על ספר שיריה של שושנה ויג "הרואין"
2019, 107 עמ'
בראיון לערוץ 11 נשאל עמוס עוז – בין שאר השאלות – מה דעתו על תנועת Me too, והוא השיב בשפתו הרהוטה, כי למרות שתנועה זאת באה כתיקון עולם, הרי שבולט בה הלהט של נקמה, מצויים בה קולות פנאטיים קוראים לזרוק אישים לזירת האריות, כשהקהל מסביב נהנה מסבל הזולת.
ממרום סמכותו המוסרית עמוס עוז הרשה לעצמו לומר את מה שמרבית הגברים חשים, אך נמנעים מלהתבטא בנדון שמא ייחשבו לשוביניסטים במקרה הטוב, ולמצדדי תוקפי הנשים, רחמנא ליצלן – במקרה היותר גרוע. האווירה עתה בארץ, כמו בכל העולם המערבי, היא שהגברים מכורים למין, ומנכסים אותו לעצמם באמצעים אלימים, ולעומתם ישנן הנשים שצריכות להתקומם כנגד הגברים ולהוקיע את מעשיהם בראש חוצות.
אנו עדים למגיפה של תלונות על גברים מטרידים – ידוענית שלא התלוננה על אישיות שהטרידה אותה (רצוי "גבר אלפא" מוכר ומפורסם מאוד!) ולא פירסמה זאת על כל במה אפשרית – חשה היום שהיא אינה "אין". בטבע, אצל היונקים, הנקבה פולטת ריחות מרחמה, והזכר כפוי להטריד אותה לאורך ימים עד שהיא נענית. אצל בני האדם, הנקבה עושה מאמצים אדירים לפתות ולגרות את הזכר (בגדים חשופים, צמודים, התעשייה הענקית של עולם היופי), וזה שרוי לה, כלומר, ההטרדה הנשית היא מותרת, ואפילו רצויה, רק הטבע הגברי משוקץ.
שלא ישתמע מדבריי שאני מצדד בהטרדות, אבל בהחלט אני מצפה לקצת הבנה לטבע האדם, וגם פחות שמחה לאיד. כוהנות הפמיניזם הסבירו לנו, הגברים, כי הן זקוקות לנו כמו שדג זקוק לאופניים. זכר אנושי "שפוט" על סקס מלידה עד זיקנה מופלגת, ואילו המצב אצל הנשים שונה לחלוטין: מצד אחד הטבע כופה עליהן להיות בררניות מאוד, שכן מגופן נולדים ילדים, ומצד שני – הסקסולוגים מצביעים על פער אדיר בתשוקה המינית בין גברים לנשים. יש אחוז גדול של נשים שמעולם לא חוו אביונה. יוצא שבעצם כמעט שאין לגברים פרטנר למין (עכשיו עומד להינעל גם הפתח למין בתשלום!) אותו מעיין של אושר פיזי ונפשי שגברים אינם מסוגלים לחיות בלעדיו.
חרך של תקווה לגברים נמצא ביצירותיהן של סופרות ומשוררות שמצהירות ללא מורא מהמילייה הפמיניסטי שהן אוהבות סקס, כמהות אליו ורודפות אחריו. הכוהנת הגדולה של תשוקת הסקס הנשית היא הסופרת היהודייה האמריקאית אריקה ג'ונג שתיארה בספר "פחד גבהים" (1973), ובספריה הבאים, כיצד היא זוללת סקס "מרוכסן", כלומר, סקס לשם ההנאה שבו, בלי כל צורך להכיר אפילו את שמו של הפרטנר.
בזמנו כיניתי את שושנה ויג בשם "אריקה ג'ונג הישראלית" ברשימה שכתבתי על ספר סיפוריה "בסבך השערה – התשוקה אינה זקוקה לפנים", כי כבר שם הספר מצביע על כך שהסקס הוא חדווה גדולה ואושר גדול כשלעצמו. את האמת הזאת (שחשבנו כי היא גלויה רק לגברים...) חושפת שושנה ויג גם בספר שלפנינו:
התאהבתי בגבר / איש ללא פנים – עמ' 8.
ובמקום אחר:
אין לך פנים וכל הפנים שלך מרוחים על הגוף שלי –עמ' 24.
