בהוצאת "אסטרולוג" 2000
פרק שבעה-עשר
"ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!"

ליד הגשר של אגודת "פרדס" בנמל יפו, תחת הסדק שבקיר המחסן, ישבו על הרציף דודי אלכס ואבי עם עלי בן ג'וואד מוסתקים על גבי שרפרפים קלועים.
הם עישנו נרגילה ריחנית בטעם תפוח-עץ, שתו ספלולי קפה שחור, נשמו אוויר ים מלוח ודגים טריים, שהיה מעורב בריח הדפיניל, חומר השימור החריף נגד ריקבון הפרי, שריחו נדף מניירות האריזה הדקים של תפוחי-הזהב. ארגזיהם הבהירים מילאו את המחסן קומה על גבי קומה, מחושקים ברצועות טוואק שחור, אלה רצועות העץ הגמישות שהושרו במים כדי לכופפן לפני שסגרו בהן את התיבות. הרווח שנוצר בין התיבות, בגלל עוביין של רצועות הטוואק, איוורר את התיבות ומנע את ריקבון התפוז או האשכולית, שלא יעלו ירוקת של עובש מסריח ושלא ידביקו את שכניהם הטריים-עדיין.
את המחסן-עם-הסדק הקים מנהל אגודת "פרדס" שמעון רוקח, שהיה ממייסדי אגודת הפרדסנים לייצוא פרי הדר, בעיקר השאמוטי שנמכר לארצות-אירופה, האשכוליות, וכן הוולנסיה בסוף העונה. סבא היה גם הוא ממייסדי האגודה. שמעון רוקח היה אביהם של יצחק רוקח, שהמשיך את דרכו של האב בהנהלת האגודה, ושל ישראל רוקח, לימים ראש העיר תל-אביב.
עד שהוקם המחסן של "פרדס" בנמל יפו שילמו הפרדסנים כסף רב עבור אחסנת תיבות הפרי במחסני הבויארג'ים והסוחרים הערבים בנמל, ולא עוד אלא ששנה בשנה היו חסרות אלפי תיבות. במחסנים נשמרו תיבות של כמה סוחרים ביחד, והגנבים והמערבבים והטועים-לטובתם חגגו. בדק שמעון רוקח ומצא כי אם יבנו הפרדסנים מחסן לעצמם, לא רק שיסלקו במשך שנים אחדות את ההשקעה אלא גם ירוויחו שני-שליש מדמי האחסנה בעתיד.
הקמת המחסן היתה תלוייה ברישיון מאת הבאלאדיה, העיריה הערבית של יפו, וברישיון של "ממשלת הַתֶּרכְּ", הממשלה התורכית, שאסרה בפירוש "לפתוח פתח לים" בתחום הנמל. הלך שמעון רוקח אל ראש העיר יפו, אמר לו מה שאמר, הגיש לו את בקשתו כרוכה בצרור נכבד, והלה חתם לו. בנה רוקח את המחסן ועשה לו פתח סגור לצד הים, כחוק. אך מהצד פתח לו פתח שני, והוריד ממנו לים גשר-עץ עשוי גזעי אקליפטוס ריחניים שנכרתו ביער חדרה, וכך יכלו הסירות, המובילות את תיבות ההדרים אל האונייה, לבוא לשם הטענתן עד לגשר של מחסן "פרדס".
המחסן היה מרווח מאוד וגבוה. שיירות הגמלים הטעונים תיבות-הדר נכנסו לתוכו. אלא שהמקום לא הספיק, ורוקח החליט לבנות מעליו קומה שנייה. כשהחלו בבנייתה, התגלה סדק בבניין.
המהנדסים יעצו לרוקח לחגור תחילה את הבניין בחגורת בטון נוספת, והוא התרעם: "כיצד זה לא דאגתם לדבר מראש?"
ובפני פקיד הברון פראנק, שהיה אדריכל במקצועו והעניק את ההלוואה לבניית המחסן, טען רוקח: "הרי אתה אדריכל, ומדוע שתקת כאשר בנו כך את המחסן?"
ענה לו פראנק: "לפי חוקי ההנדסה היו כל הבניינים שניבנו ביישוב העברי בארץ-ישראל צריכים ליפול זה מכבר, שליש בגלל בנאים רמאים שגנבו חומרים ושליש בגלל בנאים בטלנים שאינם יודעים לבנות ושליש בגלל האדמה שזזה, ואם לא נפלו הרי זה משום שבנס של יישוב הארץ הם מתקיימים, וכשיחדל הנס יתגלו הבקיעים והסדקים וכל הבניין של יישוב הארץ יתמוטט ויפול. ואם ניבעה סדק במחסן של 'פרדס' ביפו, סימן שהמקום הזה אינו תחום של ארץ-ישראל אלא מחוץ לתחום שלה, ומשום כך מעשה הניסים לא פעל, וניבעה בו סדק..."
