציונות והיעדים הלאומיים, כפי שהייתה עד קום המדינה, והתנועה הקיבוצית הייתה המיישב הגדול של מאות יישובים בגליל ובנגב, שהבטיחו את היותם של חבלי ארץ אלה חלק ממדינת ישראל (כפי שהיתה תנועת המושבים).
התנועה השקיעה בניסיון לקליטת העלייה הזו. שלחה שליחי עלייה וחינוך, קלטה חברות נוער והעניקה להם חינוך ובית, אך לא מצאה מסילות לליבם ולא היתה אבן שואבת לרבים.
משפט אחד במאמרו של מוקי צור "על הקו המקשר שבין מרוקו לבין הקיבוץ" ("ידיעות הקיבוץ" 21.12.18) מסביר את הגורם המרכזי לכישלון: ".. מה שלא התאים לאתוס היהודי שלה ושל חבריה היתה עובדה מצערת: הקיבוץ הגיש לחם על השולחנות בפסח. הן החילונים והן הדתיים שבהם נעלבו, וחלק גדול מהחבורה עזב את הקיבוץ."
בראשית שנות החמישים, יצא הסופר אמנון שמוש לשליחות תנועתית במרוקו – להדריך בתנועת "החלוץ" ולעודד עלייה לישראל.
לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. ולקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמיתיים בקיבוץ בישראל, וכיוון שחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר.
הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: "איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו."
את הווידוי הכואב הזה סיפר אמנון שמוש בהרצאה שנשא לפני כשש שנים בכנס האקדמי של מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי, שאותו ניהלתי באותה תקופה (ולצערי הוא כבר אינו קיים), שעסק בסוגיה: "יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו?" הוא אמר בדבריו, שהגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח, ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהיתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, הייתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר.
שמוש טוען שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, היתה הכישלון בקליטת העלייה הגדולה מארצות המזרח בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו היתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים בהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. כיוון שלא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכיה לדורות.
בכייה לדורות. אין הגדרה מדויקת מזו. סיפורו של מוקי צור מאושש זאת.
היום, חדר האוכל בקיבוצים רבים כשר, מטעמים עסקיים-תיירותיים. הנכונות להתאים את עצמנו לקהל לקוחות, לא היתה קיימת כאשר היה עלינו להתאים את עצמנו לקהל המגשימים הפוטנציאליים, שעשוי היה להיות המנוף הגדול לצמיחה רבתי של התנועה הקיבוצית. אכן, בכייה לדורות.
ועצוב לחשוב עד כמה גם היום איננו מחמיצים אף הזדמנות להרחיק מאיתנו את עם ישראל, ואנו מקפידים להעניק לעצמנו טעמים להכות על חטא בעוד חמישים שנה.

[אהוד: דבריך אינם מקובלים עליי. העולים מעדות המזרח לא היו נקלטים בהמוניהם בקיבוצים – גם אם חדרי האוכל בהם היו תחת השגחת הבד"צ. אורח-החיים הקיבוצי לא התאים להם כשם שגם לא התאים למרבית היישוב העברי בארץ, מבוגרים ונוער. המסגרת של המושבים, חרף כל הקשיים הכלכליים, התאימה להם יותר, ועובדה שהם קיימים ומשגשגים כבר עשרות שנים
דבר נוסף, מתברר כי המורים לספרות אינם נוטים כיום ללמד את עגנון וגם לא את עמוס עוז מפני שהעברית שלהם אינה מובנת לתלמידים ותוכנם קשה להבנה. העברית של הספרים שלי, כמו "המחצבה", מובנת לכל נערה ונערה גם היום אבל הספר הוצא מרשימת הקריאה של משרד החינוך מפני שהתגלה שאני סופר "אשכנזי" ולכן מה שכתבתי על "ישראל השנייה" אינו "אותנטי" ואינו "מזרחי". מרבית ספריי האחרים, כמו "הנאהבים והנעימים" או "מסעותיי עם נשים" – קלים לקריאה לכל נערה ונער – אבל הם נחשבים פורנוגראפיים ולכן אין סיכוי שייכללו אי פעם בקריאה מומלצת של משרד החינוך, וזאת על פי הכלל – מה שנחשב ספרות עברית אינו קריא ומה שקריא אינו נחשב ספרות עברית].

