בשובו מטקס החתימה על הסכם אוסלו ולחיצת היד המפורסמת עם ערפאת על מדשאת הבית הלבן, הכריז שר החוץ שמעון פרס בחגיגיות: "תמו מאה שנות טרור."
11 שנים קודם לכן, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, התראיין רפי איתן, יועץ ראש הממשלה לטרור ל"ידיעות אחרונות", ואמר: "צפויות לנו עוד מאה שנות טרור."
דבריו של מי נעמו יותר לאוזן? התשובה ברורה. מי מהם צדק? 26 שנים חלפו מאז הבטחתו של פרס. למעלה מרבע מאה. 37 שנים חלפו מאז אזהרתו של איתן. למרבה הצער, נכון לעכשיו, תמונת העתיד של איתן מיטיבה לתאר את ההווה. ולמיטב הכרתי, התמונה הזאת אינה עומדת להשתנות בעתיד הנראה לעין, למרבה הצער.
יש בתוכנו מחלוקות אידיאולוגיות על הרצוי והראוי וטוב שכך. אולם כדאי לנסות להסכים על קריאת המציאות; להביט בה נכוחה, בעיניים פקוחות, ולא לאנוס אותה כדי שתתאים לדעתנו. מהכרת המציאות ניתן להגיע למסקנות שונות. עם זאת, כדאי שיהיה קשר בין המציאות והמסקנות ממנה.
כאשר אנו מנסים לגבש את אופן התייחסותנו לסכסוך עם הפלשתינאים על הארץ, מן הראוי שנבחן את השאלה – האם ניתן לפתור את הסכסוך בעתיד הנראה לעין? (אני מקפיד לדבר על ה"עתיד הנראה לעין", כי קטונתי לדבר במונחים של נצח).
כדי לבחון את הסוגיה, ראוי ללמוד מן העבר. שלושה (בעצם ארבעה, כפי שאסביר בהמשך) ניסיונות הרואיים עשתה ישראל בדור האחרון, בניסיון לשים קץ לסכסוך.
הניסיון הראשון הוא הסכמי אוסלו – הניסיון לפתור את הסכסוך באמצעות הסדרי ביניים. האסטרטגיה של הסדרי ביניים, נבעה מעמדה מפוכחת שהמרחק בין הצדדים גדול כל כך, שניסיון לפתור אותו באחת, יוביל בהכרח לפיצוץ. רבין הגדיר את ארבע סוגיות הליבה שלגביהן אי אפשר לגשר על הפער: ירושלים, בעיית הפליטים, עתיד ההתנחלויות וסוגיית גבולות הקבע.
האסטרטגיה של אוסלו היתה ליצור מציאות חדשה, שבה יהיה לפלשתינאים מה להפסיד, ומתוך המציאות הזאת, שתחייב את הפלשתינאים לפרגמטיות ולגמישות, לנהל את המו"מ על הסדר הקבע. ליצור מציאות שבה ההנהגה הפלשתינאית תהיה אחראית על שטח ואוכלוסייה, על רווחת עמה, והמו"מ עימה לא יהיה עוד מו"מ עם תנועה מהפכנית, שאינה מוכנה לפשרות ואין לה מה להפסיד.
האסטרטגיה הזאת התבררה כאשלייה. המחשבה שברגע שהפלשתינאים יישאו באחריות שלטונית ויהיה להם מה להפסיד הם יגלו גמישות, הופרכה. להיפך, נוצר מצב שבו בניסיון נואש לקיים את ההסכם שעליו חתמנו, עלינו לשוב ולשלם עוד ועוד, בעוד הצד השני מפר את ההסכמים. שמעון פרס הסביר זאת בכך שהמציאות היא כזו שאין זה מו"מ בין צדדים שווים – אנחנו הצד הנותן והם הצד המקבל. ואכן, נתנו ונתנו; הסכם אוסלו א', הסכם אוסלו ב', הסכם טאבה, הסכם שארם, הסכם חברון, הסכם וואי ואני אפילו לא מנסה לזכור את הסדר הכרונולוגי. ומה באשר למחויבות של הצד השני?
ההתחייבות של הפלשתינאים היתה אחת – לשים קץ למאבק המזוין (כדי לשמור על כבודם, המילה טרור לא נאמרה בגלוי). בהסכם אוסלו א' ישראל נסוגה מעזה ויריחו תמורת המאבק המזוין. הטרור לא נפסק אלא התעצם, וישראל חתמה על הסכם אוסלו ב' שבו נסוגה מן הערים המרכזיות ביו"ש, והטרור המשיך להתעצם וכן הלאה.
בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב", זמן קצר אחרי חתימת הסכם אוסלו, ב-26.11.93, היטיב יוסי ביילין להגדיר את מהות האסטרטגיה הישראלית בדברים ברורים:
ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".
תירוש: כלומר?
ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה."
תירוש: ואז מה?
ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים."
כזכור, לא זו בלבד שהאלימות לא ירדה – הטרור נסק לממדים חסרי תקדים.
אהוד ברק הכיר בכישלון אסטרטגיית השלבים של אוסלו. הוא הבין ששיטת הסדרי הביניים עם הפלשתינאים פשטה את הרגל. המסקנה שלו הייתה שיש לדלג היישר להסדר הקבע. ובהסדר הקבע תוצע לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת, שהם לא יוכלו לסרב לה. ואם הם יפתיעו ויסרבו לה – יוסרו המסכות מעל הפלשתינאים וכל העולם יבין מיהם סרבני השלום.
