* מחוץ לרשימה – ביום שלישי הוצגה הרשימה לכנסת של חוסן לישראל-תל"ם. שמי נפקד ממנה. אני מאוכזב, כמובן, אך לא נולדתי בכנסת ואמשיך לחיות באושר גם ללא האותיות ח' ו-כ'. אני ממשיך להיות חבר פעיל בתל"ם ולתרום לה ככל יכולתי, ולהשפיע דרכה על החברה הישראלית. אני מאמין בתנועה, בדרכה וביעלון.
אני תומך בחיבור עם חוסן, אף שלא קל לי איתו. בפוליטיקה צריך לצבור כוח והדבר כרוך בפשרות. זו ההחלטה הפוליטית הנכונה ואני שלם איתה.

[אהוד: אני מקווה שלא תהיינה לך אכזבות נוספות ממפלגתך החדשה ומהעומד בראשה].

* מגוון דעות במפלגת שלטון – יצחק טבנקין, מנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד, היה איש ארץ ישראל השלמה. לאחר מלחמת ששת הימים, בעשור התשיעי לחייו, הוא התגבר כארי ללחום את מלחמת ההתיישבות בכל שעל של ארץ ישראל. הוא סירב לחתום על כרוז היסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, כי לא יכול לחתום על כרוז שהמשפט השני בו הוא "ארץ ישראל השלמה היא עתה בידי העם היהודי," שעה שעבר הירדן המזרחי אינו בידינו.
באותה שעה, הזרם השמאלי במפ"ם הציג כל שעל מעבר לקו הירוק כ"כיבוש" והתנגד בתוקף להקמת בית אחד בשטחים ונלחם על כך.
ב-1969, היו טבנקין ותלמידיו ואנשי השמאל הקיצוני במפ"ם שותפים להקמת המערך. אלה ואלה היו הקצוות של ספקטרום דעות רחב מאוד, שהתאחדו סביב הרעיון של אחדות תנועת העבודה.
גאולה כהן התחנכה בפלג הימני ביותר בארגון הלח"י – הקבוצה של ישראל אלדד, שנשבעה אמונים למפת ארץ ישראל הגדולה מן הנילוס ועד הפרת. הפלג היוני במפלגה הליברלית (שכבר ב-1965 הקימה גוש עם תנועת החרות), שכלל אישים כאלימלך רימלט, שלמה להט, ישראל פלד, יצחק ברמן ואחרים, דגלו בהשקפת עולם יונית; יונית יותר משל רבים מהנהגת מפלגת העבודה וראש הממשלה גולדה מאיר בראשם. וב-1973 הם חברו יחד והקימו את הליכוד. אלה ואלה היו הקצוות של ספקטרום דעות רחב מאוד, שהתאחדו סביב הרעיון של מהפך פוליטי וביטול ההגמוניה ארוכת השנים של תנועת העבודה.
הפער בין הקצוות בגוש המפלגות תל"ם וחוסן לישראל הוא מיקרוסקופי לעומת הפערים הללו. עם זאת, בהחלט יש פערים וגוונים.
אזור הנוחות הפוליטי-אידיאולוגי שלי הוא תל"ם; מפלגה הדוקה מאוד מבחינה אידיאולוגית, שבה אני חש בבית לחלוטין. אולם כמו מייסדי הליכוד והמערך, חבריי ואני שותפים לתובנה שמפלגת שלטון חייבת להכיל מגוון של דעות, ובלבד שיהיה מכנה משותף ומטרה משותפת. חוסן לישראל-תל"ם היא גוש של שתי מפלגות עצמאיות, שהתאחד כדי להיאבק על השלטון, ולכן הוא מאופיין במגוון קולות ורעיונות.
המשותף רב על המפריד. המשותף הוא התובנה שישראל כמדינה מוקפת אויבים, המאותגרת מאוד מבחינה ביטחונית וניצבת תדיר בפני איומים קשים, חייבת לחזק את האחדות הלאומית, את הסולידריות הלאומית, את החוסן הלאומי, שהינם הכרח קיומי בעבורנו. ואנו נמצאים במציאות של קרע הולך ומעמיק בין מחנות "שמאל" ו"ימין" לעומתיים, עוינים, הולכים ומקצינים, הולכים והופכים שונאים, וכל מחנה נגרר אחרי ה"בייס" הפנאטי שלו, עד סכנת הפיכתה של ישראל ל"ביייסוקרטיה". זה היום האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל.
אנו רואים את הממשלה הנוכחית ובעיקר את ראש הממשלה הנוכחי, במיוחד בקדנציה האחרונה, מקצין ומחריף את הקיטוב, השנאה והפלגנות. אנו רואים את ראש הממשלה מסית את הציבור נגד מוסדות המדינה, מטעמי הישרדות אישית כחשוד בפלילים, עד כדי סכנת כאוס במדינה המחויבת לחוסן וסולידריות. אנו רואים ניסיון של ראש הממשלה להעמיד את עצמו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית ללגיטימית, תחת סיסמאות שווא של "רצון העם" ו"משילות". אנו רואים ראש ממשלה שמנסה להשריש בקרב הציבור תאוריית קונספירציה חולנית על איזו "מדינת עומק" דמיונית, הכוללת את מוסדות המדינה, וכביכול מופעלת בידי קרנות זרות ועוינות, כדי להפוך את השלטון ולבטל את רצון העם. אנו רואים תופעות מדאיגות, המאיימות על החברה הישראלית.
התלכדנו, אנשים ממקומות שונים ובעלי השקפות שונות, בשתי מפלגות שונות שחברו יחדיו, כדי להציב חלופה לסכנה הזאת – חלופה של חידוש הסולידריות הלאומית, טיפוח האחדות הלאומית, ביצור החוסן הלאומי, חידוש רוח הממלכתיות ומדינת החוק (הגם שיש בתוכנו עמדות שונות בסוגיות כמו אקטיביזם שיפוטי), העמדת מודל מנהיגות הפוך לקיים – מנהיגות של דוגמה אישית, יושרה, אמינות, הוגנות, טוהר מידות, ניקיון כפיים והצנע לכת.
איננו מקשה אחת מבחינה מדינית, אך אין בתוכנו מחלוקות מהותיות בסוגיות הביטחוניות העכשוויות – איראן, סוריה, עזה וכו', אלא בסוגיות הסדר הקבע, שכולנו יודעים שאינו רלוונטי כעת, בהיעדר פרטנר שמוכן להשלים עם קיומה של ישראל. אך גם אם יש בתוכנו מחלוקות, יש הסכמה רחבה על הקווים האדומים שהזכיר גנץ בנאום השקת הקמפיין: ירושלים המאוחדת, הגולן, בקעת הירדן, גושי ההתיישבות, התנגדות לנסיגה חד צדדית.
מי שמציגים חילוקי דעות בתוכנו בתחום המדיני ובתחומים אחרים – צודקים. איננו מסתירים זאת. אך רב המשותף על המפריד, במיוחד בנושא שאנו רואים בו את האיום האמיתי על החברה הישראלית.

