1. האם יש פתרון לסכסוך? (חלק ב')
בחלקו הראשון של המאמר, הוכחתי שאין לישראל היום ובעתיד הנראה לעין פרטנר פלשתינאי לשלום ולסיום הסכסוך. לקראת הבחירות אפשר להגדיר זאת כך: המשותף לתוכניות המדיניות של בצלאל סמוטריץ' ושל תמר זנדברג ולכל מה שביניהן, הוא שבדיוק באותה מידה אין להן פרטנר. מן הראוי שנכיר במציאות הזאת.
אף שאין פרטנר בעתיד הנראה לעין, אין זה פוטר אותנו מהאחריות לגבש פתרונות, שאולי בעתיד ניתן יהיה ליישם אותם, ועד אז ניתן לקדם אותם.
במשך שנים מפמפמים לנו שיש רק פתרון אחד, ואין בלתו – שתי מדינות לשני עמים, על בסיס קווי 4.6.67, אולי עם חילופי שטחים קלים. זה הפתרון שבקופסה. ותומכיו מספרים לנו את האגדה שבפתרון כזה הפלשתינאים יוותרו על תביעת "זכות" השיבה.
הפתרון הזה הוא מתכון לאסון. מזלנו שערפאת ואבו מאזן דחו את הצעות ברק ואולמרט ברוח זו. אילו קיבלו אותן, חלילה, ישראל הייתה מתמודדת עם סכנות חמורות.
מדינה פלשתינאית בשטחי יהודה ושומרון היא מדינה קטנה, חלשה, ענייה וחסרת יכולת קיום. ניסיון לקיים מדינה כזאת, יהפוך את הישות הזאת לסיר לחץ חברתי וכלכלי. הלחץ הזה יתועל לאפיקים לאומניים. מהר מאוד נראה מצעדי שיבה, כמו בגבול עזה, על גבול נתניה, כפר סבא ופתח תקווה – 15 ק"מ מת"א. הסכם שלום כזה לא יחזיק מעמד וידרדר אותנו במהירות למלחמה. מלחמה כזאת תתפוס אותנו ללא גבולות בני הגנה, בפאתי גוש דן, עם רצף ערבי ואסלאמי מכביש 6 ועד איראן. הפתרון הזה טומן בחובו סכנה למלחמה קשה ועקובה מדם. לכן, כל אדם שוחר שלום ידחה אותו.
הפתרון חייב להיות שונה. אלו העקרונות שעליהם להנחות אותנו בגיבוש הפתרון:
א. נקודת המוצא היא זכותנו הטבעית וההיסטורית על הארץ. זה המסד הערכי, המוסרי, לכל פתרון. איננו כובשים במולדתנו. יש לנו זכות על כל שעל ברחבי ארץ ישראל – זכות להתיישבות ולריבונות. היכן וכיצד לממש את הזכות – על כך יש להפעיל שיקול דעת על פי האינטרסים הלאומיים השונים שלנו.
ב. זכותה של ישראל לביטחון לאומי אינה מוטלת בספק. כל הסכם שלום חייב להבטיח את הביטחון. מרכיבי הביטחון העיקריים הם חוסנה של החברה הישראלית ואחדותה, עוצמתו של צה"ל, יכולת הרתעה בלתי קונבנציונלית וגבולות בני הגנה. ישראל אינה יכולה בשום מחיר לוותר על גבולות בני הגנה, ואין גבולות בני הגנה ללא בקעת הירדן רבתי בידינו.
ג. על ישראל להבטיח את היותה מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול וחד משמעי לדורות.