לשם כך, ריסק ברק באחת את כל אדני מדיניות ישראל בכלל, ומדיניות מפלגת העבודה בפרט, מאז מלחמת ששת הימים. הוא חצה את כל הקווים האדומים, שבר את כל המוסכמות, ניתץ את הקונצנזוס.
כל ה"לאווים" של רבין, הקווים האדומים שלו לקראת תחילת המו"מ על הסדר הקבע (ארחיב על אודותם בחלקו השני של המאמר), הפכו ל"הנים" של ברק, בחלוף חמש שנים, בפסגת קמפ-דיוויד (שנת 2000). הצעתו התבססה, בניגוד למדיניות ישראל, על נסיגה לקווי 4.6.67. הוא הציע נסיגה מבקעת הירדן. הוא הציע חלוקה של ירושלים, ולא רק ויתורים על כפרים בקצה, אלא חלוקה של העיר העצמה, כולל של העיר העתיקה. כדי להבין את גודל המהפך, ראוי לציין שהמצע של מר"צ באותה תקופה דגל בירושלים השלמה בירת ישראל. בנושא ירושלים ברק אימץ את תפיסת חד"ש. תמורת גושי היישובים הגדולים, שהמציאות בהם אינה הפיכה, הציע ברק "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראלית משטחים בריבונות ישראל בנגב, למען "קדושת" קווי 67'.
תמורת הוויתורים מרחיקי הלכת הללו, דרש ברק מן הפלשתינאים מה שלא נדרש מהם בהסכמי אוסלו: שלום. הכרזה על סוף הסכסוך ועל סוף התביעות.
ערפאת, שהיה מוכן לשלם מס שפתיים בהסכמי אוסלו ולהונות את ישראל כדי שיקבל דריסת רגל לו ולצבאו בלב ארץ ישראל, לא היה מוכן בשום אופן שכף ידו תחתום על סיום הסכסוך עם ישראל. יש גבול. הסכם אוסלו היה בעבורו שיפור עמדות להמשך המאבק בישראל, במסגרת תוכנית השלבים לחיסולה של ישראל. אבל סוף הסכסוך? לא ולא. הפלשתינאים דחו את הצעתו של ברק בדם ואש ותימרות עשן, במתקפת הטרור הקשה והחמורה ביותר בכל שנות הסכסוך. כעבור 8 שנים אהוד אולמרט שב לדרכו של ברק ואף הרחיק לכת ממנו בוויתורים. כמו ערפאת, גם אבו מאזן דחה מכל וכל את הצעתו.
הניסיון השלישי היה של אריק שרון – ההתנתקות. שרון הפיק את הלקח מקמפ-דיוויד. הוא הבין שאין לנו פרטנר להסכם שלום, לסיום הסכסוך, להכרזה על סוף התביעות. הפתרון שלו היה לייצר בשטח, באופן חד צדדי, מציאות חדשה שתפתור את הסכסוך אם לא להלכה – למעשה. בפתרון חד צדדי, הפלשתינאים לא יידרשו לוותר על טענת "זכות" השיבה, לא יצטרכו להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית, אך מה שיקבלו יביא אותם ליצור לצדנו מציאות של שלום דה-פקטו. השיטה – שוב, עזה תחילה. אולם הפעם, נסיגה שלא תותיר כל טענה בצד השני. הנסיגה תהיה מלאה. עד גרגר החול האחרון. כל נוכחות ישראלית, צבאית או אזרחית, תסולק. לא יהיה עוד חייל אחד ולא אזרח אחד ברצועת עזה. כל יישובינו ייעקרו עד היהודי האחרון, החי או המת. לא נותיר בפיהם שום תירוץ, שום "חוות שבעא". וכדי שהפלשתינאים יבינו שאיננו מתכוונים לעצור בעזה בלבד, כמחווה של רצון טוב נעקור גם יישובים בצפון השומרון.
הנסיגה מרצועת עזה אמורה היתה להפוך את עזה ל"סינגפור של המזרח התיכון", כפי שהתפייט פרס. כל מאמציהם ומשאביהם יוקדשו לפיתוח אזרחי וכלכלי, בסיוע נדיב ונרחב של ישראל ושל כל העולם. אבל אם הטרור יימשך גם אחרי הנסיגה... ברגע שהם יירו כדור אחד, ישראל תפעל בכל הכוח וכל העולם יתמוך בה. כזכור, הנסיגה עצמה הייתה תחת אש ומיד אחריה גבר פשע המלחמה המתמשך – ירי הרקטות לעבר אוכלוסייה ישראלית אזרחית. חלף זמן רב עד שישראל הגיבה, וכשהגיבה לראשונה ב"עופרת יצוקה", תגובת העולם היתה... עלילת גולדסטון; האשמת ישראל (!) בפשעי מלחמה.
מה היה קורה אילו הסכמי הביניים באוסלו הצליחו? אילו אוסלו עמד ב"מבחן הדם" של יוסי ביילין? מה היה קורה אילו ההתנתקות הצליחה, הגבול עם עזה היה שקט ועזה היתה הופכת ל"סינגפור של המזרח התיכון"?
סביר להניח שהתוצאה היתה תמיכה רחבה של רוב הציבור בישראל בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 4.6.67.
אולם שלוש האסטרטגיות שנוסו נחלו כישלון חרוץ ומהדהד.
למה הניסיונות לפתור את הסכסוך עם הפלשתינאים כשלו?
