על נפלאות ה' הידיעה
החלטה 242 היא ההחלטה שנתקבלה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות לאחר מלחמת ששת הימים, ב־22 בנובמבר 1967.
ההחלטה מצהירה כי היא מושתתת על עקרונות מגילת האו"ם המחייבים יצירת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון.
בסעיף הראשון של ההחלטה נאמר כך:
1. מן הראוי ששלום זה יכלול את נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון.
באותה עת, 1967, לא היה מוכר עדיין המושג "פלסטינים", והשפה הערבית טרם היתה שפה רשמית באו"ם. הנוסח האנגלי של ההחלטה אמר כך:
i) Withdrawal of Israeli armed forces from territories occupied in the recent conflict;
https://en.wikipedia.org/wiki/United_Nations_Security_Council_Resolution_242
ודוק: ההחלטה נוסחה בכוונת מכוון בנוסח הזה שישראל תיסוג מ"שטחים" ולא מ"השטחים", כלומר לא מכל השטחים, אלא רק מחלקם.
הצרפתים, בהנהגת המנהיג האנטישמי שארל אנדרה ג'וזף מרי דה גול שהאשים את היהודים במלחמה, (וקבע ש"היהודים הם עם עילית הבטוח בעצמו ושתלטן") תירגמו את ההחלטה לצרפתית:
1. Retrait des forces armées israéliennes des territoires occupés au cours du récent conflit
https://fr.wikipedia.org/wiki/Résolution_242_du_Conseil_de_sécurité_des_Nations_unies
כלומר נסיגה מכל השטחים שנכבשו, ולא רק מחלקם.
באותה עת, 1967, עדיין היתה קיימת ברית המועצות, וכל החלטה במועצת הביטחון היתה טעונה בהסכמת הסובייטים. בריה"מ הצביעה בעד החלטה 242.
אבל בעד איזה נוסח הצביעו הרוסים?
רצה הגורל (וטובת ישראל) שבשפה הרוסית מבחינת המבנה הדקדוקי שלה אין ה' הידיעה*.
הרוסים הצביעו אפוא בעד ההחלטה כאשר ברוסית אין הכרעה אם מדובר בנסיגה מ"שטחים", או מ"השטחים".
בדומה לרוסית גם בשפה הפולנית אין את ה' הידיעה. וכך נגרם המשבר הדיפלומטי הנוכחי עם פולניה.
ראש הממשלה בנימין-מיליקובסקי-נתניהו (שאביו בן ציון מיליקובסקי נולד בווארשה) אמר בראיון עיתונאי בעת היותו בווארשה כי פולנים שיתפו פעולה עם הגרמנים בשואה.
https://www.youtube.com/watch?v=qMjzYqt-a5o
הפולנים, בגלל הדקדוק הפולני שחסר בו ה' הידיעה, הבינו שנתניהו אמר "הפולנים", ולא "פולנים" (הרי בשפה הפולנית זה זהה). וכך החל המשבר דיפלומטי.
וכדי להוסיף שמן למדורה בא ממלא-מקום שר החוץ החדש, ישראל כץ, הנטול כל הבנה ביחסי חוץ ובדיפלומטיה (כמו גם חוסר הבנה בתחבורה) ובחוסר רגישות שפך אש על המדורה כאשר ציטט את ראש הממשלה לשעבר יצחק יזרניצקי-שמיר (שהוריו ומשפחתו נרצחו ע"י פולנים) שאמר: "הפולנים ינקו את האנטישמיות עם חלב אימם." הפעם פולנים עם ה' הידיעה.
ראש ממשלת פולניה, מתיאוש מורוביצקי, הנמצא גם הוא בתקופת בחירות ומותקף ע"י פולנים אנטישמיים, לא יכול היה להבליג על כבודו פולניה, והוא ביטל את בואו לישראל, כינה את האמירה גזענית, ודרש מכץ התנצלות.