ואולם ביוזמתו של רוקח הוקמה לבסוף הקומה העליונה וגם הושכרה למשרדים של חברות האוניות מאירופה, ומגשר-העץ הורדו תיבות הפרי, ואליו הועלו חבילות של לוחות-עץ בהירים ודקים, להתקנת התיבות, ואורחים חשובים עלו בו, הברון רוטשילד בבואו לבקר בארץ והנציב הראשון ליהודה סיר הרברט סמואל.

"אני שמח שחברותנו המבורכת נמשכת כידידותם הנאמנה של אביך ואבי," אמר דודי לעלי ביושבם על הרציף בצל המחסן, קומץ פרחי היסמין הריחניים נעוץ בכיס בגדו, והמגבעת החומה, המחודדת ורחבת התיתורה, מונחת על השולחן לצידו, "והיא פורחת תחת טיז חוואג'ה שימל ארקייה" – תחת הסדק של האדון שמעון רוקח.
אצבעותיהם ופניהם של אבי ודודי היו שחומות כעורו של עלי, לשלושתם הברק הרווי שמן זית וזיתים משחר ילדותם, אפילו סהרוני הציפורניים דומים, כאילו מצא מין את מינו והשמש הארצישראלית אפתה אותם להיות אנשים אחים, בני משפחה אחת. רק שאצל עלי גידלה כל אחת מזרתותיו ציפורן לתפארת כדי שייקל עליו לחטט באוזניו.
אולי נבע הדמיון לא רק מהשמש אלא מכך שגם את הזיתים הירוקים היו מכינים באותה דרך. מוסקים אותם בסתיו בטרם השחירו, משרים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם. מחליפים את המים פעם ביום. לאחר שלושה ימים דופקים-שוברים את הזיתים רוויי-השמן אחד-אחד בפטיש-עץ או באבן על גבי קרש. ממיסים במים גרגירי מלח גס עד שביצה טרייה צפה בתמיסה. מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה, ביניהן טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים, ירוקים-עדיין, ויוצקים את מי-המלח. מי שאוהב זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למוחרת היום או עוד באותו ערב, בעודם ירוקים ומרירים. זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל שרק עליו אמר דודי אלכס שחבל לו שכבר לא יוכל ליהנות ממנו בקבר. הצנצנת או הפח נותרים פתוחים עד שנוצרת למעלה פטריה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. לאחר ימים אחדים מסירים אותה בזהירות כדי שלא להעכיר את מי-המלח, שהצהיבו מעט. יוצקים מעט שמן זית טרי, שמיטיב את טעם הזיתים ומונע מהשיכבה העליונה להשחיר ולהתקלקל, וסוגרים היטב כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.
יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שמים שיני שום בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא ואטאני, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי [לא היתה לו בת] אבל לעולם לא אסלח למי ששם שום בזיתים הדפוקים!"

לעיתים היו אלכס ואבא יושבים ומדברים שעות ארוכות חצי-אידיש חצי-ערבית מעורבבות בקצת עברית וצרפתית כשהם טועמים אבטיח עם גבינת צאן, ענבי מוסקאט שחורים וייניים, מנגו ריחני קטן, סאברעס קרים, תאנים בשלות, ומגלגלים בין לשון לחיך טעמו של כל פרי כיין מעולה, וככה אוכלים את ארץ-ישראל.
כפי שכבר אמרתי, אחת מתכונותיו של דודי אלכס, אולי האופיינית ביותר, היתה שהקרין על בני-שיחו חגיגיות-תמיד. כמעט כל פגישה עימו – חגיגה. ואמרו שכל מה שהוא נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה לילה אחד על כל אבריה עד אור הבוקר.

צחק עלי העבדאיי והזהיר את דודי ואבי: "מלעון אבן מלעון אילי יאחז צאחב מן אהל יפא!" – ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!
"מדוע תדבר כך?" מחה דודי.
ראשיתו של הסיפור שהוליד את הקללה, לדברי עלי – נעוצה בתקופה שבה משל בחסד הסולטן בקאימקאמליק [עיר המחוז] יפו הכפופה לפאשאליק [עיר הפלך] ירושלים הקאימקאם [מושל המחוז] מחמוד אבו-נבוט.
ומדוע כינוהו כך? – כי כאשר התהלך המושל בסימטאות העיר החזיק תמיד בידו נבוט [אלת-עץ] עבה, שקצהו גולה ענקית עשוייה משורש העץ או מפרק מעובה, ובו הפיל פחד על נתיניו. מספרים אמנם שמשל במשפט ובצדק, איש לא שילם בקשיש בשיעור מופקע או מבלי לקבל תמורה. חוכרי המיסים לא השתוללו ולא עינו את הפלחים יותר מן הנחוץ לגביית המעשר, ובכספים שאסף בנה ביפו היכלי-חמד וגם את המסגד הגדול הנקרא על שמו, מחמודיה.
