מתוך חיבה מיוחדת לשחקנית הנהדרת ג'וי ריגר, שהפליאה לשחק בסרטים הישראליים "החטאים", "סיפור אחר" ו"אין בתולות בקריות" – הלכנו לראות אותה משחקת במחזה של דיוויד מאמט "אוליאנה" [1992] בתיאטרון הקאמרי. בימוי שרה פון שוורצה. תרגום אהוד מנור, ועידכון התרגום בידי שרה פון שוורצה. השחקן שמולה בהצגה הוא דן שפירא. כל עול המחזה-ההצגה מוטל על שניהם בלבד במשך כשעה ועשרים דקות, ללא הפסקה. ראינו לפני שנים רבות את ההצגה בלונדון, אבל לא זכרנו ממנה הרבה, ואולי גם לא הבנו חלק מהטקסט.

ריגר ושפירא הופיעו באולם 3 הנמצא בקומה מינוס שתיים. כסאות מתקפלים חורקים ואפשר להיתקל ברגליהם וכמעט ליפול כשפוסעים בשורה, ובמשך ההצגה הם חורקים וחורקים. אבל השניים הגישו משחק מעולה. כל הכבוד להם. שני שחקנים נפלאים ומתוזמרים היטב. ואיזו כמות אדירה של טכסט עליהם לזכור! ממש לא יאומן. וללא שום תקלה. הכול זרם היטב כמו יצירה מוסיקלית.

את דן שפירא שמענו היטב, אבל את ג'וי ריגר שמענו רק חלקית. לעיתים היא מדברת בלחש. לעיתים היא מדברת עם הגב לקהל. זה לא סרט, זה תיאטרון. ואין כיתובים רצים על המסך. וחבל שהבמאית לא עמדה על הקושי לשמוע אותה, לעיתים. ועם זאת המשחק של ג'וי ריגר נהדר. היא בחורה חזקה ורצינית שמופיעה כל הזמן בסרטים ובהצגות תיאטרון, עובדת קשה מגיל צעיר, היא רק בת 24 כיום, והיא בדרכה להיות אחת השחקניות הגדולות של התיאטרון והסרט הישראליים, ואינה נחה לרגע על זרי התהילה אלא ממשיכה לעבוד ולעבוד.

ועם זאת לא התלהבנו מהמחזה. פטפוט ארוך כזה. איך דן שפירא מצליח לזכור כל כך הרבה משפטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב בשינויים קלים בלבד? וההתרשמות ממהלך הטקסט היא שמגיע לסטודנטית שהמרצה ינסה להתעסק איתה ומגיע לו שהיא תנסה להרוס אותו ומגיע לה שהוא כמעט יכה אותה בסצינת הסיום.

עד היום לא הבנו למה קרוי המחזה "אוליאנה". חיפשנו הסברים ולא מצאנו. גם לא הודפסה תוכנייה להצגה. רק דף עם פרטים קצרים על המחזה וההפקה.

אהוד בן עזר