"הבוקר," אמר מורוביצקי, "מסרתי את עמדתי לגבי הפסגה לראשי ממשלת הונגריה, צ'כיה וסלובקיה. ההחלטה לדחות את הפגישה עם ישראל מראה שהמדינות המשתתפות בפסגה מאוחדות, ושהתקפות גזעניות חסרות שחר מצד ישראל לא יערערו את האחדות," דברי מורביצקי.
http://rotter.net/forum/scoops1/533900.shtml
הנה כי כן הדקדוק הפולני, וחוסר הרגישות של שר החוץ ישראל כץ (לא כל דבר גם אם הוא נכון יש לומר) הביאו למשבר דיפלומטי שהביא לביטול פסגת וישיגראד, ופגע באינטרס הישראלי.

אשמת המדינה הפולנית והאומה הפולנית
לאור המשבר הנוכחי שבא בעקבות החוק הפולני החדש, על ממשלת ישראל להבהיר את הדבר הבא:
המדינה הפולנית והעם הפולני אינם אשמים בהשמדת היהודים. אמנם כמאתיים אלף יהודים נרצחו ע"י פולנים (לפני השואה ואחריה), אבל הפולנים הרוצחים פעלו כפרטים, ולא בשם האומה הפולנית והמדינה הפולנית.
האחריות הקולקטיבית לשואה מוטלת אך ורק על גרמניה והעם הגרמני. וכל מחנות ההשמדה היו מחנות גרמניים.
לעומת זאת המדינה הפולנית והאומה הפולנית אשמים בשוד הנרצחים כאשר לא התירו לשרידי השואה לקבל את רכושם שנלקח מהם במהלך המלחמה.
האומה הפולנית והמדינה הפולנית הריבונית אשמים בכך שלאחר המלחמה, תחת הממשלה הפולנית העצמאית, יהודים רבים, שרצו לחזור לביתם, נרצחו על ידי פולנים שהשתלטו על בתיהם ורכושם במהלך המלחמה.
אליהו הנביא שאל: "הרצחת וגם ירשת?" ממשלת פולניה הריבונית המייצגת את האומה הפולנית לא רצחה, אבל ירשה את רכוש הנרצחים, ובזה יש היא נושאת באשמה קולקטיבית. ואת זאת יש לזכור ולהזכיר לפולנים.

* בשפה הרוסית אין את ה' הידיעה, אבל גם לא מבטאים בכלל את האות ה'. למשל במקום היטלר מבטאים גיטלר, במקום הרפס מבטאים גרפס, במקום דיזנהוף מבטאים דיזנגוף. בפולנית למשל במקום ה' מבטאים ח'.

מי עוד יונק אנטישמיות עם חלב האם?
מעניין שכל אנשי "המוסר הצרוף" התוקפים את נתניהו על שהוא לא תקיף מספיק עם הפולנים וההונגרים האנטישמים כי הוא רוצה תמיכה מהם במאבק נגד הכיבוש הערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי – מעולם לא יאמרו למשל ש"הערבים-המוסלמים יונקים אנטישמיות מחלב אימם," שהרי בניגוד לגרמניה הנאצית בה היו גם גרמנים שהתנגדו להיטלר, או לפולניה שם היו פולנים שהתנגדו לאנטישמיות (לפחות 6863 חסידי אומות העולם שהסתכנו והצילו יהודים) טרם נמצא ערבי-מוסלמי שלא ינק אנטישמיות מחלב אימו ושאינו גזען.
טרם נמצא ערבי-מוסלמי הרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ שלפיהם יש לרצוח את כל היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.
אם מישהו מכיר כזה, שיאמר.

ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר – ההיבריס והנמסיס
שלום רב לכתך ציפורה לא נחמדת
רק לפני זמן קצר ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר נאבקה לקבל את תפקיד ראש האופוזיציה, וכדי לקבלו היא איימה בפרישה ממפלגת העבודה.
מרוב פרישות שעשתה ממפלגה למפלגה (ליכוד, קדימה, התנועה, המחנה הציוני,) הוחלף בארץ המושג "כלנתריזם" במושג "ציפיזם".
