פרק שישי
סוף הידידות עם טשרניחובסקי
דודי ההולל אלכס היה גם חבר של המשורר ד"ר שאול טשרניחובסקי.
כך על כל פנים סיפר לנו דודי.
אצל סבי בבית נמצאה גלויית-דואר ישנה ששלח להוריו מאחד ממסעותיו ועליה מתנוססת לתפארה חתימת המשורר: "ד"ר טשרניחובסקי", ותוספת בכתב-ידו של דודי: "הרי לכם כרטיס בחתימת ידו של טשרניחובסקי!"
על אודות ד"ר טשרניחובסקי, ששימש בתל-אביב בתור רופא-ילדים מטעם העיריה, סיפר אלכס שהמשורר אהב ילדים אבל עוד יותר אהב לדבר עם האימהות הצעירות שלהם. יום אחד בא דודי למרפאה של ידידו וראה ילד בוכה בשקט בחדר-הקבלה. דודי שאל מה קרה והילד גימגם וענה שהרופא מדבר כבר חצי שעה עם אימו (של הילד) בחדר בפנים, ואותו, עם כאב-הבטן, שכחו. דודי הקיש קלות על דלתו של הרופא, וכאשר נכנס ראה את טשרניחובסקי עומד שקוע בקריאת שיר חדש, כניראה ארוך מאוד, והאם הצעירה (שהכירה את דודי) נבוכה מפני שאינה יודעת כיצד להפסיק את המשורר הנכבד ולהזכיר לו את החולה הקטן שנישאר לחכות בחוץ וגם אינה יודעת עברית.
דודי ניגש אל ידידו ולחש על אוזנו בעדינות שהגיעה השעה לחדול מקריאה ולהזמין את הילד לבדיקה, וכך אמנם היה.
לאישה קראו לוצי ולבן המגמגם היינץ-משה.
שירים רבים של טשרניחובסקי ידע דודי בעל-פה, והיה מדקלם אותם ברגש רב וגם מצטט מהם בשעת שיחה. בזכותם נחשב במושבה לאדם משכיל, וגם קצת משורר בעצמו.
לשמועה שהוא כותב שירים גרמה התפארותו. לא פעם, כאשר היה מדקלם שיר של טשרניחובסקי, היה מעיר ששורה זו או זו היתה שונה במקור והוא תיקן אותה לבקשת ידידו. על שורות אחרות רמז שחיבר אותן והירשה לטשרניחובסקי להשתמש בהן.
דבריו עשו רושם על הבחורות במושבה. הן העריצו את דודי. אחדות מהן התאהבו בו בזכות סיפוריו על השעות שבהן טייל עם טשרניחובסקי ברחובות תל-אביב לאחר ששניהם חיסלו מנה גדושה של נקניקיות ובירה במסעדה של "אס" ברחוב נחלת-בנימין.
יום אחד התכסתה המושבה במודעות שבישרו על "נשף ספרותי" גדול שייערך לכבוד המשורר שאול טשרניחובסקי, ובהשתתפותו.
לא היה אחד שלא בישר לדודי על ההזדמנות שנפלה לידו לארח את ידידו. סבתי התנדבה להכין למשורר הדגול קבלת פנים ביתית לאחר הנשף, והתכוונה להכין לשם כך לביבות על פי המתכון ששמעה שהמשורר אוהב במיוחד ואף כתב עליהן בספרו. היא ביקשה מדודי להודיע על כך מראש לטשרניחובסקי, כדי שלא יחטפו אותו לקבלת פנים בבית אחר.
למרבה הפלא, היחיד שלא התלהב מהכבוד שנפל בחלקה של מושבתנו היה דודי אלכס. ככל שהתקרב מועד הנשף הספרותי, כן הלכו פניו וקדרו, כאילו משהו מציק לו ואוכל אותו מבפנים.
"אתה חולה?" שאלה אותו בדאגה רבה אימו, היא סבתי.
"לא, לא!" אבל מדבריו היה אפשר להבין שהוא מסתיר אולי מחלה קשה.
ואכן, בערב, שעה לפני תחילת הנשף הספרותי, נתקף דודי בכאב בטן שגרם לו להתפתל, להיאנח ולהתקפל, והוא הודיע שלא יוכל לצאת מן הבית.
כאבי-בטן פתרו לא פעם בעיות קשות לדודי אלכס וחילצו אותו ממצבים מביכים. ערב אחד הכריחה אותו בחורה, שאותה לא אהב, ללוותה עד לחדרה, והציעה לו להיכנס אליה לשתות כוס תה. דודי לא ידע כיצד להיפטר ממנה מבלי להעליב אותה, ולכן תפס את בטנו, התחיל להתפתל בכאבים, אמר לה שכניראה יש לו קלקול קיבה חמור, וברח ממנה.
אבל הפעם התעקש סבא על כך שדודי יבוא עם כל המשפחה לנשף הספרותי.
