מפלגה חדשה בישראל – "הימין החדש". יש משהו אירוני בשמה של המפלגה. לכאורה, היא מציעה משהו חדש, לעומת הימין הישן, השמרני, המסורתי, הקיים בחברה הישראלית מראשיתה, ועוד קודם לכן בתקופת היישוב.
ולא היא. יש בישראל ימין חדש, חדש באמת, והוא נמצא בליכוד. זהו ימין רדיקלי. ימין שהיפנה עורף לאידיאולוגיה של תנועת ז'בוטינסקי, לליכוד של בגין ושמיר. זהו ימין שמגלם ערכים הפוכים לאלה של הימין המסורתי בישראל.
איני מתכוון לסוגיות חוץ וביטחון. בסוגיות אלו הליכוד של היום התמתן והתמרכז, לעומת הליכוד של בגין ושמיר. אולם התנועה הרוויזיוניסטית, תנועת החירות והמפלגה הליברלית, הליכוד – היו תמיד תנועה ממלכתית וליברלית; תנועה שנשאה את דגל מדינת החוק, את דגל הממלכתיות, את דגל השיוויון בפני החוק, את דגל השירות הציבורי, את דגל עליונות המשפט, את דגל טוהר המידות וניקיון הכפיים, את דגל המנהיג כמשרת הציבור ומהווה דוגמה אישית לציבור. הליכוד של היום איבד את דרכו בפשיטת דרך ערכית ומוסרית, והוא מגלם את היפוכם המוחלט של ערכים אלה.
לא בכדי, נתניהו נוהג לומר, שמי שרוצה להבין את דרכו בקדנציה האחרונה, שיקרא את הספר "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל". זו התיאוריה המבזה את בגין, מנהיג שכראש ממשלה קיבל החלטות היסטוריות מרחיקות לכת (ושנויות במחלוקת) וכולן בוצעו בידי השירות הציבורי במלואן – כאיש חלש, שלא הנהיג אלא הונהג בידי "מדינת העומק" המופרכת, שכביכול היא השליט האמיתי במדינה. תאוריית הקונספירציה חסרת השחר הזאת, היא ההצדקה או התירוץ למרד שנתניהו מוביל נגד ישראל כמדינת חוק, שנועדה להעמיד אותו מעל החוק, לאפשר לו לעשות, גם לביתו, ככל העולה על רוחו, בטענה שבעצם היבחרו, הוא מגלם את רצון העם. זו היפוכה של דרכו של בגין, שראה עצמו כמשרת הציבור, הכפוף לחוק ומחויב לו.
וכך, יו"ר הקואליציה, ח"כ דודי אמסלם, נשלח לאיים ש"מאות אלפים ומיליונים" לא יקבלו החלטה של היועץ המשפטי להגיש כתב אישום נגד נתניהו. וכך, כפי שהוכיחה הכותרת הראשית של "ישראל היום", ראש הממשלה / הליכוד מאיימים על היועץ המשפטי. ושיאה של המהפכה נגד מדינת החוק היא חוק מגה-שחיתות המכונה "הצרפתי".
מכל החוקות של הדמוקרטיות בעולם, נתניהו מנסה ליישם כאן דווקא את הסעיף הבעייתי ביותר שמצא באחת החוקות, המעמיד את הנשיא מעל החוק. אולם בצרפת, החוק החמור הזה מאוזן בהגבלת שתי קדנציות לנשיא. ואילו נתניהו רץ לקדנציה החמישית, ומנסה להעמיד את עצמו מעל החוק.
ההסתה נגד משטרת ישראל, נגד המפכ"ל, ותאוריות הקונספירציה על "תפירת תיקים" בידי המשטרה, הפרקליטות, ובהמשך היועץ המשפטי ובתי המשפט, ככל שיתקדם התהליך, כשכל אלה מלווים בפולחן אישיות של המנהיג, הם ניגודה של השקפה דמוקרטית וממלכתית.
זו לא היתה מעולם דרכו של הליכוד. זו היפוכה המוחלט של דרכו של הליכוד.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. צרור הערות 2.1.19
* הימין החדש – מפלגתם של בנט ושקד נקראת "הימין החדש", אבל האמת היא שהימין החדש הוא המפלגה שהחליפה את הליכוד, וזרקה את ערכיו לפח האשפה של ההיסטוריה.
הליכוד כבר אינו קיים. הליכוד היה תנועה ממלכתית וליברלית. היום הליכוד שועבד לביביזם רדיקלי. זו לא מפלגה שיש לה מנהיג, אלא מנהיג שיש לו פלטפורמה לפולחן אישיות, והיום גם להגנה אישית על התנהלותו המסואבת והמושחתת במקרה הרע והפלילית במקרה העוד יותר רע. הגנה, במתכונת של "ההגנה הטובה ביותר היא התקפה" – התקפה על רשויות המדינה, על ישראל כמדינת חוק, על גורמי האכיפה ומערכת המשפט, על השירות הציבורי. כל אלה היו יסוד מוסד באידיאולוגיה של הליכוד, והיום הם היעד למלחמת קודש וחמת זעם של מפלגת נתניהו.
הליכוד לא הקצין מבחינה מדינית ביטחונית. בנושאים הללו הליכוד דווקא התמתן והתמרכז מאז ימי בגין ושמיר. אולם בכל מה שקשור לאופייה של המדינה ואופי המשטר, הוא אימץ גישה הפוכה לדרכו המסורתית של הליכוד. גישה המהווה איום על ישראל כמדינת חוק, שהכול שווים בה בפני החוק.
דרושה: תנועה לאומית ממלכתית, שתמשוך את קולות הליכודניקים הנאמנים לדרכה ההיסטורית של מפלגתם.