ומה היה הנימוק שלה לבחירתה לתפקיד ראש האופוזיציה? ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר טענה ש"האינטרס שאהיה ראש האופוזיציה הוא לא שלי. הוא של הציבור."
בתשובה לשאלתם של רזי ברקאי ורינה מצליח על המו"מ עם גבאי אמרה ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר: "ללא צניעות", האינטרס שתהיה ראש האופוזיציה הוא "לא שלי, אלא של הציבור."
http://rotter.net/forum/scoops1/485915.shtml
הבנתם? לציבור הישראלי יש לדבריה אינטרס שהיא תהיה ראש אופוזיציה, אך לא חלילה ראש הקואליציה.
בדלית ברירה מינה אותה אברהם גבאי לתפקיד ראש האופוזיציה, ומיד אחר כך שלח אותה במעמד פומבי מבזה למצוא לה מפלגה אחרת. והיא נזרקה לגמרי גם מהאופוזיציה.
במערכת הבחירות האחרונה ב- 2015 לקתה ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר בהיבריס כאשר ניבלה את פיה ובדברי רהב התפארה שהיא ובוז'י, "שנינו, נוריד את הזבל (ביבי) ביחד" לפח:
https://www.youtube.com/watch?v=p6l6TzCm530
אז לאחר ההיבריס, הגיע הנמסיס, וציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר עצמה נזרקה לפח הזבל, פח האשפה של ההיסטוריה.*
ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר השחיתה את הפוליטיקה הישראלית. כשלא קיבלה את הרוב בליכוד פרשה לקדימה, כששאול מופז גבר עליה בקדימה, פרשה והקימה את התנועה. היא היתה מיוזמי חוק הלאום, ואחר כך ממתנגדיו.
ובייחוד פתטי המשפט התמידי המגוחך שלה, שרק אם היא תיכנס לחדר, יבוא השלום.
"רק תנו לי להיכנס לחדר המשא ומתן – אני יודעת להגיע להסדר," אמרה בביטחון ובשכנוע פנימי עמוק שלא ברור על מה הם נשענים בגלל ולמרות שצברה הרבה שעות עם אחמד קריע (אבו-עלא). על זאת מלגלג עליה אפילו האקטיביסט הפרו-איסלמי, גדעון לואי (לוי)
https://www.haaretz.co.il/news/elections/2.929/1.1895515
שלום רב לכתך ציפורה לא נחמדת.

* בין ההיסטוריונים קיימים חילוקי דעות מי המציא את הביטוי "לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה" – האם היה זה טרוצקי שבספרו על המהפכה מביא מילה במילה את נאומו בקונגרס השני של הסובייטים, ב-25 באוקטובר 1917, ביום תפיסת השלטון בידי הבולשביקים, נאום שבו הוא שולח את יולי מרטוב אל "פח הזבל של ההיסטוריה," או שמא מקורו של הביטוי בכתביו של היסטוריון המהפכה ניקולאי סוכונוב שהוצא להורג ב-1940? – מכל מקום ברור שהביטוי היה אהוב מאד על ראשי הבולשביקים ולכן גם נהפך לביטוי שכיח ואהוב בקרב אנשי השמאל.

אנטישמיות בצרפת
רק הזכרתי (ב"חדשות בן עזר" 1420) את הסופר והמסאי אלן סורל, שנשפט לשנת מאסר בפועל על המשפט שלו: ""היהודים הם מניפולטיביים, שתלטנים ושנואים," שבעצם שאב השראה מגנרל דה גול שאמר על היהודים שהם: "עם נבחר, בטוח בעצמו ושתלטן":
https://www.youtube.com/watch?v=JA9nFQyRTdw
https://www.youtube.com/watch?v=E0L2qA98_ro
וכבר בצרפת פרשה אנטישמית חדשה.
