"ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדיי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי יום במיטה, אלא כדי לבוא אליי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי היום שלו שהיו רוויים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדיי... אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהיתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאימא.
"אחר כך סיפר לי בלחש, מה עשו לו ולאחיו דוד נערי רחוב באודסה ומה עשו לו נערים גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה וגם הנערות השתתפו, ולמחרת כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הבריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע חצר בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך והמורים, מצדם, ראו ושתקו או אולי צחקו גם הם.
"ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותיי (כי לא היה רגיל ללטף) אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, 'ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד'.
"ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותיי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו לילה ולא אחריו, אף לא במות אימי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד שמאל שלי ראתה."

הסיפור הזה, על ליל כ"ט בנובמבר, הוא בעיניי הקטע היפה והמרגש ביותר בספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" – פסגת יצירתו ובעיניי אחת הפסגות של הספרות העברית לתולדותיה.
עשרות פעמים קראתי את הטקסט הזה, בהרצאות רבות שנשאתי, ותמיד שערותיי סומרות ועורי מצטמרר מהתרגשות, כאילו קראתי אותו זה עתה בפעם הראשונה.
מעבר ליופיו של התיאור המרגש, אני רואה בו מפתח להבנת השקפת עולמו הציונית של עמוס עוז.
עמוס עוז נהג לומר, שהציונות היא שם משפחה, ובמשפחה הזאת ישנם שמות פרטיים רבים. אני מסכים אתו. עמוס עוז היה ציוני בלב ובנפש, ודגל בכל ישותו במדינת לאום יהודית ריבונית בטוחה בארץ ישראל. אולם מה היתה הציונות שלו? מה הוא השם הפרטי של הציונות העמוס עוזית?
את הטקסט הפותח את המאמר הזה, אני נוהג לקרוא בהרצאות ושיחות שכותרתן: הציונות – מקלט או ייעוד? אני מבחין בשיחה זו בין שתי גישות לציונות. על פי גישה אחת, הציונות היא הכרח להבטחת שלומם של היהודים, באמצעות מדינה יהודית ריבונית חזקה, כלקח מן הגולה, מן הרדיפות והפוגרומים ובעיקר מן השואה. מכאן שמדינת ישראל נועדה לספק מקלט בטוח ליהודים – זה תפקידה. הגישה הזאת היא "הציונות הקטסטרופלית", ציונות כלקח מן הקטסטרופה שחווה העם היהודי וכדי למנוע קטסטרופה עתידית. על פי הגישה האחרת, הציונות היא תנועה שייעודה הוא הגשמת חלום הדורות לגאולה לאומית של העם היהודי ולמימוש זכותו על ארץ ישראל במדינת לאום יהודית ריבונית.
אין בהכרח סתירה בין שתי הגישות, אך אלו גישות שונות. ניתן לנקוט בשתי הגישות ואפשר לשלב ביניהם במינונים אלה או אחרים. יצחק טבנקין, מנהיגה ההיסטורי של תנועת הקיבוץ המאוחד, היה ציוני קטסטרופלי מובהק, שהיה משוכנע שהעם היהודי בגולה, כולל בארה"ב, צפוי לקטסטרופה בעתיד הקרוב. הוא גם היה משוכנע שמדינת ישראל נמצאת כל העת במאבק קיומי בתוך ים עוין השואף להשמידה ולכן היא מחויבת לאקטיביזם ביטחוני מתמיד. ועם זאת, הוא היה בראש ובראשונה ציוני ייעודי, גאולי, שהאמין בזכותנו ההיסטורית על כל שעל בארץ ישראל וחובתנו לממש אותה בהתיישבות קיבוצית. גם בגין שילב בין שני סוגי הציונות.
