מכל דבריו של בני גנץ בנאום השקת הקמפיין, האמירה החשובה ביותר היתה: "גם אם לא נצליח להגיע לשלום עם שכנינו, נעמול קשה ונגיע לשלום בתוכנו."
המשמעות של האמירה, היא ההבנה שאין היום סיכוי לשלום עם הערבים, ולכן עיקר תפקידה של ההנהגה יהיה להביא לשלום בתוכנו. ואכן, זה האתגר הגדול ביותר, החשוב ביותר. נתניהו הולך ומעמיק את הקרע, כי הוא נבנה ממנו. ישראל הופכת לבייסוקרטיה – שלטון הבייס. היא נקרעת בין שני מחנות לעומתיים, שונאים, כשכל מחנה נגרר אחרי "הבייס" הקיצוני, הקנאי, הפנאטי בתוכו. האתגר של השותפות היא שבירת שלטון הבייס, יצירה מחדש של מכנה משותף ציוני, ממלכתי, דמוקרטי שילכד את החברה הישראלית, למרות המחלוקות שבתוכה, וישאיר את הקיצוניות בשוליים. האיום הגדול ביותר היום, הוא על ישראל כמדינת חוק, העמדת ראש הממשלה מעל החוק והפיכת השחיתות השלטונית לנורמה. מול האיום הזה אנו מציבים הנהגה של דוגמה אישית, יושרה, ניקיון כפיים, טוהר מידות וממלכתיות.
זה גם הבסיס לשיתוף הפעולה הפוליטי בין תל"ם ל"חוסן לישראל". החיבור אינו הקמת מפלגה אחת, אלא שילוב כוחות פוליטי בין שתי מפלגות עצמאיות. הקו המדיני ביטחוני של תל"ם, שבו אני חבר, הוא קו ניצי מובהק, ואינו זהה לקו של בני גנץ ואנשיו. ולמרות השוני, אני בוטח בחיבור הזה ובהנהגה המשותפת של גנץ ויעלון.
גנץ ממש אינו יונה מדינית. בנאומו הוא התחייב על אחדות ירושלים, גושי ההתיישבות, בקעת הירדן (גם אם לא בדיוק בניסוח שמספק אותי), הגולן, שליטה ביטחונית על כל א"י וכן התחייב השבוע שלא תהיה כל נסיגה חד צדדית. והשותפות עם יעלון מבטיחה שההתחייבות הזאת תהיה יצוקה כבטון.
המשימה הלאומית החשובה ביותר הניצבת בפנינו, היא לאחות את השברים בחברה הישראלית, להביא לפיוס לאומי ולשלום בתוכנו. שלום בין מגזרים, וגישור על פערים. אחד ממוקדי העימות הוא המערכת המשפטית. כמו בנושאים אחרים, גם בנושא הזה נוצר קיטוב בין עמדות קצה, אך ניתן וראוי להגיע להסכמות.
בראש ובראשונה, יש לעמוד על היותה של ישראל מדינת חוק; מדינה שבה הכל כפופים לחוק והכל שווים בפני החוק. יש לכבד את מערכות החוק והמשפט, לא לפגוע בהן, לא להשתלח בהן, לא להסית נגדן ובוודאי לא לטפול עליהן תיאוריות קונספירציה, תפירת תיקים וכד'.
יש לנהל מלחמת חורמה בשחיתות, לא לתת לה לגיטימציה – ולא רק בשחיתות פלילית, אלא בהשחתת המידות וסיאוב, בלי לתת להם שמות חיבה כמו "נהנתנות", שהיא כביכול לגיטימית.
יש לשלול את הגישה על פיה הדמוקרטיה כולה מתבססת רק על "רצון העם", וכל מה שהוא לכאורה רצון העם (כלומר כל מה שרוצה המנהיג שהצליח להרכיב קואליציה) לגיטימי. דמוקרטיה מחייבת איזונים ובלמים, כדי להבטיח שתהיה מדינת חוק, שתבטיח את זכויות המיעוט ואת זכויות הפרט. מערכת משפט חזקה היא חלק מאותם איזונים ובלמים.