צרפת בחזרה לשנות השלושים: אחד הסמלים היהודים בצרפת, הפילוסוף הצרפתי-יהודי, איש השמאל, אלן פינקלקראוט, בן 69, חבר האקדמי פרנסייז, שהוריו ניצולי שואה מפולניה, יצא במוצאי שבת מבניין בבולבאר מונפרנאס שבפריז לראות את הפגנת "האפודים הצהובים", וברגע שהמפגינים עוטי האפודים הצהובים מבחינים בו הם נכנסים לאקסטזה של שנאה: "יהודי מסריח", "ציוני מסריח", "פלשתין", "גזע מלוכלך", "תסתלק מפה לתל אביב" – והכל בצרחות אלימות.
מוביל הצרחות האלימות שכמעט הפכו לפוגרום הוא מפגין שמצביע על הצעיף דמוי הכאפייה שלו ואומר בגאון: "צרפת היא שלנו!" (מאוחר יותר זוהה על ידי שירותי הביטחון כערבי-מוסלמי סלפיסט). היעד למפגן השנאה האנטישמי – הפילוסוף הצרפתי היהודי, איש השמאל, אלן פינקלקראוט, בן 69, חבר האקדמי פרנסייז – עזב את המקום כשגבר הנושא תחת זרועו אפוד צהוב מלווה אותו.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5464693,00.html
לפי נתונים רשמיים עלה מיספר התקריות האנטישמיות במדינה זו בשנה החולפת ב-74%. בסבב קודם של הפגנות "האפודים הצהובים" נכתבה המלה "יודן" על חנות בייגלים, וצלבי קרס רוססו על ציורי רחוב של סימון וייל, ניצולת אושוויץ שכיהנה כשרה בצרפת.

אנטישמיות בישראל
מה לנו להלין על האנטישמיות בצרפת כאשר ישראלי ממוצא פולני-ליטאי, שמשפחתו הושמדה בשואה, הוא אוטו-אנטישמי המתדלק אותה.
הישראלי בסרטו של נדב לפיד "מילים נרדפות" מתאר את מדינת היהודים בכל המילים הנרדפות האפשריות המתארות רשע. שפה כל כך עשירה שגדולי האנטישמים יכולים ללמוד ממנה:
"עברתי לצרפת כדי לברוח מישראל כדי לברוח ממקום גס, נבער, אידיוטי, מזוהם, מצחין, מכוער, נתעב, דוחה, רקוב מסואב, בזוי, מרושע."
דווקא הגוי הצרפתי עונה לו בשכל: "אף מדינה לא יכולה להיות כל זה. תבחר."
https://www.youtube.com/watch?v=rYrmslKHqKQ
כמה מגוחכת הסצינה בסרט בה מופיע יהודי עם כיפה המרגיז את נוסעי המטרו בשירת התקווה בשעה שיהודי עם כיפה בכלל אינו יכול להסתובב חופשי ברחובות פריז.
לא בכדי הצרפתים מימנו את היצירה האנטישמית של נדב לפיד, ולא בכדי הגרמנים בברלין בירת הרייך בחרו לתת לה את פרס דב הזהב. אם היהודים הם כאלו, אולי השמדתם היא מעשה ראוי?
ותנחשו מי עוד השתתף במימון התועבה האנטישמית? משרד התרבות בראשותה של מרים סיבוני-רגב.

הגזענות הערבית-מוסלמית
"דין מוחמד בסיף!"
העיקרון הדתי המוסלמי של: "דין מוחמד בסיף" מוצג בבהירות ע"י אימו של מחבל ערפלישתי-מוסלמי-סוני בשם מוחמד סייד מוחמד עלי.
האם של הטרוריסט מהללת את בנה: "הוא היה קצב, כמו אריה, הוא ידע איך לשחוט!" (איטבח) (אל יאהוד)
https://www.memri.org/tv/mother-palestinian-terrorist-said-ali-butcher-knife-commando-allah-deserve-sacrifice
(תמיהה – מדוע אדם שמגדיר את עצמו אריה, חיית טרף, קצב ששוחט יהודים, לא מוגדר ע"י אשת המוסר, אושרת קוטלר, כחיית אדם? האם תמיד רק יהודים הם חיות?)

