בריבונותנו על הגולן
מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הציע יגאל אלון לספח את הגולן לריבונות ישראל. כעבור שנה הוא הציע זאת רשמית, במכתב לרוה"מ, בו ביקש להעלות את הנושא לדיון והצבעה בממשלה. אשכול סירב אפילו לקיים דיון.
אשכול היה מגדולי המיישבים של הגולן. שליש מהיישובים שקמו בגולן ב-52 השנים מאז שחרורו, נוסדו בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו, והוא היה הדוחף המרכזי להקמתם. הוא האמין שההתיישבות היא הסיפוח האמתי, וחשש שאפילו דיון על ריבונות יקים עלינו את ארה"ב ואת העולם והדבר יחבל במאמץ ההתיישבותי.
זו היתה גם גישתם של חלוצי ההתיישבות בגולן. הם לא עסקו בשאלת הריבונות, שלא עניינה אותם. הם האמינו בציונות המעשית: בעוד דונם ועוד עז, בכך שהתלם האחרון שתחרוש המחרשה העברית יעצב את הגבול.
הסכם קמפ-דיוויד טפח על פניהם, כשלראשונה בתולדות הציונות, הנהגה ישראלית החליטה על עקירת חבל התיישבות. לפתע הם הבינו שסולם הערכים התהפך ולא לעולם חוסן. המשבר הזה חולל את חוק הגולן.
תושבי הגולן הבינו שאין די בציונות מעשית, ועליה להיות מלווה בציונות מדינית. הרי הציונות, מראשיתה, צעדה על שתי רגליים אלו. הם פתחו במאבק ציבורי להחלת הריבונות הישראלית על הגולן; מאבק לאומי ששיאו היה חתימת מאות אלפי אזרחים על עצומה שקראה לסיפוח הגולן. למעלה משנתיים וחצי של מאבק נשאו פרי. ב-14.12.81 הביא ראש הממשלה מנחם בגין את חוק הגולן לאישור הכנסת בשלוש קריאות. מרגע זה הגולן הוא חלק בלתי נפרד מישראל, לכל דבר ועניין.
ואף על פי כן, כעבור עשור, חמישה ראשי ממשלה ישראליים – רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט, נשאו ונתנו על נסיגה מהגולן. המאבק הציבורי בהובלת ועד יישובי הגולן ובתמיכת המוני "העם עם הגולן" מצד אחד, וסרבנותו של אסד מצד שני, סיכלו את האסון הלאומי הזה.
חוק הגולן לא מנע, אמנם, את המו"מ, אך בזכותו וכהמשך לו חוקק חוק יסוד משאל עם, המחייב קיום של משאל עם כתנאי לנסיגה משטח ריבוני.
תגובת ארה"ב על חוק הגולן היתה קשה. הנשיא רייגן גינה בחריפות את החוק והטיל על ישראל סנקציות – השעייה של המיזכר האסטרטגי בין המדינות (בתגובה בגין ביטל אותו לחלוטין). ארה"ב יזמה את גינוי ישראל במועצת הביטחון על החלטת הסיפוח. אף מדינה בעולם לא הכירה בו.
בכל השנים שחלפו מאז, מעולם לא עלתה בקשה מארה"ב להכיר בריבונותנו על הגולן, כי לא היה כל סיכוי לבקשה זו. התפוררות סוריה שינתה את התמונה. בישראל התחדש הקונצנזוס הלאומי על הגולן (זולת קומץ סרבני התפכחות) וגם העולם החל להבין שנסיגה ישראלית היתה מביאה לחוף הכינרת את איראן או את דאע"ש. הנשיא טראמפ, שאינו כבול בדוגמות של וושינגטון, פתוח למהלכים מדיניים חדשניים.
לראשונה, נפתח חלון הזדמנויות להכרה אמריקאית בריבונותו על הגולן.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

2. צרור הערות 9.1.19
* זן נכחד – משה ארנס היה הליכוד. מפלגה לאומית, ממלכתית ליברלית שהיתה קיימת עד לפני שנים אחדות. יהי זכרו ברוך!