אין זה אומר שמערכת המשפט חסינה מביקורת, כפי שאין זה אומר שהיא חפה משגיאות. למיטב הכרתי, מערכת המשפט בדור האחרון, ובעיקר בית המשפט העליון, שגתה רבות באקטיביזם שיפוטי, בהתערבות שאינה במקומה בנושאים פוליטיים, פגעה במערך האיזונים והבלמים של הפרדת הרשויות, וכתוצאה מכאן פגעה במעמד בית המשפט וחיזקה את מתנגדי מדינת החוק.
לא הכל שפיט. מלוא כל הארץ – לא רק משפט. כמו שיש לרסן כל כוח – כך גם את כוחו של בית המשפט, ובראש ובראשונה, עליו לרסן את עצמו.
חשוב להבהיר, שהעובדה שאנשים רבים כמוני נעמדים כחומה בצורה להגן על המערכת המשפטית, שעה שראש הממשלה החשוד בפלילים מנהל נגדה מלחמת חורמה – אינה אומרת שהפכנו לחסידים שוטים של בית המשפט, שחזרנו בנו מן הביקורת על האקטיביזם ושאיננו חותרים לשינוי ולרפורמות.
שר המשפטים דניאל פרידמן הציע רפורמות ראויות, שעם רבות מהן הסכמתי, אך ממשלה שהעומד בראשה היה אולמרט – עבריין מושחת, לא היתה כשירה להוביל רפורמה כזאת, כי לא באה לנושא בידיים נקיות. הוא הדין בממשלה בראשות נתניהו.
אולם יש מקום לשינוי. ומן הראוי שיהיה זה שינוי בהסכמה. לאחר הבחירות יש להקים פורום פסגה של שלוש הרשויות, בראשות שלושת ראשי הרשויות – ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיאת בית המשפט העליון, שיגבשו יחד הסכמות על אופן האיזונים והבלמים הראוי לדמוקרטיה המבוססת על הפרדת רשויות. יש לגבש הסכמה באילו מקרים ראוי שבית המשפט יתערב; לדעתי, רק כאשר מדובר בפגיעה אקוטית בזכויות האזרח. יש לגבש הסכמה באיזה אופן עליו להתערב – למשל מה ההרכב המינימלי שמוסמך לדון בפסילת חוק ובאיזה רוב הוא רשאי לפסול חוק. יש לגבש הסכמה על פסקת התגברות של הכנסת – באיזה רוב רשאית הכנסת להתגבר על פסילת חוק (ודאי שלא 61 ח"כים. זאת בדיחה). יש לבחון את שיטת בחירת השופטים. יש גם לבחון כיצד מחזקים את הכנסת, שהיום נשלטת למעשה בידי הממשלה, ובכך נפגעת הפרדת הרשויות.
אני משוכנע שניתן להגיע להסכמות ולעגן אותן בחקיקה. לשם כך יש צורך ברצון טוב, בהבנה שיש צורך בשינוי ובכך שהמנהיגים ייגשו לתהליך כזה בידיים נקיות.

2. צרור הערות 13.2.19
* מחכים לביאת המשיח – יש בתוכנו מי שנדים לתמיכת נוצרים בישראל מטעמי דת. זה לא מתאים להם, לטהרנים הללו. הרי אותם נוצרים, הם טוענים, מצפים שתמיכתם בישראל תקרב את בואו של ישו המשיח, ואז כל היהודים יתנצרו. אז איך אפשר לראות בהם ידידי ישראל?
ואני תמיד משיב, שאני שמח על תמיכתם החשובה והמועילה בישראל. ובאשר לעתיד – כשישו המשיח יבוא, נדבר. עד אז נהנה מתמיכתם.
