פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"בראי הדורות"
ל-ח. מ. מיכלין
1950
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 10.1.1975
לפני 44 שנים

בשנת 1869, עם פתיחת תעלת-סואץ, ביקר הקיסר פראנץ-יוסף בארץ-ישראל. חנוכת התעלה נערכה ב-11 בנובמבר, בטכס מפואר, שאליו הוזמנו כ-6,000 איש, ובכללם מלכים וראשי מדינות אירופה. ורק טבעי היה שהקיסר האוסטרי, בטרם יצטרף לחגיגה, יבקר בארץ הקדושה.
על ביקורו זה נשארה בידינו עדות מעניינת בספרו של ח. מ. מיכלין "בראי הדורות", ובטרם נפנה לתיאור המאורע, ראוי להקדיש מילים אחדות למיכלין עצמו. ח. מ. מיכלין (1867-1937) הועלה ארצה עם הוריו בהיותו ילד, בשנת 1875, מעיר מולדתו האסלוביץ' שבפלך מוהילוב על הדניפר.
המשפחה השתקעה בירושלים, ולימים נשא לאישה את בּאדאנא, בתו של ר' מיכל כהן, מעורכי "החבצלת" וה"אריאל". יחד עם חותנו עבר מיכלין לימים לכהן במוסדות הציבור של הספרדים, פעולה שהיכתה גלים ביישוב וגרמה למחלוקת קשה בין האשכנזים לספרדים בעיתונות של הימים ההם, בשנת תרנ"ג, 1893. ד"ר בן-ציון גת ז"ל, שמחקרו על היישוב היהודי בארץ-ישראל בשנים 1840-1881 (הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ד) – מספר על מקורו של סבסוך זה, הקשור בבית החולים "ביקור חולים", שהיה מוסדם העצמי של בני-ירושלים, ורבו בו השערוריות, "כך, למשל, עזב מיכל כהן, מעורכי ה'חבצלת' וה'אריאל', את ביקור-חולים, שבו שימש כסופר (כלומר – מזכיר), ולקח עימו את ספר הכתובות של הנדבנים בחו"ל ומסרו או מכרו לספרדים בשביל בית החולים 'משגב לדך'."

גלים ביישוב
מיכלין נעשה לרוח החיה של העסקנות הספרדית, ולמעלה מארבעים שנה שימש במזכירות בית החולים "משגב לדך" של העדה הספרדית, והיה מזכירם הפרטי של רבי שמואל סלנט והרב "יש"א ברכה", הוא רבי יעקב שאול אלישר, וכן עסק בהוראה במוסדות חינוך שונים. במשך שנים רבות היה הכתב הירושלמי של העיתונות העברית בחו"ל: "הצפירה", "המליץ", "המגיד", והשתתף גם בעיתונים הירושלמיים.
מאחר שה"ספרות" של אותה תקופה, ככתביהם של לונץ, יעבץ, ליבונטין, אייזנשטאדט-ברזילי ואחרים – עומדת כולה על הגבול שבין סיפור הרפתקה לכתבה ספרותית, וכמעט לא מתקיים בה ההבדל שבין כרוניקה עיתונאית לבין ספרות יפה – אפשר למצוא גם בכתבותיו של חיים מיכל מיכלין ניצוצי ספרות וחומר מרתק לרקמת החיים של ירושלים במחצית השנייה למאה הי"ט.
לאחר מותו, כינס בנו, הד"ר יעקב מיכלין, מבחר מכתבי אביו "בראי הדורות", ואת ההקדמה לקובץ, מונוגרפיה קצרה, כתב ד"ר ישראל בן-זאב, שהוא גם קרוב-משפחה של מיכלין.