במסה שפרסם חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי ("בין שתי תנועות לאומיות", "הארץ", 27.9.15), הוא חזר על טענתו שחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, יהודית ופלשתינאית, היא הפתרון הרצוי. עם זאת, הוא גם ניתח ביושרה, בפיכחון ובאומץ אינטלקטואלי את המציאות, והסביר, לא בפעם הראשונה, מדוע אין לפתרון הזה היתכנות בעתיד הנראה לעין, ומכאן שאין כל פתרון לסכסוך בעתיד הנראה לעין. הסיבה לכך, היא סירובם של הפלשתינאים לקבל את זכות קיומה של ישראל, וכמשתמע מכך, חוסר נכונותם לשלום עמה.
כותב אבינרי: "התפיסה הפלשתינאית הבסיסית... מבחינתם אין כאן סכסוך בין שתי תנועות לאומיות, אלא סכסוך בין תנועה לאומית אחת – הפלשתינאית – ובין ישות קולוניאלית אימפריאליסטית – ישראל. לגישתם, סופה של ישראל יהיה כסופה של כל תנועה קולוניאלית: היא תיכחד. יתר על כן, בתפישה הפלשתינאית היהודים אינם לאום, אלא עדה דתית וזכות ההגדרה העצמית הלאומית, שהיא זכות אוניברסלית, אינה חלה עליהם. מסיבה זו, בתפישה הפלשתינאית ישראל כולה, לא רק שטחי הגדה המערבית, דומה לאלג'יריה – ארץ ערבית שממנה סולקו הקולוניאליסטים הזרים; זוהי הסיבה לכך שישראל אינה מופיעה במפות בספרי הלימוד הפלשתינאיים; מסיבה זו הם דבקים בדרישה שלא לוותר על זכות השיבה של פלשתינאים לשטחי ישראל; מסיבה זו ההתעקשות הפלשתינאית הרשמית – מאבו מאזן ועד סאיב עריקאת – שלא להכיר בשום צורה ואופן בישראל כמדינת הלאום היהודית. מבחינת העמדה הפלשתינאית ישראל היא ישות לא-לגיטימית, שדינה להיעלם מן העולם."
למסקנה דומה הגיע אלוף (מיל') גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי: "בשנים 1936-7 פעלה בארץ ועדת פיל. המנדט שלה היה להציע פתרון לעימות האתני בארץ ישראל עם תום המנדט הבריטי. הפתרון שהציעה הוועדה היה פתרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות. הערבים אמורים היו לקבל את רוב הארץ (השטח שבין הירדן לים) והיהודים אמורים היו לקבל 17%. שטח קטן, הכולל את ירושלים, אמור היה להישאר בריבונות בין-לאומית.
המנהיגות הערבית התנגדה נחרצות להצעת החלוקה והגישה מסמך מנוסח כהלכה ובו הביעה פליאה על כך שעליהם לחלוק את האדמה בה חיו לאורך מאות שנים עם אנשים אחרים, זרים שרובם מגיעים מאירופה. ערביי פלסטין לא הבינו מדוע הערבים בסעודיה, עיראק, ירדן וסוריה זוכים ל'מדינה ללא תנאי' בעוד שארצם שלהם ניתנת בחלקה לזרים. עמדה זו לא השתנתה ב-1948 וגם לא ב-1967. כיום יש יותר נכונות להכיר במציאות כי בשטח פלשתין קיימת גם מדינת ישראל, אך ההתנגדות לכך שהיהודים יהיו זכאים למדינה 'על חשבונם של הערבים' נותרה חזקה כמעט כמו בעבר... הפלשתינאים מוכנים לתמוך ב'שתי מדינות' אך מתנגדים נחרצות לרעיון של 'שתי מדינות לשני עמים'. הם מוכנים להכיר בקיומה (דה-פקטו) של מדינת ישראל אך מתנגדים נחרצות להכרה בה כמדינה יהודית. הסיבה היא הזדהותם עם ערביי ישראל (ועם דרישתם להפוך את ישראל ל'מדינת כל אזרחיה'), אך קיימת גם סיבה עמוקה יותר, והיא הקושי לקבל את היותם של היהודים אומה ולא רק דת.
"הפלשתינאים מבינים כי הקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 1967 היא גם מתן לגיטימציה למדינה יהודית, וזאת קשה להם לקבל. אין ספק כי הפלשתינאים רוצים להיפטר מ'הכיבוש' הישראלי, אך רצון זה אינו בהכרח מייצג כמיהה לחיות במדינה משלהם. פחות מאשר חולמים הפלשתינאים על מדינה משלהם, הם מעלים על נס את 'גזל אדמתם'. הם מלאים בתחושות נקם, רצון ל'צדק' כפיצוי על 'האסון' (הנכבה) ובצורך בהכרה על היותם 'קורבנות'. מעל לכל חשוב לפלשתינאים כי יכירו בזכותם של אלו שאיבדו את בתיהם ב-1948 לחזור אליהם."
אל לנו להקל ראש בסוגיית "זכות" השיבה, כי היא לב האתוס הפלשתינאי. משמעות "זכות" השיבה היא הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. הפלשתינאים דחו על הסף את כל הצעות השלום מרחיקות הלכת של ישראל, כי לא היו מוכנים לוותר על "זכות" השיבה. מי שטוען שמה שחשוב להם זו רק ההכרה ב"זכות", ולא מימושה בפועל, וניתן להגיע להסדר מוסכם על "שיבה סמלית", מדבר מהרהורי ליבו. מיליוני פלשתינאים לא כלאו את עצמם יותר משבעים שנה במחנות פליטים, בתנאים קשים, כדי שבבוא היום עליו חלמו ולו פיללו הם יאמרו פתאום: סתאאאאם בצחוק... לא באמת התכוונו.