* לא לעולם חוסן – שם הקוד של אידיאולוגיית הביביזם הרדיקלי הוא "רצון העם". המנהיג – בעצם העובדה שהוא נבחר, מגלם את רצון העם. נכון שהוא לא נבחר בבחירה ישירה, ושהמפלגה בראשותו קיבלה רק רבע מהקולות – אולם עצם העובדה שהוא הצליח להקים קואליציה של 61 ח"כים, הופכת אותו למגלם המוחלט של רצון העם.
כיוון שהמנהיג מגלם את רצון העם, כל מה שהוא עושה מבטא את רצון העם. גם מה שהוא עושה למען עצמו, גם אם הוא עובר על החוק. כי אם הוא המנהיג הנבחר, סימן שרוב העם נותן גיבוי לכל דבר שעשה או שיעשה. הכנסת, בית המשפט, שומרי הסף, גורמי האכיפה, החוק עצמו – כולם צריכים להיות אסקופה נדרסת לרגליו. הרי הם פקידים והוא נבחר. והוא מבטא את רצון העם.
האידיאולוגיה הזאת, שאני חייב לציין שלא איפיינה את נתניהו בשלוש הקדנציות הראשונות (בוודאי לא בכזו עוצמה), מלוּוה בפולחן אישיות לנתניהו, שלא היה כדוגמתו בתולדות מדינת ישראל.
[אהוד: אתה כנראה צעיר מכדי לזכור את פולחן האישיות שהיה בשעתו סביב בן גוריון! וכן – מפא"י היתה חזקה כאשר היתה בה נאמנות למנהיג.]
הדוגלים באידיאולוגיה זאת, אינם לוקחים בחשבון דבר אחד – לא לעולם חוסן. יתכן שרצון העם ישתנה, ומי שהיום הם הרוב יהפכו למיעוט ויריביהם יהפכו לרוב. זה עלול להיות מחר, או מחרתיים, או בעוד עשר שנים. ואם נהפוך ממדינת חוק למדינת מנהיג, בשם "רצון העם", הם – שיהפכו למיעוט, יהיו נעדרי האיזונים והבלמים שהם הכוח שהדמוקרטיה ומדינת החוק מעניקה לאזרחיה, כדי להגן עליהם מפני השלטון.

* שבועת אמונים – לצד חוקים מן הסוג של החוק הצרפתי, חוק ההמלצות, חוק סער ועוד היד נטויה, ניתן לצפות לחוק חדש, על פיו ראש הממשלה לא יידרש עוד להישבע אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, אלא מדינת ישראל וחוקיה ישבעו אמונים לראש הממשלה.

* נאמנות מעל הכל – יו"ר הקואליציה ח"כ דוד אמסלם: "הנאמנות מעל הכול." הוא לא דיבר על נאמנות למדינת ישראל, לעם ישראל, לארץ ישראל, לתורת ישראל, לציונות, לחוקי המדינה; אפילו לא למפלגה. הוא דיבר על נאמנות למנהיג.
וזו תמצית המהפיכה שהפכה את הליכוד לדבר אחר.

* בושה – האומה עוצרת את נשימתה. הודעה דרמטית של המנהיג הלאומי לעמו, בפריימטיים, בכל רשתות התקשורת. מהי הבשורה הדרמטית של המנהיג לאזרחי מדינתו?
אולי צה"ל השמיד את מערך הגרעין האיראני? אולי נחתם חוזה שלום בין ישראל לכל מדינות ערב? שמא חללית ישראלית מאוישת נחתה על המאדים? אני אפילו הפלגתי בדמיוני למחוזות רחוקים יותר – אולי הוא יגונן על השב"כ מול מסע ההסתה של קיצוני "הבייס"?
לא. היה זה מופע התבכיינות מביך, כשל אחרון החשודים, שמקטר על חוקריו. והוא המשיך במסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת החוק ומוסדותיה.
את תחושתי כאזרח מדינת ישראל אפשר לתמצת במילה אחת: בושה.
בושה שהאיש הזה הוא ראש הממשלה שלי.

* משחרים לציד – נתניהו מתקרבן ואומר שאילו היה נסוג לקווי 1967, לא היה מתנהל מסע הציד נגדו. ממקורות המקורבים למפקדת הציידים נמסר לי, שהם לא מסתפקים בנסיגה לקווי 67', אלא דורשים גם את זכות השיבה. זאת האידיאולוגיה שאותה ינקו רוני אלשייך ואביחי מנדלבליט עם חלב אימם, עליה הם גדלו והתחנכו, לה הם מתפללים שלוש פעמים ביום, ומה הפלא שהם תופרים תיקים כדי להפיל את האדם היחיד שעומד בינינו לבין הגשמת חזונם?

