על ספרו של עמוס אריכא "עלמה בקצה הכפר"
זמורה ביתן 1991, בפרויקט בן-יהודה
(קובץ ללא מספרי עמודים)
"עלמה בקצה הכפר" נכתב בשנים 1991-1988, כלומר בימי האינתיפאדה הראשונה, והתפרסם בשנת 1991. אחת הגיבורות הראשיות בספר היא עלמה, בתם של מיכל וגדעון, זוג גרוש – מיכל נישאה בשנית לחנן, החבר הכי טוב של גדעון, וגדעון מקיים חיי חברות ואישות עם נוגה, הצעירה ממנו בכעשרים שנה, נשואה, אבל חיה בנפרד מגד דניאל, מפקד היחידה "תפוז צהוב", יחידה שמפצפצת את ראשי המחבלים והחשודים להיות מחבלים. עיסוקו זה של בעלה מרחיק את נוגה ממנו, בהיותה שמאלנית, לוחמת למען זכויות אדם, ומטיפה ליציאה מהשטחים תוך אחווה עם הפלסטינאים. נוגה, שהיתה רב-סרן בצבא, משתתפת בהפגנות נגד ההתנחלות בשטחים, ונגד הדיכוי של האוכלוסייה הפלסטינית. עלמה, שהיתה פקודה שלה בצבא, חוברת אליה, ושתיהן יחד חברות בקבוצה בשם נל"ה – נשים למען הידברות. הן מפגינות בשטחים ומתעמתות עם המתנחלים המאמינים שיש לעקור את הפלסטינאים, כי הם עמלק, ואת הארץ כולה צריכים לרשת בני ישראל.
גד דניאל, בתפקידו כראש "תפוז צהוב", הוא צייד של מחבלים, מענה אותם, הורג בהם ומעלים אותם. הוא רחוק מלהיות דמות משובבת נפש – הוא מקנא בגדעון שניכס לעצמו את נוגה אשתו. הוא מתפרץ לביתו, מקלל ומגדף, מכה את גדעון ומנגח בג'יפ שלו את מכוניתו. דיבורו גס ומחוספס, ולגדעון נדמה שהוא עלול לפגוע בעלמה בתו, שלפי דבריו היא מזדיינת עם פלסטינאים.
ודווקא בפיו של דמות דוחה זאת שם המחבר דיבור שיכול לשמש מוטו לכל הרומן: הוא מציין שנוגה, אשתו בנפרד, עלמה – וכל מבקשי טובתם של הפלסטינאים אינם מבינים כי פה לא מדובר בסכסוך נוסח מה שקורה בין הוואלונים לפלמים – הפלסטינאים הם סוג שונה של יריב – הם שוחטים לא רק אותנו, אלא גם זה את זה בצורה אכזרית ביותר, והקורא מתוודע אל חדוות הרצח שלהם, כשהאיש שנוגה ועלמה עשו כל מאמץ לגונן עליו מפני כוחות הביטחון, הוא אחראי לרציחתם של עשרות מבני עמו על כביכול שיתוף פעולה עם ישראל, ואחת הרציחות המזעזעות אף מתוארת בספר.
אסקור את הדמויות העיקריות לפני שאנסה לצלול אל העלילה המפותלת: גדעון רביץ, אביה של עלמה, הוא איש ביטחון, כנראה במוסד. תפקידו הוא "לחשוב חוסיין" ולהתחקות על כל מה שקורה בממלכה זאת, לרחרח אם יש סיכוי שבירדן תתחולל מהפיכה פלסטינית שתדיח את המלך. הוא איש נדיב מאוד, ואוהב אהבת נפש את בתו היחידה עלמה. הממונה עליו הוא דויד אהרוני, שר בממשלת הליכוד, בעברו היה קצין צבא נערץ, ובצעירותו היה ראשג"ד בתנועת השומר הצעיר, אשתו עתליה היתה מדריכה אצלו, ואילו גדעון, נילי, חנן ואחרים היו חניכיהם המעריצים. גדעון היה מאוהב בנילי, ובסופו של דבר נשא אותה לאישה, אלא שהסתבר לו שדויד התעלס איתה לפניו, וגם בילה במיטתה, כשגדעון נשלח לברייטון ביץ' כדי לעקוב אחרי מרגלי קג"ב מוסווים. הוא חוזר במפתיע לארץ, ומוצא, כאמור, את דויד במיטה עם מיכל. בעקבות כך גדעון מעניש את אשתו על ידי כך שהוא הופך לרודף שמלות, והם מתגרשים.