הסירוב הפלשתינאי להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, הוא הסיבה לסכסוך המזרח תיכוני והוא הסיבה לכך שסופו אינו נראה באופק. לכך מצטרפת התפתחות עומק נוספת – עליית האסלאם, שערערה את היציבות במזרח התיכון כפי שאנו חווים את האזור מאז "האביב הערבי", ובעיקר בסוריה. למרות היחלשותו של ארגון דאעש, לא חלפה הסכנה של דאעשיזציה של המזה"ת. אסור לנו להתעלם מן המציאות. עלינו להימנע מלבחור בעיוורון. אל לנו לנהוג כבת יענה. אל לנו להתכחש למציאות, ולרמות את עצמנו ש"אין חיה כזאת".
בוגי יעלון, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, ומנהיג תל"ם – תנועה לאומית ממלכתית, שאליה הצטרפתי, היטיב לנתח את המצב במהדורה החדשה של ספרו "דרך ארוכה קצרה", שיצאה לאור לאחרונה:
"האמת היא שהאיבה האיראנית למדינת ישראל לא קשורה ליהודה ושומרון. ובין חיזבאללה לבינינו לא עומדת השאלה של יהודה ושומרון. וחמאס לא מדבר על גבולות 67' אלא על מדינה פלשתינאית מהנהר ועד הים. גם יאסר ערפאת, שאמנם עשה כל מיני מניפולציות, לא הכיר למעשה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי. כך שברור לגמרי שהטענות וההנחות של השיח התבוסתני אינן נובעות מהמציאות עצמה, אלא מאיזושהי עייפות מהסכסוך, עייפות מהמלחמות. ומתוך העייפות הזאת נוצרת אשלייה. והאשלייה מתרחבת והולכת, כי לא היתה מנהיגות שתאמר שזו אשלייה. בעשורים הקודמים שלטה האשלייה הזאת באווירה הציבורית, כי למישהו היה עניין להוביל סדר יום של 'סוף המלחמות'. מישהו רצה להוכיח שאפשר להגיע אל המנוחה והנחלה. עוד כמה ויתורים טריטוריאליים, והכל יהיה בסדר. עוד כניעה ללחץ ויהיה שקט."
אז מה אפשר לעשות?
לכך אתייחס בחלקו השני של המאמר.
2. צרור הערות 3.2.19
* להנהגה הלאומית – בחירתי להצטרף לתל"ם היתה בחירה בדרך ובמנהיג. חברתי לבוגי יעלון לפני כשנתיים וחצי, כאשר הכריז שיתמודד על ההנהגה הלאומית. את תמיכתי בו ביטאתי פעמים רבות, החל במאמר בו בחרתי בו לאיש השנה, בשנה שבה התפטר, ומאז – שוב ושוב. יעלון, בעיניי, הוא המנהיג הראוי ביותר, המתאים ביותר והמנוסה ביותר לתפקיד ראש ממשלת ישראל.
בבחירות הקרובות אתן את קולי לרשימה שמועמדה לראשות הממשלה אינו יעלון אלא בני גנץ, פקודו לשעבר. זה הריאל פוליטיק. במצב הקיים, יעלון אינו יכול להיבחר לראשות הממשלה.
אבל ניצחון של רשימה שבראשה מנהיג ראוי וטוב כגנץ, ויעלון עימו ולצדו, תציב את יעלון כדמות מרכזית, דומיננטית ורבת השפעה בהנהגה הלאומית. אני תומך בחיבור של גנץ ויעלון בלב שלם.
* בתור פטריוט – בתור פטריוט ישראלי, איני יכול לתת את ידי למי שמובילים מלחמת חורמה נגד החוק, המשפט, המשטרה, הפרקליטות וכל מוסדותיה של מדינת ישראל, כדי להציל את עורו של חשוד מושחת אחד.
* לחזור לתלם – כאשר "הרב" כהנא נבחר לכנסת – הכנסת כולה, מימין ומשמאל, התלכדה כדי לא לאפשר לחרפה הזאת לחזור על עצמה. 119 ח"כים תמכו באיסור על הכהניזם לשוב ולהתמודד. גאולה כהן מתנועת התחיה אמרה מעל במת הכנסת, שכיהודייה היא מתביישת שתופעה כזאת צמחה בעם היהודי.
ואילו היום, מפלגתו של זבולון המר (!), אוי לבושה, שוקלת ברצינות לרוץ ברשימה משותפת עם הכהניסטים. החיה הכהניסטית נחשבת אופציה לגיטימית בכל חישוב של "גוש הימין".
זאת תוצאה איומה ונוראה של הקיטוב בין שני הגושים, "ימין" ו"שמאל", שהולכים ומקצינים, הולכים ומתכנסים כל אחד בתוך מחנהו, תוך שנאה ונתק מן המחנה האחר והיגררות אחרי הקיצונים והרדיקלים שבשוליהם. כל גוש מאפשר לזנב שלו, "הבייס" שלו, לכשכש בו.
זאת תמונה עגומה של חברה מתפרקת.
רק גוש מרכז חזק, שייצג את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, יוכל לעצור את הסכנה הזאת. רק ממשלה שבראשה יעמוד גוש מרכז גדול וחזק, תוכל לכנס את הכוחות הקונסטרוקטיביים במחנות השונים, בלי להיגרר אחרי השוליים ולהיות תלויה בהם.
החיבור של תל"ם ושל "חוסן לישראל", שעשוי להיות מסד לחיבורים נוספים, מעניק לחברה הישראלית את ההזדמנות לחזור לתלם.
* הם מ-פ-ח-דים – אני קורא ושומע את מתקפות חמת הזעם והבוז על גנץ, וזה מריח היסטריה. טוב, לפחות נתנו יום אחד של מנוחה למנדלבליט.