הגזענות היהודית-ערבית
לא אחת כתבתי על הגזענות של חלק מהיהודים-הערבים (חלק קטן לשמחתנו) המאמצים את הנאראטיב הגזעני-אנטישמי של הערבים-המוסלמים כלפי היהודים, אך מפנים אותם כלפי האשכנזים.
עיתון "העוקץ" שלח לי מייל, ובו הוא מעלה את הנאראטיב הזה:
העוקץ: "תוצאות הפריימריז בשבוע שעבר הוכיחו שוב כמה לבנה מפלגת השלטון. וכך, הגיחה לה השאלה הנצחית שמוטחת בלעג במזרחים ובמזרחיות – שמאלנים, ימנים ומה שביניהם – "למה מזרחים ממשיכים להצביע למי שדופק אותם?!"
אם נשים רגע בצד את העובדה שלא כל המזרחים עשויים מקשה אחת, ואת העובדה שאותה שאלה יכולה להיות מופנית באותה הקלות לאשכנזים מצביעי ביבי, הרי שהשאלה הזאת ראויה לתשובות מושכלות.
ואכן, מיטב כותבינו – איריס חפץ, אלונה מרים אילוז, גל לוי והילה דיין – כינסו כאן מבחר של תשובות מאתגרות ומפתיעות. גיזרו ושימרו לפעם הבאה שזורקים עליכם/ן את השאלה הזאת, כדי שהפעם לא תגמגמו!
http://www.haokets.org/2019/02/08/למה-מזרחים-ממשיכים-להצביע-לליכוד
הלאה (ולא בלתי קשור): על מי מוטלת האחריות היהודית לנכבה? איך קשורה הנכבה המתמשכת של הפלסטינים לדיכוי המזרחים בישראל? מהי האחריות של אשכנזים כלפי שתי הקבוצות? כל השאלות הללו עמדו במרכזה של קבוצת מחקר וחשיבה בעמותת "זוכרות", בהנחייתו של תום מהגר. לקראת כנס בנושא שנערך בסוף השבוע שעבר, נתכבדנו להעלות באתר שני מאמרים מאירי עיניים:
מיכל זק מגוללת תהליך מאתגר של הנחיית קבוצה בנושא "הנכבה, האשכנזים והמזרחים", שבו חשה ממש כמו להטוטנית: "בקבוצה שלנו ב'זוכרות' היה מקום לסיפור המזרחי, כפי שלא חוויתי באף קבוצה של יהודים ופלסטינים", היא כותבת במאמר "להטוטנות, זהות וקבוצות דיאלוג".
http://www.haokets.org/2019/02/13/להטוטנות-זהות-וקבוצות-דיאלוג/
ואילו מיכל הרמתי חוזרת אל 1948, עוד שנת אפס שבה עברו יהודי המזרח בפלסטין ובכל המזרח התיכון משבר חסר תקדים: האליטות הספרדיות איבדו את זכויותיהן הילידיות, התנשלו ממעמדן הציבורי, ולא נותר להן אלא להשתלב במציאות המדינית החדשה באזור. וכך כותב אליהו אלישר, ראש ועד עדת הספרדים בירושלים, עוד ב-42׳:
http://www.haokets.org/2019/02/14/ציונות-סכום-אפס-השיח-של-ספרדים-בני-הארץ/
קריאה נעימה,
יונית ותמי
אני ממליץ לקרוא.

לגבי השאלה מדוע "יהודים-ערבים" (בלשונם מזרחים) ממשיכים להצביע ליכוד? שבו כל הגברים אשכנזים והם דופקים אותם?
התשובה במאמר: "הליכוד מציע עסקה מושלמת: אפשר גם לשנוא ערבים, גם להרגיש שיש לך שליטה על חייך וגם להזדהות עם מישהו כמו ביבי, שהוא קורבן שיכול לכל מי שבא לחסל אותו."
