על ספרה של דינה אור "ניצחון ההומור"

אורנית 2005, 288 עמ'

פעמיים השתתפתי בערבי הומור של דינה אור, ובשתי הפעמים זכיתי לשעה ומחצה של נחת וצחוק בריא, על כן החלטתי לקרוא את ספרה הנ"ל שמפרט את דרכה מעולם דיכאוני אל עולם ההומור, וכן עצות מגוונות ומפורטות כיצד גם סתם בני תמותה יכולים להיפתח אל העולם הנפלא הזה – עולם ההומור. יש לי הערכה גדולה ליוצרים שמסוגלים להצחיק את הבריות. כתבתי על כך בספריי, וגם קיימתי סדרה של הרצאות על ההומור, בהן הזכרתי את התיאוריות של ארבעה מההוגים העיקריים שניסו להגדיר את ההומור: עמנואל קאנט, ארתור שופנהאואר, זיגמונד פרויד ואנרי ברגסון, כשאני מנסה להדגים באמצעות בדיחות ופאנצ'ים.

עובדה מצערת היא שטרגדיות קל לזכור, והן שורדות את חילופי הזמנים, ואילו ההומור מתיישן מהר, וקשה מאוד להצחיק היום עם הומור של אתמול. אייסכלוס, סופוקלס ואוריפידס רלוונטיים עם הטרגדיות שלהם עד ימינו אנו, ואף דורות רבים אחרינו. קשה לומר את אותם הדברים על הקומדיות של אריסטופנס.

וכן, המופע של דינה אור מצחיק בטירוף, ואילו כשקראתי את הספר, ובו קטעים רבים מהמופע – בקושי עלה חיוך על שפתיי – אלה תעלוליו של ההומור החמקן. זה לא אומר שהספר איננו ראוי – אדרבה יש בו היגדים מועילים ומשכנעים.

הספר מתחיל בתיאור הילדות המדכאה שעברה על דינה אור (מוסקוביץ' במקור): עד גיל שבע שהתה במוסדות שונים כשהיא כמהה לאהבת הורים; אחר-כך היא נקלטה בבית הוריה, בית עני מרוד, אימא דיכאונית, ואבא נעדר (התגרש מהאם והיגר לברזיל). שיח אלים, אלימות מצד האח הבכור, מיחזור של אוכל, של שקיות תה, לא אוכלים לחם טרי לפני שמסיימים לאכול את הישן היבש. חיסכון במים, בחשמל. דיכוי כל ניצוץ של חירות, של צחוק, מטלות אינסופיות על הילדה עם שובה מבית הספר, הסרה מתמדת של אבק מהרהיטים, עד כי הילדה קינאה ברהיטים, שזוכים לליטוף מספר פעמים ביום. המחברת טוענת שמדובר בהוויי מקובל בבית רומני, המדכא את השמחה, והמחייב שאיפה לשלימות והתנהגות ללא דופי.

השפעת הבית על אישיותה של דינה אור נמשכה עד לבר-מצווה של בנה הבכור, אז היא נשאה נאום מחויך, ולני רביץ, שהיה בקהל, בישר לה שהיא מצחיקה. מכאן ואילך הפך לני למורה הנערץ, ולימים לעמית. מלבד לני רביץ מעניקה המחברת קרדיט להרבה קומדיאנטים ואנשי רוח שהעשירו את מאגר ההומור שלה: צ'רלי צ'פלין, הוטיי הצוחק הנצחי היפאני, ברנרד שאו, וודי אלן, רוברטו בניני, ביל קוסבי (כשנכתב הספר טרם פורסמו עלילותיו עם נשים), רובין ויליאמס, ביל קלינטון, ג'רי סיינפלד, פיליס דילר, דני סנדרסון, אבי קושניר ורבים אחרים.

הספר מציע שפע של תובנות כדי להתגבר על מצוקות החיים ולגלוש אל עולם ההומור.

למשל, שהמצוקה של היום יכולה להיות סיבה טובה לצחוק של מחר, לכן, למה לא לצחוק כבר היום? וזה כל כך נכון – אביא דוגמה מחוויות חיי: בשנות השישים הייתי נשוי טרי, ועדיין מאוד עני (לא עד כדי ייאוש כמו דינה אור...) בקושי רב הצלחנו לרכוש מכונית דה-שבו ישנה וחבוטה. נקראתי לאיזה כנס בירושלים, והחלטתי באומץ לנסוע לשם עם רעייתי בדה-שבו. למכונית הזאת אין רדיאטור, והמנוע התחמם בעלייה. נאלצנו לעצור בשולי הכביש (אז עוד לא נסללה האוטוסטראדה שאנו עדים לה היום), להפעיל את המנוע עד שיתקרר מעט. כיוון שהיה חם מאוד במכונית, החלטתי לפתוח את הדלת, והיא פשוט ניתקה מהצירים ונפלה. אני רצתי לחפש בסביבה חבל לקשור את הדלת, ולמרבה הפליאה אמנם מצאתי חבל, וקשרתי את הדלת לגוף המכונית. אני זוכר שאמרתי לרעייתי: אנחנו עוד נצחק על החוויה הזאת, ובאמת כל פעם שאנחנו נזכרים בה – אנו פורצים בצחוק.