* לכרות את לשונו – לאחרונה כתבתי על המשאים והמתנים שניהל נתניהו עם הסורים ובהם הסכים לנסיגה מהגולן, ועל המו"מ עם קרי שבו הסכים לנסיגה ממרבית יו"ש ובקעת הירדן. ועל כך קיבלתי תגובות שייחסו זאת לפרגמטיזם טקטי; נתניהו יודע לתמרן, כדי להעביר את הכדור לצד השני, ולא הולך עם הראש בקיר באופן שיבודד את ישראל ויגרום להאשמתה בכישלון המו"מ. אך עובדה – הוא לא נסוג מאף שטח.
ראשית, הוא נסוג בהסכם חברון (אגב, אז והיום אני חושב שההסכם היה מוצדק). ושנית, הוא אכן לא נסוג בפועל מאף שעל בגולן, אך הדברים נכונים באותה מידה גם באשר לרבין, פרס, ברק ואולמרט, שהסכימו לסגת מהגולן ולא נסוגו.
אני בעד תמרון פרגמטי, וטקטיקה של "כן, אבל" כדי להעביר את הכדור למגרש האוייב, אך עד גבול מסוים. הצעות המנוגדות בעליל לאינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלנו הן פגיעה מהותית בביטחון הלאומי שלנו, גם אם לא הביאו לנסיגה בפועל, בשטח.
דוגמה לכך היא ההצעות המופקרות של אהוד ברק בקמפ-דיוויד (2000). ברק ריסק בהצעותיו את הקונצנזוס הלאומי הישראלי הבסיסי ביותר. הוא קיבל את עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) ובכך שמט את העמדה הישראלית החד-משמעית בדבר זכותנו על שטחי א"י ששחררנו במלחמת מגן, שהיתה הבסיס לרעיון הפשרה הטריטוריאלית. את גישת הפשרה הטריטוריאלית הוא המיר בגישת הנסיגה המלאה, ללא פשרה. הוא חצה את כל הקווים האדומים למו"מ, שהציג יצחק רבין והפך את כל ה"לאווים" שלו ל"הן"; חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן וכו'.
לאחר מכן אמרו אוהדיו, שהיה זה תמרון פרגמטי מבריק, ש"הסיר את הצעיפים" וחשף את פרצופו האמתי של ערפאת.
נכון, בקמפ-דיוויד הוכח בעליל שהפלשתינאים אינם מסתפקים בפתרון של שתי מדינות לשני עמים בקווי 67', אך קרה דבר נוסף. מלבד השבר הפנימי של הרס הקונצנזוס, מבחינה מדינית הצעותיו של ברק הפכו לעובדה מדינית. מאז, כל מנהיג ישראלי שמציע פחות מברק, הוא "סרבן". כשרבין הציב את הקווים האדומים, הוא נחשב לפשרן וותרן. כאשר נתניהו הסכים להרבה יותר, הוא הוצג כ"סרבן" כי נקודת המוצא היתה הצעות ברק ואולמרט. התמרון הפרגמטי הזה הוא משחק באש. הנה, אבן שזרק ברק ההרפתקן – אלף מדינאים אחראיים יתקשו להוציא.
ובכלל, התמרון הפרגמטי הזה מתבסס על הנחה שאנחנו חכמים והערבים מטומטמים. ומה יקרה אם חלילה הפלשתינאים יבריזו ויקבלו הצעה ישראלית כזאת? אם הם יעשו תמרון פרגמטי, כפי שעשו באוסלו, כחלק מתוכנית השלבים? מה נאמר אז? סתאאאם, צחקנו, היינו פרגמטיים, זה היה תמרון?
יש גבול לפרגמטיות. יש דברים שאסור להעלות על דל שפתנו. כאשר ההגמון תבע מרבי אמנון ממגנצא להתנצר, רבי אמנון עשה תמרון טקטי, וביקש שלושה ימים לחשוב על כך. הוא התחרט עד עמקי נשמתו על כך שהעלה את האפשרות הזאת על דל שפתיו, ובחלוף שלושה ימים לא הלך אל ההגמון. כשהובא אליו בכוח, הוא ביקש מן ההגמון לכרות את לשונו, שכשלה כשלא דחתה את הדרישה מיד.