"במרד ואדי סאליב צעקו המזרחים 'מלך מרוקו, קח אותנו בחזרה,' אחרי שהבינו בדיוק לאיזה חוף הם הגיעו. מכיוון שזה לא הצליח, הם בוחרים בפתרון הקיים: להמליך אותו מקרבם. את מנחם בגין המזרחים המליכו, על אפם וחמתם של האשכנזים שרצו להחליף את העם. עכשיו ממליכים את ביבי. זה אמנם מלך דה-לה-שמטה, אבל יש לו ארמון, סיגרים ושמפניות ועושים לו מופלטות."
אגב דווקא לפי הנתונים במאמר רוב מצביעי הליכוד הם דווקא אשכנזים:
"בבחירות 2015 הצביעו לליכוד 985,408 אנשים, שהיוו 30 מנדטים.
39% מתוכם = 384,309 = מזרחים.
41% מתוכם = 404,017 = אשכנזים.
20% מתוכם = 197,082 = אחרים (אתיופים, יוצאי ברה"מ, ערבים, דרוזים ועוד)."
(אגב חלוקה מוזרה. גולדה מאבוביץ-מאירסון-מאיר, ילידת קייב אוקראינה, מוגדרת במאמר "אשכנזייה", ואילו אנטולי ישראל בוריסוביץ-שרנסקי, יליד דונצק אוקראינה, נקרא "יוצא בריה"מ").

היהודים-הערבים ויחסם לאשכנזים
בנושא היחסים בין יהודים-ערבים לאשכנזים יצא לאחרונה ספר חדש שאני ממליץ עליו:
איתי נגרי, "המחאה המזרחית בוואדי סאליב", האירועים והשפעתם עד לפנתרים השחורים, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2018
http://www.resling.co.il/book.asp?book_id=1058
וזהו התקציר של הספר:
קיץ 1959 היה סוער בחיפה ולאורכה ולרוחבה של הארץ כולה. המחאה העדתית שפרצה בוואדי סאליב ב-8 ביולי, לאחר ירי שוטר ביהודי ממוצא מרוקאי, הציתה את האווירה הטעונה בשכונה החיפאית הישנה מרובת המדרגות והסמטאות הצרות. דוד בן הרוש, תושב השכונה שפעל למען תושביה חודשים קודם לכן, לקח את הנהגת האירועים לידיו. יידויי האבנים, המבנים והרכבים ההרוסים והשרופים, השוטרים והמפגינים הפצועים – אלה ועוד העידו על עוצמתה של המחאה העדתית בחיפה, במגדל העמק ובבאר שבע. ניסיונות הרגעה מצידם של שוטרים מיתנו במשהו את גובה הלהבות. הממשלה הקימה ועדת חקירה והטילה על המשטרה להפסיק את האירועים. היא ניסתה לצפות היכן יפרצו אירועים נוספים, ובמפנה החודשים יולי-אוגוסט הם פרצו שוב בחיפה.
המהומות היו קשות – שוטרים ומפגינים אלה מול אלה. אבנים וחפצים כבדים הושלכו ברחובות ומהגגות לעבר השוטרים שהגיבו במעצרים ובשימוש באלותיהם. בן הרוש נעצר ונכלא לאחר שירה כדור מאקדחו כששוטרים הגיעו אל הדירה אשר בה שהה. הוא התמודד בבחירות לכנסת וכשל, אבל זיכרו ופועלו לא נשכחו. המחאה החברתית אשר אותה הוביל היתה לאירוע מכונן בתולדות המדינה והחברה הישראלית. השפעות המחאה ניכרו לאורך שנות ה-60 ועד לימי הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-70; הן ניכרו בתקוות לשינויים שנמשכו זמן רב או שלא התממשו כלל; הן ניכרו גם בפינוי הבתים הרעועים הראשונים בשכונה ועד להתחדשותה רק לאחרונה.