* מאבק על הבית – שרון גל היה כתב "הארץ" בצפון כשאני שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן בשיא המאבק להצלת מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן. היינו אז בקשר – לא יומיומי, אלא שעתי. שוחחנו פעמים רבות מדי יום.
ומאז, 19 שנים לא יצא לנו לדבר או להיפגש. השבוע שרון ראיין אותי ל"גלי ישראל". באופן טבעי, הוא פתח את הריאיון בתזכורת מאותם הימים.
אמרתי שהתחושה שלי היום דומה לתחושה שלי אז. אז חשתי איום מיידי על הבית מפני הגרזן שהונף על הגולן, על ההתיישבות בגולן. היום אני חש איום מיידי על הבית, מפני הגרזן שהונף על מדינת החוק, בניסיון להפוך את ישראל למדינה אחרת. וכמו שאז נרתמתי בכל מאודי, כך גם היום.
* להחליף דיסקט – שרון גל ויעקב ברדוגו שאלו אותי על הצטרפות אפשרית לממשלה בראשות נתניהו. אני המלצתי להם להפנים, שהחיבור בין תל"ם ל"חוסן לישראל" נועד להוות אלטרנטיבה לשלטון. מוטב שהם ישאלו מועמדים מהליכוד על כניסה לממשלה בראשות גנץ.
* רוח רעה – תגובה לדוגמה: "בני גנץ זה עוד בובה על חוטים של הקרן להשמדת ישראל..." הנה, זה שיח השנאה, ההסתה, השיסוי, הפלגנות, הקיטוב שמוביל נתניהו, המשחית כל חלקה טובה בחברה הישראלית.
את הרוח הרעה הזאת יש לסלק. ב-9 באפריל.
* לשיטתו הוא צודק – עודא באשארת ניתח ב"הארץ" את נאום גנץ ופירשן לקוראיו: "המשך השליטה על מיליוני פלסטינים, ירושלים לעולם ישראלית, הגולן כבר ארץ האבות, ובבקעת הירדן ימשיכו המתנחלים למרר את חייהם של פלסטינים."
מה ההבדל בינו לבין מירי רגב ושאר מדקלמי דף המסרים "גנץ הוא סססמול"? הם מדקלמים דף תגובה על הנאום שנכתב לפני שנישא, ואילו הוא האזין לנאום בקשב רב.
לשיטתו הוא צודק. כלומר, לאדם הדוגל בהשקפות דבוקת שוקן יש כל הסיבות להתנגד לדרך שגנץ הציג בנאומו. נכון, גנץ לא דיבר, ובצדק, על שליטה על מיליוני פלשתינאים, אלא על אחריות ביטחונית על כל השטח שעד הירדן. וכמובן שהמשך השליטה הישראלית על בקעת הירדן אינה "מירור חייהם של," אבל כנראה שהמציאות שבשאראת מכיר היא דרך הפריזמה של סיפורי הבדים של גדעון לוי. אבל בסדר, אלה הניסוחים שלו.
את עמדתו של גנץ הוא היטיב להבין.
* גייל לא מבינה – ד"ר גייל טלשיר, מרצה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, כועסת על גנץ. למה הבחירה הראשונה שלו היא בחיבור עם יועז הנדל וצבי האוזר, ממנהיגי תל"ם, ששניהם בין אדריכלי חוק הלאום, מנסחיו ותומכיו המובהקים? המסקנה שלה, במאמר שפרסמה ב"הארץ", היא שגנץ אינו מבין מה הוא עושה.
כנראה היתה לה איזו פנטזיה, איזו אידיאה-פיקס, שהנה מגיע גנץ, ובאמצעות הפופולריות שלו, הוא יגשים את השקפת עולמה. והנה, מסתבר שגנץ של המציאות אינו גנץ של הפנטזיה, ולכן, הוא פשוט לא מבין איזו טעות הוא עושה.
אולי היא התפעלה מדבריו של גנץ בנושא חוק הלאום. אולם גנץ לא הביע התנגדות לחוק הלאום. הוא אמר שהוא יתקן אותו. אם כך, ברור שהוא תומך בו. על איזה תיקון מדובר? סביר להניח שבהוספת משפט על שוויון הזכויות האזרחיות (ולא הלאומיות, כמובן). משפט כזה אינו מעלה ואינו מוריד כהוא זה ממהות החוק, אך הוא יכול לנטרל חלק מן ההתנגדויות חסרות ההצדקה לחוק.
הפנטזיה שלה נבנתה גם מן הסיסמה "ישראל לפני הכול" – אותה סיסמה שפשקווילי דבוקת שוקן הציגו אותה כנאצית. היא דווקא התלהבה, כי היא ראתה בה, משום מה, את "בשורת החשיבה מחדש" במה שבעיניה הוא המאבק בחברה הישראלית: "יהדות מול ישראליות". כלומר, היא פינטזה שמנהיג שסיסמתו "ישראל לפני הכול", מדבר על ישראליות המנוגדת ליהדות, ועל ישראל לפני היהדות.
אלא שאין שום קשר בין הפנטזיה שלה לבין גנץ. כך אמר גנץ בפתח נאומו: "באתי לכאן הערב מפני שפרט למשפחתי אין דבר יקר לי בעולם יותר ממדינת ישראל. אני אוהב את ישראל, גאה בה ומחויב לה. בשבילי ישראל באמת לפני הכול. אזרחי ישראל – מכם אני בא, אליכם אני חוזר ורק אליכם אני מחויב. העם היהודי והמדינה הציונית הם סיפור גדול. סיפור שאין כמותו. גדול מכל יחיד. גדול מכל מנהיג."