מדובר כאן בהזייה מינית שאיננה תלויה בקשר נפשי בין החושקת ובין מושא התשוקה. יחד עם זאת, בספר הזה מובעת אהבה אדירה לאותו פרטנר:
ואני מבקשת שתמשיך להיות / העט הנובע שלי – עמ' 9.
כשניפגש / רעידת עולם – עמ' 14.
הפסוק מזכיר בהחלט את סצינת ההתעלסות ב"למי צלצלו הפעמונים" של המינגוויי.
אתה כמו פרומתאוס / המצאת עבורי את האש, כיצד אתה מדליק אותי / ממרחק של אלף קילומטרים – עמ' 22.
אתה מחבר אלקטרודות / לגופי – עמ' 28.
בבוקר אני רטובה מאי היותך / מלאה בטל אהבתך – עמ' 35.
אלה שאהבו אותי אתמול / יודעים שאין לך תחליף – עמ' 77.
במיספר שירי אהבה וארוטיקה יש ארמזים לשיר השירים. הרי דוגמה:
אחפש אותך ברחוב / אמלט מעצמי, / בכתונת לילה לבנה... – עמ' 13. וראו גם עמ' 51, 87, 89.
לעיתים נוקטת המשוררת בתיאורים ארוטיים מרומזים:
תאר לך מה היה / לו פרצת את הדלת / ועלית במעלית אל הטירה. – עמ' 17.
לוקח לי שעות להכניס את סוסותיי / אל האורווה הרותחת – עמ' 29.
... פותחת את עמק השווה / ואתה מביט לתוכי... – עמ' 21.
אך על הרוב היא "קוראת לילד בשמו":
ואנו מתייחדים / עשרים וארבע שעות ביממה – / משגל אחד ארוך מלא צוף – עמ' 31.
אני רוצה שתחדור בי לעד / רק כך אדע חיים – עמ' 33.
ירכיי כמהות אליך... – עמ' 35.
תזיין אותי / כמו שאתה יודע / תחדיר את הנשק שלך / בין רגליי. – עמ' 44.
אני רוצה שתשכב / ותביט אל תוך מערת סודותיי – עמ' 58.
שערי על הכר / ראשך בין ירכיי / ואתה לוגם את טעם החיים – עמ' 67.
הארוטיקה, כידוע, רצופה בתמורות וזעזועים, וגם בספר זה – ליד פסוקים של שכרון חושים ולהט התשוקה, נמצא גם תסכול, וגם רגעים של שנאה:
אני כל כך רוצה שתלך ותישאר – עמ' 85.
אני שונאת אותך... רוצה שתלך – עמ' 40.
צא מחיי... תחזיר אותי לנקודת המוצא – עמ' 41.
אבל בלוז קובץ השירים הזה ימצא הקורא תשוקה אדירה לעולם הארוס, שאמור להביא אושר שמיימי לאדם, אושר שלעולם לא יספק אותנו, ותמיד נרצה לרדות ממנו עוד:
איך זה שאני עדיין מתגעגעת למה שלא היה: / האורגזמה האלוהית שלי – עמ' 92.
מבחינה פרוסודית נקל להבחין ששושנה ויג עושה שימוש נרחב באנאפורות (עמ' 24, 33, 37, 53, 83, 84, , 85, 92, 102) ובפזמונים (עמ' 30, 58, 60).
הקורא בספר זהה ימצא שורות שנחרטות בזיכרון משום הייחוד שלהן:
אתה מצייר אותי במכחול המילים שלך – עמ' 31.
ואתה בודק בכחל עיני / את פס געגועיי – עמ' 64.
אתה מטפס למעלה / בנעלי האהבה שלך– עמ' 65.
וכשאתה משיר אותי / אני מרגישה שאיני יכולה / לשאת את יגון הסתיו – עמ' 100.
מדוע השם "הרואין"? ציפי הראל מסבירה בעטיפה הפנימית של הספר: מדובר בקונפליקט שבין ההתמכרות לעונג, ובין הרצון להשתחרר מהשעבוד לרגש.
הספר בהחלט ראוי, ואני, שעוקב אחרי יצירתה של שושנה ויג, מבחין בכך ששירתה הולכת ומשתבחת עם השנים, והספר היפה הזה הגיע למדפים בדיוק בזמן, כאשר מיניות הגבר מועמדת אל עמוד הקלון.
משה גרנות