ספרו של איתי נגרי מספר את סיפורה של מחאת ואדי סאליב – מחאה חברתית-מזרחית שהחלה בשכונה אחת בחיפה והפכה להיות רעידת אדמה עדתית-חברתית שהשאירה את חותמה על החברה הישראלית כולה. הבנת סיפורה של המחאה והשפעותיה מהווה נקודת מפתח להבנתם של המפגש, המאבק והשילוב בין "מזרחיים" (כינוי מכובס פוליטקלי קורקט ליהודים-ערבים-מוגרבים-מערביים) ל"אשכנזים" בישראל.
הספר מבוסס על דוקטורט שכתב ד"ר איתי נגרי על מחאת ואדי סאליב.
מחבר הספר ד"ר איתי סטולרו-נגרי הוא נכד למשפחת עולים מרומניה שנקלטו עם קום המדינה בשכונת ואדי סאליב בחיפה, וכבר במבוא הוא מעיר שהמונח "מזרחים" בשם הספר אינו מכוון למיקום הגיאוגרפי.
חבל שזו רק הערה והדבר לא מופיע מפורשות בשם הספר שהרי מדובר ביהודים ערבים מערביים-מוגרבים-מרוקאים.
יהדות המגרב-המערב היתה היהדות המערבית ביותר עד גילוי אמריקה. הכינוי "יהודים מזרחיים" מתאים דווקא ל"אוסט יודה" – יהודי מזרח אירופה, הנקראים אשכנזים.
לאחר נטישת הערבים את חיפה במלחמת השחרור תפסו את מקומם עולים יהודים, שהתיישבו בעיר התחתית.
עולי רומניה התיישבו בין פסי הרכבת וחוף הים במערב העיר העתיקה וברחוב עיראק שהשתנה לקיבוץ גלויות בתחום ואדי סאליב. יוצאי בולגריה התיישבו במורד נווה שאנן ובכרמל המזרחי, דוברי ההונגרית בשכונת חליסה דרומית לוואדי סאליב ולהדר הכרמל, ועולי מרוקו בחלק מוואדי סאליב וסביבתו.
עם קום המדינה, מרבית האוכלוסייה בוואדי סאליב היתה מיוצאי רומניה, ורק מיעוטה מיוצאי צפון אפריקה. במרוצת השנים נטשו עולי אירופה את השכונה שקיבלה בהדרגה צביון אתני של ארצות האיסלם.
ב-1959 היו בשכונה כ-15 אלף איש. שליש מהם מיוצאי צפון אפריקה. היתר רומניה, פולניה, וארצות המזרח אחרות.
רחוב סטנטון למשל, ששונה לשיבת ציון, כונה סטנטונסקו בגלל ריכוז העולים הרומנים שחיו בו.
חבל שהמחבר לא מרחיב יותר על ההרכב הדמוגרפי, ההשכלה, התעסוקה, המצב הסוציו-אקונומי של כל עדה שיכול היה להביא להבנה טוב יותר את רגש הקיפוח של העולים מצפון אפריקה.
לא אחת מזכיר המחבר את ספרה של רינה פרנק-מיטרני שנולדה ב-1951 בוואדי סאליב להורים עולים מרומניה, וכתבה ספר אוטוביוגרפי המתאר את החיים בשכונה מנקודת ראותה. על רקע ילדותה בשכונה.
רינה פרנק מיטרני, "כל בית צריך מרפסת", ת"א, 2005
https://www.ybook.co.il/book/5195/page_8322
ביולי-אוגוסט 1959 התגוררו בשכונה 3414 משפחות מתוכן 781 משפחות מצפון אפריקה.
המחאה החלה כשסבל בשם עקיבא יעקב אלקריף, התפרע שיכור בקפה רוזוליו של בן שטרית, והוזמנה משטרה. אלקריף זרק בקבוקים על השוטרים, הם ירו בו והוא נפצע קשה. כשהשליך בשכרותו את הבקבוקים על השוטרים הוא לא שיער שייהפך לסמל.