* נטל ושמו ציפי לבני – ציפי לבני שגדלה בבית"ר ובליכוד ונכנסה לפוליטיקה כדי להילחם בהסכמי אוסלו, הפכה בשנים האחרונות לסמן ה"שמאלי" הקיצוני במחנ"צ. היא הובילה להקצנה יונית בעמדות המדיניות. היא הובילה את מסע הצלב הברוטלי נגד חוק הלאום, תוך שימוש בסיסמאות פוסט ציוניות, למרות שהיא אישית היתה שותפה לניסוחו הראשוני, מרחיק הלכת, והיא זו שהיתה אמורה להוביל אותו, לפני 9 שנים.
בכל מפלגה שבה שהתה היא היתה גורם פלגני, מפצל ובלתי חברי. טוב עשה אבי גבאי כשהחליט להיפרד ממנה (ומהתנועה הפיקטיבית שלה). אני מקווה שזה צעד ראשון לקראת חזרתה של מפלגת העבודה לדרכה של תנועת העבודה, ממנה כל כך התרחקה.
מן הראוי שציפי לבני תעמוד עם תנועתה בפני משפט הבוחר, אך היא לבטח תחפש ברית חדשה לרוץ איתה. אידיאולוגית, המפלגה המתאימה לה היא מר"צ. עם זאת, אתקשה להבין את מר"צ אם תכניס לתוכה גורם פלגני, שספק אם הוא בעל ערך אלקטורלי.

* אנחנו לפני אני – "אנחנו לפני אני" – זו כותרת ספרו של גל הירש. עוד לפני שקראתי מילה בספר – כבר מצא חן בעיניי. אני שמח שזה כרטיס הביקור של הירש, ומקווה שהוא מעבר לסיסמה. משב רוח מרענן בעידן נתניהו.

* השקעת עתק במגזר הערבי – על אף התנגדותי העזה לנתניהו וחרף העובדה שאנו בתקופת בחירות, אני רואה לנכון, כדרכי, לשבח אותו ואת הממשלה על מה שהם ראויים לשבח. במקרה זה, אצטט את מירב ארלוזורוב, כלכלנית ובעלת טור ב"דה-מרקר", שאף היא אינה מתומכיו, בנושא עליו שיבחתי אותו פעמים אחדות בעבר: "הישג קריטי וראוי לשבח הוא עמידתו האיתנה, מול אופוזיציה ימנית כוחנית, על הגדלת השקעות בחברה הערבית – שלוש תוכניות כלכליות עצומות לחברה הערבית, לחברה הבדואית בנגב ולחברה הדרוזית, אושרו בתקופתו.
עבור ראש ממשלה שנבחר בזכות ההסתה שלו נגד האזרחים הערביים ('הם נוהרים באוטובוסים') חייבים לומר את האמת: לא היה אף ראש ממשלה בהיסטוריה שעשה כל-כך הרבה עבור הערבים, והשקיע בהם כל כך הרבה כסף."
אמת ויציב. ואציין עוד, שעם המשרדים הבולטים בפועלם לקידום החברה הערבית, נמנים משרד החינוך ומשרד המשפטים, שבראשם עמדו שרים מהבית היהודי (כעת מ"הימין החדש").
איך העובדה הזאת מתיישבת עם חוק הלאום? אין שום סתירה. אפשר להפלות ערבים עם ובלי חוק הלאום, אפשר לסייע לערבים ולתמוך בהם עם ובלי חוק הלאום ואפשר לנקוט העדפה מתקנת עם ובלי חוק הלאום.
חוק הלאום כלל אינו נוגע לערבים, ובוודאי שאינו פוגע בזכויותיהם. חוק הלאום עוסק בהגדרה הלאומית של מדינת ישראל.
אגב, הציטוט המדויק מדברי הבלע של נתניהו ביום הבחירות הקודמות אינו "נוהרים" כי אם "נעים" (לא שזה משנה במשהו, זולת נטייתי, האובססיבית-משהו, לדיוק ולפרטי טריוויה).

