בהוצאת אסטרולוג, 2000
פרק חמישי
פרלה המנשקת: "יֶחְצֶה וולנו מילוש!" –
אני רוצה אהבה חופשית!

שלא כפולניות אחרות במושבה, אשתו של יוסקה המרסק לא נולדה בווארשה הבירה, מרכז התרבות הפולנית, גם לא בלודז' התעשייתית, בירת הטכסטיל, שממנה באה אימי בעודה ילדה.
לא. פרלה רוגוז'ינסקי נולדה בעיירה נידחת שאת שמה שכחתי, ליד צ'נסטחובה, שם הושפעה מהרוחות החדשות שנשבו בקלוב פועלי-ציון המקומי, ובאה הביתה והכריזה: "יֶחְצֶה ווֹלנוֹ מילוֹש!" – אני רוצה אהבה חופשית! – וגם הסתמכה על אחת משחקניות התיאטרון הידועות בווארשה שגידלה אז בת שילדה ללא נישואים.
על כך גירש אותה אביה מהבית, לא לפני שרדף אחריה שעה ארוכה סביב השולחן הגדול בחדר-האורחים ובידו צ'פצ'קה, מחבט-שטיחים קלוע.
כשנתיים לפני עלותה ארצה הגיעה פרלה לווארשה ונתקבלה לעבודה בבית-חרושת לגומי "וסטאין פולסקי" בתור מנפחת קנדונים, שכך נהגו אז לבדוק פיינית (מלשון פה) את הסחורה לפני האריזה.
מדי פעם היה נשמע קול התפוצצות פתאומית של קנדון באולם המלא פועלות, מה שגרם לימים לפרלה שלא לחשוש כלל כאשר נשמע קול יריות על המושבה בתקופת המאורעות. ובערבים בווארשה היתה תופסת פועל-של-גומי, לא חשוב אם יהודי או פולני, ויוצאת איתו לרקוד ולהתנשק – יחצה וולנו מילוש!
שלא כפולניות אחרות במושבה, שהיו עדינות, משכילות, מטופחות, לבושות בטעם טוב, ניגנו בפסנתר, ואחדות מהן אף נסעו לרקוד עם חיילים בריטיים בבתי-הקפה שעל הטיילת בתל-אביב, בקפה פילץ או בקפה גינתי או במועדון הלילה דולפין בר, ותמורת שילינגים אחדים או קופסה של בוליביף משומר, ולפעמים רק בגלל ההתרגשות שבדבר, היו פותחות למענם את הרגליים ועושות גלים – לא, לא, פרלה היתה פולנייה גמלונית, לא נקייה ביותר, אהבה לשתות בירה ולאכול דג כבוש עם בצל קצוץ, ולגרפצץ. בגינת ביתה גידלה את כל תצרוכת השום, הבצל, הצנון, הכרוב והחזרת, חלבה את הפרה, חבצה חמאה וגיבנה גבינה.

ערב אחד התפרץ יוסקה בבגדי אישה ומטפחת על ראשו אל האולם הגדול של "בית האיכר" שבו ישבה פרלה אשתו לשמוע את ההרצאה של נשיא התאחדות האיכרים הסופר משה סמילנסקי, שדיבר בשפה מאוד מובנת, תכונה שלמרבה הצער לא עברה בירושה אצל משפחתו. יוסקה התעלם מהאורח הנכבד וצעק לעבר אשתו: "פרלה, בואי תחלבי איתי את הפרה, היא לא נותנת לי לגשת אליה אפילו שלבשתי את הבגדים שלך!"
רחש של אי-נחת עבר בקהל המופתע, תחושה של עלבון למושבה. סמילנסקי הפסיק מקריאתו, אך יוסקה לא שם לב לתוצאות התנהגותו הגסה, אלא עוד הסביר לנוכחים בקול תלונה: "קניתי פרה מטראנסילוואניה והיא לא נותנת לגבר לחלוב אותה, שיגעון כזה, חשבתי – אלבש לחליבה את הבגדים של פרלה, אבל הפרה בעטה בי וכמעט הרגה אותי, זאת אומרת, כמעט הרגתי אותה!"
"היית צריך להוריד את השפם, אדוני האיכר העברי!" הרים עליו סמילנסקי את קולו, "הפרה מטראנסילוואניה והיא יודעת ששיער באישה – ערווה!"