מיכל מתחתנת עם חנן, חבר ילדות של גדעון, שהעריץ אותה כל חייו. למיכל יש שאיפה להתמנות כיועצת ראש הממשלה, אבל היא חוששת שפעולותיה של עלמה למען הפלסטינאים עלולים לסגור את הדרך אל התפקיד הנחשק. היא דורשת מגדעון שיפסיק את פעולותיה של עלמה. הוא מבטיח לה שישתדל, אבל ברור שאין ביכולתו לעשות בנדון דבר. מיכל היא קרייריסטית שבזה עמוקות לגדעון, והחלטותיה לגבי עלמה, שבהמשך שוקעת להפרעה נפשית, הן מנוגדות 180 מעלות מאלו שלו.
ערב אחד חוזר גדעון מעבודתו, ומוצא שעלמה הביאה לביתו פלסטינאי שעבד בבר בשם "סאן רייס" שעל הטיילת בהרצליה, שם עבדו נוגה ועלמה כמלצריות. עלמה מסבירה שהפלסטינאי, המכנה את עצמו בשם מוסא זד (בהמשך נודע שזה לא שמו האמיתי), הוא נרדף על ידי כוחות הביטחון, ואם אלה יעצרו אותו – יהרגו אותו במכות.
גדעון מסכים שישהה בביתו בלילה, אבל אנשי היחידה המרכזית מבהירים לגדעון שאין ברירה, צריך לעצור את מוסא, כי היה פיגוע באוטובוס שנסע מנתניה לתל-אביב, ולכן צריך לעצור ולחקור כל פלסטינאי שוהה חוקי, או בלתי חוקי.
עלמה מאוכזבת שאביה לא עמד בהבטחתו לתת חסות למוסא, ובאמת מוסא חוזר מהמעצר מוכה וחבול, וזקוק לטיפול רפואי, שגדעון משלם עבורו. אבל למרות מחוותו זאת הוא לא מצליח לרצות את עלמה.
בינתיים קורה אירוע מזעזע: סלים העזתי, ששונא את אנשי שכם, ומשמש מודיע לכוחות הביטחון היכן שוהים פלסטינאים (הוא גם הלשין על כך שמוסא מצא מקלט בביתו של גדעון), סלים זה נמצא שחוט בתוך המרצדס שלו בחוף רשפון, כשלמרבה הזוועה, מסתבר שהרוצח התעלל בגופתו וקיצץ את איבריה. בו בזמן מוסא נעלם מהזירה, וכוחות הביטחון בטוחים שיש קשר בין מוסא לרצח העזתי, כשקיים חשד כי גם עלמה קשורה לעניין.
נוגה מגלה לגדעון שעלמה (שנעלמה מהבית כעונש על "בגידתו" של אביה) תשתתף למחרת בהפגנה ישראלית-פלסטינית כנגד כליאתם של חיילים וקצינים שמיאנו לשרת בשטחים. גדעון מגיע למקום, ומצליח להיכנס אל תוך המהומה שנוצרה, כאשר אנשיו של הרב יצחק דוידוביץ' המשיחי, מכים על מנת להרוג את הנשים המפגינות. גדעון מצליח להציל את בתו החבולה, כשהוא בעצמו חוטף מכות מהמתנחלים. הוא מביא אותה הביתה, רוחץ אותה ומטפל בפצעיה, משתדל להרגיע את עצביה, אך מסתבר שעלמה בהלם, ונפשה נפגעה קשות. מנהיג המתנחלים המכים את המפגינות הוא הרב יצחק דוידוביץ', שהתנהגותו ודבריו המתלהמים מזכירים את הרב לוינגר מקריית ארבע.