הוא הדין באלה שנדים לחבריי ולי, בעלי השקפת עולם מדינית ביטחונית ניצית, המשתפים פעולה עם בעלי עמדות אחרות. הרי אין כמעט מחלוקת מדינית אקטואלית. המחלוקת המשמעותית היא בנוגע להסדר הקבע עם הפלשתינאים. ההיתכנות של הסדר כזה בעתיד הנראה לעין, קצת יותר נמוכה מההיתכנות לבואו של ישו המשיח. אז בינתיים ניטיב עם החברה הישראלית, נקדם את המדינה, נאחה את הקרעים, ניצור כאן חברת מופת עם מנהיגות מעוררת השראה. ואת המחלוקת המדינית על הסדר הקבע נדחה עד לאחר הגעתו של ישו.
אז נכון, עמדותיו המדיניות של מיכאל ביטון אינן כדעותיי. אך אני מעריץ את המהפכה החברתית והחינוכית שחולל בירוחם, ומשתוקק לכך שיהיה בעמדה שתאפשר לו לעשות כן במדינת ישראל כולה. הרי אם המהפכה שהוא הוביל אינה ציונות – ציונות מהי? המחלוקת המדינית יכולה לחכות.
עם אלון שוסטר אני מנהל מחלוקת בתוך התנועה הקיבוצית כבר שלושים שנה. הוא היה תמיד מן היונים בתנועה ואני מהניצים. אך אני מעריך את האופן שבו הוא הנהיג בנחישות ובדבקות את המועצה האזורית שער הנגב לאורך שנים תחת אש וטילים; מנהיגות של חוסן ציוני וחברתי, עמידה איתנה, העמקת שורשים וצמיחת היישובים המותקפים. את הערכים האלה אני מצפה שיביא לכנסת. הרי זו הציונות במיטבה. ונמשיך לקיים בינינו מחלוקת מדינית תיאורטית, שכמוה כפולמוס תלמודי על ביצה שלא נולדה ואינה עתידה להיוולד בעתיד הנראה לעין.
ובכל מקרה, אני בוטח בבוגי יעלון ובכל חברי תל"ם בכנסת הבאה (בין אם אמנה עמהם ובין אם לאו), בדבקותם בהשקפת העולם הניצית ובהשפעתם המכרעת.

* המיינסטרים הציוני – נתניהו משקר, כדרכו. הוא מפיץ ביודעין סילוף, על כך שגנץ אמר, כביכול, שישב בממשלה עם המפלגות הערביות. הוא מפיץ במודע ספין על פיו השילוב של תל"ם וחוסן לישראל הוא "שמאל". ובמקביל, מרצ הוציאה הודעה המגנה את תל"ם וחוסן לישראל ומכנה אותה "הבית של הימין".
נתניהו ומרצ נבנים מהקיטוב, הפילוג, השנאה וההקצנה. המרכז מאיים עליהם, כי הוא מערער את המבנה שנוח להם בו.
הגיע הזמן לשים קץ לבייסוקרטיה – משטר הבייס. משטר המחנות, המפלג אותנו לשני מחנות שונאים, אויבים, מקוטבים, שכל אחד מהם נגרר אחרי הבייס הקיצוני והקנאי שבו. הבייסוקרטיה הזאת מאיימת על החברה הישראלית.
לא נגזר עלינו לבחור בין "שוברים שתיקה" לבין הפשקווילים של יאיר נתניהו – עלינו לבחור בדרך שמשאירה את הקיצונים הללו בשולי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית.
עלינו לעצב מחדש את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי, השקול, שאינו נגרר אחרי הקיצונים והקיצוניוּת, שיוביל באחריות את החברה הישראלית.

* שקר נתעב – הם מ-פ-ח-דים. זה ההסבר היחיד לקמפיין השקרי והשפל שמנסה להדביק לגנץ את הפקרת מדחת יוסף למותו. העובדה שראש הממשלה בעצמו יורד לשפל כל כך נחות, מעידה עליו שהוא נוהג כחיה פצועה; שהוא מוכן להשאיר אדמה חרוכה, ומבחינתו הכול מותר.
בפרשת מדחת יוסף, בני גנץ היה מפקד אוגדת איו"ש בדרגת תא"ל. מי שקיבל את ההחלטות, היה הדרג המדיני – ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. המשמעות המדינית של שליחת צה"ל לקבר יוסף, כאשר הסכמי אוסלו עוד היו בתוקף, חייבה החלטה של הדרג המדיני. ועם זאת, בשטח עצמו, היו הרמטכ"ל שאול מופז ואלוף הפיקוד, ומקבל ההחלטות הצבאיות היה הרמטכ"ל.
