על ספרו של עמוס עוז "הבשורה על-פי יהודה"
כתר 2014, 308 עמ'
הספר "הבשורה על-פי יהודה" מבקש להבין את מכמניהן של שתי תקופות הרות גורל בתולדות עם ישראל והעולם: ימיה הראשונים של הנצרות, ולידתה של מדינת ישראל. "המתווך" בין שתי התקופות האלו הוא שמואל אש, סטודנט באוניברסיטה העברית, אשר זונח את לימודיו ומחקרו על ישוע ויהודה איש קריות – משום חסרון כיס (אביו פושט את הרגל ואיננו יכול עוד לממן את לימודיו), ומשום שירדנה, חברתו, נטשה אותו והתחתנה עם אחר.
הוא נענה למודעה המציעה עבודה מוזרה: לארח לחברה לאיש זקן ונכה בשם גרשום ואלד. השיחות עימו ועם כלתו, עתליה אברבנאל, הן מעין דיאלוגים אפלטוניים, עילה להבעת דעות וחשיפת מכמנים פילוסופיים על דברי ימיה של הנצרות ועל יסודה של מדינת ישראל. לפי התיאוריה של שמואל, יהודה איש קריות לא בגד בישוע, אדרבה, הוא היה בעצם הנוצרי הראשון הנאמן ביותר. הוא התאהב באישיותו הנפלאה, והיה משוכנע שהוא בן האלוהים. הוא סלד מאלוהי ישראל הקנא, וקיווה בכל מאודו שישוע יכול להתגלות כאל, ולכן האמין שהוא יכול לחולל נס ולרדת מהצלב. כשזה לא מתרחש, וישוע מתענה נוראות על הצלב, ונופח את נשמתו – הוא מבין שהוא שפך את דמו, והוא מתאבד.
בספר יש קטע שלם (עמ' 277-267) הכתוב כביכול על ידי סופר עתיק המכיר את נבכי נפשו של יהודה איש קריות, מתאר את ייסוריו של ישוע ואת ייסורי המצפון של יהודה על כך ששכנע אותו שהוא אלוה, ויש ביכולתו לחולל את נס הירידה מהצלב. הקטע הזה, הגם שהוא מבטא את התיאוריה של שמואל על "אי בגידתו" של יהודה – לא מובא בשום מקום ציון הקשר בינו ובין עיקר הספר. הקטע מבודד לגמרי, בלי קשר למה שקדם לו, ולמה שבא אחריו. לכאורה, חריגה מכלל אלף בספרות – "אחדות היצירה", אך מסתבר שלסופר ברמתו של עמוס עוז – כנראה מותר.
בספר מובעת דעה על אלה שנחשבו לבוגדים (אפרופו – יהודה), אבל בעצם הקדימו את זמנם, וראו נכוחה את המציאות. שמואל מזכיר בפני ואלד "בוגדים" כמו ירמיה, אברהם לינקולן, הרצל, הקצינים שניסו להתנקש בהיטלר, בן גוריון שהסכים לתוכנית החלוקה, דה גול שוויתר על אלג'יר. "בוגד" הוא לפעמים תואר כבוד. מן הסתם יש כאן גם נימה אישית, שכן עמוס עוז היה בין הראשונים שטענו כי עלינו להיפרד מהשטחים הכבושים, ולא מעט פעילי ימין ראו בו "בוגד ואוהב ערבים..."
מעט מעט מקבל שמואל מידע על המשפחה המוזרה – משפחת אברבנאל-ואלד: שאלתיאל אברבנאל, הוא אביה של עתליה, שהיתה נשואה למיכה, הבן היחיד של גרשום ואלד. מיכה נהרג ב-2.4.48 בקרבות שער הגיא. שאלתיאל אברבנאל, היה משכיל ספרדי ששלט במספר שפות, והיה מקושר מאוד עם האינטליגנציה הערבית. הוא העריץ את התרבות הערבית ודגל בבית דו-לאומי – עברי וערבי. הוא התנגד חריפות להקמת מדינה יהודית, שדינה להישמד על ידי המאסה הענקית של האיסלאם הערבי. בשל דעותיו הוא סולק ממוסדות המדינה בדרך. כשהמדינה קמה, על אינספור קורבנות יהודים וערבים, ועל היווצרותה של הפליטות הפלסטינאית – אברבנאל ניבא לה חורבן. הוא מתכנס בתוך עצמו, ושנתיים לאחר נפילת בנו הוא נפטר גם כן.