* חשיבות הנאום – חשיבותו העיקרית של נאום בני גנץ בוועידת הביטחון במינכן, היא המסר לעולם של קונצנזוס לאומי בסוגיה האיראנית. מסר לאיראן ולעולם, שגם אם יתחלף השלטון, תישאר בתוקפה המדיניות התקיפה והנכונה שממשלת ישראל נוקטת בה היום. שאין אצלנו כל סדק בנושא הזה (בניגוד לעבר, כאשר האופוזיציה של מפלגת העבודה יצאה באופן חלקי נגד דרכה של הממשלה).
והמסר כלפי פנים, הוא הממלכתיות והאחדות; אמירה שחוסן לישראל-תל"ם, שמהווה אלטרנטיבה לשלטון, אינה אופוזיציה לשם אופוזיציה, אלא היא אופוזיציה עניינית, ממלכתית, קונסטרוקטיבית ואחראית. היא מתנגדת למה שראוי להתנגד לו ותומכת במה שראוי לתמוך בו.
מסר נוסף הוא בידול של חוסן לישראל-תל"ם מגוש השמאל בראשות מפלגת העבודה, גם בנושא האיראני.
כשלעצמי, תמכתי לאורך כל השנים במדיניותו של נתניהו בסוגיית איראן, והבעתי את דעתי במאמרים רבים, בעיקר בתמיכה בנאומו בפני בתי הנבחרים בארה"ב, שהיה שנוי במחלוקת בישראל.