תלתלי האריה
כאשר ישב פעם מיכלין במלון ביפו לרגל עסקיו, נכנס אליו מוצטפה, אחד הספנים הידועים ביפו, וביקשו לסור למעונו של אביו.
האב הזקן, עב-הכרס ופעור הפה, ידוע היה ביפו בהלצותיו הגסות ובבקיאותו במלאכת הספנות. ואילו עתה רבץ בבקתה רטובה ונמוכה, בלי חלונות, על שטיח ישן, מכוסה שמיכה בלה, והוא גונח ונאנק מעוצמת מכאוביו. לאחר חילופי דברים, המתוארים בציוריות רבה, מגיע הספן הזקן אל העיקר: ביקורו של הקיסר פרנץ יוסף מלך "נימצי" (אוסטריה). יום לפני מועד פתיחתה של תעלת סואץ, שב הקיסר עם בני לווייתו מירושלים ליפו, וספינתו המתינה לו עוגנת מחוץ ליפו, רחוק מן הסלעים אשר בים.
"ואיזה מין אוויר עזאזלי היה אז! חי אדוני, מעודי איני זוכר אוויר כזה. השמיים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כמו התותחים הגדולים אשר על מבצרי מצרים. הים היה כמו זקן סוער וזעף אשר קצפו עלה מעלה ראש, מפיו יז גלים איומים כמו הרים תלולים, נעים ונדים. וההרים האלה ממש עד שמיים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות. בעלותם – והנה הם נוגעים אל כנפי העננים, וברדתם – יפיצו אימת הוד נורא, והשתברותם תפזר כמו רבבות תלתלי שלג על פני הים, הרצים ושבים כמו תלתלי האריה בהניעו ראשו." (עמ' 100).
הקיסר מתעקש לעלות לספינה מאחר ונתן דיברתו, דיברת קיסר, להשתתף למחרת בפתיחת התעלה, אך איש מספני יפו אינו מוכן לסכן נפשו בגלים הסוערים, לבד מאבו-עלי, המספר עתה למיכלין את סיפורו, ושלושת בניו. בשום אופן לא הסכים להיכנס במשא ומתן על דבר המחיר, ואמר: "אם חלילה הוטל עליו להיקבר בין גלי הים אז מה בצע אם נרבה במחיר, ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה, ואל מחוז חפצנו, אז ודאי ששכרנו לא יקופח." (עמ' 101).
ועתה בא תיאור המבצע: "קראתי לבניי עלי, מוצטפה, וסלימן, וציוויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו כמו מלבן רבוע, וכמו העריבות או החמות הממולאות רוח, השטות, כשהן קשורות יחדיו, על נהרות חידקל והפרת. סירה אחת גדולה ועמוקה תהא באמצעיתן מוצעת יפה, כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד, ביד כל מלח משוט, וביד כל חובל הגה, וציוויתים בכל תוקף שכולם יסורו אל משמעתי על פי תנועות ידועות שאראה להם בידי. בתוך בטן הסירה האמצעית הושבתי את הקיסר על גבי מרבדים יפים, ואנוכי ישבתי בראש הסירה. ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי במשך כל זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש הקיסר יהיה ספון בין ברכיי, לבל יסתכל בגלי הים כלל, כי פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, וליבי יימג, ולא אוכל לתת הפקודות הדרושות.
הקיסר נענה לי, ובחדרי ליבי רחפה כעין גאווה פנימית, בראותי כי קיסר אדיר ונאור נשמע הפעם לפקודת מלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד גם את ראשו היקר בידיי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש-קודשים, ועליי למסור נפשי בעד ראש זה, אשר יכיל בתוכו כל המידות היקרות והחכמות והנשגבות..." (עמ' 101).

