לריצ'רד מיינרצהאגן

עברית: 1973

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 26.4.1974

במסגרת "ספר השבוע"

לפני 45 שנים

רבים מוותיקי היישוב כרכו בזמנו את שמו של הקולונל ריצ'רד מיינרצהאגן עם יתר אנשי השלטון הצבאי הבריטי בארץ – סטורס, בולס, קלייטון, ווטרס-טיילור ואחרים, ולא החשידוהו באהבת ישראל יתירה.

ה"יומן מזרח-תיכוני" שלו, שהתפרסם במקורו לפני כחמש-עשרה שנה, ופרקים ממנו תורגמו והתפרסמו כבר אז בעיתונות היומית שלנו, גילה במיינרצהאגן אוהד מושבע לציונות ולישראל, וזאת על פי עדותו, המבוססת על מסמכים רבים ושיחות שקיים בעיקר עם הד"ר חיים ויצמן.

הקולונל מיינרצהאגן היה דמות ציורית ואכסצנטרית מאוד. הוא נולד בשנת 1878 ומת בן קרוב לתשעים, ב-17 ביוני 1967. מקור שמו הוא לדבריו דני קדום, אך רבים חשבו כי הוא ממוצא יהודי. "אפשר שאילו היה דם יהודי בעורקיי, הייתי נבון יותר מכפי שהנני, אבל אין בי דם כזה." (עמ' 10) – העיד על עצמו.

בגיל 21 התגייס לצבא הבריטי ושירת בהודו ובאפריקה המזרחית. במלחמת העולם הראשונה שימש בתפקידי מטה במזרח אפריקה, בצרפת ובמזרח התיכון. במערכה על ארץ-ישראל היה מראשי המודיעין הצבאי הבריטי ופעל תוך קשר הדוק עם אהרן אהרונסון. פגישה זו, כמו גם פוגרום ביהודים באודיסה שהיה עד לו ב-1910*, הם שקירבוהו ביותר ליהודים ולציונות, הגם שהוא מעיד על עצמו שהיה בו משקע אנטישמי לא מועט.

לאחר המלחמה ושירות במטהו של הפילדמרשל אלנבי במזרח הקרוב, אנו מוצאים אותו חבר המשלחת לוועידת השלום בפאריז.

מ-1919 עד 1920 הוא משמש קצין-מדיני-ראשי בארץ-ישראל ובסוריה, במסגרת השלטון הצבאי הבריטי. הוא עד למאורעות פסח 1920 בירושלים. לניסיונם של הקצינים הבריטיים לטרפד את הצהרת בלפור ואת הרעיון הציוני מראשית שלטונם בארץ. על פי עדותו הוא הקצין הבריטי היחיד שנשאר נאמן לרוחה של הצהרת בלפור, ורואה עצמו כמייצג של המדיניות הבריטית האמיתית, כנגד חבלותיהם של קציבי הצבא בארץ-ישראל, הנוקטים עמדה דו-פרצופית, ומסיתים את הערבים נגד היהודים כדי להוכיח שהקמת הבית הלאומי בארץ-ישראל אינה אפשרית.

עקב תזכיר ביקורתי מאוד שהוא שולח לממונים עליו במשרד החוץ הבריטי, לאחר מאורעות 1920, הוא מסולק בצורה אלגנטית על-ידי הנציב הבריטי העליון במצרים, פילדמרשל אלנבי, השולט אותה תקופה בתוקף תפקידו הצבאי גם על ארץ-ישראל. מיינרצהאגן רושם לזכות עמדתו העיקשת כנגד השלטון הצבאי הבריטי את זירוז המעבר לממשלת המנדאט הבריטי, בראשותו של הנציב העליון הראשון סיר הרברט סמואל.

מ-1921 עד 1924 משמש מיינרצהאגן יועץ צבאי למחלקת המזרח התיכון במשרד המושבות הבריטי בלונדון, וגם מכאן הוא עוקב בלא הפסק אחר בעיות אזורנו, מתוך אהדה ניכרת לרעיון הציוני, במסגרת פקידות בריטית עויינת במפורש ליהודים ולציונות.