מוסא נעצר כחשוד ברצח סלים, אבל עלמה מעידה עדות שקרית שמוסא היה עימה בליל הרצח, ומוסא משוחרר. ההתנהגות של עלמה אחרי ההפגנה בקלקיליה נעשית מדאיגה ביותר: היא מביעה חרדה שעוקבים אחריה, רודפים אחריה, היא נעלמת מהבית, מדברת על ציפורים ועל דם שאיננו נמחה.
בעצת חבר רופא פונה גדעון לפסיכיאטר בשם ד"ר גיורא לוין מרמת השרון, שמציע טיפול רגוע הכולל שיחות ותרופות הרגעה. מיכל, אישה קרייריסטית ושתלטנית, מבטלת כל מה שגדעון פעל למען עלמה. היא מזמינה את הפסיכיאטר הראשי של משרד הבריאות שמציע אשפוז בכפייה בבית חולים לחולי נפש. מיכל דורשת לסלק את נוגה ואת כל חבריה השמאלנים של עלמה. בינתיים מסתבר שעלמה בהריון, ומווידויים קטועים ומבולבלים שלה מסתבר שמוסא פירש לא נכון את הטיפול המסור שלה בו לאחר שהוכה במתקן הביטחון, והוא בעל אותה כמו שבועלים בהמה.
מיכל גורמת לכך שגדעון לא יהיה בבית (נסע לפגוש את מוסא במתקן כליאה שגד דניאל מופקד עליו), והיא (בעזרתם של דויד אהרוני ועתליה אשתו) מאשפזת את עלמה, עושים לה גרידה כדי שלא תלד למחבל, ומשכינים אותה בביתן 34 בתל-השומר, במחלקה הפסיכיאטרית, שם מלעיטים אותה בכמות אדירה של תרופות וזריקות, ומיכל אף חותמת לד"ר קינדלר, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית (המעוצב ברומן כקריקטורה) אישור לטפל בעלמה בהלם חשמלי – דבר המעורר זעם בלתי נשלט אצל גדעון, ובעקבות כך הוא מוציא את עלמה מתל-השומר על אפה וחמתה של מיכל.
בינתיים מוסא זד נעצר על ידי "צייד הראשים" גד דניאל, ומסתבר שלמרות תדמיתו המינורית – הוא ארכי רוצח, שניכס לעצמו שם של אדם מת בשם מוסא זד, כשלאמיתו של דבר שמו האמיתי הידוע לשמצה הוא נאדל אל-מצרי, ראש ועדת ההלם, רוצח המונים.
על פי עצתו של ד"ר לוין, מספר דויד אהרוני את כל האמת על מוסא, הוא נאדל אל-מצרי. נוגה מאשרת שזאת האמת, כי מוסא רחוק מלהיות רוחץ הכלים התמים מהבר שבהרצליה. הוא פשוט השתמש בתמימותן של השתיים.
כאן מתוודה עלמה וידוי יותר מפורט: מוסא ביקש מעלמה לגרור את סלים לחוף הים כדי שיציע לו עסקה כספית כדי שיפסיק להלשין על העובדים הפלסטינאים. עלמה מתפתה, ונוסעת עם סלים (שהבהיר פעמים אינספור עד כמה הוא חושק בה) אל חוף רשפון. הוא מציע לה סמים, ולבסוף אונס אותה. מוסא היה אמור להציל אותה, אבל הוא משתהה, ולבסוף מגיע ומשסף את גרונו של סלים ומתעלל בגופתו. זה קרה יומיים שלושה לפני ההפגנה בקלקיליה.
אחרי האונס והרצח עלמה בהלם גמור. מוסא מזהיר אותה שתשתוק, כי הוא, כביכול רצח את סלים בגללה (כשלאמיתו של דבר הוא רצח אותו משום ששיתף פעולה עם השב"כ), ועכשיו עליו להיעלם. דויד אהרוני לא סיפר לעלמה שמוסא-אל-מצרי נתפס ונעצר, ועלמה שחשה שהאידיאלים שלה נבגדו, מחליטה ללכת לכפרו של מוסא, בקעה אל חטאב, לברר את האמת. היא נוסעת לשם עם נירה, מנשות נל"ה, אם לחייל המשרת בשטחים. המכונית של נירה נרגמת באבנים ומועלית באש, ואת שתי הנשים הפלסטינאים רוצחים באכזריות. אילו ידעה עלמה שמוסא עצור, לא היה עולה בדעתה הרעיון המטורף לבקר אותו בכפרו כדי לברר את האמת. ברגע הזוועה כשמגלים את הגופות המרוטשות מוצאת מיכל לנכון להאשים את גדעון במותה של בתם.