הדברים שאמר לעמוס עוז הילד אביו, באירוע המכונן בליל כ"ט בנובמבר 1947, ביטאו מסר של ציונות קטסטרופלית. מדינת ישראל קיימת כדי שבריונים לא יתנכלו עוד ליהודים, בני דורו של עמוס והדורות הבאים, כפי שהתנכלו לו ולאביו בגולה. הוא לא דיבר על השואה, כי משפחתו עלתה לארץ לפני השואה, אך השואה נוכחת היטב בדבריו. אין בדבריו דבר וחצי דבר של חזון לאומי גאולתי, מן הסוג שעליו נהג לדבר בן גוריון או מן הסוג שעליו מדברים תלמידי הרב קוק.
אביו של עמוס עוז היה איש הימין הרוויזיוניסטי. עמוס עוז היה איש השמאל הסוציאליסטי. אביו היה נץ. הוא היה יונה. אך המסר הקטסטרופלי שהעביר לו אביו בליל כ"ט בנובמבר חילחל לדמו, ועיצב את השקפת עולמו הציונית, שבה דגל עד יומו האחרון. בציונות כייעוד, הן בנוסח הרב קוק והן בנוסח בן גוריון, הוא ראה משיחיות שקר מסוכנת.
הציונות הקטסטרופלית עשויה להביא את הדוגל בה לעמדה פוליטית ניצית או לעמדה פוליטית יונית. היא יכולה להביא לאקטיביזם ביטחוני ולתביעה חסרת פשרות לגבולות בני הגנה, להרתעה גרעינית וכד'.
הציונות הקטסטרופלית של עמוס עוז היתה יונית. ציונות המבוססת רק על הקטסטרופה היא ציונות רזה, מינימליסטית, שרק צרכי ביטחון מרחיבים אותה. הציונות הרזה של עמוס עוז, התבטאה בהשקפה המצדיקה כל מה שמבטיח בעיניו את הקיום, אך שוללת כל מה שמעבר לכך.
בוויכוחיו הרבים עם הערבים ועם השמאל הרדיקלי בארץ ובעולם, הוא הגן בעוז על פעולותיה של ישראל במלחמת השחרור, ולא נבהל מסיפורי ה"נכבה". הוא דימה את היהודים והערבים בא"י בתש"ח לשני טובעים בים סוער האחוזים זה בזה, והדרך היחידה של כל צד להרים את ראשו מעל המים היא באמצעות היאחזות בכתפי חברו והטבעתו. מלחמת השחרור הייתה מלחמת הישרדות, מלחמה על עצם הקיום, על עצם היכולת לנשום אוויר, ולכן מעשיה היו הכרחיים.
אולם מרגע שיש ליהודים מדינה משלהם ומקום להניח בו את כף רגלם, עליהם להסתפק בקיים ואין כל הצדקה לכל מה שמעבר לכך. הוא ראה במלחמת ששת הימים מלחמת מגן צודקת, אך התנגד בתוקף לכל נוכחות ישראלית מעבר לקווי 4.6.67, כיוון שאינה הכרח קיומי ולכן היא "כיבוש" והיא לא מוסרית והיא משחיתה. הוא יכול היה לקבל, גם אם לא להסכים, לטיעונים ביטחוניים בעד ישיבה בשטחים, והסביר אותם כפחדים שניתן להבין אותם, אך ניתן להפיג אותם בסידורי ביטחון שונים. לעומת זאת, כל דיבור על מימוש זכותנו על הארץ וזיקתנו אליה, הוא גינה והוקיע. כך, מיד לאחר מלחמת ששת הימים וכך עד מותו.
בסרט "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים", נשמע עמוס עוז אומר, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שהוא מוכן להקריב את חייו וחיי חבריו כדי להבטיח את הקיום, אבל הכותל המערבי אינו שווה ציפורן של חייל אחד והוא היה מוכן לפוצץ את הכותל אילו היה בכך כדי להציל את חייו של חייל אחד. ואולי המשפט הזה הוא תמצית השקפתו הפוליטית.
אין זה פלא, שמי שזו גישתו, יצא נגד שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", שבו הוא ראה המנון של המשיחיות שממנה הוא סלד. במיוחד הוא יצא נגד שורות כ"כיכר השוק ריקה". וכך הוא כתב: "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן."
מתמיה שדווקא סופר, המבין את חירות המשורר, התייחס לשורה הפואטית, שביטאה את הכאב על ירושלים המחולקת, ועל כך שכף רגלו של יהודי אינה יכולה לדרוך בעיר העתיקה, כאילו היתה דו"ח דמוגרפי. נעמי שמר הביעה אמת רוחנית, לא דמוגרפית, כפי שהשורה "איכה יבשו בורות המים" לא היתה דו"ח הידרולוגי, אלא קינה רוחנית.