עמוס עוז מביא באמצעות אברבנאל את הדעות שהביעו חברי "ברית שלום" שדגלו באוטונומיה דו-לאומית שתתחלף בבוא הזמן במדינה דו-לאומית. "ברית שלום" שרדה בסך הכול שמונה שנים (1933-1925), ואם אינני טועה, כל חבריה היו משכילים אשכנזים (מרטין בובר, י"ל מאגנס, ש"ה ברגמן, גרשום שלום, ארנסט סימון, ש"ד גויטיין, הנריאטה סאלד, ח"מ קלווריסקי, ש"ז שוקן, א' רופין, מ' סמילנסקי – רשימה חלקית).
ברור שאברבנאל הספרדי איננו דמות היסטורית, אלא דמות בדויה לצורך הוויכוח, שהיסטורית דעך זמן רב לפני שבן-גוריון הכריז על הקמת המדינה. דבריו של שמואל שיש "בוגדים" שראויים להערצה, מנתבים את הקורא אל התובנה שיש טעם לעיין שוב במחשבותיו יוצאות הדופן של הספרדי אוהב הערבים, והשולל בכלל את עצם קיומם של מדינות בעולם. ברור שהנבואה של אברבנאל לא התקיימה – לא בעת מלחמת השחרור, וגם לא דורות אחריה. אדרבה, יש אפילו שתי מדינות ערביות משמעותיות ביותר, מצרים וירדן, שכרתו ברית שלום עם ישראל. אבל יש נבואה אחת של אברבנאל שכן התקיימה: הציונות רכבה על הגל הדתי-משיחי, וזה יהיה גולם שיקום על יוצרו (עמ' 209). כנגד דעותיו של אברבנאל (עליהן מתוודע שמואל מפי עתליה וואלד) סבור שמואל כי רק לאחר שכל העמים יוותרו על מדינות – רק אז יסכימו גם היהודים לוותר על מדינה. בינתיים – מותר גם לעם המוכה הזה, ששליש ממנו הושמד בשל היעדר מדינה, ובכן מותר, ואף הכרח, לעם הזה להקים לעצמו פינה בעולם הזה. תיקו!
עיצוב הדמויות ביצירה זאת הוא מלאכת מחשבת ממש: שמואל אש, הגיבור הראשי, מתואר כשלומיאל בהוויות העולם: שכחן, מתפלנטר, חווה תאונות בגלל אי תשומת לב, רגיש, אסמטי, מרבה לדמוע, מרחם על מקק ועל חתול (אגב, תיאור נפלא של המפגש בינו ובין חתול רחוב - עמ' 202-201). יש לשמואל רק זיכרון אחד מתוק מימי ילדותו – כאשר אימו ליטפה אותו בבית החולים בעקבות עקיצת עקרב שחווה... עתליה מטפלת בו כמו בתינוק. הוא היה חבר בחוג סוציאליסטי שמנה חצי תריסר חברים, וגם זה התפלג! הוא מחזר נואשות אחרי עתליה, האלמנה היפה והצינית, וזוכה בחסדיה דווקא ברגעי החולשה שלו (מרותק למיטה לאחר שנפל ונחבל קשות בראש וברגל). אבל הוא נחשב לעילוי מבוזבז של אוניברסיטה, ודעותיו בעניינו של ישוע, יהודה איש קריות והסכסוך הישראלי-ערבי מצביעות על עומק מחשבה.
עתליה, שגילה כפול מגילו של שמואל, שוכרת כל פעם סטודנט חדש שינהל ויכוחים עם גרשום ואלד, הזקן והנכה, שרק הדיבורים והוויכוחים מחזיקים אותו בחיים לאחר נפילת בנו יחידו. עתליה חסרת סבלנות כלפי גברים, בעיקר אלה שמתייהרים בגבורה במלחמה. ואלד סבור שיש לה אופי גברי (עמ' 59): היא מייבשת את מעריציה (הסטודנטים שהיא שוכרת כדי לנהל שיחות עם ואלד), וכשהיא מחליטה להעניק להם מחסדיה – היא מתנערת מהם, ומסלקת אותם. היא מעניקה גם לשמואל מחסדיה רק כאשר הוא חסר אונים לאחר התאונה. לפי דבריה היא עושה זאת משום ששמואל שונה מכל הגברים בעלי הגוון השוביניסטי. עתליה חיה מירושה גדולה של אביה ומתשלומים ממשרד הביטחון (אלמנת מלחמה), אבל גם עובדת בחברת חקירות. שלוש פעמים היא מזמינה את שמואל להיות נוכח בפעולותיה, ובשלוש הפעמים היא לא זוכה לשום הצלחה.