את סעיף א' – מימוש זכותנו על הארץ, עלינו ליישם באופן שלא יסכן את סעיפים ב' ו-ג', כלומר יבטיח גבולות בני הגנה ויבטיח ששטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים לא יהיו בשליטתנו.
על עקרונות אלו ניסח יגאל אלון את תוכניתו המדינית, התוכנית המדויקת כל כך, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. על עקרונות אלה הוצעה בשנות ה-70 תוכנית "השדרה הכפולה", ובשנות ה-90 תכנית "הדרך השלישית". ועל בסיס עקרונות אלו ביסס רבין את מורשתו המדינית, בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, שבו הציב את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע:
"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
הטענה העיקרית כלפי העקרונות הללו, היא שאין להם סיכוי כי אין להן פרטנר. אך כבר ראינו שאין פרטנר גם לפתרון הקופסה. במקום להתעקש על תוכנית גרועה שאין לה פרטנר, מוטב שנעצב תוכנית טובה, בתקווה שבעתיד יהיה לה פרטנר.
נאומו של רבין היה בדיון על הסכם אוסלו ב', ומן הראוי שנבחן את מאזן אוסלו. כפי שהצגתי בחלקו הראשון של המאמר, ב"מבחן הדם" הסכמי אוסלו היו כישלון חרוץ – הם לא קירבו אותנו כהוא זה לשלום, כי שותפינו כלל לא התכוונו להתקדמות כזו. ההסכמים הביאו למרחץ דמים – כ-1,500 הרוגים ישראלים.
אולם אי אפשר להתעלם מהתוצאה החיובית של ההסכם – השתחררנו מהשליטה על מרביתם של הפלשתינאים. אחרי אוסלו, הרש"פ היתה כמעט מדינה לכל דבר, אולם מרחץ הדמים חייב אותנו לצאת למבצע "חומת מגן" שבו מיגרנו את הטרור, ובעקבותיו החזרנו לידינו את האחריות הביטחונית על כל השטח, מבלי לחזור ולשלוט על האוכלוסייה. הרש"פ היא יישות עצמאית, פחות ממדינה – יש לה נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, משטרה, שב"כ, בתי סוהר, בתי משפט ושגרירויות רבות בעולם. אין לנו כל אינטרס לחזור ולשלוט שם.
כל עוד אין בידינו להתקדם לפתרון, עלינו לנהל את הסכסוך בתבונה, תוך קיומה הרש"פ העצמאית-למחצה ושל מדינת עזה העצמאית כמעט לחלוטין, להבטיח ללא פשרות את הביטחון ולסייע בכל הקשור לצדדים האזרחיים והכלכליים.
במקביל לניהול הסכסוך, עלינו לחשוב לטווח הרחוק, על הפתרון הרצוי. הפתרון הזה לא יוכל להיות בתוך הקופסה שבין הירדן והים. הקופסה הזאת אינה יכולה להכיל שתי מדינות לאום ריבוניות החיות בשלום זו לצד זו. הפתרון חייב לכלול את ירדן. הפרטנר שלנו יהיה פדרציה ירדנית פלשתינאית זו או אחרת. מול פדרציה כזו, הסכסוך לא יהיה על עצם הקיום, אלא סכסוך גבולות. ובסכסוך כזה ניתן יהיה להגיע לפשרה טריטוריאלית סבירה, שבה בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות יהיו בריבונות ישראל, ירושלים השלמה תהיה בירת ישראל ורבת עמון השלמה בירת ירדן/פלשתין, ישראל לא תשלוט על הפלשתינאים כי שטחי הרש"פ יהיו חלק מן המדינה הירדנית-פלשתינאית. בפתרון הזה לא יגורש אף אדם מאדמתו – לא יהודי ולא ערבי.
נכון, אין לנו היום שותפים לפתרון הזה, אך גם לא לאף פתרון אחר. אולם זה הפתרון היחיד שיכול להביא לשלום, ולכן ראוי לטפח אותו, כדי שאם וכאשר יהיה לו פרטנר, ניישם אותו.
אל לנו לוותר על השאיפה לשלום ועל גיבוש הדרך לשלום. אל לנו לוותר על התקווה. אך השלום חייב להיות שלום אמת, שלא יסכן את ישראל.
הגשמת הציונות מעולם לא הייתה תלויה בנכונות הפלשתינאים לקבל אותנו. לא ביקשנו רשות לחזור לארצנו, לבנות אותה, להקים ולקיים מדינה וגם לא קיבלנו רשות כזו. כך יהיה גם בעתיד.
כפי שהיה מאז ראשית הציונות, קודם כל עלינו לבנות ולקיים מדינה יהודית עצמאית, דמוקרטית, משגשגת, צודקת, חזקה, קולטת עליה, חברת מופת. חובתנו להגן על המפעל ועל המשך שגשוגו. ומתוך העוצמה הזו לחתור לפתרון של שלום, ברוח הרעיונות שהצגתי.