מדינה ציונית – זו מדינת ישראל שעליה גנץ מדבר. כלומר מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות. כשהוא מדבר על הסיפור הגדול של מדינת ישראל הוא מדבר על הסיפור הגדול של העם היהודי.
מי שאינו מבין הוא לא גנץ אלא גייל טלשיר. המרצה המכובדת למדע המדינה, המציבה איזו "ישראליות" מוזרה, מול היהדות, פשוט אינה מבינה מהי מדינת ישראל.
אחזיר אותה לשיעור א'. מדינת ישראל מוגדרת כך, על פי הכרזתה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." משמעות צירוף המילים "מדינת ישראל", היא "המדינה של עם ישראל". עם ישראל הוא העם היהודי. ואם את זה המרצה המכובדת למדע המדינה אינה מבינה, רחמיי נכמרים על תלמידיה.
אגב, אני בוגר המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. ולהבדיל, באותה תקופה, גם מי שמרצה בה היום, עופר כסיף, שתחביבו, המעיד על שילוב של רשעות ובורות, הוא השוואת ישראל לגרמניה הנאצית. השבוע הוא נבחר לתפקיד יהודי המחמד שיקשט את הרשימה המשותפת.
* מכחיש שואה – פרופ' דניאל בלטמן הוא חוקר שואה, אך מפעלו הראשי הוא השוואת ישראל לגרמניה הנאצית, שזה סוג נתעב במיוחד של הכחשת השואה.
וכך הוא כתב בפשקוויל בשוקניה על בני גנץ: "גנרל המתגאה כי החזיר לתקופת האבן עיר נצורה, שבורה, מוכת רעב ומחלות, משל היה הגנרל יורגן שטרופ, שהכין אלבום מפואר לציון ניצחונו על גטו ורשה."
ואם ההשוואה הנואלת והבזויה הזאת אינה הכחשת שואה – הכחשת שואה מהי?
אגב, בפשקוויל שלו הוא קרא ל"מלחמת אזרחים עקובה מדם," שהמופת לה היא מלחמת האזרחים בארה"ב. המסר של תל"ם ושל "חוסן לישראל" הפוך. ייעודנו הוא לעצור את הקרע והקיטוב בין שמאל וימין, להציב את טובתה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית לפני טובתם המחנאית של ה"שמאל" וה"ימין" וטובתו האישי של מנהיג מחנה, וכפי שאמר גנץ בנאומו, במשפט שעמו הזדהיתי יותר מבכל משפט בנאום: "גם אם לא נצליח להגיע לשלום עם שכנינו, נעמול קשה ונגיע לשלום בתוכנו."
* צחוק רועם – מתוך מאמרו השבועי של יוסי ורטר ב"הארץ": "סופרמרקט רעיוני במפלגות גדולות אינו המצאה של רא"ל מיל' בני גנץ. ליצחק רבין היו ב-92' זרמים שונים במפלגת העבודה, מימין מפא"יניקי ועד שמאל מר"צי. אבל כולם היו באותה סירה, מחויבים למנהיג אחד."
קרא את הדברים שמעון פרס ז"ל, ופרץ בצחוק רועם.
* במעגלי צדק – לפני שבע שנים, לקראת הפריימריז במפלגת העבודה, כתבתי:
"אילו הייתי חבר מפלגת העבודה, המועמד הראשון שהייתי בוחר בו בפריימריז היה חילי טרופר. טרופר הוא אידיאליסט צעיר, החולם ומגשים רעיונות של צדק חברתי."
חילי הוא בן 34 בלבד, אך יש לו רקורד עשיר של עשיה מוצלחת מאוד למען החברה הישראלית. הוא שירת כקצין ב'דובדבן' וממשיך לשרת ביחידה עד היום במילואים. הוא היה אחת הדמויות המרכזיות בעמותת 'גשר', אותה ייסד אביו, הרב ד"ר דניאל טרופר, המכהן כנשיאה. 'גשר' הינה עמותה הפועלת לקירוב לבבות בין חילונים ודתיים ושותפה בעמותת 'פנים', מסגרת הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל.
לאחר שחרורו מצה"ל עבד כמדריך חבורות רחוב. הוא ייסד את עמותת 'שכן טוב' – העוסקת בחלוקת מזון לנזקקים, מועדוניות לילדים מאוכלוסיות מוחלשות ועוד פעילויות צדקה מבורכות. מתוך הפעילות הזאת וההיחשפות לעוני ולמצוקות בחברה הישראלית, הבין חילי שאין להסתפק בצדקה, ויש לחתור לצדק חברתי, כלומר לפתרון עומק של חוליי החברה ולא רק עזרה לנפגעיה. הוא הקים את עמותת 'במעגלי צדק', ארגון של צעירים דתיים, הפועלים למען צדק חברתי ברוח היהדות. הארגון עוסק הן בחינוך והסברה והן באקטיביזם חברתי.
אחת היוזמות המרכזיות והברוכות של הארגון, הייתה תו התקן של כשרות חברתית. כדתיים, שאלו את עצמם טרופר וחבריו, איך זה שהם לעולם לא יאכלו במסעדה המוכרת מזון לא כשר, אך לא ישאלו את עצמם האם תנאי ההעסקה במסעדה שהם אוכלים בה הוגנים, האם העסק נגיש לבעלי צרכים מיוחדים ועוד. הם פיתחו מודל מקצועי מאוד להגדרת הכשרות החברתית של עסקים, הנפיקו תעודות כשרות לעסקים המעוניינים בכך ועומדים בקריטריונים. הרבה מאוד ירושלמים מקפידים לא להיכנס לעסקים שאין להם כשרות חברתית. בני נוער שהתנדבו לפעול במסגרת הארגון, החלו לברר האם אנשי האחזקה והאבטחה בבתי הספר שלהם הנם עובדי קבלן, האם הם מקבלים שכר נאות ולהיאבק בתוך בית הספר לשינוי. אלו רק חלק מן הפעילות העשירה של העמותה.