את כל תוצרת החלב של הפרה הטראנסילוואנית היתה פרלה מאחסנת בארון-הקרח הענק ששימש משכן לחמותה אום-א-שאוואריב זכרונה לברכה בגלגולה האחרון כגווייה קפואה, ארון שכמותו בגודל לא היה לאף עקרת-בית אחרת במושבה. והיתה מהלכת בנעלי-עבודה מסורבלות וישנות של יוסקה, שהקפיד לדפוק מסמרים בסוליותיהן ולכן נקישותיה נשמעו למרחוק.
היה לה חזה גדול כשל שיקסה פולניה, שבזכותו כינה אותה הסנדלר הספניולי מהשוק הגדול בשם סניוריטה פֶּצ'וֹס.
בשעתה, בטרם פגשה ביוסקה, החיילים האנגלים השתגעו-ממש להזמין אותה לרקוד בקפה פילץ שבטיילת, להניח ראש על שדיה ובלילה למצוץ ולהתגעגע לארוסותיהן ולאימהותיהן. אך מגוייסי האימפריה הבריטית לא זכו לכך כי פרלה לא היתה זונה כאותן בחורות פולניות מעודנות, אקטיוריות, מתחזות ומורעבות-מין, שדבקו בחיילים כמו ספחות בתקופת המלחמה. לא. אבל תכונה אחת כמעט זנותית היתה לפרלה גם היתה – היא היתה מנשקת! – – –
שכן אם יוסקה היה מרתיע בריסוק, פרלה הפחידה בנישוק.
לכאורה, מה רע בנשיקה? מתים מזה? – לא, אפילו לא נחלים. והלא שנים רבות גם לא ידעו במושבה על החיידקים, והאמינו שהמאלאריה נגרמת בגלל האוויר המורעל שמפיצה הביצה, ולא מעקיצת יתושי האנופלס.
והלא כך גם כתב נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", בשיר שהקדיש למושבה ושאותו היינו שרים, כל משפחות האיכרים, מזקן ועד נער, ביום חג החמלניצקיה באסרו-חג של פסח, לצלילי תזמורת כלי הנשיפה וההקשה שלנו, "תזמורת הירקון", בהברה אשכנזית ובנעימת "התקווה":

"עוד טרם רוח-הלאום
צרר עמי בכנפיו,
הביאו לארצי הלום
חסות בתמר וענפיו;
אז כוננתם מושבה,
עמול בזעת אפיים;
לא לחיות מנדבה,
רק מעמל כפיים.

ביצת רפש ואגמים
גבולותיכם יתארו,
בימי קיץ החמים
הקדחת יעוררו
אדי קטב רעים
יִגְרְשׁו טיט ורפש,
מהם חולאים באים,
מחלת לב ונפש.

עיבדו שדות וכרמים,
עידרו במעדר גנים,
עוד לא יארכו הימים
תשבו בטח שאננים.
תיבש ביצת אגמים,
תמות שם הדאגה,
ובין שכניכם העמים
לא עוד תהיו לחגא."

לא. פרלה לא סתם נישקה, על לחי. לא. כאשר פגשה אישה או גבר ממכריה חיא חיתה כלומר היא היתה מושיטה קדימה את שפתיה הבשרניות, מחפשת את שפתי הזולת ומרביצה בהן נשיקה רטובה, מה זו רטובה – מוצצת-ממש! – יש איכרים שנשבעו שהיא ממש מזיינת אותם בתקיעת לשונה אל תוך הפה, ויש איכרים שאמרו שהיא מוצצת את לשונם אל חלל פיה, כמזדיינת. כאמור את כוח היניקה בשרירי פיה סיגלה בתקופה שבה עבדה בניפוח קנדונים בווארשה. ולא אחד במושבה, גבר או גם אישה, טענו שכמעט שאיבדו את יכולת הדיבור שלהם כאשר טבעו בריריותיה התובעניות.
כך גם קנתה שביתה במושבה השמועה שהדפקט, הפגם, בנפשו של נחמיה-פופו, התגלה בראשונה לא כתוצאה מלחיצת-ידו של יוסקה-דרעק, אלא לאחר שלשונה הבשרנית של פרלה אשתו חדרה אל פיו, של נחמיה-פופו, וכמעט אנסה אותו. רק אז גילה שהוא אמנם נרתע מנשים אבל חש עצמו כלפי החדירות, כאישה, ואף תיאר זאת בשירים שכתב בסתר ושנתגלו רק לאחר שעזב את המושבה.
אמנם, שירה גדולה לא היתה שם. בסך הכל מצאו מחברת שנקנתה ביפו ובה כתב שהוא חש בגופו: "ריטוטי פי-מטה כאישה נמסים," ועוד כתב ש"מן הראוי בניסוי להרביע וליצור בהמה חדשה בשם חמורגמל שתהיינה לה התכונות החיוביות של שני המינים..."
כאשר שאלתי עליו את אימי הזקנה, חודשים אחדים לפני מותה, היא אמרה שאילו נחמיה-פופו היה חי כיום הוא היה הופך לקוסינל-זמרת או לקוסינל-סופרת, שהיתה לדבריה מצליחה למכור את ספריה טוב ממני.