נעמי שמר הגיבה על דבריו בחריפות, בסרט "אל בורות המים": "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז. ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה.' זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי... ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה."
הקטע מן הסרט, שבו היא אמרה את הדברים, הוקרן בעצרת המונים בגני יהושע במלאת שלושים לפטירתה של נעמי שמר, ששודר בערוצי הטלוויזיה והרדיו. עוז לא התאפק, ואמר למחרת: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים וייתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי היתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"
היתה זו אמירה דמגוגית מכמה טעמים. ראשית, כיכר "פיקדילי" אינה חסומה בפני יהודים. שנית, היא לא בארץ ישראל, ונעמי שמר דיברה על א"י כשהיא ריקה מיהודים. עוז ניסה לצייר מצג שווא, כאילו המחלוקת היא על גזענות. כאילו ההבדל בין כיכר השוק בירושלים (אגב, אין כיכר כזאת) לכיכר פיקדילי, הוא שבירושלים הגויים הם ערבים. אך הוא ידע שאין זו אמת. המחלוקת בינו לבין נעמי שמר הוא רוחני, מחלוקת בין ציונות קטסטרופלית רזה, לבין ציונות ייעודית, גאולתית עשירה.
את יחסו של עוז לירושלים, העיר שבה גדל, הוא ביטא בספרו "כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית": "ירושלים די מפחידה אותי. זאת אבן שואבת לכל כוחות הטירוף של היהודים, והמוסלמים, והנוצרים... ירושלים היא מקום מסוכן מאוד, כי היא שואבת אליה את כל הדחפים הכי קיצוניים בטבע האדם. היא עיר של הקצנה. באמת עיר של הקצנה. עיר טוטלית. בשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחיות בה... הרעלת ההיסטוריה בירושלים הולכת ונעשית יותר חריפה ויותר ברורה. העיר סובלת ממינון יתר של היסטוריה... ירושלים כעת היא לא מקום לבני אדם."
כל מה שמעבר לעצם הקיום הלאומי וההגנה מפני קטסטרופה ובעיקר כל מה שנוגע לזכויות היסטוריות, הוא בעיניו הרעלה.
עוז התנגד גם להתיישבות בגולן ולכל ההתיישבות מעבר לקו הירוק. במסגרת מחקר שאני עורך, עברתי על כל הפרוטוקולים של מוסדות תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, שאליה השתייכה קבוצתו חולדה, ועל כל ביטאוניה, בשנתיים שלאחר מלחמת ששת הימים. לא מצאתי כל מחלוקת, כל ויכוח על ההתיישבות בגולן. החריג היחיד היה עמוס עוז הצעיר, שבמאמר ל"איגרת" – ביטאון התנועה, מחה בעיקר על כך שאין כל דיון רעיוני סביב השאלה, אלא פועלים בשיטת "נעשה ונשמע", והוסיף שהוא יודע שהוא יהיה בעמדת מיעוט, אך הוא מצפה שלפחות יתקיים דיון. הוא התנגד להתיישבות בגולן, התנגד לחוק הגולן ותמך בנסיגה מהגולן.
אולם ככל שנתקל בהתנגדות לקיומה של ישראל או בהטלת ספק בצדקת הציונות, הוא לחם כארי על הגנת הציונות, והיה מטובי המסבירים של ישראל והציונות. בספרו "למרגלות הר געש" תיאר את הרצאותיו באוניברסיטאות בגרמניה מול סטודנטים רדיקליים אנטי ציוניים וכיצד הדף בעוז את ביקורתם.
עמוס עוז היה אחד הסופרים האהובים עליי. אני אוהב מאוד את מרבית ספריו. אני מתנגד בחריפות לעמדותיו הפוליטיות. הציונות שלי שונה מאוד מהציונות שלו.
אך כפי שהוא אמר, הציונות היא שם משפחה. משפחת הציונות על כל גווניה וכל שמותיה הפרטיים יכולה להתגאות באחד מטובי בניה, שיצירתו הספרותית היא תרומה אדירה לתחיה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל, והיא תישאר לדורות רבים.
אורי הייטנר