2. צרור הערות 6.2.19
* דף המסרים – על פי דף המסרים, המדוקלם לעייפה, מבצע "צוק איתן" היה ניצחון מזהיר והיסטורי בזכותו של ראש הממשלה נתניהו וכישלון מחפיר ותבוסה היסטורית באשמתם של שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל גנץ.
* מזהה תהליכים – אין לי כלים לשפוט את ביקורתו של אלוף יאיר גולן על ההתנהלות ב"צוק איתן", אולם בפעם האחרונה שהוא "זיהה תהליכים" הוא הפגין חוסר יושרה וחוסר הבנה כל כך קיצוניים, שכל דבר שהוא יאמר הוא מבחינתי חסר יושרה וחסר הבנה, כל עוד לא הוכח אחרת.

* השוואה – נמשכת המתקפה של דבוקת שוקן על בני גנץ. והפעם – תורה של עמירה הס. היא מגדירה אותו פושע מלחמה. היא ממריצה אותו להתייצב למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג. היא מציינת שהוא בעצם פושע מלידה, כי הוא גדל במושב כפר אחים שהוקם על אדמות "נכבה" וכו' וכו'. ומיטב המסורת של הדבוקה – השוואת ישראל לנאצים.
ומה תוצאות ההשוואה? כמובן, שישראל גרועה יותר מגרמניה הנאצית. היא לועגת לגנץ שמרבה להזכיר את אימו, ניצולת מחנה ברגן בלזן, ומשווה: "המחנה הנאצי פורק אחרי כארבע שנות קיום. מחנה הריכוז שהוא עזה קיים בתנאים מחמירים והולכים כמעט שלושה עשורים."
אין ל"הארץ" קווים אדומים? אין תועבה שלא תעבור שם את הסף?