"עלמה בקצה הכפר" הוא סיפור של חידה, שפתרונה נחשף אט אט, אבל יש ברומן הזה גם פן נוסף: מתואר בו ההווי בארץ ישראל המנדטורית, ובראשית ימיה של המדינה, כאשר גיבורי הרומן היו ילדים ונערים. מדי פעם גולש המחבר מלוז העלילה אל פיסות חיים שאין להם קשר ישיר ל"זמן העכשווי" של העלילה. אנו קוראים על דמות אגדית בשם מקס, איש שכביכול צמח מהים, וחי במערה שחפר בצוק הכורכר. הוא איש טבע, אבל גם בעל תבונת ידיים בלתי מצויה. גדעון העריץ אותו, ועלמה נהתה אחריו בימי הדמנציה שלו בעקבות סיפוריו של אביה. האיש נושל מצוק הכורכר באלימות כדי שאפשר יהיה לבנות שם בית מלון.
גדעון נזכר באביו שהתנדב לצבא הבריטי, ירד למצולות במלחמת העולם השנייה, והשאיר אותו יתום בגיל שמונה. דוד מנדל הירקן ודודה סוניה גידלו אותו. הוא מספר איך הילדים התקלסו בזלמן המשוגע ובשרה-ביילה מעוותת האיברים, ואיך מיכל גרין בעל הקיוסק (אחיו של דויד בן-גוריון) וגם מקס זעמו על גילוי אכזריות ילדית זאת.
גדעון מספר על החניכה המינית שקיבלו מדויד אהרוני שהדריך אותם לאונן במקלחת, ולהיאבק בעירום, על השחייה בעירום בשפך הירקון שם מתערבבים מי הנהר עם המים החמים של רידינג.
גדעון פוגש בשדרות נורדאו את ינקי שהתנהג בילדותו כעבריין, שבילה בבתי סוהר ובבית חולים לחולי נפש, ועתה הוא קוקסינל (דמותו מזכירה את זלמן-שושי המפורסם). גדעון ורותי-ינקי משחזרים את חוויות ילדותם תוך שהם מסיירים באתרים השונים מגן ימימה ועד מגוריו של דיאבולו, האיש שהקים קרקס קטן על חוף הים עם נערת גומי, תוכי וכלבי פודל מאולפים.
הזכרתי רק חלק קטן מקטעי האווירה שמשובצים ברומן, ושהם באמת בעלי ערך מוסף.
יש עניין אחד שנראה לי מוזר, ואולי זה קשור בקוצר המשיג שלי: בפרק 6 (כאמור, העמודים בספר אינם ממוספרים) מסופר שסלים העזתי המלשין נמצא שחוט במרצדס שלו בחוף רשפון, ואילו בפרק 17 כתוב שמוסא, הוא נאדל אל-מצרי, זרק את גופתו של סלים בין עצי הזית בבקעה אל-חטאב. האם נשמט ממני מידע כלשהו?
הרומן "עלמה בקצה הכפר" הוא רומן מטלטל, המטיח לנו בפרצוף את האמת שלמדנו לחיות עימה: הפלסטינאים אינם אוייב שניתן לרצות בדרך כלשהי, הם אינם רוצים מדינה (יכלו לקבל אותה ב-1936, 1947, ואפילו בין 1948 ל-1967 תחת שלטון ירדן), הם פשוט רוצים בהשמדתנו, ושום הסדר אחר לא יניח את דעתם. התמימים בינינו מאמינים שעם נדיבות והרבה רצון טוב מצדנו ניתן לפייסם – עלמה ונירה מהרומן שלפנינו הראו לנו לאן מובילה הגישה התמימה הזאת.
משה גרנות