[אהוד: לצערי לא השתחררתי במשך השנים מן התחושה שכמעט כל דבר חדש שאומר עמוס עוז אינו נכון וכמעט כל דבר נכון שאומר עמוס עוז אינו חדש.
זאת ועוד, המשפחה שלי עלתה ארצה מהונגריה בשנת 1886 כדי לייסד מושבה עברית בארץ-ישראל – מבלי שאיש רדף אותם או הציק להם ופשט את מכנסיהם].

2. צרור הערות 6.1.19
* חוק הלאום בבית המשפט העליון – חוק הלאום עומד להידון בבית המשפט העליון, בעקבות גל של עתירות נגדו.
אני תומך בחוק הלאום בכל מאודי, ומצוי במחלוקת עמוקה עם מתנגדיו. המקום שבו ראוי לנהל את המחלוקת, אינו בית המשפט, אלא הכנסת, התקשורת, השיח הציבורי.
בית המשפט רשאי לדון בחוקים ואף לפסול חוקים, כאשר הם פוגעים בזכויות האזרח באופן משמעותי. במקרה זה, אין שום פגיעה בזכויות האדם והאזרח. החוק כלל אינו נוגע לזכויות האדם והאזרח, אלא להגדרה הקולקטיבית של הזהות הלאומית של מדינת ישראל. ולכן, אין מקום לדיון על החוק הזה בבית המשפט.
כיוון שמדובר בחוק יסוד – קל וחומר שאין מקום לדון בו בבית המשפט. פסילת חוק יסוד היא נשק יום הדין של בית המשפט; רק במקרים של פגיעה קיצונית ביותר בזכויות האזרח. למשל, חוק יסוד שישלול את זכות הבחירה בישראל מערבים, מחרדים או ממתנחלים הוא חוק בלתי חוקתי, שחותר תחת יסודות הדמוקרטיה הישראלית, וראוי להיפסל. אפילו גדול השקרנים לא יטען שחוק הלאום מתקרב כהוא זה לדוגמה שנתתי.
מן הראוי היה שהעתירות נגד חוק הלאום תיפסלנה על הסף. ההחלטה לדון עליהם היא טעות חמורה. עם זאת, משהוחלט לקיים את הדיון, טוב עשתה נשיאת בית המשפט כשקבעה הרכב של 11 שופטים, ללמדך שדיון על חוק יסוד הוא מקרה מיוחד וחריג, שאי אפשר לדון עליו בהרכב רגיל. אולי נכון היה לקבוע שהדיון הזה יהיה בהרכב של כל שופטי בית המשפט העליון.
התחזית שלי – בית המשפט לא יפסול את חוק הלאום. רמת ביטחוני בתחזית הזאת היא 99%.
ומעבר להתנגדותי העקרונית לדיון, צר לי שבית המשפט העליון שוב פוגע בעצמו ובמעמדו, ומספק תחמושת לאויבי מדינת החוק ולטיעוניהם הדמגוגיים. הרי ברור שהעובדה שבית המשפט החליט לדון בחוק הלאום, מוכיחה שלא היה כלום ואין כלום, וששני הססמולנים אלשייך ומנדלבליט תפרו תיק נגד נתניהו...