* שותף לדרך – ערב אחד, בקיץ 1994, בעיצומו של המאבק על הגולן, עת שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, התקשרו אליי שני חבר'ה צעירים. "אנחנו נמצאים כעת בגולן ונשמח להיפגש איתך."
"בואו," אמרתי להם ותוך שעה קלה הם ישבו מולי בביתי, באורטל.
הם סיפרו לי ששניהם סטודנטים אכפתניקים, היום בוודאי הם היו מגדירים את עצמם כאקטיביסטים. הם רוצים להקים ארגון סטודנטים נגד נסיגה מהגולן וביקשו את עזרתנו.
הם נשמעו לי רציניים ביותר, מבינים עניין, נחושים. כמובן שהם קיבלו מאיתנו כל עזרה שרצו. אחד מהם כבר היה פעיל מוכר, דובר התאחדות הסטודנטים לשעבר ובאותה עת היה פעיל בליכוד ועבד עם נתניהו.
לאחד קראו אודי ולשני צביקה. פרופ' אודי לבל הוא היום פרופסור בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת השומרון באריאל, שמתמחה ביחסי צבא-חברה, פסיכולוגיה פוליטית, סוציולוגיה פוליטית, תרבות פוליטית, שכול וזיכרון, הנצחה וסמלים. עו"ד צבי האוזר הוא אדם רב פעלים ובעל רקורד מרשים בציבוריות הישראלית. מילא תפקידים רבים ובראשם מזכיר הממשלה בשנים 2009-2013.
חיידק הגולן לא מש מראשו של האוזר כל השנים. לפני כשלוש שנים הוא פרץ ביוזמה חדשה – לפעול להכרה בינלאומית וקודם כל אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. הוא החל לפעול ללא לאות – לכתוב מאמרים, לשאת הרצאות, ליזום ימי עיון. לפני שנתיים הופענו יחד בכנס של מרכז מורשת מנחם בגין ומכון שמיר למחקר לציון 35 שנה לחוק הגולן, והוא פרס בדבריו את חזונו. זמן קצר לאחר מכן הוא שלח לי להערות טיוטה לחוברת שעליה עבד, שעסקה בנושא. והוא ממשיך בכך גם בימים אלה, בכל התנופה, כיו"ר היחדה למען הגולן.
כשהוא העלה את הדברים לראשונה, האפשרות הזאת נשמעה כפנטזיה. כשאני כתבתי בזכות היוזמה, אנשים שאני מחשיב מאוד את דעתם, הסבירו לי שאין חיה כזו. אולם יוזמתו החלה צוברת תנופה וקורמת עור וגידים. בוגי יעלון ויאיר לפיד פירסמו בעיתונות האמריקאית מאמר משותף הקורא להכרה אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. ולאחרונה אף נתניהו הצטרף ליוזמה והציג אותה רשמית בפני היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב בולטון, בביקורו בישראל. חברי קונגרס רפובליקאים ודמוקרטים בכירים תומכים ביוזמה. לראשונה יש לה סיכוי. ואם היא תעלה יפה, זכות הראשונים היא של צביקה האוזר.
בהיותו מזכיר הממשלה חשף יחד עם יועז הנדל תרבות של הטרדות מיניות שהשליט בלשכה מקורבו של נתניהו ואיש סודו נתן אשל, מה שחייב את פיטוריו של אשל. בעקבות זאת סומן צביקה בידי "המשפחה" כאויב הציבור. האוזר דבק בממלכתיות, בטוהר המידות ובהגנה על הנשים שעבדו במשרד ראש הממשלה והיה מוכן לשלם על כך מחיר.
השילוב של עמדותיו הניציות לאומיות, שבאו לידי ביטוי בין השאר במעורבותו בקידום חוק הלאום, עם הממלכתיות והדוגמה האישית, הופכת אותו להיות התגלמות דרכה של תנועת תל"ם בהנהגת משה יעלון.
שמחתי מאוד על הצטרפותו להנהגת התנועה. אשמח מאוד לראותו בכנסת הבאה ואני מייחל לכך שיכהן גם כשר בממשלה.

* המחסל – כיריב פוליטי וחבר ברשימה מתחרה, האינטרס שלי הוא שמזימתו השפלה של נתניהו לחסל את סער תצלח. אבל כאזרח המדינה אני רוצה להאמין שחברי הליכוד אינם המון של עובדי אלילים, נטולי יכולת חשיבה, שקונים כל תאוריית קונספירציה חולנית וכל עלילת בדים שנתניהו מאכיל אותם. וכשלעצמי, אני מעדיף להיות חבר במפלגה שראשה חיסל את אבו ג'יהאד ולא במפלגה שראשה מנסה לחסל את גדעון סער.

* אתנחתא קומית – במסע הבחירות יש פסקי זמן הומוריסטיים. למשל, כאשר טוקבקיסטים מעריצי נתניהו (!) תוקפים את יעלון (!) בנושא... אמינות ויושרה... זה בערך כמו שטל ברודי יֵרד על העילגות והעברית הקלוקלת בפיו של אבשלום קור.