האם מישהו מעלה על דעתו שאוגדונר בדרגת תא"ל יקבל על דעת עצמו החלטה המנוגדת לפקודת הרמטכ"ל הנמצא בעצמו בשטח, ולהחלטת ראש הממשלה ושר הביטחון? הרי זה אבסורד.
פרשת מדחת יוסף היתה מחדל נורא של ברק ומופז. אך לא היתה זו החלטה להפקיר חייל, אלא החלטה, שנבעה מעיוורון מדיני וקריאה עקומה של המפה, כאילו הרש"פ שפתח באותו יום במלחמה, הוא עדיין שותף. ההחלטה היתה לאפשר לרש"פ להעביר לידי צה"ל את החייל הפצוע, כדי לחסוך בחיי חיילים שהיו עלולים להיהרג בפעולה. ברור שזו היתה שגיאה חמורה, אך זו לא הפקרה מודעת. והמחדל היה של מספר דרגים מעל מפקד האוגדה.
איך היה נתניהו נוהג במקום ברק? נתניהו זהיר מאוד בשליחת חיילים לקרב, לטוב ולרע, לרוב לטוב (אם כי הוא גם עשה שגיאות בשל תכונה זאת). אני מעריך, לאור הכרת צורת החשיבה וקבלת ההחלטות שלו, שהוא היה נוהג כמו ברק.
יש לציין, שנתניהו מינה את גנץ לרמטכ"ל. עם המינוי, משפחת יוסף שלחה לו מכתב מחאה. נתניהו השיב להם תשובה המסבירה את העובדות, ברוח הדברים שכתבתי כאן; שאין כל מקום לטענה נגד גנץ בנושא. אבל כשנתניהו נלחם על הישרדותו – אין שקר ואין תועבה שהמטרה שלו אינה מקדשת.

* מפיצי השמועות – אחת הדמויות השנואות ביותר על הימין הרדיקלי בישראל היא בני בגין. "הצל" ושכמותו נוהגים להפיץ נגדו בדותות, להסית נגדו, להמציא לו איזו בת שהתחתנה עם מוסלמי (אולי היא בכלל אשתו של בני גנץ מנשות ווטש...) וכו'.
לפני חודשים אחדים, מאיר אינדור, ראש ארגון נפגעי הטרור "אלמגור", איש הימין הדתי המובהק, גוש אמונים קלאסי, פירסם מאמר שבו הגן על בני בגין ותקף את משמיציו. בתגובה, הם יצאו נגדו בארסיות ותוקפנות אופיינית, כראוי לססמולן מניאק שכמותו.
והשבוע – שוב. ביום שישי, החלו להפיץ גורמי ימין קיצוני מסרונים בתפוצות ווטסאפ המוניות, על פיהם המשטרה הססמולנית (כן, היא נשארה ססמולנית גם אחרי אלשייך) והשב"כ הססמולני מעלימים מהציבור מידע על ארבעת רוצחיה של אורי אנסבכר שנלכדו בידי השב"כ ועצורים בידי המשטרה (זה היה שעות רבות בטרם נלכד הרוצח האמיתי, הרוצח היחיד), מסיבות פוליטיות – הם רוצים להשתיק את העובדה שהרצח לאומני. לטענתם, המשטרה והשב"כ מפיצים ידיעות שהנרצחת התאבדה. לתיאורים האלה נוספו עוד תיאורי זוועה פלסטיים שקריים הנוגעים לרצח עצמו, כדי להעצים את הזעזוע. כידוע, בין מפיצי השמועות בלט יאיר נתניהו.
מאיר אינדור שוב קם, ובהגינותו יצא נגד הגל העכור, השקרי, חסר האחריות הזה. הוא גינה את ממציאי ומפריחי השמועות, הגן על השב"כ ואף הסביר לאיזה נזק מבצעי הם גורמים.