* כשהצבעתי לנתניהו – תזכורת לאלה שמדברים על החוצפה של טירון שכולה היה רמטכ"ל להתמודד מול נתניהו עתיר הניסיון. ב-1996 התמודד מי שהיה בסך הכול סגן שר החוץ וראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, נגד שמעון פרס שכבר היה פעמיים ראש הממשלה, פעמיים שר הביטחון, פעמיים שר החוץ, שר האוצר ושנים רבות ראש האופוזיציה.
זאת היתה הפעם היחידה שהצבעתי לנתניהו.

* בסגנון ביביסטי – גם סרטוני השקרים והעלילות הבזויות שהליכוד מפיץ נגד גנץ, אינם מצדיקים את ההשתלחות בנתניהו בדבריו של גנץ (כשאני שכבתי בבוץ אתה מדדת חליפות וכו'). לצערי, גנץ דיבר בסגנון ביביסטי, ולא על כך תהיה תפארתו. מוטב שנשאיר את הביביזם לביבי.

* פוליטיקה חדשה – יאיר לפיד הגיש לחוסן לישראל-תל"ם רשימת נושאים ערכיים, הנוגעים למהות הציונות ולמהות קיומה של ישראל, עתידה של החברה הישראלית, ביטחון המדינה וקיום העם היהודי.
א. רוטציה. ב. רוטציה. ג. רוטציה.

* הבית הטבעי – מבחינת עמדותיה המדיניות, הבית הטבעי של ציפי לבני הוא מרצ. אבל איזו סיבה יש למרצ להכניס חתרנית בלתי נלאית לביתם?

* מותר לשנות דעה – אין שום דבר שלילי בשינוי דעה. המציאות דינמית, אדם צריך לבחון את עצמו ואת דרכו ובהחלט יכול להגיע למסקנה שעמדתו היתה טעות. אולם ניתן לצפות ממנו לומר שבעבר טעה ושינה את דעותיו. ומן הראוי שיכבד את מי שהיה בדעתו ולא שינה עימו את דרכו.
הבעיה אצל ציפי לבני, היא חוסר היושרה, כאשר היא מציגה את עצמה כמי שנכנסה לפוליטיקה לפני עשרים שנה עם דרך, ודבקה בה, שעה שאחרים ערקו ממנה. שקר וכזב. היא נכנסה לפוליטיקה בעקבות הסכם אוסלו כדי להילחם בו, והיום היא מציעה דרך מרחיקת לכת לאין ערוך יותר מאוסלו. בקדנציה הראשונה שלה בכנסת היא היתה לוחמת אופוזיציונית חסרת פשרות בברק, ותקפה אותו שוב ושוב בחריפות על כך שהציע את מה שהיא מציעה היום.
כאמור, מותר לשנות דעה. אך רצוי לשמור על יושרה. וגם על מעט ענווה.

* דרך האבות – אדם אינו חייב לדבוק בדרכי הוריו, באמונותיהם ובדעותיהם. הוא ילד גדול, הוא חושב עצמונית וגם חלפו אי אלו שנים והפרספקטיבה אחרת. גם ציפי לבני אינה חייבת לדבוק באידיאולוגיה של הוריה. אבל ניתן לצפות ממנה שלא תוליך שולל, ולא תספר שכל חייה בפוליטיקה היא נאבקה על הדרך עליה חונכה בבית הוריה. בבית הוריה היא חונכה על "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן." הדרך הפוליטית שלה היא "שתי גדות לירדן, זו של ירדן וזו של המדינה הפלשתינאית." זו לא בדיוק אותה דרך. אביה, ח"כ איתן לבני, התנגד להסכם השלום עם מצרים בשל הנסיגה מסיני (אף שבסוף נמנע בהצבעה מפאת כבודו של מפקדו ורעו הנערץ מנחם בגין), והתנגד לנסיגה משעל אחד של אדמת ארץ ישראל. היא טוענת שחונכה על מדינה יהודית ולכן נאבקת לחלוקת הארץ. אבל אביה פעל והיה ח"כ הרבה שנים אחרי מלחמת ששת הימים, והתנגד בתוקף לחלוקת הארץ.
דעתה שונה וזה בסדר גמור. אבל ניתן לצפות שלא תנסה להמיר את דעתם של הוריה, כאשר כבר אינם יכולים להכחיש.