* מחנה האופורטוניסטים – כשצחי הנגבי היה ב"קדימה", ודיברר ברהיטות המאפיינת אותו את דרכה המדינית, הוא נהג לדבר בגוף ראשון רבים על "המחנה", בהקשר של "מחנה השמאל-מרכז". כאילו לא היה כהרף עין קודם לכן עצם מעצמותיו של "המחנה הלאומי". וכש"קדימה" נמוגה – הופ! מיהר הנגבי לנחות בחיקו של הליכוד, ומיד, בלי להניד עפעף, הוא מדבר בגוף ראשון רבים על "אנחנו הימין". ומי שלא "במחנה שלנו" הוא שמאל.
אולם למען האמת, הנגבי משתייך למחנה האופורטוניסטים.

* מנהיג ראוי – הבית היהודי בחר מנהיג ראוי בהחלט לעמוד בראשו – הרב רפי פרץ. פרץ הוא טייס, מפקד, רב אך מעל הכול מחנך – מייסד המכינה הקדם צבאית עצמונה ולאחר הפסקה בעת שירותו כרב הצבאי הראשי, הוא שוב עומד בראשה. רפי פרץ הוא ציוני דתי ממלכתי. הוא עמד במבחן הממלכתיות הקשה ביותר – כאשר הממלכה הניפה עליו גרזן, בעקירת גוש קטיף, והוא וחניכי המכינה שלו, נשכו שפתיים וכיבדו את הממלכה.
אני מקווה מאוד שמי שיעמוד בראש הרשימה של הבית הלאומי והאיחוד הלאומי יהיה פרץ, ולא חלילה סמוטריץ'.
התביישתי לשמוע שנתניהו קרא לבית היהודי לרוץ יחד עם "עוצמה יהודית", כדי לא לאבד קולות לימין. ראש ממשלת ישראל (!) מטיף לחבור לחיה הכהניסטית; לבן גביר וחבר מרעיו... חרפה לאומית. אני מקווה מאוד שפרץ הממלכתי לא ייתן ידו למהלך נואל כזה, של לגיטימציה למפלגת "מוות לערבים".

* שורה משיר – בפינתי "ביד הלשון" האחרונה, הצגתי כותרת מאמר של יועז הנדל: "הרווח שבין הגבר והקסדה," המתכתבת עם השורה "הרווח שבין הגבר והחולצה," מתוך השיר "הרווח שבין."
בשבועות שקדמו לפינה זו, הקדשתי עוד פעמיים את הפינה להתכתבות של כותרות בעיתונים עם שורות משירים, בשני המקרים – משירים של שלום חנוך: "נצח שנמשך שבועיים" (מתוך "ככה וככה") ו"סתם לא שולחים משטרה" ("מחכים למשיח").
המגמה הזו רווחת מאוד בשבועות האחרונים, ובעיתוני סוף השבוע האחרון היא ממש פרחה. כיוון שאני אוהב את השיח הזה שבין העיתונות והזמר העברי, אני שמח להציג זאת.
הכותרת לשתי כתבות שונות בשני עיתונים שונים על אפקט נאומו של בני גנץ – כתבתו של יוסי ורטר ב"הארץ" ושל סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות", היא אותה כותרת: "בני בום".
"בני בום" היא אופרת רוק משנת 1978, פרי עטו של אהוד מנור. הלהיט המוכר מתוכה הוא "ילד רע".
גם כותרת כתבתו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" מתכתבת עם שיר של אהוד מנור. כיוון ששני המועמדים המובילים לראשות הממשלה נושאים את השם בנימין, הכותרת הייתה "ימי בנימינים". כותרת זו מתכתבת עם שירו של מנור "ימי בנימינה", שאותו שרה חוה אלברשטיין. אגב, בבנימינה גדל ראש ממשלה אחר, אולמרט, אחד משני האהודים שכיהנו בתפקיד הרם.
ועוד ב"ידיעות" – כותרת הטור של עמית סגל היא "מהן המילים אם לא שחיקה," המתכתבת עם שירו של שלמה ארצי "מה הן המילים," שנפתח בשורה "מה הן המילים אם לא שתיקה."
מאמר ב"הארץ"-ספרים על הוצאה מחודשת של שלוש נובלות מראשית שנות ה-60 של הסופרת רינה בן מנחם, שבשעתו פירסמה אותם תחת הפסבדונים ש.ר.ב, היא – "שלל ש.ר.ב" – כשם שירו של מאיר אריאל, בביצוע גידי גוב, הנפתח בשורה "תם השרב הגדול".
ובאותו גיליון, כותרת אחד משלושה מאמרים על תרגום לעברית של כתבי מרטין היידגר היא "אם בשער יש אורח" – השורה הפותחת את שירה של נעמי שמר "האורח", בביצוע להקת "הכול עובר חביבי".
ובראיון עם גל הירש ב"7 ימים" הוא התייחס לכוח שלו לעמוד במשברים: "שאלו אותי: 'גל רודף גל ונשבר – גם אתה לפעמים?'" – ציטוט שורת הפתיחה של שירם של מיכה שטרית וארקדי דוכין "לפעמים", המוכר בעיקר בביצוע רון שובל.