* האשם התורן – איילת שקד ניחנה בהומור, גם בהומור עצמי. באחת מישיבות הקבינט האחרונות היא שאלה את אייזנקוט "את מי נאשים כשתעזוב?" כולם צחקו, כי כולם ידעו שזאת שאלה המבטאת אמת.
זו השיטה. כל הצלחה, או מה שנתפס כהצלחה, נזקפת לזכות נתניהו. בכל כישלון, או מה שנתפס ככישלון, אשם אייזנקוט. כל צעד פופולרי הוא בזכות נתניהו. כל צעד שאינו פופולרי הוא בגלל אייזנקוט.
אלה דפי המסרים והם מתפשטים מיד, כאש בשדה קוצים.
אז את מי הם יאשימו כשאייזנקוט יעזוב? זה ברור, את כוכבי.
נתניהו לא רצה את כוכבי כרמטכ"ל. ולכן, בטרם נבחר החל מסע שיימינג על כך שכוכבי השתתף בתוכנית לימודים של קרן וקסנר בהארוורד. בתוכנית הזו נוטלים חלק המצטיינים שבמצטיינים בין בכירי השירות הציבורי וצה"ל. הם נבחרים בידי הממונים עליהם. מטרת הלימודים הללו היא לשדרג את השירות הציבורי ואת רמת הניהול והפיקוד, והכל מתוך ציונות ואהבת ישראל.
לפתע, לצורך הקמפיין לסיכול מינויו של מי שנתניהו לא חפץ ביקרו, קרן וקסנר הפכה להיות תמונת הראי של דמון הקרן החדשה – קרן עוינת וזרה שנועדה לטפח את מדינת העומק כדי להשתלט על ישראל ולהשמידה בלה בלה בלה.
כאשר נתניהו ביקר בעומאן ליברמן ביצע מחטף וכפה עליו את מינויו של כוכבי. נתניהו נאלץ לבלוע את הצפרדע. אבל אל דאגה, הקרן ממשיכה להתהפך מעל ראשו של כוכבי, ועוד נשמע עליה. אוהו, כמה שנשמע עליה.
נשמע עליה אם וכאשר יהיו כישלונות בתחום הביטחוני, שראש הממשלה ושר הביטחון לא יהיה אחראי להם כמובן. נשמע עליהם אם וכאשר ראש הממשלה ושר הביטחון יקבל החלטה בלתי פופולרית בעיני "הבייס". נשמע עליה כאשר כוכבי יקפיד על ערכי צה"ל כטוהר הנשק ומוסר לחימה.
האשם תמיד.

* להפריד בין הפונקציות – כאשר אהוד ברק משתלח בגסות מתלהמת ביועץ המשפטי לממשלה, כאחרון אספסופי אלדד יניב, הוא בן בריתו הטוב ביותר של נתניהו במלחמתו נגד מדינת החוק ונגד היועמ"ש. אחד המתמידים במסע נגד מנדלבליט הוא אורי משגב מ"הארץ". בפשקוויל שפירסם, הוא תקף את היועץ המשפטי לממשלה על כך שהוא מקיים פגישות עבודה עם ראש הממשלה. זה אבסורד, הוא כותב, שראש התביעה נפגש עם חשוד.
אכן, זה אבסורד. אך האבסורד הוא בזהות התפקידים של היועץ המשפטי לממשלה והתובע הכללי. מן הראוי להפריד בין שני התפקידים, שגלום בהם קונפליקט. אולם כל עוד זה התפקיד, ודאי שהיועמ"ש חייב להיפגש עם רוה"מ. מנדלבליט הוא מקצוען, ישר ואמיץ דיו, כדי שניתן לבטוח בו שידבק באינטרס הציבורי ובאמת, למרות הבעייתיות שתפקידו.
והגיעה השעה להפריד בין שתי הפונקציות המשפטיות החשובות הללו.

* עוכרי ישראל – "מוות לציונים" – זו הסיסמה שכתבו המחבלים שנולדו לאימהות יהודיות, החשודים ברצח ערבייה. הם שרפו את דגל ישראל, דגלה של המדינה הציונית הנתעבת בעיניהם. זאת האידיאולוגיה שלהם. אני ציוני והם מייחלים למוות שלי. אתה, הקורא, ציוני והם מייחלים למוות שלך. הם בוגדים. הם גיס חמישי. הם אויב. גם הרב דרוקמן, שפתאום נהיה "ארגוני זכויות אדם" ויצא להגנה עליהם ציוני, והם מייחלים גם למותו.
פתאום, הטוקבקיסטים והפייסבוקאים הימננים נהיו "ארגוני זכויות אדם", שבשם "זכויות האדם" כביכול, מסייעים לאוייב. מי שמייחל למותנו הוא אוייב.

* עשרת הדברות של דב ליאור – הרב דב ליאור וחבר מרעיו חיללו שבת בהוצאת פסק הלכה שהתיר לחלל שבת, כדי לתדרך את רוצחיה של ערבייה, אם לתשעה ילדים (לכאורה), איך לשבש את החקירה ולמנוע את חקר האמת, כדי להימנע מעונש.
חילול שבת כדי ללמד איך לגנוב דעת ולשקר על מנת לסייע לרוצחים.
עשרת הדברות של דב ליאור כוללים את הדיברות האלה:
חלל את יום השבת לטמאו.
רְצח.
גְּנוב.
ענה ברעך עד שקר.