* מהפיכה שלטונית נגד מדינת החוק – פרסמתי ב"ישראל היום" מאמר שכותרתו "הימין החדש באמת", ובו תיארתי איך הליכוד, שהאידיאולוגיה שלו מאז הקמת הזרם הרוויזיוניסטי בציונות היתה של ממלכתיות, מדינת חוק, דמוקרטיה של איזונים ובלמים, יחס של כבוד לבית המשפט, כיבוד השירות הציבורי וכד' – בעט במורשתו, והפך למפלגה רדיקלית שמנסה לבצע מהפיכה שלטונית נגד ישראל כמדינת חוק, באמצעות העמדת בנימין נתניהו מעל החוק, בהיותו מייצג "רצון העם". במאמר הזכרתי את אחד האידיאולוגים של הדרך הזו, ארז תדמור, שהוא גם ממנסחי תאוריות הקונספירציה המטורללות, על "מדינת העומק", כלומר "השלטון האמיתי" במדינה, שהוא התאגדות של המשטרה, השב"כ, הפרקליטות, בתי המשפט, ביקורת המדינה, "התקשורת", האקדמיה וכו' – שחברו יחדיו לתפור תיקים נגד נתניהו, המאיים על שלטונם הדיקטטורי, כדי להדיח אותו.
למחרת, פירסם תדמור מאמר תגובה ב"ישראל היום", שבו הצדיק את התאוריה.
ביום שלמחרת התקשרו אלי מרדיו "גלי ישראל" וביקשו לראיין אותי על המאמר. הסכמתי ברצון להתראיין. הם רק שכחו לספר לי, שאין המדובר בראיון אלא בעימות, ושהעימות הוא עם המראיין עצמו. ושהמראיין עצמו הוא ארז תדמור.
לא, איני חושב שעשו לי "אמבוש". לדעתי מדובר בטעות בתום לב, והם גם התנצלו. ובכל מקרה, אילו ידעתי במה המדובר, הייתי מסכים לעימות הזה. עם זאת, לא היה לי נוח להיקלע בלי דעת ובלי הכנה לתוך אותו עימות.
זה לא היה עימות ממש, אלא דו-שיח של חרשים. וכשאני כותב זאת, כוונתי ששני הצדדים בוויכוח ניהלו דו-שיח של חרשים. גם אני. אני יכול לנהל דיון מכובד עם אנשים שעמדתם הפוכה משלי ב-180 מעלות. אני יכול להתווכח בכבוד, ועשיתי זאת פעמים רבות, עם מי שתומכים (לא נשארו רבים כאלה...) בנסיגה מהגולן. אני יכול להתווכח עם פוסט ציונים. אני יכול להתווכח עם אנטי ישראלים.
איך אני יכול להתווכח עם תאוריות קונספירציה מטורללות? איך אני יכול להתווכח, למשל, עם מכחישי רצח רבין, אלה שיש להם "אלפי הוכחות" שהשב"כ רצח את רבין? כך איני יכול להתווכח עם מי שטוענים שכל מערכת אכיפת החוק, המושחתת והרקובה, קשרה קשר להפלת ראש הממשלה באמצעות תפירת תיקים. איך אפשר בכלל להתחיל להתווכח עם "דעה" כזאת?
אז זה לא היה דיון. סתם צעקנו זה על זה.
בכל זאת אתאר משהו מן העימות. אחרי שתיאר כמה המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מושחתים, עבריינים ורקובים, תדמור אמר שהשלטון שלהם דיקטטורי, כי עובדה, אף אחד אינו מפקח עליהם. והוא שאל אותי: "מי מפקח על המשטרה? מי מפקח על הפרקליטות?"
השבתי לו שמח"ש מפקחת על המשטרה ונציב תלונות הפרקליטות – על הפרקליטות.
ותגובתו: "מח"ש? זאת בדיחה. נציבות הפרקליטות? זאת בדיחה." וסיפר שמישהו ממח"ש פעם אמר ככה, ומישהו מהנציבות פעם עשה אחרת. ובקיצור – ברור שגם מח"ש וגם הנציבות הם חלק מאותה "מדינת עומק". ואם תקום יחידת ביקורת על מח"ש, נציבות ביקורת על נציבות ביקורת הפרקליטות, ומבקר למבקר המדינה – גם הם יהיו פקידונים שלא נבחרו וחלק ממדינת העומק. אין לזה סוף.
מה המשמעות? הם חותרים למדינה שבה השליט עומד מעל החוק, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אסור לבקר אותו, אסור לחקור אותו, אסור לשפוט אותו, כי כל מערכות הביקורת, החקירה והשיפוט הם פקידים שאף אחד לא בחר אותם, ואיך הם יכולים לבדוק את מי שמגלם את "רצון העם"?
וכיצד תדמור מגדיר את הגישה הזאת? "דמוקרטיה ליברלית אמתית עם איזונים ובלמים." ציטוט מדויק. וכאן כבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

* לא היה כלום – בנימין נתניהו עלה ב-1996 לשלטון, על גלי "העם עם הגולן". אולם כראש הממשלה, הוא ניהל מו"מ חשאי, מאחורי גבו של עם ישראל ומאחוריה גבה של הממשלה, למסירת הגולן לידיו של אבא של בשאר. את המו"מ הוא ניהל באמצעות חברו הטייקון רון לאודר, שליח לדבר עקירה.
במקביל, שיגר נתניהו את עוזי ארד, אז יועצו המדיני, לשיחות "עדכון" קבועות עם ראשי הדרך השלישית אביגדור קהלני ויהודה הראל. היו אלו שיחות הרדמה, שבהן הוא שיקר להם במצח נחושה, בשם הבוס, שאין כלום. וכאשר אריק שרון הזהיר את ראשי הדרך השלישית שמשהו מתבשל עם סוריה, הם חשדו בו ובמניעיו, והאמינו להכחשות הנמרצות של נתניהו, שהבהיר בהחלטיות שלא היה כלום.
אין כלום... לא היה כלום... בלה בלה בלה כלום... "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו?! גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ."