ארבע נשים היו לאבו-נבוט בארמונו, ומשרתים ושפחות וילדים וילדות רבים, אך ברבות השנים היו הנשים והשפחות והילדות רק מוצצות לו, כי כבד המושל והשמין ולא היה בכוחו לבוא עליהן כדרכן, וגם פחד מהמחלה שהגיעה ליפו עם המלחים הצרפתיים. אך אפילו כל ילד ביפו ידע שצינור-ההשקאה של הקאימקאם מחמוד עודנו עבה כגולת הנבוט וחזק וכביר כנבוט, ואלמלא הסתפק במציצה היה קורע אותן כבימי בחרותו.
נשות ארמונו של הקאימקאם כונו בפי ליצני העיר בשם "הכובסות", כי מדי בוקר הן היו יוצאות בתהלוכה לכבס את שמלותיהן.
כדי שלא יפריעוהו בלילות, כאשר מחשבותיו מרוכזות בעסקי המימשל ובעשיית משפט צדק וידיו מטיילות בשער הנשים והשפחות והילדות הרוכנות עליו כל אחת בתורה ובלילה – ציווה מחמוד אבו-נבוט שכל מי שיהין לחדור אל ארמונו בלילה, אפילו ידפוק על דלתו, אחת דתו – להיתלות למוחרת בשער העיר. שאז היו תולים שם ולא כפי שתולים היום בכיכר שבין המחמודיה [המסגד] לסארייה [בניין הממשלה].
יפו היתה מוקפת חומה בעלת שערים ובריח [שרידיהם קיימים עדיין]. כל יום עם שקיעת השמש סגרו את שערי העיר עד אור הבוקר. אוי למי שאיחר את שעת הנעילה. הוא היה נאלץ להישאר מחוץ לחומה וללון בשדה תחת כיפת השמיים, טרף קל לשודדים וכן לנמרים, לזאבים ולדובים, שעדיין חיו ביערות השרון.
יום אחד יצא מחמוד אבו-נבוט לטייל מחוץ לעיר והרחיק ללכת בין פרדסיה.
כאשר שב כבר שקעה השמש, והוא מצא את השערים נעולים. הוא דפק בשער וקרא לשומרים, אך לא היה לו שומע.
"אני הקאימקאם! פיתחו לי את השער!" הקיש בגולת הנבוט הענקית על השער.
אך לא היה לו עונה. רק קול צחוק התגלגל והגיע לאוזניו מעבר לחומה. אחד השומרים אף חיקה את קולו ואמר: "חודי אל ביז!" – זה המשפט שהיה נשמע בלילות מכסאו או ממשכבו של אבו-נבוט, שהיה מושך אותן אליו כאילו הוא מניק אותן. המנוולות, לא יכלו לנצור את לשונן והלכו לספר על אורחות חייו בשער העיר, קחי את הפיטמה! – והוא נשבע ששפחותיו בעתיד תהיינה אילמות-מלידה, שהרי את לשון האישה חבל לקצץ.
הבין אבו-נבוט שהשומרים שלו לא מאמינים לדבריו, ובגלל הצינה והפחד והחשיכה השפיל את כבודו והתחנן: "לכו אל ארמוני ותיווכחו לדעת שאני אינני שם, שאני כאן, דובר אמת!"
אך גם לדבר הזה לא שמעו. היטב ידעו מה עונשו של המקיש בלילה על דלתו של הקאימקאם מחמוד אבו-נבוט.
וכך נאלץ המושל הגדול ללון בלילה ההוא לבדו בשדה, בקור ובסכנת חיים מפני השודדים ומפני חיות-הטרף הבאות מיערות השרון. נאלץ לשמוע את יללות התנים המפחידות ואת נביחותיו המיוחדות והמרגיזות של הדבע, הצבוע, שכאשר הינך פוגש בו הוא פורץ בצחוק אדיר, פותח אליך זוג עיניים איומות ונוצצות ומהפנט אותך, ואתה הולך אחריו למערה שלו, שם אתה נירדם והוא משתין עליך ואוכל לך את המוח.
למוחרת הבוקר נכנס אל העיר כל עוד רוחו בו, רטוב מהטל, הזעיק את יושביה וסיפר להם את המיקרה אשר קרהו. הוא גידף את השומרים העצלים על התנהגותם הגסה. אמנם לא תלה אותם בשער העיר, שהרי מילאו בנאמנות אחר פקודותיו. על כך אף העניק לכל אחד מהם מג'ידיית כסף, אבל ציווה גם להלקותו חמש מלקות משום שאסור להתבדח בשעת המשמרת.
ומחמוד אבו-נבוט סיים את דבריו באותו מעמד בלתי-נשכח באלה המילים: "מלעון אבן מלעון אילי יאחז צאחב מן אהל יפא!"
והוא ציווה לחקוק אותם על אבן ולהציב אותה במקום גלוי, למען יראוה כל הבאים בשערי העיר.
ואכן, בצד הדרך הבאה מירושלים בנו בפקודתו בניין קטן בעל שלוש כיפות ובו צינור-שתייה לעוברי-אורח ושוקת להשקות בה את הבהמות הצמאות. הרהט נקרא בשם סביל אבו-נבוט ופסוקו של הקאימקאם חקוק בו באבן.
המשך יבוא
אהוד בן עזר