3. צרור הערות 30.12.18
* הפנתיאון – אילו עמוס עוז כתב רק את "סיפור על אהבה וחושך", די היה בכך כדי להציבו בפנתיאון של גדולי הספרות העברית. יהי זכרו ברוך!

* יומן קריאה בספריו של עוז – ספרו הראשון של עמוס עוז שקראתי, היה "ארצות התן". הייתי נער בכיתה ח' או ט', ומצאתי את הספר אצל אחותי הגדולה. האמת היא שלא התלהבתי, אולי הייתי צעיר מדי, ולכן לא חזרתי לעוז ב-3-4 השנים הבאות.
נכבשתי לכתיבתו של עמוס עוז, בספרו הנפלא "מנוחה נכונה". לאחר קריאת הספר, שבתי לספריו הקודמים, ומאז קראתי את מרבית ספריו. עוז היה אחד הסופרים האהובים עליי.
דווקא את "מיכאל שלי", הנחשב לאחד מספריו הטובים ביותר, פחות אהבתי. בעיניי, פסגת יצירתו ואחת מפסגות הספרות העברית לדורותיה, היא יצירת המופת "סיפור על אהבה וחושך". זה אחד הספרים הטובים שקראתי. בהרצאות ושיעורים רבים מאוד קראתי, ובכל פעם התרגשתי מחדש, את סיפורו על ליל כ"ט בנובמבר, מתוך "סיפור על אהבה וחושך". בהופיעי בפני קהל צעיר, התאכזבתי בכל פעם מחדש, כששאלתי את מאזיניי מי קרא את הספר. אני מקווה שיש מי שנענו להמלצתי החמה וקראו אותו בעקבות ההרצאה.
עוד מספריו שאהבתי במיוחד – "מקום אחר", "לדעת אישה", "תמונות מחיי הכפר" ו"הבשורה על פי יהודה" המקסים.
השקפותיו הפוליטיות היוניות מאוד של עמוס עוז רחוקות מאוד משלי. מעבר למחלוקת העמוקה בסוגיה הפלשתינאית, הוא גם שלל מראשיתה את ההתיישבות בגולן, התנגד לחוק הגולן ותמך בנסיגה מהגולן. אולם גישתו נבעה מתוך פטריוטיות וציונות, בדרכו. לכן, הוא היה מוקד לשנאה עזה מצד השמאל הרדיקלי, האנטי ציוני. עמוס עוז נהג לומר שהציונות היא שם משפחה ויש בה שמות פרטיים רבים, ואני מסכים מאוד עם דבריו. הציונות שלו שונה משלי – היא ציונות קטסטרופלית, ציונות כמקלט, כלומר הצידוק שלה הוא הקטסטרופה המאיימת על העם היהודי ללא מדינה יהודית, ומכאן שהיא ציונות רזה מאוד, שמסתפקת במינימום ההכרחי, לדעתו, לקיום המדינה. הציונות שלי נובעת בראש ובראשונה ומעל הכול מאמונה בזכותנו על ארץ ישראל, ומייעוד לאומי
למרות המחלוקת הפוליטית, קראתי בשקיקה את מסותיו ומאמריו הפוליטיים וההגותיים ואהבתי להאזין לו בכלי התקשורת, כיוון שהעברית שלו מהפנטת, הרהיטות שלו, כושר הניסוח הגאוני שלו והשפה הקולחת והמדויקת שבפיו, חוללו אצלי קשב רב לעמדותיו, הגם שלא שיכנעו אותי.
קראתי את ספריו הפובליציסטיים וההגותיים, כמו ספר המסע החברתי-פוליטי המעולה "פה ושם בארץ ישראל, 1982", "באור התכלת העזה", "ממורדות הלבנון", "כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית" ו"למרגלות הר געש" – ספר שבו תיאר את יחסו לגרמניה, שבה הוא סופר נערץ ועתיר פרסים ואת הרצאותיו שם, בפני סטודנטים, ובהם אנטי ישראלים רדיקליים. מי שמפקפק בפטריוטיות שלו מוזמן לקרוא את הספר הזה, ולהבין עד כמה הוא עמד בחזית ההסברה הישראלית והציונית. עם זאת, גם ספר זה מעיד על הציונות הקטסטרופלית שהוא ייצג, אולי יותר מספרים אחרים. מבין ספרי ההגות שלו, אהבתי במיוחד את "יהודים ומילים" שכתב עם בתו פניה עוז זלצברגר (גילוי נאות: בספר זה הם ציטטו מתוך מאמר שכתבתי על שלונסקי). דווקא מספרו ההגותי האחרון, "שלום לקנאים", התאכזבתי. הוא ניגש לציבור הישראלי, בספר זה, עם הצעה לשיח אמתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה, ובכך יצר בי ציפייה שנכזבה, כאשר התברר שהוא הציע שיח חד-צדדי. הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמיתי לעמדות שונות משלו.
עם מותו של עמוס עוז, איבדה הספרות העברית את אחד מגדולי יוצריה.