* הצעד נכון אך הדרך אינה ראויה – החלטתו של אבי גבאי לפרק את השותפות עם ציפי לבני ו"התנועה" (הפיקטיבית) לא רק נכונה, אלא מתבקשת. אף מפלגה אינה יכולה לסבול חתרנות מן הסוג שהיא מייצגת. עם זאת, הדרך בה ננקט הצעד – השפלה בשידור חי, במקום שיחה בארבע עיניים שבה הוא מודיע לה על ההחלטה, מכוערת ואינה ראויה. אפילו פחדנית.
בעייה נוספת היא בעצם העובדה שאדם אחד מחליט החלטות כאלו. אולם זאת כבר בעייה שאינה מאפיינת דווקא את מפלגת העבודה, אלא את כל המפלגות. יש לציין שבמפא"י של בן גוריון ובחרות של בגין, שהיו מנהיגים חזקים וכריזמטיים ביותר, התרבות היתה אחרת לגמרי. כל החלטה כזו, על איחוד, פילוג, כניסה לקואליציה או פרישה ממנה וכו', התקבלה במרכז המפלגה ובמוסדותיה, והמנהיג נאלץ לעיתים להתאמץ מאוד כדי להעביר את רצונו. וכך היה אז בכל המפלגות. בעיניי, זה היה נכון וראוי לאין ערוך.
אני מקווה שפירוק השותפות עם ציפי לבני, שהיתה הסמן היוני של המחנ"צ וסמל להקצנה ולהיגררות אחרי השמאל הקיצוני, תבטא גם שינוי דרך, וחזרה של מפלגת העבודה למרכז הציוני השפוי והאחראי. בראשית דרכו כיו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי אותת לכיוון הזה, אך בשלב מסוים איבד כיוון ושליטה ונסחף בזרם העכור. יש לקוות שהצעד שנקט הוא הצעד הראשון בדרך הנכונה.

* גילוי נאות – שר הקליטה יואב גלנט השתלח בבני גנץ. ברגע של היסח דעת, הוא שכח לומר את חלקו השני של המשפט, ואעשה זאת במקומו: "גילוי נאות: גנץ מונה לרמטכ"ל במקומי, ומן הראוי לפרש את כל דבריי עליו כנובעים מקנאה בלתי נשלטת."

* להסיר את הכפפות – ישראל חייבת לנהל מלחמת חורמה בטרור היהודי ובמחבלים היהודים (בעצם, אין שום דבר יהודי בטרור הזה, ולכן אנסח זאת אחרת: בטרור שמבוצע בידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות). עד היום, המדינה כושלת במלחמתה נגד הגיס החמישי הזה, כיוון שהיא פועלת בכפפות של משי. לא ייתכן שנשלים עם המצב שבו איננו מצליחים לשבור את קוד השתיקה ושיבוש החקירה שהבן גבירים למיניהם מאלפים אליהם את המחבלים הללו מילדות. אם אנו מצליחים לעשות זאת עם מחבלים חמאסניקים, אנו יכולים לעשות זאת גם עם מחבלים כהניסטים.

* פגיעה בחסרי ישע – אני תומך בהצעת החוק שהתקבלה בקריאה ראשונה (והמשך הליך החקיקה שלה יהיה בכנסת ה-21), על פיה יוטלו עיצומים על הורים המסרבים לחסן את ילדיהם.
לכאורה, זו חקיקה אנטי ליברלית, שבה המדינה מתערבת באוטונומיה של הפרט כלפי גופו. אך לא בכך מדובר, אלא בהגנה על חסרי ישע. כפי שהמדינה מתערבת, באמצעות החוק, גורמי האכיפה וגורמי הרווחה, ומגֵנה על ילדים מפני הורים מכים, כך עליה להגן על ילדים מפני הורים חסרי אחריות, המסרבים לחסן אותם ומסכנים את בריאותם ואת חייהם.
סרבנות חיסונים חמורה יותר מהכאת ילדים, כיוון שהיא מסכנת גם ילדים אחרים – חבריהם של הילדים לגן ולשכונה; סרבנות החיסונים היא פגיעה בבריאות הציבור. זכותו וחובתו של הציבור להתגונן.