* הפליק-פלאק של חוק הלאום – הפליק-פלאק המשמעותי האחרון של ציפי לבני נוגע לחוק הלאום. אני מדגיש אותו, כיוון שחלקה בחוק הלאום לא היה בתקופה שבה היתה ליכודניקית, אלא כאשר הנהיגה את "קדימה" וכיהנה כראש האופוזיציה לנתניהו.
היוזמה לחוק הלאום היתה של המכון לאסטרטגיה ציונית, שבאותה עת עמד בראשו ישראל הראל. המטרה היתה לאחד את השמאל הציוני, המרכז הציוני, הימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית סביב עיקרי הציונות. לנוכח הקרע ההולך ומעמיק בוויכוח על גבולות המדינה, בשנים שאחרי אוסלו וההתנתקות, היה זה ניסיון לומר שגם אם אנו חלוקים על הגבולות, אנו חולקים השקפה ציונית משותפת על תוכן המדינה, כמדינת הלאום של העם היהודי, על כל המשתמע מכך.
כדי לא להפוך את החוק לדגל הימין, החוק הוצע לראש האופוזיציה ציפי לבני. היא התלהבה מהחוק, שהיה מרחיק לכת הרבה יותר מהחוק שהתקבל, והשינויים שהציעה היו מינוריים. היא היתה אמורה להיות מגישת החוק והייתה מזוהה עמו.
ובוקר בהיר אחד, אולי מישהו הסביר לה ש"הבייס" כבר לא כל כך מתלהב ממדינת הלאום של העם היהודי, היא חזרה בה ובו ביום היתה ללוחמת הגדולה נגד החוק, שפתאום היה בעיניה "לאומני", "גזעני", "אנטי דמוקרטי", "מנוגד למגילת העצמאות", "אתנוקרטי" וכו'.
ואם זה לא אופורטוניזם – אופורטוניזם מהו?

* פרגון ליריב פוליטי – אני רוצה לפרגן ליריב פוליטי. שמחתי מאוד לשמוע על הצטרפותו של עמיחי שיקלי, מייסד המכינה הקדם צבאית תבור, לחיים הפוליטיים, במסגרת הימין החדש. עמיחי הוא מנהיג מלידה, מחנך למופת, לוחם וקצין, אדם ערכי מאוד, ציוני בכל רמ"ח ושס"ה. איש ספר שמיטיב להנחיל לחניכיו עומק של זהות יהודית וציונית.
אני מקווה מאוד לראותו בכנסת. אני רוצה לראות דמויות כמותו בכל המפלגות.

* מפלגת "מוות לערבים" – מאמציו של ראש ממשלת ישראל לאחד את הציונות הדתית עם החיה הכהניסטית – חרפה לאומית.