"הכבוד של המשפחה מחייב זאת," אמר סבא. "למשורר גדול מצדיעים אפילו חיילים ההולכים למות במלחמה!" והוא דיקלם ברגש את שירת הלוחמים של לאיוש קושוט, שגלו מארצם לאחר כישלון המרד ההונגרי בקיסרות ההבסבורגית, ואהבת-החופש שלהם השפיעה על סבא לעלות לארץ-ישראל: "שתי ידיי אושיט ברטט / ואחבקך, הוי, אדמתי, / כבן בחיק אימו יבכה לו / גשם דמעותיי ארעיפה. / לארץ נוכריה אדוד לי / הרחק מיני גבולות מולדת, / קומץ עפרך אטול לי / שים למראשותיי בקבר / תחת גל-עפר גם שמה / מדיארי אשאר לנצח!"
כאשר נכנסו בני-משפחתי לאולם הגדול של "בית האיכר" כבר עמד על הבמה טשרניחובסקי, נשען על מקלו, וקרא ברגש שיר שלו, בעברית מדוייקת, ובמיבטא של עולה חדש מרוסיה.
אור החשמל היה אז הרבה יותר חלש מאשר בימינו. דודי נופף בידו שלום למשורר בתנועה קצת חלושה ומהססת, אבל טשרניחובסקי היה כה שקוע בקריאה שלא שם לב אליה.
לאחר שהסתיימה ההופעה, וכולם דיברו בשבחו של האורח, דחף סבא כמעט בכוח את דודי לעברו של המשורר, וכשהגיעו אליו, אמר: "אדון טשרניחובסקי, אני גאה להיות אביו של אלכסנדר [וכאן אמר את שם המשפחה שלנו], ידידך הצעיר, העוזר לך בכתיבת שיריך!"
"מה?" אמר טשרניחובסקי, "מי?"
"בני, אלכס," התפלא סבא.
"אדוני," רטט שפמו הפרוע של המשורר הגדול, הוא כבר היה נרגז כהוגן מההפרעה שנגרמה בגלל הפרה הטראנסילוואנית של יוסקה-דרעק, "אני לא מכיר אותך ולא את הבן שלך ודע לך שאף אחד, אף אחד לא עזר, לא עוזר ולא יעזור לדוקטור טשרניחובסקי לכתוב את שיריו!"
ופתאום הבזיק ניצוץ של היזכרות בעיני המשורר, תלתליו האפורים הזדקרו, אבל במקום להושיט יד לדודי ולהודות בטעותו, הרים עליו מקל והתחיל להכות אותו ולצעוק: "זה אתה!? אתה הז'וליק שמפיץ עליי שמועה שאני מושיב את האימהות הצעירות על הברכיים בקבינט ומלמד אותן איך להשתמש בטרמומטר," וכאן כמעט נחנק מרוב כעס במיבטא רוסי, "בטרמומטר! – ושאני משאיר את הילדים לחכות בחוץ? בחדר-ההמתנה!? אני אראה לך סאברע חצוף חסר-דעת מופקר-לשון שכמוך רכלכלכן-מדיציני פר-אכסלאנס פסקונדיאק – חמור-גרם!"
סבא לא התעצל והרים גם הוא את מקלו על אלכס, כמו שהיה ודאי מרים את שוטו על האיכרים הנירפים בשנת השמיטה השנייה לייסוד המושבה, אלא שדודי כבר נמלט החוצה כשהוא מלווה בקולות של צחוק ולעג מצד הקהל.
כך הסתיימה עוד בטרם החלה פרשת הידידות של דודי עם טשרניחובסקי.
שנים עברו. המשורר מת. סבא מת. האנשים שהיו ב"נשף הספרותי" הלכו גם הם לעולמם. דודי האריך ימים וכשהיו באים אליו בטענות על הגזמותיו היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר כי מאחורי כל מעשה זיוף מוצלח עומדת אמת גדולה. וככל שהלך ונשכח אותו ערב אומלל כן הירבה לספר את סיפור ידידותו המופלאה עם המשורר, סיפר לבניו, סיפר לנכדיו, עכשיו גם ניניו יודעים את הסיפור שעובר במשפחתנו מדור לדור.
דודי נחשב לאדם משכיל ולמומחה גדול בחקלאות ובמיוחד בפרדסנות. אצלנו במושבה היה הבדל עצום בין פרדסן לפרדסנט.
פרדסן היה איכר ותיק בארץ, שעברו עליו ועל משפחתו כל התלאות עד שנטעו את הפרדס ולמדו את העבודה בו.
פרדסנט היה יהודי שעלה מלודז' או מביאליסטוק וקנה פרדס נטוע והוא ומשפחתו התפרנסו ממנו מבלי שהוא-עצמו הבין דבר בחקלאות ובפרדסנות.
[אזהרה: כל המסופר כאן על טשרניחובסקי מצוץ מן הדימיון בלבד ואין לו שום קשר לאמת].
המשך יבוא