אני מצרף כאן את סיפור בנו עלי, ואת סיפור בית הזונות בציורו של גוטמן. אתה סיפרת לי בעבר על המשפט שהיה שגור בפיה.
אגב, כשקראתי אצלך במה עסק אביו של עלי, ברור לי כיצד צבר עלי את רכושו.
 בברכה,
שמואל גילר

אהוד: למיטב זיכרוני אכן השתמשתי בשם מוסתקים, הקשור למשפחה הידועה ביפו, אך הדמות שעליה ביססתי את סיפורי על ג'וואד מוסתקים ב"המושבה שלי" היתה של ביריון יפואי והוא – "עלְייווה, ראש בריוני העטארין, המפיל חיתיתו על כל יפו." ("התלם הראשון", עמ' 80) – שסבי התעמת עימו במטר מהלומות, כמסופר בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", ולכן דמותו ב"המושבה שלי" – אינה עדות היסטורית על משפחת מוסתקים.
ועוד מקור לדמות הבידיונית שלי הוא אחמד אלחאמד השודד, שעליו מספר סבי: "ביום מן הימים, בהיותי ביפו, פגשתיו במקרה, באחת ה"שַכְּנות" (השכונות) פנים אל פנים. הוא הוציא מיד את ה"שבריה" (פגיון), אבל עלה בידי לקדם אותו, חבטתי בין עיניו מכה אחת באגרופי ולא יספתי. הוא נפל מתעלף. גם עצם מאצבעותיי נשברה. מיד התקהלו מסביב המון ערבים ובקריאתם הידועה "אל יהודי קטל אל מסלם" תפשוני ויסחבוני לסראיה (בית הממשלה)." (שם. עמ' 73).
ואילו הסיפור על הרכיבה של סבי עם ג'וואד מוסתקים בכפר שיח' מוניס אירע עם השיח' של כפר סומיל. (שם. עמ' 80).
לכן, שלא כבספריי ההיסטוריים והביוגראפיים – כל הדמויות בסיפוריי הבידיוניים, גם אם הן נושאות שמות היסטוריים, הן בחלקן הגדול פרי הדימיון.
כך למשל כל המובאות שמצטט דודי אלכס מאוסקר ויילד ב"המושבה שלי" הן בדיות שכלל לא נאמרו על ידי ויילד.
ואילו דודי אלכס הוא צירוף של שלושה דודים אמיתיים שהיו לי בפתח-תקווה: ברוך בן עזר ראב אח של אבי, יחיאל ליפסקי אח של אימי ופלטיאל נוביק שהיה נשוי לאחות של אימי – וכמובן בתוספת הרבה המצאות מן הדמיון.
על רובע הזונות ביפו סיפר לי נחום גוטמן בספר שכתבתי מפיו "בין חולות וכחול שמיים".