* לא ספר אותו – הבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 הסתיימו בתיקו. אף צד לא יכול להקים ממשלה, וכך לא היתה ברירה אלא להקים את ממשלת הרוטציה, בין שמיר לפרס. הכול יודעים זאת. אבל זאת לא האמת המלאה. האמת היא שיצחק שמיר יכול היה להקים ממשלה של 61 ח"כים, ממחנה הימין-חרדים. אלא שה-61 כללו את "הרב" כהנא ושמיר לא העלה על דעתו לספור אותו כחלק מ"המחנה" ומהקואליציה. וגם אף אחת ממפלגות הימין האחרות, כמו "התחיה-צומת" והמפד"ל, לא העלתה על דעתה שכהנא כָּשֵׁר.
הכנסת ה-11 החליטה לאסור על התמודדותו של כהנא בעתיד. היחיד בכנסת שהתנגד לכך היה כהנא עצמו. כל מפלגות הימין הצביעו בעד החוק. גאולה כהן מתנועת התחייה אמרה באותו דיון, שכיהודייה היא מתביישת שקיימת בעמנו תופעת הכהניזם. גאולה כהן היתה הח"כית הימנית ביותר בכנסת. כלומר בין הח"כים הנורמטיביים.
והיום נתניהו פועל ללא לאות כדי לטמא את הציונות הדתית בחיבור עם מפלגת "מוות לערבים". אני בטוח שנתניהו מתעב את הכהניזם לא פחות משמיר. אלא שתאוות השלטון שלו מטהרת כל שרץ.

* תכנית חיסכון לרש"פ – "החוק להקפאת כספים ששילמה הרשות הפלסטינית בזיקה לטרור מהכספים המועברים אליה מממשלת ישראל, התשע"ח 2018", המוכר בכינויו "חוק הקיזוז" הוא בכיוון החיובי – מלחמה כלכלית בטרור. אולם החוק כשלעצמו פגום. בחוק מופיע הסעיף הבא: "בוצעה בשנה שקדמה למתן הדו"ח הקפאת כספים לפי הוראות סעיף 4, יכלול הדו"ח, נוסף על האמור בסעיף קטן (א), נתונים בדבר השפעת ההקפאה כאמור בהיבטי ביטחון לאומי ויחסי החוץ של המדינה." ובתרגום מהשפה המשפטית לעברית: ניתן לא לממש את ה"קיזוז", מטעמי ביטחון לאומי ויחסי החוץ של המדינה, כלומר אם עמדתו של שר הביטחון היא שביצוע ה"קיזוז" עלול לפגוע בביטחון הלאומי ו/או ביחסי החוץ.
אני מבין מאוד את רצונו של הדרג המדיני שהחוק לא יכבול את ידיו. הדרג המדיני, באשר הוא דרג מדיני, מעוניין, בצדק מבחינתו, במקסימום חופש פעולה. אולם הכנסת אינה חייבת להיות חותמת גומי של הדרג המדיני. ויש מקרים שבהם ראוי שהיא תכבול את ידיו. למשל – במקרה הזה.
למה? כי אני יכול לקבוע בסבירות גבוהה, כמעט בוודאות, שתהיה הממשלה אשר תהיה, הקבינט אשר יהיה, רוה"מ אשר יהיה ושר הביטחון אשר יהיה – כאשר הסעיף הזה מופיע במערכה הראשונה, הוא יופעל לכל המאוחר במערכה השלישית. תמיד תיווצר סיטואציה מדינית ביטחונית, שבה השיקול המדיני הנכון לטווח הקצר יהיה להפשיר את הכספים האלה. ודוק – החוק מכונה חוק הקיזוז, אך שמו האמיתי הוא חוק ההקפאה. אין המדובר בקיזוז, אלא בהקפאה. וההקפאה הזו תופשר, וכל הכספים יעברו לרש"פ. ישראל תשלם מחיר תדמיתי בגין החוק, ובסוף גם תפשיר את הכספים. איך מכנה זאת ידידי איתן רילוב, יו"ר העמותה לייבוש כספי טרור? החוק הזה הוא קופת החיסכון של הרש"פ.
הכיווּן שבו עלינו לפעול, הוא מלחמה כלכלית בטרור באמצעות תביעות אישיות נגד כל שרשרת הטרור, ממנהיגי הרש"פ והחמאס ועד יחידת הקצה – המפגע הבודד וסייעניו; תביעות אישיות, עיקולים וכו'. צעדים אלה עדיפים גם כיוון שקשה להציג אותם כענישה קולקטיבית, כמו בחוק הקיזוז.
בוגי יעלון ותל"ם תומכים בחקיקה ברוח זו. יעלון אישית מעורב, מאחורי הקלעים, בפעילות ברוח זו, גם היום, כשאינו נושא בתפקיד רשמי.