בשמונה מעלות הצדקה של הרמב"ם, המעלה הגבוהה ביותר היא לסייע לנזקקים לצאת ממצבם, מה שקרוי – לתת להם חכות. חילי היה בין מקימי קרן 'פסיפס' – המסייעת לאנשים להיחלץ מקשיים כלכליים באמצעות מימון אבחונים, סיוע ברכישת מקצוע, מלגות לימודים ועוד.
כמו כן הוא היה ממייסדי וראשי תנועת 'אחריי!' הפועלת בפריפריה ובשכונות מצוקה, לטיפוח מנהיגות צעירה של בני נוער. אלפי בני נוער שותפים בה, ועוסקים בהתנדבות ובעשייה למען הקהילה. גולת הכותרת של התנועה היא קורס ההכנה לצה"ל, המחנך, מעודד ומכשיר את בני הנוער לשירות משמעותי בצה"ל.
בשנים האחרונות חילי ניהל בהצלחה את בית הספר 'ברנקו וייס' ברמלה, המעניק הזדמנות שניה לבני נוער שנשרו ממערכות החינוך הרגילות.
הצטרפותו של חילי לפוליטיקה היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. אין ראוי ממנו. אני מקווה שהצטרפותו היא ראשית ביטול הזיהוי של מפלגת העבודה כמפלגה חילונית, והפיכתה למפלגה כלל ישראלית.
ככל שמפלגת העבודה תהיה מפלגה של חילי טרופרים ואיצי שמולים ולא של יריב אופנהיימרים ומרב מיכאליות, כך היא תצדיק את יומרתה להמשיך ולשאת את דגל תנועת העבודה הציונית".
אני כל כך שמח למצוא את חילי טרופר בין מנהיגי תנועת "חוסן לישראל", שעמה תל"ם, שבה אני חבר, חברה לרשימה אחת.
* חידת הפריימריז – בשבוע הבא תיערכנה הבחירות המקדימות לרשימת הליכוד לכנסת. שאלת השאלות, בעיניי, היא האם נתניהו יצליח לחסל את גדעון סער ואת אדלשטיין. נתניהו מנסה להשאיר גם בליכוד אדמה חרוכה – שלא יהיה מי שיוכל להנהיג בליכוד, בבוא היום, שאינו רחוק, תהליך דה-ביביזציה.
* כתף קרה – במשך שנים הייתה מירי רגב שפחתו החרופה של נתניהו. היא הוציאה שם רע לחנופה בדבריה על נתניהו, רעייתו ובנו. הגיעו הפריימריז, והוא מראה לה כתף קרה. היא אינה בין המועמדים שאנשיו מקדמים בשמו.
בראיון עם חיים אתגר בתכנית "אנשים" בערוץ 12, היא נשאלה על כך, וקצת גמגמה: "אני חושבת שביבי לא יבגוד בי... מה שחשוב הוא מה חברי הליכוד יצביעו, אני סומכת עליהם... אני לא רצתי מיוזמתי להגן על נתניהו, הם ביקשו ממני..."
לפני חודשים אחדים מירי רגב הצהירה בראיון עיתונאי שבכוונתה להתמודד על ראשות הליכוד בעידן שאחרי נתניהו. מיד כשקראתי זאת, כתבתי שהרבה יותר מהר ממה שהיא חושבת, נתניהו יתנכר לה ויתנכל לה. הרי עצם ההיתכנות של "עידן שאחרי נתניהו" היא כפירה בעיקרי הדת, ואם מישהו מציב את עצמו בפוזיציה של יורש פוטנציאלי, הוא מתחייב בנפשו.
כשכתבתי זאת, קיבלתי מקלחת קרה מהביביסטים, לעג על כך ש"קיבוצניק ססמולני" כמוני מתיימר להבין את הליכוד וכו' וכו', אני הרי יכול לדקלם מתוך שינה את הארסנל הזה. נו, אז הנה...
* שבחים לאורי משגב – אורי משגב הוא איש דבוקת שוקן הרדיקלית, ממפמפמי דחליל ה"הדתה" ועוכר גולן אובססיבי. במלחמת "צוק איתן" הוא פירסם פשקוויל נורא, שבו הציג כמופת, וברמז דק כמו נושאת מטוסים, את מרד הגנרלים שתכננו להתנקש בחייו של היטלר, כמה שראוי להיעשות כעת. לא בכדי, פעמים רבות הוקעתי אותו ואת כתביו.
אולם כאשר הוא ראוי לשבח – אני שמח לשבח אותו. עשיתי זאת בשמחה, אחרי שצפיתי בסרט התעודה המעולה שלו: "חייו מלאי שיר: סיפורו של אברהם חלפי." צפיתי בהקרנה של הסרט ואחריה בשיחה עמו, והוא ממש הופתע שבתום ההקרנה ניגשתי אליו, לחצתי את ידו ושיבחתי אותו על הסרט. אבל באמת הגיע לו. נדמה לי שיעצתי לו, בחיוך, לעסוק יותר בחומרים הספרותיים...
