ב-52 השנים שחלפו מאז שחרור הגולן ועד היום, קמו בגולן 33 יישובים. שליש מהם, 11 במיספר, הוקמו בשנה וחצי שלאחר השחרור.
אותה שנה וחצי, היא התקופה שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול. אשכול היה חולה מאוד, ואף על פי כן, נרתם כל כולו לקידום ההתיישבות החדשה בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. הוא היה מעורב בה באופן אישי, כפי שאף ראש ממשלה לפניו או אחריו לא היה מעורב בהתיישבות. הוא עשה זאת כבולודוזר. כזה הוא היה כל חייו. הבולדוזר של ההתיישבות. לא היה בתולדות הציונות אדם שתרם תרומה כה מכרעת להתיישבות הציונית בארץ-ישראל כאשכול, שעמד מאחורי הקמת מאות יישובים יהודיים בארץ ישראל.
השבוע מלאו חמישים שנה לפטירתו.
מאז עלייתו לארץ, בשלהי העלייה השנייה (1914), אשכול עסק בהתיישבות. הוא דחף להתיישבות, וכבולדוזר וביצועיסט שאין שני לו, הקים חבלי התיישבות שלמים. הפתרון שלו לכל משבר ביטחוני, מדיני וכלכלי, לפני קום המדינה ואחריה, היה התיישבות.
[אהוד: ליתר דיוק, תחילה היה בין השאר פועל-עגלון חרוץ ויפה-תואר בפתח-תקווה, חייל בגדוד העברי וחבר קיבוץ דגניה ב'].
כשמונה ב-1951 לשר החקלאות, היה מאושר על שנפלה בידו הזכות להוביל את הגדול במפעלי ההתיישבות בתולדות הציונות. אולם הוא הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, בתנאי שימשיך במקביל לכהן כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, כגזבר הסוכנות וכמנכ"ל "מקורות". היום הדבר היה נחשב כניגוד אינטרסים, אולם הוא ראה בכך איחוד אינטרסים, למען המטרה הלאומית העליונה – יישוב מאות אלפי העולים, שורדי השואה ויוצאי העלייה ההמונית מארצות ערב, במאות יישובים חדשים, רובם חקלאיים, פריסת התיישבות ציונית לאורך גבולות הארץ כדי לעצב את הגבול ומניעת חזרתם של מסתננים ערביים לתוך מדינת ישראל וליישובים שננטשו.
גם כשמונה ב-1952 לשר האוצר, הוא המשיך למלא את תפקיד יו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. הוא האמין שהדרך להבטיח את הצלחת מפעל ההתיישבות האדיר, היא קיצור מקסימלי של המסלול בין פיו של יו"ר המחלקה להתיישבות לאוזנו הקשובה והמכרעת של שר האוצר... אשכול המשיך לעמוד בראש המחלקה להתיישבות בכל 11 שנות כהונתו כשר האוצר. רק כשנבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, ויתר על התפקיד. אך גם אז, סוגיות ההתיישבות, החקלאות והמים היו מרכזיות ביותר בסדר העדיפויות שלו ובסדר היום שלו; לפני מלחמת ששת הימים – ולאחריה.
ביום השני של מלחמת ששת הימים, הציע אשכול פעולה לכיבוש מקורות המים בגולן. ביום הרביעי למלחמה הציע לכבוש את הגולן כולו.
בביוגרפיה של אשכול, שכתב יוסי גולדשטיין, נמצא התיאור הבא: "לימים תיאר שלישו הצבאי של אשכול את המעמד שבו שמע ראש הממשלה על כיבוש קונייטרה. בירת הרמה הסורית הייתה היעד האחרון של צה"ל בכיבוש הרמה, ואשכול 'התחבק והתנשק עם הקצינים לידו, כמו עלם צעיר'."
אשכול תמך בהתיישבות בגולן, דחף ליישוב הגולן, והיה מעורב מאוד בהחלטות המעשיות להגשמת הרעיון.
שנה לאחר שחרור הגולן, הציע יגאל אלון לספח את הגולן לריבונות ישראל. אשכול התנגד לכך בתוקף ואף סירב להעלות את הנושא לדיון בממשלה. הוא חשש שדיון כזה יעורר דובים מרבצם ויביא ללחץ אמריקאי להפסיק את ההתיישבות בגולן. הוא האמין שאת הגולן יש לספח בהתיישבות ולא בחקיקה. עוד דונם ועוד עז. הוא היה איש הציונות המעשית הקלאסית.
מי שהיטיב לנתח את גישת אשכול, היה אורי אבנרי, שלא חדל לתקוף אותו על מדיניותו. הוא הדביק לו את הכינוי "הנחלן", במובן של מקים התנחלויות סדרתי. לטענתו, מה שהעסיק את אשכול מנעוריו היה התיישבות. בכל תפקידיו הוא ראה כלי שרת להתיישבות ולאחר מלחמת ששת הימים הוא ראה בתפקידו כלי שרת להתיישבות בשטחים. את נכונותו לוויתורים הגדיר אבנרי כטקטיקת השהייה, כדי למנוע לחצים בינלאומיים שיפריעו להתיישבות. "למראית עין אשכול הוא אדם נוח לבריות, גמיש מאין כמוהו, שוחר שלום מטבעו. למעשה, שונה לוי אשכול לגמרי מתמונה זו.