* השביתו את הלימודים – אילו חיינו במציאות אוטופית של "וחי זאב עם כבש" ושל "וכיתתו חרבותם לאתים", לא היה צורך בצבא. לא היה צורך בנשק. לא היה צורך בגיוס בנות ובני 18 לשרת את המדינה ואת העם. אולם אנו במציאות של חיים בסביבה שמסרבת לקבל את זכות קיומם של חיים יהודיים במזה"ת ולבטח אינה משלימה עם עובדת קיומה של מדינה יהודית. חלומם הגדול הוא להשמיד את מדינת ישראל. אם נכריז על יום אחד של מנוחה, יום ללא צבא, יום אחד שבו הצבא יפשוט מדיו וכל החיילים ישלחו לביתם, לא נהיה כאן בבוקר שלמחרת.
הגיוס של בני נוער במיטב שנותיהם לצה"ל אינו אידיאל. לבטח יש דברים טובים יותר לנערות ונערים בני 18 לעשות, מאשר לבלות את מיטב שנותיהם במסגרת הצבאית, להתאמן איך להרוג, ולסכן את חייהם ואת שלמות גופם ונפשם. זה דבר רע. אך זה רע הכרחי, זה הכרח קיומי.
מי שאינו מבין זאת, אינו מבין היכן הוא חי, אינו מבין מימינו ומשמאלו. וגם אם הוא מרצה באוניברסיטה, הוא חסר מינימום של הבנת המציאות, שמץ של חוכמת חיים.
ד"ר קרולה הילפריך, מרצה חצופה ומרשעת באוניברסיטה העברית, נזפה בסטודנטית על כך שהגיעה ללימודים במדים. השערורייה החלה כאשר סטודנטית ערבייה חצופה, התנכלה לסטודנטית החיילת, ולאורך שיעור שלם הציקה לה על כך שהיא לובשת מדים שמפריעים לה, והמרצה לא התערבה ולא סילקה את המפריעה. ולאחר השיעור, עמדה המרצה מול התלמידה ובמשך שעה ארוכה נזפה בה, כשהיא מקשקשת סיסמאות נבובות על "חברה אזרחית-שמזרחית" ועל כך שבשם ה...סובלנות (!) חיילת לא צריכה לבוא במדיה ללימודים, כי זה פוגע בסטודנטים אחרים. לא יאומן.
זו לא הפעם הראשונה שתופעה כזאת קורית וזו לא האוניברסיטה הראשונה בישראל שיש בה תופעה כזאת. ומה שהפריע לי יותר מכל, זו שתיקת הכבשים של חבריה של הסטודנטית החיילת. הם ישבו בכיתה, ראו את הסטודנטית הערבייה מתנכלת לחברתם, ראו את המרצה שאינה מתערבת ונותנת לזה לקרות – ושתקו. היה עליהם לקום, לדרוש מהמרצה לסלק את המפריעה, ולא להמשיך את השיעור עד שתעשה כן. היה עליהם לגלות סולידריות עם חברתם החיילת.
יצויין לשבח אחד הסטודנטים, שתיעד במצלמתו את שיחת הנזיפה המבישה של המרצה החצופה בתלמידתה והעביר אותה לתקשורת. בזכות התיעוד הזה ופירסומו, המרצה לא יכלה להכחיש את התנהגותה, והנהלת האוניברסיטה לא יכלה לטייח.
מניין לי שההנהלה הייתה מנסה לטייח. מכך שנוסח תגובתה אחרי שהסרטון הופץ במלואו, אנמית לחלוטין, על סף הטיוח: "האוניברסיטה מכבדת את כל הסטודנטים והסטודנטיות כולל את אלה שבאים ללמוד בזמן שירותם הצבאי – סדיר, קבע או מילואים. ההנהלה מגנה התנהגות בלתי מכבדת בין סטודנטים לסטודנטים ובין אנשי סגל לסטודנטים. האוניברסיטה והמרצה מתנצלות בפני הסטודנטית שחשה פגועה."
האוניברסיטה מכבדת את כולם, מגנה באופן כללי התנהגות בלתי מכבדת. כלומר, האוניברסיטה אינה מגנה ומוקיעה את המרצה. אינה קובעת שהתנהגותה אינה מכבדת. אינה נוזפת במרצה או נוקטת נגדה צעדי ענישה. אינה מגבה את הסטודנטית החיילת ואינה מענישה ואף לא מתייחסת להתנהגותה של הסטודנטית המטרידה. ובסוף היא מתנצלת ומציינת שהמרצה מתנצלת – לא על מה שהיא עשתה, אלא כיוון שהסטודנטית חשה פגועה. שום אמירה מוסרית, ערכית, אמירה של טוב ורע, אלא אמירה אנמית שאם הסטודנטית חשה פגועה, מתנצלים בפניה.
כיוון שזו הגישה של הנהלת האוניברסיטה, הכדור כעת בידי אגודת הסטודנטים. מן הראוי שאגודת הסטודנטים תודיע על השבתת הלימודים, עד שינקטו צעדי ענישה הולמים נגד המרצה וההנהלה תפרסם אמירה ערכית המגנה את התנהגותה. ומן הראוי שתלמידיה של המרצה החצופה לא ייכנסו לשיעוריה עד שהיא בעצמה, בקולה, תתנצל בפומבי בפני התלמידה ותתחייב שלא תחזור על התנהגות כזאת.