* יהודי מחמד – מי יהיה יהודי המחמד של הרשימה המשותפת במקום דב חנין?

* הסברה במיטבה – כאשר שרת ההסברה הירדנית דורכת על דגל ישראל, היא מסבירה מהו השלום בעבור הערבים.

* כשעמוס עוז קרא להקמת ממשלת אחדות – רבות סופר בימים האחרונים על עמוס עוז, הדובר הרהוט ואיש הרוח המובהק של מחנה השמאל הציוני. פרשה אחת, שבה הפתיע עמוס עוז באופן מעורבותו הפוליטית, נשכחה. הבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 הסתיימו בתיקו בין הליכוד בראשות שמיר למערך בראשות פרס ובין הגושים. המצב הכלכלי והביטחוני ותוצאות הבחירות חייבו הקמת ממשלת אחדות לאומית. ואכן, ממשלה כזאת קמה, ממשלת הרוטציה. בין הדוחפים להקמתה, בלטו הנשיא הרצוג שהטיל את כל כובד משקלו על הקמת הממשלה, ואריק שרון ויצחק רבין שרקמו את העסקה מאחורי הקלעים.
אבל אי אפשר להמעיט מתפקידם המרכזי במהלך, של הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע וס. יזהר, שפירסמו גילוי דעת שקרא למערך לגלות אחריות לאומית ולהקים ממשלת אחדות. גילוי הדעת הפתיע מאוד, כיוון שהסופרים הללו היו "האדמו"רים" של המחנה היוני במפלגת העבודה ובמערך, שהתנגד בתוקף למהלך. יש לזכור, שהקמת ממשלת האחדות גרמה לפירוק המערך ולפרישת מפ"ם (שלימים הייתה שותפה להקמת מר"צ), ולפרישתו של יוסי שריד, אחד הח"כים הבולטים במפלגת העבודה, ממפלגתו ולהצטרפותו לר"צ.
גילוי הדעת של שלושת הסופרים היה סוג של הכשר רבני, של מועצת גדולי התורה, שיצר את הלגיטימציה להקמת ממשלת האחדות, שאכן היתה חיונית מאוד מבחינה לאומית.
מי שהיטיב לנסח את ההגדרה הקולעת לצורך הזה, לא היו שלושת הסופרים, גאוני הניסוח, אלא דווקא יצחק רבין שמעולם לא התיימר להיות אינטלקטואל. בנאום נרגש במרכז מפלגת העבודה הוא טבע את הסיסמה: "אין לנו מדינה סְפֵּר."

* מהותה של חלוציות – מתוך כתבתה של דניאלה פרל ב"שישי בגולן" על מושב שעל: "... זו היתה תקופה קשה ביותר. הנקודה הזמנית לא היתה מאורגנת מבחינת התיישבות. המים הספיקו בקושי, לא היו חיי תרבות והגברים עבדו משלוש לפנות בוקר ועד שבע בערב וגם אז, נאלצו להמשיך לעבוד ולבצע שמירות. הצבא הביא מדי פעם מים והיה גנרטור שהיה לרוב מתקלקל והורס את מכשירי החשמל. כל המשפחה התגוררה באשקובית בגודל של 17 מ"ר. החוק הישראלי טרם הוחל בגולן, לא היו בכלל מוסדות בגולן והם נאלצו להגיע לטבריה לכל סידור קטן או גדול. רק בשנת 1981, לאחר שהחוק הישראלי הוחל על הגולן, היה יותר קל. למרות כל הקושי, אפשר לומר שהמשימה בוצעה ושעל קמה לתפארת ומונה כיום 90 משפחות. הילדים חוזרים ובהחלט היה שווה." אמת ויציב – בהחלט היה שווה. זו מהותה של חלוציות. (אגב, על אורטל, שקמה שלוש שנים מאוחר יותר, אי אפשר לכתוב את המשפט "לא היו חיי תרבות". להיפך!)

הידעתם? – בווינה יש מיזם של דיור ציבורי ע"ש הרצל!

* פרספקטיבה – כשמדברים על שנות העשרים, הכוונה היא לשנה הבאה או לעליה השלישית?

* ביד הלשון: נצח שנמשך שבועיים – מתוך מאמרו השבועי של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "ההבדל בין חודשיים וחצי עד שלושה הוא, כמו שאמר שלום חנוך, נצח שנמשך שבועיים." הציטוט הוא מתוך שירו של חנוך "ככה וככה" (לא מן המובחרים בשיריו, לטעמי).
במקום אחר במאמר, חזר סגל לחנוך, הפעם בפרפרזה: "הציבור מנומנם, ולכן הציבור ישלם?" זו פרפרזה לשורה "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם," משירו של חנוך "מחכים למשיח".
אורי הייטנר