גופו המעוות של גרשום ואלד מתואר כתשליל גמור לרוחב ידיעותיו ולמקוריות דעותיו (מערער על תורת דרווין, מגנה את יחס היהודים לישוע, מנתח את שנאת הערבים אלינו, חושף את פרצופן האמיתי של הדתות וכו'. בכלל נוהג הסופר לתאר בפרוטרוט את הפיזיולוגיה של גיבוריו, את לבושם, דרך הילוכם – ואלד, למשל, נזקק לקביים).
פחות מוצלח הוא עיצובה של מירי, אחותו של שמואל, הלומדת רפואה באיטליה וצריכה לממן את לימודיה בשתי עבודות מפרכות. אנו מתוודעים לדמותה בעיקר בשל מכתב שהיא כותבת לשמואל, אבל הקורא נבוך לקרוא במכתב זה דברים שהיא "מזכירה" לאחיה, וברור שהדברים מובאים לידיעת הקורא, ולא לידיעת הנמען.
מוטיב התאנה מופיע בצורה מאוד מתוחכמת בספר: בחצר משפחת אברבנאל יש תאנה, באוונגליון מוזכרת תאנה שלא העניקה לישוע פרי, לכן הוא קילל אותה שתיבש. שמואל קובע שקללה זאת היא על לא עוול בכפו של העץ, שהרי התאנה איננה מניבה פרי באביב. עובדה זאת הוכיחה ליהודה (יהודה המדומיין על ידי שמואל) שישוע הוא בסך הכול בן אנוש, ולא אלוה, כפי שקיווה. אילו היה הוא אלוה, היה מבצע נס שהתאנה תניב פרי שלא בעונתה, ולא היה מקללה. בהמשך, בקטע "העתיק" (שהוזכר לעיל), מסופר שיהודה איש קריות תולה עצמו על ענפי עץ התאנה שישוע קילל.
ליד מוטיבים מושקעים כנ"ל יש בספר חזרות אינסופיות בדברים ממש שוליים, כגון הטלק ששמואל מרבה לפזר על זקנו, ריח הסיגליות של עתליה, העגילים שלה, החריץ המפתה של עתליה בין אפה לשפתיה, צורת הליכתו המוזרה של שמואל, מרק הגולש והקומפוט ששמואל מזמין במסעדה הונגרית, מעיל הסטודנטים המרופט של שמואל והשאפקה שעל ראשו, השפם האיינשטייני של ואלד ועוד ועוד.
הסופר איננו מרחם על הקורא ומביא שני תיאורים מזעזעים בפרוטרוט, אשר ייתכן שיש ביניהם הקבלה: כיצד שחטו הערבים את מיכה והתעללו בגופו (עמ' 195-194), ותיאור גסיסתו הארוכה של ישוע על הצלב (עמ' 269-268).
שם הספר "הבשורה על פי יהודה" מרומז בספר מיספר פעמים (ראו בעיקר עמ' 51-49), ואף מופיע בו מפורשות (עמ' 122, 301). בסוף הספר עוזב שמואל את בית אברבנאל-ואלד ומתכוון להגיע אל העיירה החדשה הנבנית על צלעו של מכתש רמון. ייתכן שיכתוב מחקר על הבשורה על פי יהודה איש קריות, אך בינתיים הוא מחכה, ואינו יודע למה (עמ' 291; רמז למחזה האבסורד של בקט).
הדיון בספר בדבר רחמנותו של ישוע לעומת קנאותו של אלוהי ישראל, ועיגון שנאת ישראל הנוצרית במעשיו של יהודה איש קריות – נראה בעיניי כחסר שחר: לא ידוע לנו מה קרה במציאות, אבל בברית החדשה ישוע מצהיר שהוא מביא חרב לעולם, וכי אוהביו צריכים לשנוא את כל הקרובים לליבם (לוקס י"ד 26; ראו גם י"ב 53-49, וכן מתי י' 39-34 ועוד). ב"בשורה על פי יוחנן", ב"מעשי השליחים", באיגרות השונות וב"התגלות" יש מאות (!) פסוקים המתארים את היהודים כנציגי השטן עלי אדמות.
משה גרנות
אהוד: אם הבנתי נכונה, יהודה איש קריות, דוד בן גוריון ועמוס עוז – היו "בוגדים".
אתה יודע את דעתי על עמוס עוז: כמעט כל דבר חדש שהוא אומר אינו נכון, וכמעט כל דבר נכון שהוא אומר אינו חדש.