לדברי דודי ההולל אלכס הקוס (המילה פות טרם היתה שגורה אז בארץ-ישראל, על נרתיקה מי שמע, ווגינה היתה מונח לרופאים בלבד) של סניוריטה פצ'וס, היא פרלה הפוילישע דריפקע – היה המכשיר הכי גדול והכי שעיר שנמצא אי-פעם במושבה העברית הראשונה.
עיסא אל-חאמד, הפועל הראשי בפרדס המשפחה שלנו, שידע גם קצת אידיש, סיפר לו שיום אחד ראה את פרלה, זה קרה כשהיתה עדיין פועלת-יומית – כורעת ומשתינה בגומה שבפרדס ובהתחלה חשב, עיסא, בצל העמוק ששרר תחת חופת העצים, כמו ביער – שעיניו רואות את הפתח האפל בראש הצינור המזרים את המים לתעלת ההשקאה ושעליו מודבק משום-מה זקנו של הנביא מוסה, כשהיה עוד צעיר ושחור בארץ מצרים. אבל אחר-כך שמע עוד קולות שאותם ברז לא עושה, ומילמל: "שופת אל-לוך? אללה אכבר, אללה אכבר! א-זלכע לוך!" – ראית את החור? אל-אלוהים, אל-אלוהים! חור שכזה!
לפי התיאור של הצללים, הזרם, הזקן והנביא מוסה, הקולות והיער, אני חושב שדודי ההולל אלכס המציא את הסיפור או שהוא זה שראה את פרלה כורעת תחת העץ.
לעיתים היה נירדם באמצע עבודתו בפרדס, בשעות היום, בגלל הרפתקאותיו בלילות, וגם כשלא היו, היה משים עצמו עייף מהן. דודי ההולל אלכס היה בעל ראייה טובה, קלע מעולה, גבר מקסים שקומץ פרחי יסמין לבנבנים תקוע לו תמיד בכיס העליון של הז'אקט ומפיץ ריח טוב (כי אז עוד טרם הכירו את הדיאודוראנט, והיו אף שסגדו לריח הזיעה שראו בו סמל לשובו של העם היהודי לעמל-כפיים עברי); דודי היה איש שיחה מרתק, מומחה לבחורות וציטרוסים, "חושחשים וחושחשות," כדבריו, וגם בעל שמיעה מצויינת.
ואמרו שכל מה שהוא נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכול בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הניסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה לילה אחד על כל אבריה עד אור הבוקר.
בראשית החורף, כאשר לאיכרים היה חשוב מאוד לדעת אם ומתי מתקרב הגשם, היה מותח את קומתו ומכוון את אפרכסת אוזנו לצד מערב ועומד ומאזין רגעים ממושכים בקשב רב. ואם היה שומע את הרוח שורקת בחור של הניקבה העתיקה שתחת הגבעה שעליה עתידה היתה לקום הרצליה ג', גבעה הנמצאת מול הים, (כיום חותך כביש החוף את שיפוליה) – היה מבשר שבעוד יומיים יגיע הגשם. ומעולם לא טעה.
בקיאותו בנשים לא נמוגה עם השנים. "מדוע הן מתגאות עלינו כשאנחנו מזדקנים? אפשר לחשוב שרק אנחנו נחלשים! וכי מישהו יעיז להגיד שאצלן אין שום הבדל בין קוס צעיר לקוס זקן? קוס צעיר דומה לשני שזיפים ורודים ועסיסיים, קוס צעיר הוא מתנה מהטבע, פרי טרי, פרימו דה-פרימו! שפתיים יישק! – קוס זקן הוא כמו ממחטה משומשת שהתייבשה, שק... מה אני אומר שק? – שקיים, חורְג' [שקיים בערבית] של קמטים. איחס, בררה!"

המשך יבוא