הקיסר על כפיים
פראנץ יוסף מקבל עליו את כל התנאים של הספן הערבי מיפו: "ובין ברכיי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם הקיסר ראשו, ואנוכי שכותי עליו, וכיסיתיו בשמיכה יפה, וביקשתיו שישתדל לנמנם מעט. לכבוד הקיסר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. נתתי פקודה לסבב את הסלעים והכפים אשר שם הים כמרקחת הגיהינום ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כלל עצתי. גליו הרעידו והחרידו את כל מבצרי סירותיי. שעה אחר שעה עברה עלינו, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו נגד עינינו. פתאום קם גל גדול, ועימו הורמנו גם אנחנו כולנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדנו התהומה, וכל סירותינו חישבו להישבר. התנודה היתה כל כך חזקה עד כי הקיסר התעורר בחוזקה ויתפרץ מבין ברכיי, לראות מה קרה.
"שניים מאנשיי נפלו הימה, אבל כהרף עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה אשר פרצה מפי מלחיי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האונייה מצד אחר. באותו רגע חשבו ברור שטבענו כולנו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: 'הוי! הקיסר טובע! הקיסר טובע!' – אבל אחרי רגעים נסתדרנו שנית, והחילונו שוב להילחם עם הגלים, וכך עברו עלינו חמש שעות וחצי. ולבסוף גבר מזלו של הקיסר כי פתאום בא גל גדול מאוד, ויזרקנו בבת-אחת כמעט ישר אל פני האונייה. מה שעמלנו ויגענו ויגענו אנחנו במשך שעות, עשה לנו הגל במשך רגע. אנשי האונייה הורידו תיכף את המדרגה, הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה, שנהפכו תיכף, וסוף דבר הצלחנו לטפס על המדרגה, שהיתה שקועה כולה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשיי הצליחו לתפוס תיכף את הקיסר, ועל כפיים נשאוהו." (עמ' 101-104).
אבו-עלי ושלושת בניו וכל אנשי צוותו ממשיכים דרכם באונייה, בתא מפואר, זוכים לכבוד גדול. בפורט-סעיד הם נפרדים מן הקיסר ופמלייתו, ובידם מתת כסף נאה. ומאז מדי שנה בשנה הם מקבלים, פעמיים בשנה, מכסת כסף הגונה מידי הקונסוליה האוסטרית. וכאן אנו באים למטרת הפגישה עם מיכלין. הספן הערבי זקן, ומרגיש כי ימיו לא יארכו. והוא מבקש ממיכלין שיערוך לו מכתב אל הקיסר למען יזכור הבטחתו וחסדו וימשיכם גם לבניו אחרי מותו.
מיכלין ממלא בקשתו. ואמנם הזקן לא האריך ימים, ושנים אחדות לאחר מכן פגש מיכלין את אחד מבניו ומתברר כי המכתב עשה פרי, והתמיכה נמשכת. ומסיים מיכלין את סיפורו במילים האלה: "והיה גם הזיכרון המלבב הזה שמור בין כל זיכרונותיו של הוד מלכותו הקיסר החסיד המנוח, פראנץ יוסף נשמתו עדן." (עמ' 106).

חסד אחרון
את שנות חייו האחרונות עשה חיים מיכל מיכלין בפתח-תקווה, שם התגוררה נכדתו שולמית גרינשטיין. בי"ז בחודש מנחם-אב תרצ"ז [1937], יומיים לפני פטירתו, ישב במעונו בפתח-תקווה ליד מיטתו, הד"ר ישראל בן-זאב, ושוחח עימו: "הוא שכב במיטה פרקדן, לבוש כתונת קלה, נשם בכבדות ועיניו צופות על התקרה. הוא ידע את גורלו.
"פיקח היה וידע את הכול. הוא גם לא העלים ממני את מצבו. למרות חולשתו הגדולה דיבר, השתעל הרבה וסח בין שיעול לשיעול. הוא אמר: 'אני כואב ברגעים אלה את כאב המוות. גדול מכאב זה הוא כאב ירושלים. שמעתי, שהוועדה הממלכתית הבריטית גזרה להוציא את ירושלים מארץ ישראל... מי זה דורש מאיתנו לוותר על ירושלים? הרומים לא הצליחו לעקור את ירושלים מן הלבבות. שום יהודי לא יוכל לעולמים לוותר על ירושלים... קח את הסידור וקרא באוזניי את תפילת ירושלים. חסד אחרון זה עשה עימי.'
"פתחתי את הסידור וקראתי בקול רם ובעמידה מילה במילה: 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב!'
"הוא עצם את עיניו מילמל וקרא אחריי מילה במילה. ומשהגענו ל'המחזיר שכינתו לציון!' פתח עיניו וצעק: 'מים! מים! אני מתעלף!...'
"שני ימים לאחר אותו מאורע העלינו אותו מפתח-תקווה לקבורה בקבר שכרה לעצמו בחיים על אדמת ירושלים." (עמ' 13).

* חיים מיכל מיכלין: "בראי הדורות". אוסף מאמרים, זיכרונות ורשימות על ירושלים, בצירוף הקדמה מאת ד"ר ישראל בן-זאב. הוצאת צ. ליינמן, תל-אביב, תש"י. 1950. 184 עמ'.