ומאז הוא מותקף, המשת"פ הזה. וגם אחרי שהוכח שהשמועות היו שקריות, הם ממשיכים לטעון ששב"כ והמשטרה ניסו להשתיק את הפרשה ולהסתיר את המידע מהציבור, והוא – אינדור המשת"פ, משמש כסייען שלהם. במקרה הטוב הוא תמים, הוא מרמה את עצמו, הוא "גועל נפש", "הוי התמימות התמימות לאיזו רמה של תמימות אתה יכול להגיע," "קשקוש," "לך תמכור לוקשים למישהו אחר," "מצליחים להרדים את הציבור בהודעות כזב," "בעבר הם הפעילו מתנקש שרצח ראש ממשלה ואתה יודע את זה" וכו' וכו' וכו'.
ככה זה במדינה שבה יוצאות מגבוה הסתה רבתי נגד המשטרה, והפצת כזבי מדינת העומק.

* בהצלחה לשני הצדדים – בדרבי מלחמת הבוץ בין יאיר נתניהו לאורן חזן אני מאחל הצלחה לשני הצדדים.

* גלות עכשיו – דרעי בהשקת הקמפיין של ש"ס מבטיח: "כל הספרדים יצביעו לש"ס וכל האשכנזים יצביעו ליהדות התורה..האיש תקוע בגלות ובגלותיות. אבל מהפכת קיבוץ הגלויות תגיע, במוקדם ובמאוחר, גם למגזר החרדי.

* ממשה עד משה – נעמן כהן שאל אותי ("ברכות לאורי הייטנר", גיליון 1418) מדוע עזבתי את משה כחלון והצטרפתי למשה יעלון.
התשובה היא שלא עזבתי את משה כחלון, כיוון שאף פעם לא הייתי עם משה כחלון. כאזרח, בכל מערכת בחירות אני מממש את זכותי ומצביע לרשימה שמבין כל הרשימות היא הקרובה אליי ביותר; לעיתים היא הרע במיעוטו. למעט "הדרך השלישית" ב-1996 ו-1999, מעולם לא הצבעתי לאותה מפלגה פעמיים ברציפות. בבחירות 2015 הרשימה הקרובה אליי ביותר הייתה "כולנו". ברטרוספקטיבה אני סבור שבחרתי נכון. די בכך שהיא סיכלה את הפוטש החוקתי – חקיקת חוק קרנות המזבח המכונה בשם חיבה "החוק הצרפתי", שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית ללגיטימית, כדי לחוש שקיבלתי תמורה לאגרה.
אולם כאשר בוגי יעלון פרש מן הממשלה ומן הכנסת והכריז על התמודדותו על הנהגת המדינה, חשתי לראשונה מאז ימי "הדרך השלישית" שבה הייתי חבר ופעיל, שקמה מפלגה שמבטאת את עמדותיי ועומד בראשה מנהיג שאני תומך בו ובוטח בו. כבר אז חברתי ליעלון ולראשונה מאז "הדרך השלישית" הצטרפתי למפלגה.
אגב, הייתי שמח אילו כחלון הצטרף לחיבור בין יעלון וגנץ, אך הוא בחר לטעות.

* ביד הלשון: אוהבים אותך... מצביעים... – מתוך מאמר של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות" על תוצאות הבחירות המקדימות בליכוד: "בפרפרזה על סיסמה נושנה הם אמרו לראש הממשלה: אוהבים אותך נתניהו, מצביעים סער."
מהי אותה סיסמה נושנה?
בבחירות המוניציפליות ב-1993, התמודד אהוד אולמרט, אז ח"כ בליכוד שבאופוזיציה (וכבר שר לשעבר) על ראשות העיר ירושלים. הוא קרא תיגר על ראש העיר המיתולוגי טדי קולק, שכיהן בתפקיד מאז 1965 ושלטונו נראה נצחי ובלתי מעורער.
סיסמת הבחירות המבריקה של אולמרט, שהציצה מעל כל קיר ועמוד בבירה, הייתה: "אוהבים אותך טדי. מצביעים אולמרט."
אורי הייטנר