מיינרצהאגן התפרסם גם כחוקר-ציפורים מעולה, וחיבר ספרים על "ציפורי מצרים" ו"ציפורי ערב". כאנשי-מדע בריטיים רבים אחרים, שהיו רובם ארכיאולוגים, שילב מיינרצהאגן את מחקריו האורניתולוגיים עם פעילות מודיעית עניפה. והמיוחד לדור אנשים שכמוהו היה בכך שהם אהבו את שני תפקידיהם, והתמסרו להם, באותה מידה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שימש במטה של משרד המלחמה. הוא ביקר פעמים אחדות בארץ-ישראל, לראשונה במסגרת פעילותו כקצין מודיעין של אלנבי (הוא זוקף לזכותו איבוד-במכוון של פנקס רשימות מזוייף של קצין בריטי, במסגרת הטעייתם של התורכים ערב המיתקפה הבריטית על באר-שבע).

פעם שנייה שהה תקופה ממושכת בארץ במסגרת תפקידו כקצין מדיני ראשי, עד שהודח.

בשלישית אנו מוצאים אותו מבקר בחיפה בחודש אפריל 1948, בעיצומם של הקרבות בין יהודים לערבים על העיר והנמל, ערב הפינוי הבריטי. לדבריו לקח רובה, מדים ותחמושת מאת חייל אנגלי חולה על הספינה, ירד עם פלוגתו, התחמק, והצליח להשתתף בחילופי יריות בין אנשי ההגנה לבין צלפים ערביים, להריק את כל 300 הכדורים שלו, ואגב כך לפגוע בכמה צלפים ערביים!

ובפעם הרביעית אנו מוצאים אותו מבקר בישראל בחודש מארס 1953, ונפגש עם יגאל אלון ודוד בן-גוריון.

*

כמה מסיפוריו של מיינרצהאגן נשמעים מוזרים מאוד. כך למשל פרשת פגישותיו עם ריבנטרופ והיטלר, אשר לאחרונה שבהן, המתקיימת ב-28.6.1939, מופיע מיינרצהאגן עם אקדח אוטומאטי טעון בכיסו! – "היתה לי שעת כושר די והותר להרוג את היטלר וגם את ריבנטרופ, והדבר מטריד אותי עד מאוד. אם תפרוץ המלחמה הזאת, ומובטח אני שאכן היא עתידה לפרוץ, הרי אחוש בנטל כבד של אשמה על שלא הרגתי את שני אלה. כנגד זאת אני בטוח בהחלט שאילו הרגתי את שניהם לא היתה מלחמה פורצת ואני הייתי נחשב משוגע. בכל זאת הוכחתי לעצמי שהיתה לי שעת-כושר להרוג את שניהם." (עמ' 116).

כשם שעשוי היה מיינרצהאגן לבדות את המעשה באקדח, כך גם ייתכן שהסיפור הוא אמיתי. בנדון זה יש דמיון-מה בין מיינרצהאגן ולורנס איש ערב. מיינרצהאגן מגלה, מפי לורנס, כמה מסודותיו הכמוסים של האחרון ("תפסו אותו, הפשיטו אותו וכפתו אותו; אז עשה בו מושל אדרעי מעשה-סדום, ואחריו משרתיו של המושל. לאחר התנהגות מבחילה זו הילקו אותו." – עמ' 39), ומאוחר יותר טוען שהוא משוכנע שלורנס, כדרכו, בדה את הדברים בליבו.

יש קסם אנגלי, אקסצנטרי, בסיפור הבא מפי מיינרצהאגן על לורנס: "זכור לי מעשה שהיה במלון 'מאז'סטיק' בפאריז, כשחטף אלת-גולה שהיתה בידי וברח. אני רדפתי אחריו, תפסתי אותו, החזקתי בו היטב והלקיתיו בעכוזו. הוא לא ניסה כלל להתנגד ואחר-כך אמר לי שקל לו להבין איך אישה נכנעת לאונס לאחר שחיבק אותה גבר חזק." (עמ' 47).

זרויות וסתירות-שבהערכה הם חלק מקסמו של מיינרצהאגן, המודה שבתחילה גם העריץ את היטלר והאמין באפשרות בריתו עם בריטניה.