והיום אני שמח שוב לשבח אותו על מאמר נפלא שפרסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ": "איך פעם חבורת 'לקראת' כולה התכנסה לדיון בשאלה איך גומרים את יצחק שלו". מאמר זה נכתב בעקבות שיחה של הכותב עם מאיר שלו, על אביו המשורר יצחק שלו, במלאת מאה שנה להולדתו.
מאיר שלו הוא סופר נפלא. קראתי ואהבתי את כל ספריו: הרומאנים, ספרי הילדים (שבעיניי הם הטובים בספריו) וגם ספריו העיוניים על התנ"ך, הספרות וגינת הבר שלו. יש לציין, שיצירתו הספרותית חפה כמעט לגמרי מפוליטיקה. לעומת זאת, אני מאוד לא אוהב את כתיבתו הפוליטית, בטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות". לא רק כיוון שאני מתנגד מאוד לרוב דעותיו (אגב, בתקופת המאבק על הגולן הוא דווקא הפתיע בהתנגדות לנסיגה), אלא בעיקר כיוון שהם רדודים.
לעומתו, אביו, המשורר יצחק שלו, היה איש ימין וארץ ישראל השלמה מובהק. ובניגוד אליו, הפוליטיקה היתה מרכיב מאוד משמעותי בשירתו.
מאיר יזם את השיחה עם משגב ואת המאמר, כחלק מרצונו להנכיח מחדש את אביו בשדה הספרות הישראלי, בעיקר כיוון שאביו, לטענתו, לא רק נשכח אלא הושכח. והוא אף מספר על מפגש של חבורת "לקראת" [חבורה ספרותית שפעלה בשנות החמישים, סביב כתב העת הספרותי "לקראת", שמנהיגה היה נתן זך ובין חבריה משה דור, בנימין הרשב, משה בן שאול, מקסים גילן ואחרים] שהוקדשה לחיסולו הספרותי של אביו.
מאיר שלו זועם עד היום על כך, ואף שהוא מדגיש שעיקר הרצון להשכיח אותו נובע מהשתייכותו לזרם הכתיבה בחרוז ומשקל, המזוהה בעיקר עם אלתרמן, הוא אינו מסתיר את הסיבה הנוספת – השתייכותו למחנה הפוליטי הלא נכון.
ומעניין, ששלו, השייך למחנה "הנכון", בחר דווקא באורי משגב, איש השמאל הקיצוני, לתבוע את עלבונו של אביו. והעובדה שמאיר שלו ואורי משגב חוברים להשיב לתודעה את משורר ארץ ישראל השלמה יצחק שלו, דווקא במוסף הספרותי של "הארץ", שעורכו עבר בשנים האחרונות מהשמאל הקיצוני לימין הקיצוני, הופכת את המאמר לאירוע מרתק ומשמעותי, לא רק מן הבחינה הספרותית. אני אוהב דווקא את הערבובים האלה, שבימים של פלגנות, קיטוב והקצנה, מעוררים תקווה.
* הגיטרן ושכמותו – ביקרנו היום (ולא בפעם הראשונה) באקווריום ישראל בירושלים. ראינו שם דג שנקרא גיטרן. כל היום הוא שוכב על הקרקעית, מתכסה בצדפים ולא זז. ורק כשהוא ממש רעב הוא מרים את הראש ואוכל שאריות שבסביבתו וחוזר לרביצתו. בחיי, שאני מכיר כמה אנשים כאלה.
* ביד הלשון: הרווח שבין – קצין צה"ל ניצל מירי מדויק של צלף בראשו, בגבול עזה, בזכות הקסדה. מאמר של יועז הנדל על נושא, ב"ידיעות אחרונות", קיבל את הכותרת "הרווח בין הגבר והקסדה."
הכותרת מתכתבת עם שירה של הזמרת ליליה, בשנות סוף ה-80, למילותיה של חנה גולדברג וללחנו של עובד אפרת "הרווח שבין", המוכר יותר על פי השורה הפותחת אותו "הרווח שבין הגבר והחולצה."
אורי הייטנר
אהוד: חרף כל המעלות, שחלקן עדיין לא הוכחו [למשל, נאום מוצלח בעצרת או"ם], שאתה מוצא בגנץ וביעלון, אני אמשיך לתת את קולי לנתניהו כי לדעתי הוא הוכיח עצמו כאחד מראשי הממשלה הטובים והמנוסים שהיו לנו – ולא מקובל עליי שהמכונה הדורסנית של מערכת המשפט היא שתקבע לנו אם הוא ימשיך להיות ראש הממשלה.
רוב ההאשמות נגדו אינן אלא שטויות. הן חלק מכל התנהלות פוליטית ומפלגתית במדינה דמוקרטית, שהיתה ותהיה כאן מאז ולעולם. כמעט אין אדם בישראל, ובייחוד במערכות הציבוריות והפוליטיות, שאי אפשר לגבב ולסבך עליו תביעות משפטיות אם יש רק מישהו שרוצה ברעתו.
קח בחשבון שייתכן שגנץ יהיה שר הביטחון הבא בממשלת נתניהו, ויעלון שלך שוב יעזוב בכעס את האפשרות להיות בהנהגה – כדי להמשיך להיות צודק במידבר פוליטי.
האם שאלת את עצמך פעם כמה ארגונים וכמה אינטלקטואלים חשובים בעלי "מצפון" ותומכי "השלום" בישראל – משוחדים-נתמכים באופנים שונים על ידי גופים עוינים דוגמת הקרן לישראל חדשה וארגונים במערב-אירופה? הלא כל "חטאי" נתניהו מחווירים לעומת מעשיהם.