המפגינים יצאו מהשכונה לכיוון המחוז הצפוני של המשטרה ברחוב העצמאות 84.
המפגינים יוצאי מרוקו נשאו את תמונתו של מלך מרוקו עם פנייה אליו לקבלם בחזרה. דגלים שחורים מעוטרי סיסמאות וכרזות כגון "איה הצדק?" "המשטרה הרגה אדם חף מפשע!" ו"אין חוק במדינה".
בתיאור המאורעות מביא ד"ר סטולרו-נגרי את ההפגנה המוזכרת גם ע"י עיתון העוקץ לפיה דרשו המפגינים מעולי מרוקו לשוב למרוקו. חבל שהוא לא מציין למה הדבר לא עלה בידם. האם לא קיבלו אישור מהמלך? או שהכול היה כלפי חוץ בלבד ללא כוונה אמיתית?
כ-800 איש נעו לכיוון שכונת הדר הכרמל. ההתנפלות על הבתים של האשכנזים וניפוץ הזכוכיות של חלונות החנויות והבתים נתפס אז כשיעתוק של ליל הבדולח הנאצי, ונתפס כזלזול אנטישמי בציונות ובשואה, כותב ד"ר סטולרו-נגרי, כאשר באותו זמן הארץ סערה סביב החלטת הממשלה למכור נשק לגרמניה.
בהמשך מביא ד"ר סטולרו-נגרי את תיאורה של רינה פרנק מיטרני המתארת זאת כך בספרה:
"הם זרקו אבנים לעבר כל הבתים שגרו בהם אשכנזים, ולוצ'י אמרה לנו להיכנס מיד הביתה כי עוד מעט הם יגיעו לבית שלנו ויזרקו גם עלינו אבנים. נכנסנו הביתה כולנו, חוץ מאבא שלי שהמשיך לעמוד לבד במרפסת, מסתכל על החברים שלו מהשכונה שמשתוללים. אימא צעקה עליו שייכנס מיד אבל אבא סירב. "אני רוצה לראות שיזרקו עליי אבנים," הוא אמר, "הרי אני משלהם." הצצנו מהחלון וראינו המונים מגיעים עד לבית שלנו ברחוב סטנטון מספר ארבעים. לפתע מישהו צעק שבבית של פרנקו לא נוגעים. "הוא משלנו, הוא רומני." וכולם המשיכו לעלות למעלה במעלה הרחוב לכיוון הדר, תוך כדי זריקת אבנים על כל מי שנחשד אשכנזי." (שם עמ' 187)
המפגינים זרקו אבנים לכל מה שסימל אשכנזים – מועדוני מפא"י וההסתדרות, בנקים, ניידות ואנשי משטרה, חנויות ועסקים. נס המרד חולל מחאה וזעם נגד מה שהצטייר כאפליית העולים מארצות האיסלם בכלל ומצפון אפריקה בפרט.
(בעדותו בבית המשפט מאוחר יותר טען בן הרוש שזאת פרובוקציה מתוכננת שעשו בריונים מטירת כרמל תמורת תשלום).
למרות כל עוצמת האירועים טוען המחבר, השתתף באירוע רק חלק קטן מתושבי ואדי סאליב, רובם או אף כולם יוצאי ארצות האיסלם ובעיקרם יוצאי צפון אפריקה. ובמקרים רבים היו ביניהם ילדים נשים ובני נוער אבל בשום שלב מההתפרעויות לא היו יותר מ-200-300 איש, וכן גורמים פליליים.
ועדת החקירה קבעה מטעמיה שאין לזהות בשום אופן את כל העדה הצפון אפריקאית וגם לא את כל ואדי סאליב והמאורעות לא נשאו אופי עדתי.
הספר כתוב בשפה קולחת ומעניינת, ופורש את היריעה להשלכות מאורעות ואדי סאליב על יחסי יהודים-ערבים לאשכנזים מראשיתם עד להופעת הפנתרים השחורים.
זהו ספר חובה לכל הרוצה להרחיב דעת בנושא.

נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).