* דמות מופת – צביקה לוי, חתן פרס ישראל, אבי החיילים הבודדים, דמות מופת, הלך בשבת לעולמו. יהיה זכרו ברוך!
במאמר על החיילים הבודדים, לאחר מבצע "צוק איתן", הצעתי לראשונה להעניק לצביקה לוי את פרס ישראל על מפעל חיים.
צביקה לוי היה אדם שכל כולו נתינה. ציוני, פטריוט, קיבוצניק, מסור עד כלות לעם ישראל, לחברה הישראלית, לצה"ל, לחיילים הבודדים.
הכרתי את צביקה לפני 15 שנים. בשנת ה-25 לאורטל, ריכזתי צוות תרומה לחברה הישראלית, צוות שנועד לקדם מיזם של אורטל למען החברה הסובבת. תחילה רצינו לאמץ את קהילת צד"ל בקריית שמונה, אך הדבר לא יצא לפועל. לבסוף החלטנו על אימוץ חיילים בודדים. ואכן, אימצנו מיספר חיילים בודדים, וכעבור שנים אחדות גם גרעין צב"ר של חיילים מחו"ל. היכרתי את צביקה כבלתי נלאה, מוכוון משימה ונחוש; כל כולו המשימה שהעמיס על כתפיו. ועוד התרשמתי מהקשר האישי שלו עם כל חייל וחייל, חרף העובדה שהוא טיפל באלפי חיילים.
צביקה היה איש חם ואוהב, אדם מלא אהבת חיים, שמחת חיים, הומור. איש של אנשים, אוהב אנשים. הוא היה המסמר של כל אירוע ומסיבה. הוא היה הרוח החיה, במשך שנים רבות, של פרלמנט העמק, בקיבוץ יפתח. משפחתנו זוכרת היטב, את הערב היפה והמרגש שהוא ארגן והנחה בפרלמנט לזכר חמי, אריק שליין ז"ל, במלאת שנה למותו.
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

* איזה אספסוף – האם מחללי קבר אביו של מנדלבליט שייכים לאספסוף המוסת של אלדד יניב או לאספסוף המוסת של נתניהו?

* הבריון השרלטן – הבריון השרלטן אלדד יניב הקים מפלגה חדשה. מה שטוב בכך, הוא הידיעה שהוא לא יכתים את מפלגת העבודה. אני מאמין שלמרות כל תעלוליו, שהצליחו להשאיר אותו בכותרות לאורך השנים האחרונות, גם הפעם הוא יראה את הכנסת מבחוץ.

* הימין החדש – אני רחוק ממפלגת "הימין החדש" בדעותיי. איני שמח על מפלגות שיגררו את המערכת אל הקצוות, מימין ומשמאל. החברה הישראלית נדרשת לחלופה מרכזית, ציונית, דמוקרטית וממלכתית, אלטרנטיבה של אחדות לאומית וסולידריות חברתית, כנגד ההקצנה מימין ומשמאל.
ועם זאת, אני מברך על עצם הרעיון של מפלגה משותפת לחילונים ודתיים.

* החוצה! – לא התייאשתי לגמרי מהליכודניקים. אני בטוח שבפריימריז הם יעיפו לכל הרוחות את אורן חזן, והוא ייצא סוף סוף מחיינו.

* ביד הלשון: אָפִיל – בפרשת השבוע, פרשת "וארא", כתוב: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ, כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לב). מה פירוש אפילות?
פרי אפיל הוא פרי שמאחר להבשיל. היפוכו – פרי בַּכִּיר.
המילה המקראית הזאת אינה נפוצה בשפת היומיום, אך היא חיה ובועטת בשפה המקצועית החקלאית.
זן התפוח המשובח פינק ליידי, לדוגמה, הוא זן אפיל, המבשיל בחודש נובמבר המאוחר.
אורי הייטנר