*

עיקר יומניו של מיינרצהאגן אינו בפיקאנטריה אלא בתחזיותיו הפוליטיות והצבאיות, אשר אם לסמוך על המחבר (כלומר שאכן רק כך חשב בתקופה מסויימת) – התאמתו כמעט ב-95 אחוז מהמקרים.

למיינרצהאגן דיעות קבועות לגבי הפער בין ערבים ליהודים. הראשונים נראים בעיניו מהירים בשוד, בשלל וברצח מהמארב, אך מפגרים ועלובים בתור לוחמים. הוא כופר באגדת "המרד במדבר" ורואה בה רק את השפעת הזהב האנגלי על כמה שבטי בידואים, שתפקידם היה, כביטויו האירוני של לורנס – "הצגה צדדית" (במזרח הירדן) של הצגה צדדית (מלחמת אלנבי במזרח הקרוב, בהשוואה לקרבות המרים והמכריעים שהתנהלו באירופה).

הוא טוען באורח עקבי שעל בריטניה היה לקשור את גורלה באיזור עם הציונות ולא עם הערבים. חוזה כמעט במדוייק את מועד הקמתה של ישראל, את בעיותיה הצבאיות, את ניצחונותיה וקשייה גם יחד ביחסים עם אויביה הערבים.

בתוקף תפקידו כחבר המשלחת לוועדת השלום בפאריז, בשעת הדיונים המסובכים על גבולות המדינות החדשות במזרח הקרוב, הוא עושה מאמצים רבים לכך שארץ-ישראל, שבגבולותיה הובטח ליהודים מימוש הצהרת בלפור – תשתרע מגבול הליטאני בצפון, דרך קו המקביל מערבה למסילת הברזל החיג'אזית, הנמצאת ממזרח לו, מקיף את כל ים-המלח, לאורך הערבה, אילת ועד לשארם-א-שייך, כולל את כל סיני, אשר גבולו עם מצרים הוא בקו ישר הנמתח מהעיר סואץ לרפיח. קו זה היה גבולה של מצרים עם האימפריה התורכית עד שנת 1906.

מיינרצהאגן חוזה את כל הקשיים, כולל החדירה הרוסית, שיתרחשו לאחר שיפנו הבריטים את תעלת סואץ (הדבר אירע מוקדם מששיער). הצעתו, עליה הוא חוזר פעמים אחדות, היתה, שהבריטים יפקיעו את כל חצי האי סיני מידי מצרים (מאחר שאלנבי כבש אותו בדין מידי התורכים, והוא טריטוריה כמעט ריקה, ללא עם, יקבעו בו את בסיסיהם לאחר פינוי הסואץ במקום בקפריסין, העתידה ליפול לתוך מלחמת אזרחים), יבטיחו בכך את שליטתם באיזור וכן אלטרנטיבה לתעלת סואץ דרך עקבה.

הוא חלם על ברית צבאית עם ישראל, החולשת על סיני, ומתירה בסיסי תעופה ונמלים צבאיים לבריטניה בתחומה. וכאשר כובשת ישראל לראשונה את סיני ב-1956, מלא יומנו קריאות אזעקה לבל תפנה אותו, וחירופים וגידופים לנוכח עיוורונן של ארצות המערב, ובייחוד כנגד בריטניה, שאינן מבינות שבלחצן על ישראל לסגת הן פועלת כנגד האינטרס שלהן עצמן.

*

המבחר מתוך יומני מיינרצהאגן, המהווה את המהדורה העברית של הספר, הופיע לפני מלחמת אוקטובר 1973. יש הרגשה כי העורך והמתרגם, כמו גם ההוצאה ובעליה (ד"ר הכט ב"אחרית דבר" שלו) ראו בפירסום היומן מעשה בעל משמעות פוליטית אקטואלית: תנא-דמסייע לכך שאסור לנו לוותר על אף שעל מאדמת ארץ שראל השלימה. ולכך שהערבים יתמידו בפיגורם החברתי והצבאי, וכי הלוחמים היהודים עזי הנפש תמיד ידבירו אותם, גם כשיחסי הכוחות עומדים לכאורה בהפרש עצום לרעת ישראל.