הילדות העשוקה של דינה אור מקבלת מיפנה של הומור, לאחר שנים: היא מספרת שכאשר ההורים רצו לעשות סקס בדירה הקטנה, דרשו ממנה להסתכל בחלון. כדי להיות בטוחים שהיא לא מציצה להם, נהגו לשאול אותה מה היא רואה בחלון. דינה: "אני רואה את השכנים גם עושים סקס." – "איך את יודעת?" – "גם הבת שלהם מסתכלת בחלון..." – כאן אנו מתוודעים לעוד תובנה מבית מדרשה של דינה אור: ההומור דורש מידה מסוימת של רשעות...

עוד תובנות: ההומור הספונטני ביותר זקוק לתכנון. לדעתה של המחברת, בעניין זה דומה ההומור לסקס; וכן, הצחוק הוא תרופה טובה נגד פחד וחרדה; רצוי לנהוג בשעת מצוקה בשיטה היפאנית – האייקידו, כלומר בשיטת ההצטרפות, לדוגמה: המכונית של המחברת נתקעת בצומת ומעכבת את המכוניות שאחריה. נהג מעוצבן צופר. דינה יורדת מהמכונית, ניגשת לנהג ומציעה: "תנסה אתה להתניע את המכונית שלי, ואני אשב במכונית שלך ואצפור במקומך..."

דוגמאות נוספות. שוטר שואל את דינה: "את יודעת באיזו מהירות נסעת?"

דינה עונה: "מאה קמ"ש."

שוטר: "לא, מאה ועשרים."

דינה: "אם ידעת, למה שאלת?"

שוטר תופס את בן זוגה נוסע במהירות מופרזת בשתיים בלילה. "לאן אתה נוסע במהירות כזאת?"

הבן-זוג: "להרצאה."

השוטר: "בשתיים בלילה?!"

"ברור. כי אם לא אגיע מהר הביתה, אקבל הרצאה מאשתי."

בחתונה שואלים את דינה אם היא מצד החתן. "כן," היא עונה, "הייתי קצינת מבחן שלו – היה אסיר למופת."

הזכרתי לעיל בן זוג של דינה אור, בספר הזה היא מזכירה בני זוג רבים, ולכל אחד מהם היא מקציבה לא יותר מארבע שנים. עם הבן זוג "הנוכחי" היא חיה כבר שנתיים, והוא אינו יודע שזמנו יפוג בעוד שנתיים. שניים מבני הזוג זוכים בספר לשמות: קולין סקול, מתנדב מאנגליה, איתו היה לה סקס ראשון כשהיתה בת 17. ודניאל בריאנט, אמריקאי מקסים, שנאלץ להיפרד ממנה כשחלה בפרקינסון. לשניהם היה דרכון זר, כי היא מעדיפה להיפגש עם בן הזוג מיספר פעמים בשנה, כשהוא מבקר בארץ, ולא להתגורר עימו באותה קורת גג.

המחברת מציעה לשבץ בדיחות בנאומים. חשוב שלבדיחה תהיה פואנטה; חשוב להפנים כי דיוק ושלימות אינם מצחיקים – הגזמה כן מצחיקה. הומור ניזון ממבוכות, והמחברת מביאה את הדוגמה מסיינפלד, כאשר רואים את ג'ורג' ערום, והוא מתנצל על קוטן האיבר בתירוץ שהוא התכווץ במים הקרים.

יש בספר הזה גם הרבה פרסומת עצמית – תיאור האירועים אליהם נקראה לבדר, כיצד עודדה חולים סופניים. לזכותה ייאמר שהזכירה בספר גם כישלונות. היא גם לא שוכחת לציין מיספר פעמים בספר שהמופע שלה איננו זול.

יש בספר גם איספור חזרות על היעילות של הצחוק, כמבריא, כמנמיך את רמת לחץ הדם, כמתגבר על הפחד וכד'.

לחלק מהבדיחות בספר יש זקן, כי הרי להומור יש תאריך תפוגה, לכן אזכיר כאן רק קצת משפע הבדיחות, שאת רובן שמעתי במופע:

פולנייה מתלוננת בפני בעלה: "מדוע אינך אומר לי שאתה אוהב אותי בעת הסקס?"

הבעל: "לא נעים לי להעיר אותך."

הבעל: "אם אמות לפנייך, האם תבכי בהלוויה שלי?"

"ברור, יוז'י, אתה הרי יודע שאני בוכה מכל שטות."

פולני לווטרינר: "קצץ לכלב את הזנב!"

"למה? לא חבל?"

הפולני: "החותנת של מגיעה אלינו, ואני לא רוצה לראות שום גילוי של שמחה..."

דינה אומרת לאחד מבני זוגה: "אתה אידיוט מושלם!"

הוא: "לא יקירתי, אף אחד איננו מושלם."

בן זוג אחר שכח את יום ההולדת שלה, והיא זועמת עליו. הבן-זוג: "איך אזכור יום הולדת כשאת לא מזדקנת?"

אבא של דינה כינה את איבר המין "טיטאניק" – לא בגלל הגודל, אלא משום שהוא נתקל בקרחון.

בדיחה בשמו של וודי אלן: בפעם האחרונה שהייתי בתוך אישה זה היה כשביקרתי בפסל החירות.

זוג עושה אהבה, ונשמע צלצול טלפון. היא עונה, ומיד פורצת בצחוק. הוא: "מה מצחיק?"

היא: "בעלי צילצל ואמר לי לא לדאוג כי הוא משחק איתך פוקר."

אם כולנו היינו מאושרים, היו נעלמות כל הבדיחות הפולניות.

אני מתנצל בשמה של דינה אור בפני הפולנים על הבדיחות הנ"ל, דינה עצמה טוענת שלאימא הרומנייה שלה היה אופי פולני...