* שתחולל משבר – כשאני בוחן את המשבר בין ישראל לפולין, בעקבות דברי נתניהו על מעורבותם של פולנים בשואה, איני מוצא דופי בדבריו.
תמכתי בהסכם בין ישראל לפולין במשבר שבעקבות החוק הפולני. תמכתי בו לא רק מסיבות מדיניות, אלא בראש ובראשונה כיוון שלמיטב הכרתי הוא נאמן לאמת ההיסטורית. לא אחזור לדיון בפרטים ואציין רק את השורה התחתונה – יש להבחין בין גינוי מעורבותם של פולנים רבים בהשמדה, לבין האשמה קולקטיבית של העם הפולני, שאינה מוצדקת.
דברי נתניהו וההבהרה שהוסיף עליהם, היו ברוח זו. בצדק הוא דיבר על פולנים שהשתתפו בהשמדה. אסור לטייח זאת. ובצדק הוא לא האשים את העם הפולני.
ואם פולין רוצה בעקבות זאת לחולל משבר – שתחולל משבר.

* מתבגרים – חנוך דאום: "... הילדים האלה בגיל ההתבגרות, שמשוויצים במה שהם אמורים להסתיר. אדם רגיל משוויץ מעת לעת גם בדברים סתמיים. ילד מתבגר לעומת זאת, משוויץ גם בדברים שהוא אמור להתבייש בהם. אתה יכול לשבת בסלון בנחת ולפתע יעבור בנך המתבגר ויגיד: 'יש לי גוש כזה בפופיק כי לא התקלחתי ארבעה ימים.' ואתה אומר לעצמך: אוקיי, בנאדם, זה דבר אחד, די דוחה ומדכדך, לא להתקלח ארבעה ימים, אבל זה דבר אחר, תימהוני למדי, לספר על זה בגאווה כזו..."
ויש לי עוד דוגמאות: "אני לא קראתי ספר כבר עשר שנים" (המתבגר דוד ביטן), "מעולם לא קראתי את צ'כוב" (המתבגרת מירי רגב).

* לא מפלגתו של רפול – תיקון לדבריו של אברהם כץ עוז בגיליון הקודם – תנועת התחייה לא היתה מפלגתו של רפול. מפלגתו של רפול היתה צומת. ב-1984 התחייה וצומת רצו ברשימה משותפת, אך אז גדעון סער כבר לא היה רכז נוער התחייה, כי הוא כבר התגייס.

* ביד הלשון: יִשַּׁר כּוֹחַ – יִשַּׁר כּוֹחַ היא ברכת "כל הכבוד", ברכה של חיזוק ושבח. המקור שלה הוא בפרשת השבוע, "כי תשא". או ליתר דיוק, במדרש חז"ל לפרשת "כי תשא". הפרשה מספרת על חטא העגל ועל שבירת לוחות הברית בידי משה. באיזו זכות שיבר משה לוחות מקודשים, שנכתבו ישירות בידי האלוהים? חז"ל מתמודדים עם הסוגיה, ובמסכת שבת מסופר שאלוהים שיבח את משה על שבירת הלוחות. באלו מילים?
בפרשה נאמר: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים, אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ." אמר ריש לקיש: "דכתיב 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת." כלומר, ריש לקיש מתרגם את ה"אשר" ל"יישר כוח". ייתכן שהדבר מעיד על כך שבאותה תקופה היה קיים מטבע הלשון יִשַּׁר כּוֹחַ, אך מכל מקום, המדרש התלמודי הזה הוא המקור לביטוי המוכר לנו.
לעיתים אנו אומרים "יישר כוחך" בהטייה, ולעיתים בפשטות "יישר כוח", ויש גם הביטוי "מגיע לך יישר כוח גדול." מילות השבח יִשַּׁר כּוֹחַ, נפוצות בעיקר אצל אחינו בני עדות מזרח אירופה, והמהדרין יאמרו זאת בצורה היידישיסטית "שׁכּוֹייעח". ואילו אצל אחינו בני עדות המערב (=מגרב) נפוצות יותר מילות השבח: חזק וברוך!
אורי הייטנר