תוצאות מלחמת יום הכיפורים, עירערו את הרגשת הביטחון הנוחה, המחניפה לא במעט, אשר ספרו של מיינרצהאגן עשוי היה לטעת בקורא העברי לפני המלחמה האחרונה הזו.

* קולונל ריצ'רד מיינרצהאגן: "פרקי יומן מזרח-תיכוני, 1917-1956". עברית: אהרן אמיר. שקמונה, חברה להוצאה לאור בע"מ, 1973. 206 עמ'. בצירוף אחרית דבר מאת ראובן הכט.

* ויקיפדיה: ב-‏1910, בדיוק ביום הולדתו השלושים ושניים, ביקר מיינרצהאגן באודסה ושם היה עד לפוגרום שטבע בו רושם בל יימחה וקשר אותו קשר הדוק עוד יותר לרעיון הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל – אף שהדבר היה כשבע שנים לפני הצהרת בלפור. את שעבר עליו שם אפשר לקרוא כאן:

"נזדעזעתי במידה שלא תאומן. מעולם לא הייתי כה נזעם ועם זאת כה חסר-אונים כמו היום. מעולם לא הייתי מאמין שיכולת התנהגותם של בני-אדם יכולה להיות גרועה מזו של החיות הפראיות והאכזריות ביותר; גרועה יותר, מפני שהתנהגותם נתכוונה להיות אכזרית וגסה ומה שעשו נעשה בתאוות-נפש; עד הייתי לפוגרום בחוצותיה של אודסה. כאשר החל הפוגרום סועד הייתי את ליבי עם הקונסול הכללי שלנו, סמית. היו קצת ריצות וצעקות ברחובות. סמית ואני יצאנו אלת דלת הכניסה של הקונסוליה וראינו אנשים רצים בהתרגשות לכל עבר ושמענו הרבה צעקות היסטוריות. סמית אמר: 'אני חושש שזה פוגרום, היה לנו כאן אחד כזה לפני שנים אחדות; עלינו להוקיר את רגלינו מן הרחובות, כי הרוסים נעשים חסרי אחריות לגמרי והשוטרים אינם נוקפים אצבע; עכשיו תחזה באחד הצדדים הנתעבים ביותר באופי הרוסי.'

"הסתכלנו. הרחובות היו מוארים היטב ויכולנו לראות היטב בשני הכיוונים; היתה גם רחבה קטנה לפני הבית. רוסים, רבים מהם מחזיקי אלות או סכינים או גרזינים, היו מתרוצצים בכל מקום, פורצים דלתות חסומות ומבריחים את היהודים האומללים אל הרחובות ושם היו משיגים אותם, מכים אותם ולעתים קרובות הורגים אותם. זקן אחד נמחץ במהלומת גרזן על ראשו על ידינו ממש. נכסף הייתי להתערב ולהרביץ באחדות מחיות-הפרא הרוסיות הללו, אבל סמית עצר בי – לטוב-המזל. אישה צעירה שרוסי אחד רדף אחריה פרצה כאחוזת-תזזית לתוך הקונסוליה ונפלה מתעלפת על שטיח-הסף; מרדפה עצר כשראה אותנו. חירפתי וגידפתי אותו באנגלית; סמית אמר: 'למען השם, אל תתגרה בהם; הם משוגעים''. עוד צעיר יהודי נרדף, הוכה והוטל לתוך הביב, בעטו בו בזדון-לב, שדדו אותו והניחוהו מוטל בלי הכרה. לעת הזאת היו הרחובות כמרחקה, הרעש היה גדול, אך אף שוטר לא נראה לעין. חלון גדול של חנות נופץ והפורעים נכנסו לחנות, בזזו והשליכו את ביזתם החוצה. השיא הגיע כשעבר רוסי אחד על פני הקונסוליה כשהוא גורר נערה יהודיה כבת 12 שנה בשערותיה לאורך תעלת השפכים; היא היתה צורחת והאיש צעק. אין לי ספק שהיה מתעלל בה ורוצח אותה אחרי כן. לא יכולתי למשול ברוחי, שמעתי את קולו של היילז הזקן (צ'. ת. היילז היה מנהל בית הספר הפרטי בו למד מיינרצהאגן, אדם חסכני בדיבור שדגל בפעולה מהירה; מיינרצהאגן החשיב אותו, יחד עם הפילוסוף הרברט ספנסר, כאחת משתי הדמויות שהשפיעו ביותר על עיצוב אישיותו) – לוחש: 'עשה משהו.'