* רב המרצחים – לפני 25 נכנס המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין למערת המכפלה, ירה בגבם של עשרות מבוגרים וילדים בשעת התפילה. רצח 29 בני אדם, שכל חטאם הוא שנולדו ערבים ופצע עשרות.
דב ליאור כינה אותו, לאחר הטבח הנתעב "קדוש".
מאז אני מכנה אותו "רב המרצחים" – רבם של המרצחים.
ומסתבר שהוא ממשיך בדרכו הקלוקלת.

* מצפה בולטון – שלושה ק"מ מדרום למנרה, נמצא מצפה חוסיין עמאר, המנציח את זכרו של מג"ד גולני שנהרג בהיתקלות בפברואר 1996. בשנות ה-90, כינויו של אותו מצפה היה "מנחת קרלוצ'י". קרלוצ'י היה שר ההגנה האמריקאי שביקר בישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין רצה להציג לו את החשיבות הרבה של הגולן לביטחון ישראל באופן בלתי אמצעי, אבל נציג אמריקאי לא חצה את "הקו הירוק", וכדי להכיר את הגולן, עליו התקיים מו"מ, היה מוכן קרלוצ'י לצפות בו מן ההר שמנגד.
זמן קצר לאחר מכן, כאשר התפרסמו ידיעות על אפשרות של הקמת תחנת התראה בגולן לאחר נסיגת ישראל, שתהיה מאוישת בחיילים אמריקאים, ערכנו הפגנה מתוקשרת במנחת קרלוצ'י.
יש לציין, שרבין רצה להציג לקרלוצ'י את הגולן, לא כדי לשכנע אותו מדוע אסור לישראל לסגת ממנו, אלא כדי להראות לו איזה סיכון ישראל לוקחת בנסיגה, כדי לרתום את ארה"ב לתמיכה בדרישות הביטחון של ישראל לאחר נסיגה כזאת.
והנה, השבוע, היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב בולטון, עמד לערוך סיור בגולן (שבוטל מפאת מזג האוויר הסוער). אין עוד צורך במנחת קרלוצ'י. וביקור כזה מתקבל בטבעיות. וראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו מעלה בפניו את הבקשה להכרה אמריקאית רשמית בריבונות ישראל בגולן. אין לדעת אם הכרה כזו תהיה, אך הנושא נמצא על סדר היום המדיני הבינלאומי. אכן, מצבה הבינלאומי של ישראל היום טוב לאין ערוך משהיה אז.
מה שממחיש את גודל השינוי, זו העובדה, שבדומה לרבין, פרס, ברק ואולמרט, גם נתניהו נשא ונתן על מסירת הגולן לאוייב הסורי ולציר הרשע. אני שמח שהיום הוא נוהג אחרת. לפני חודשים אחדים פירסמו יאיר לפיד ומשה יעלון מאמר משותף בעיתונות האמריקאית, הקורא לארה"ב להכיר בריבונות ישראל בגולן. המציאות המזרח תיכונית בעשור האחרון, גיבשה מחדש קונצנזוס לאומי על הגולן (זולת קומץ סרבני התפכחות פאתטיים), ויצרה לראשונה מאז מלחמת ששת הימים הזדמנות להכרה אמריקאית בגולן הישראלי.

* ביד הלשון: איתרוּג – את הביטוי לו אקדיש את הפינה, לקחתי מאותו ציטוט, שלביטוי אחר מתוכו הקדשתי את הפינה הקודמת.
מתוך כתבה של גידי וייץ ב"הארץ": "נתניהו קבל בשיחות על כך שמוזס מאתרג את הנמסיס שלו, נפתלי בנט."
בפינה הקודמת כתבתי על "נמסיס", והפעם על "מאתרג". כך מוגדרת המילה איתרוג ב"מילוג" – מילון עברי-עברי ברשת: שמירה על אדם או ארגון מפני ביקורת שלילית בתקשורת, הימנעות מביקורת וגינוי.
אבי הביטוי הוא העיתונאי אמנון אברמוביץ'. לאחר ההתנתקות, ברגע נדיר של גילוי לב ורגע אופייני של זחיחות, הוא התהדר באופן שהוא וחלקים בתקשורת התייחסו לאריק שרון עד ביצוע ההתנתקות. הם שמרו עליו כפי ששומרים על אתרוג בסוכות, לבל יפגע, ולכן הצניעו מאוד את הדיווחים על החשדות והחקירות נגדו, לא תקפו אותו בעטיים, לא דרשו את מיצוי הדין עמו, מחשש שהדבר עלול לשבש את עקירת גוש קטיף.
יש לציין שגם לאולמרט וכעת לנתניהו יש מאתרגים לרוב.
העיתונות אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ולוחמת ללא חת בשחיתות. האיתרוג הוא הורדת מקצוע העיתונות לזנות.
[פרסום חוזר של "ביד הלשון"]
אורי הייטנר