* בין חברים – ברשימה שפירסמתי ביום מותו של עמוס עוז, ציינתי בין ספריו האהובים עליי במיוחד את "תמונות מחיי הכפר". כוונתי היתה לספר "בין חברים". את "תמונות מחיי הכפר" טרם קראתי.

* סכום האש – עונג השבת שלי היה קריאת המאמרים הרבים על עמוס עוז ויצירתו, שמילאו את המוספים הספרותיים של כל העיתונים. ומכולם, שבה את לבי פסוק אחד, מתוך ראיון של עמוס עוז לנורית גרץ ב-1973, לעבודת המ.א. שכתבה עליו: "האדם הוא סכום האש שעצורה בעצמותיו."
אני מאמץ את הפסוק.

* אל תקרא לי חילוני – כתב לי ליאון גרשוביץ', מורה ומחנך בישראל: למרות שאני בשנת שבתון, בכל זאת מביה"ס הצליחו לשכנע אותי להצטרף לחמישי-שישי-שבת של סמינר "גשר" לתגבר את הסגל שיצא לסמינר. ביום שישי יש שעה שהמורים מעבירים שיעורים לפי תכני עניין שלהם (ולא מנחי "גשר" שמעבירים את הסמינר עצמו).
אלא מה, הגורמים שהזמינו שכחו לומר שצריך להכין שיעור כזה. אז אלתרתי שיעור שבמוקד שלו חלקים ממאמרך "אל תקרא לי חילוני" משנת 2006. כפי שציפיתי, אכן באו בעיקר התלמידים הדתיים (המפגש הוא של בנים מביה"ס שלי – משגב עם בנים מישיבות תיכוניות נווה שמואל באפרת וכפר הרוא"ה). העמדת המאמר שלך במוקד השיח היתה מוצלחת ביותר, והשיח עצמו היה ער ומאתגר במובן הטוב של המושג. זכויות היוצרים כמובן הודגשו כנדרש. תודה על המאמר ההוא. שבת של שלום!

* ביד הלשון: נמסיס – מתוך כתבה של גידי וייץ ב"הארץ": "נתניהו קבל בשיחות על כך שמוזס מאתרג את הנמסיס שלו, נפתלי בנט."
ומתוך כתבה של יוסי ורטר באותו גיליון: "מוטב היה לו [לגבאי] לקחת דוגמה מהנמסיס כחלון."
נמסיס היא אלת הנקם במיתולוגיה היוונית. מכאן המילה Nemesis – נקמה באנגלית. הביטוי נמסיס מתייחס ליריב מושבע ונקמני.

3. איתרוּג
את הביטוי לו אקדיש את הפינה, לקחתי מאותו ציטוט, שלביטוי אחר מתוכו הקדשתי את הפינה הקודמת.
מתוך כתבה של גידי וייץ ב"הארץ": "נתניהו קבל בשיחות על כך שמוזס מאתרג את הנמסיס שלו, נפתלי בנט."
בפינה הקודמת כתבתי על "נמסיס", והפעם על "מאתרג".
כך מוגדרת המילה איתרוג ב"מילוג" – מילון עברי-עברי ברשת: שמירה על אדם או ארגון מפני ביקורת שלילית בתקשורת, הימנעות מביקורת וגינוי.
אבי הביטוי הוא העיתונאי אמנון אברמוביץ'. לאחר ההתנתקות, ברגע נדיר של גילוי לב ורגע אופייני של זחיחות, הוא התהדר באופן שהוא וחלקים בתקשורת התייחסו לאריק שרון עד ביצוע ההתנתקות. הם שמרו עליו כפי ששומרים על אתרוג בסוכות, לבל יפגע, ולכן הצניעו מאוד את הדיווחים על החשדות והחקירות נגדו, לא תקפו אותו בעטיים, לא דרשו את מיצוי הדין עימו, מחשש שהדבר עלול לשבש את עקירת גוש קטיף.
יש לציין שגם לאולמרט וכעת לנתניהו יש מאתרגים לרוב.
העיתונות אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ולוחמת ללא חת בשחיתות. האיתרוג הוא הורדת מקצוע העיתונות לזנות.
אורי הייטנר