"ובכן פרצתי החוצה, בעטתי ברוסי בכרסו בחמת-זעם במגפי הרוסיים הכבדים והרבצתי בו מהלומה הגונה בלסת; הוא נפל כבול-עץ ואני נשאתי את הילדה והכנסתיה לקונסוליה. סמית אמר: 'זה יכניס אותנו בצרות.' צא וחשוב צרות מהן, בהשוואה לגורלה של קטנה זו. הערב אינני יודע את נפשי מרוב כעס וחמלה.

"סמית נמצא באודסה זה עשר שנים. הוא מספר לי שלפני שנים אחדות, כשהיתה המהפכה הרוסית במלוא תנופתה, נתקבלה החלטה לערוך פוגרום באודסה. יהודים רבים הוזהרו מפני הסכנה הנשקפת להם והצליחו לשחד את מנהיגי המהפכנים שלא יפגעו בהם לרעה, אך כ-‏400 יהודים נהרגו בכל זאת. הפוגרום נמשך שלושה ימים ואורגן על ידי שר הפנים כדי להוכיח לצאר שעדיין אין העם כשר לשלטון עצמי. ביום הראשון לפוגרום הוצאו כל השוטרים מאודסה ושלושה ימים נשארו מחוצה לה. כתום שלושת הימים יצאה פקודה שהצבא חייב להפסיק את השחיטות; הדבר בוצע תוך שעות ספורות. אחדים מן הפורעים, לאחר שירו בהם ברחובות, התלוננו מרה שלא ניתנו להם שלושת הימים המלאים שהבטיחו להם השלטונות. סמית הבטיחני כי הדברים הנ"ל מדויקים בתכלית וכי בזמנו נשלח דו"ח מלא עם הוכחות למשרד החוץ שלנו.

"אני נרעש עד עמקי ליבי מן המעשים הנוראים האלה וגמרתי אומר שבכל עת ובכל מקום שאוכל לעזור ליהודים אעשה כן כמיטב יכולתי. אין הלשון הבריטית מילה לתיאור התנהגות נתעבת ובהמית שכזאת."

ויקיפדיה: בתום שירותו במזרח התיכון התמקד באורניתולוגיה. הוא פגש בברון וולטר רוטשילד, מגדולי הזואולוגים ואוספי הציפורים בבריטניה, והחל לעבוד על אוסף הציפורים שלו בטרינג (כיום חלק מן המוזיאון לטבע הבריטי). שם פגש את אן קונסטנס ג'קסון, אורניתולוגית צעירה ממשפחה עשירה. השניים נישאו, נולדו להם שלושה ילדים, והם יצאו יחד למסעות מחקר. אחד המסעות היה לסיקים ולאדאק שבצפון הודו. הם פירסמו יחד מאמר בכתב העת החשוב "איביס". מאוחר יותר פירסם מיינרצהאגן לבדו מאמר גדול נוסף, ובו מפורטים לא פחות מ-14 מיני ציפורים לא מוכרים למדע. אחר כך חלה התקררות ביחסים בין השניים. אן שינתה את צוואתה והורישה את רוב הרכוש לילדיה. היא הותירה לו הכנסה שנתית, כל עוד לא יינשא שוב. ב-1928 נסע לפגוש את אשתו אן וילדיו בבית מבודד בסקוטלנד, Swordale. זמן קצר אחר כך אירעה תאונת ירי. חוקר מקרי המוות המקומי קבע כי אן פלטה כדור שחדר אל ראשה והרג אותה. לא היו עדים לאירוע מלבד מיינרצהגן.

בני משפחתה של אן האמינו שמיינרצהגן רצח את אן, או דחף אותה להתאבדות. ההשערה הזאת היתה מקובלת על רבים ממכריו, אלא שלא היתה דרך להוכיח אותה.