* הדשא של השכן – "יד טבנקין" ערך יום עיון לרגל התערוכה "קיבוץ – פני אדם", בנושא: "אמן וקיבוץ". המושב המסכם של יום העיון הוקדש לזכרו של מאיר אריאל, במלאת עשרים שנה לפטירתו. מושב יפה ומרגש, שכלל הופעה של חברו הקרוב – מנוער ועד יומו האחרון, חנן יובל, דברים של בתו שירז אריאל והרצאה של חברו מוקי צור.
מוקי סיפר סיפורים אישיים מחברותם רבת השנים, אך העניק להם גם את הפרספקטיבה הספרותית וההיסטורית. ואנקדוטה יפה ומרגשת – הוא סיפר מה המקור לסיפורו המקסים של מאיר, "הדשא של השכן."
הסיפור הוא על עצמו, חבר קיבוץ שהחליט לשמור על כלל אחד ככתבו וכלשונו: "הדשא של השכן ירוק יותר." הוא הזניח את הדשא בגינת ביתו, כנגד המוסכמה הקיבוצית, הכעיס את שכנו, "חבר מסור מן השורה" שלא יכול היה לשאת את הדשא שהצהיב, הצהיר: "מה אני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!" ולבסוף הגיע לאישפוז פסיכיאטרי...
מסתבר שיש שורשים אמיתיים לסיפור, אך הם לא בקיבוץ אלא דווקא באמריקה הרחוקה. בראשית שנות השבעים, מאיר אריאל היה שליח עליה של תנועת "הבונים" בדטרויט, ומוקי היה השליח המרכזי בצפון אמריקה. בשכונה שבה התגורר מאיר, היו תקנות עזר עירוניות שחייבו את כל הדיירים לטפח את הגינה שבחזית הבית, על פי כללים מסוימים.
מאיר אריאל הודיע שהוא לא עובד את האדמה בגולה, לא מכסח את הדשא... כלום. והגינה שלו העלתה עשבים שוטים, שהחלו להתפשט לעבר גינות השכנים הזועמים, והוא בשלו. הוגשו נגדו תלונות, ולא היתה לו ברירה. מה עשה? קנה דשא מלאכותי וכיסה בו את כל הגינה. אך הקפיד על העיקרון שקבע – הוא לא עובד את האדמה בגולה.

* ביד הלשון: שניצל א' – כאבא לחיילים (בסדיר ובמילואים) אני מתעדכן בסלנג הצה"לי המשתנה, ומשלים את החוסרים מאז שחרורי ממילואים.
השבוע למדתי את המילים שניצל א' ושניצל ב'. שניצל א' הוא שניצל אמיתי, כמו בבית, מלאכת יד. שניצל ב' הוא שניצל תעשייתי.
אורי הייטנר