על ספרו של עמוס עוז "חרוזי החיים והמוות"
כתר, 2007, 102 עמ'
על הכריכה האחורית של הספר הדק הנ"ל כותב המהדיר "עמוס עוז... מגיש כאן ספר אמיץ, חושפני ושובה לב, העוסק בשבחי ההתכוננות כתנאי למלאכת הכתיבה."
אני מסופק אם עמוס עוז זקוק לאומץ כדי לפרסם את כתב היד המופרך ביותר, כי כל אשר יכתוב, יזכה מיידית לפרסום ולתפוצה אדירה, בדומה לפיקאסו, אשר לאחר שנעשה פיקאסו, הרשה לעצמו לסדר את עיניה של המודל שלו ליד הישבן, וכל העולם לא חדל להתפעל.
אני גם רחוק מלהאמין למהדיר שהספר הזה חושפני – אדרבה, הוא מכביר מילים המכסות באלף כיסויים את האמת שמאחורי בריאתה של היצירה הספרותית.
במרכז הסיפור נמצא מחבר – אין לו שם, והוא גם לא אמור להיות עמוס עוז עצמו (אפרופו – חשיפה!), כי הוא אמור להיות בן של דיפלומט זוטר ששירת בבוגוטה. הוא בשנות הארבעים לחייו, רואה חשבון, גרוש פעמיים, מחפש בלילה פלירט מזדמן. המחבר הזה ממציא את עצמו, ותוך כדי התנהלותו בערב ספרותי לכבודו באיזה מועדון שכונתי בעיירה נידחת, ושיטוטיו בעיירה עצמה עד השעות הקטנות של הלילה, הוא מדמיין דמויות, מעניק להן שמות ו"תופר" להן תולדות. לעיתים הוא איננו מרוצה מהתולדות שהוא העלה בדמיונו, והוא רוקם להן עלילות אחרות, קווי אופי אחרים, ושוב חוזר בו אל העיצוב הראשון בתוספות קלות וחוזר חלילה.
השאלה החוזרת ונשנית בספר היא מדוע לכתוב על דברים שישנם? זה הרי כאילו לנגן את שוברט לנוכח שוברט עצמו. הוא שואל את עצמו אם כל מה שהוא רואה ראוי להיכתב – מדוע לכתוב על מה שקיים גם בלעדי המחבר? הוא גם מזכיר את הצורך של היוצר לגעת ולהינגע (עמ' 78-80. נושא שכתב עליו בווירטואוזיות נתן אלתרמן ב"כוכבים בחוץ" וב"פונדק הרוחות").
המחבר מרבה לצטט את צפניה בית-הלחמי, שוב, פרי הדמיון, כמו כל שאר הדמויות בספר, שכתב, כביכול, את הספר "חרוזי החיים והמוות", ואשר שורות המחץ שלו הן "אין כלה בלי חתן, ואין משא בלי מתן." לקראת סוף הספר המחבר חושב שאותו משורר נשכח טעה בחריצת הדין הזאת.
כל הדמויות המופיעות בספר, שכאמור, המחבר תופר להן בין-רגע תולדות, קווי אופי וכד', מוזכרות שוב בסוף הספר, תוך ציון איפיון קצר וטיפה הומוריסטי. היחיד שאיננו מקבל איפיון הוא המחבר עצמו.
הדמות המשנית, לה מקדיש המחבר תשומת לב מיוחדת, היא רוחלה רזניק, הקריינית האמנותית שקראה קטעים מהספר האחרון של המחבר בערב הספרותי. רוחלה היא רווקה כבת שלושים וחמש, כמעט יפה, אבל לא מושכת (אולי משום חזה הבלתי מפותח, על תיאורו חוזר המחבר מספר פעמים). המחבר מטייל עימה, מספר לה סיפורים, נוגע בה קלות, מבקש ללוות אותה הביתה, למרות שדירתה היא בעליית גג ממש מעבר לרחוב, כן נכנס, לא נכנס לדירתה, כן מתעלס עימה, אבל נכשל כגבר. היא גם ביישנית גדולה, אבל גם עושה באברו מניפולציות, האבר הזה מתפקד או לא, וייתכן שבכלל לא היה בינו ובין רוחלה דבר וכו' וכו'. באיזה שהוא שלב מגלה המחבר לקורא כי כל הדמויות הבדויות (קרוב לארבעים!) הן בעצם המחבר עצמו (עמ' 75).
לאה גולדברג לימדה אותנו בספרה "אמנות הסיפור" כי קבצן במציאות עלול לגרום לנו לרתיעה ואף לסלידה, ואילו לקבצן בספרות נדבקת איזו חגיגיות, המושכת אליו את הקורא. בספר הזה עמוס עוז איננו מקבל את הקו המנחה הזה ומתאר את הדברים המסלידים כהווייתם – כך מתואר עובדיה חזאם שהיה הולל גדול ועכשיו הוא חולה סופני שהאחות שכחה להחליף לו את שקית הקטטר, והוא מתפלש בשתן ובדם, וכך מתוארים ארנולד ברטוק ואימו אופליה, המשותקת, שהוא מכניס לה סיר מתחת לבשרה הרופס על המזרון המרופש והמיוזע. (עמ' 13, 27-28, 39, 45, 56, 73, 96).
אומץ? חשיפה? לאו דווקא. לדעתי, הספר הדק הזה, המכיל עשרות דמויות (!) שמחליפות קורות ואופי כמעט כל חצי עמוד – פשוט מעייף, ואני משוכנע שיימצאו מבקרים (כמו המבקר המוזכר בספר עצמו) שיחשפו בו תילי תילים של חוכמה ויופי. מובן מאליו שאשמח ללמוד. לא נראה לי שמו"ל החס על כספו היה מוציא לאור את הספרון הזה לולא היה זה עמוס עוז. אני אינני אומר זאת בשמחה לאיד – צר לי שסופר גאון כמוהו, שכל העולם מהלל ומשבח את פירות רוחו, הוציא מתחת ידו את הספר חסר השחר הזה.
משה גרנות
אהוד: בשעתו שמעתי שבקרב מעריציו המושבעים של עמוס עוז קינן חשש גדול: מה יקרה אם יום אחד הוא יאמר שמחר השמש לא תזרח? הלא נהיה כולנו נידונים לחשכה עולמית!
כנראה שהסכנה הזו חלפה.