"אשכול, בשנתו ה-72, הוא אדם קפוא במחשבותיו ובדעותיו. האדם שעסק במיטב שנות חייו בהתיישבות ציונית, רואה גם עתה את תפקידו העיקרי בהתנחלות. לשם כך היה מנוי וגמור עימו להחזיק בשטחים, ליישבם בהקדם האפשרי. אולם בניגוד לצעקני הסיפוח שתבעו הכרזות דרמטיות, דגל אשכול בקו הפוך: לדבר על שלום, לסחוב את העניינים, עד שהעולם יתרגל.
"הקו של 'עוד דונם ועוד עז,' קו 'הציונות המעשית', ניצח בדמותו של אשכול שוב את הקו של הציונות ה'מדינית' של שוחרי-ההכרזות... התשובות של אשכול, שגובשו בשנות העשרים לאור האתגרים של שנות העשרים, נתקבלו... כתשובות לשנות השישים."
בפולמוס החלוקה בשנות השלושים, צידד אשכול בעמדת בן גוריון וויצמן – תמיכה בחלוקה, כדי להבטיח הקמת מדינה יהודית מוקדם ככל האפשר. זו היתה עמדתו גם בנוגע לתוכנית החלוקה ב-1947. מצד שני, במהלך הדיונים על החלוקה, דחף אשכול להקמתה בדחיפות של התיישבות ענפה דווקא באזורים השנויים במחלוקת, אזורי הספר, כדי להשפיע באמצעותם על עיצוב גבול החלוקה.
השְׁנִיוּת הזו, היא המפתח להבנת דרכו של אשכול. אשכול לא היה בטוח בהכרח, שהיכן שתעבור המחרשה העברית, שם יקבע הגבול. הוא הבין שבמערכת מדינית מורכבת, התנועה הציונית לפני קום המדינה ומדינת ישראל לאחר מכן, אינה יכולה לעשות כל שיעלה על רוחה, ויתכנו פשרות פרגמטיות, גם באשר לגבולות המדינה. גישתו להתיישבות, היתה שיש להקים התיישבות ענפה כדי להשפיע על עיצוב הגבול. לא בטוח שהדבר יצליח, אך משימתנו היא לעשות ככל האפשר כדי להצליח. אשכול לא התחייב שהגולן יישאר בסופו של דבר בידי ישראל. הוא ידע שאם יהיה פרטנר לשלום, צפויה לנו מערכה קשה, ולא ידע כיצד ממשלה ישראלית, בימיו או בעתיד, תעמוד בה. אולם הוא ידע שהאינטרס הישראלית הוא שהגולן, או חלקים רחבים ככל הניתן ממנו, יהיה ישראלי. והוא הבין שהדרך להשפיע על כך היא התיישבות. לכן, הוא דחף להתיישבות בגולן.
יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות 24.2.19
* האמת שלי – איני יכול, איני רוצה ואיני יודע לעשות שקר בנפשי. איני יכול להתייצב מאחורי הסכם הרוטציה עם יאיר לפיד.
אני בעד חיבורים במרכז. רציתי חיבור עם אורלי לוי, המייצגת מאבק על צדק חברתי עם השקפה ניצית. אבל אני גם בעד חיבור עם "יש עתיד". אך לא בכל מחיר. לא במחיר רוטציה.
מתוך הגינות ולויאליות כלפי המפלגה שבה אני חבר, והיא חלק מרשימת כחול לבן, לא אתקוף את המהלך. מי שרוצה לקרוא את דעתי על הרוטציה, מוזמן לחפש מה כתבתי על הרעיון ב-2015. את עמדתי היום, אני משמיע בתוך מפלגתי.
ולמרות הכול, בבחירות אתמוך באיחוד המרכז. ראשית, כדי לחזק את תל"ם ואת בוגי יעלון, שמייצגים את אמונתי והשקפת עולמי. שנית, כי כאשר מפלגת העבודה דנה ברצינות בהתבוללות בתוך מרצ והליכוד יוצר לגיטימציה לכהניזם, חשוב מאוד שהמרכז יציג חלופה משמעותית להקצנה המטורפת הזאת, לקיטוב חסר האחריות הזה. חלופה, המעצבת מחדש את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי, האחראי.
"כחול לבן" היא החלופה המוצעת הן לאנשי הזרם הממלכתי בליכוד ובימין, והן לאנשי הזרם המרכזי בתנועת העבודה, שמפלגותיהם ברחו מן התלם שלהם.
ניצחון של המרכז בבחירות, יביא להקמת ממשלה שרשימת "כחול לבן" במרכזה, ולצדה מפלגות משמאל ומימין. ואולי ממשלת אחדות, בהנחה שאם הליכוד יפסיד נתניהו יפרוש.

* מפלגת הג'נוסייד – על קיר משרדו ועל קיר ביתו הפרטי של איתמר בן גביר תלויה תמונה גדולה של המחבל הרוצח הארור ברוך גולדשטיין שם רשעים ירקב. בכך מציב בן גביר את המופת, המודל לחיקוי.
למה דווקא גולדשטיין הוא המופת? כי אף אחד לא רצח כמוהו כל כך הרבה ערבים. החיה הדו-רגלית גולדשטיין ירה בגבם של עשרות מתפללים, זקנים, מבוגרים וילדים, וטבח בהם בהמוניהם, מסיבות גזעניות; כל חטאם הוא היותם ערבים, והאידיאולוגיה שלו היא "מוות לערבים."
המחבל רצח 29 מתפללים, פצע 125 ואז היה לו מעצור בנשק. במקום התפללו 800 בני אדם, והמטרה שלו היתה לרצוח כמה שיותר, כי ערבי צריך למות.
למה המחבל הזה הוא הגיבור והמופת של בן גביר? כי הוא רצח 29 ערבים. אילו רצח 290 הוא היה הרבה יותר גיבור. אילו רצח 2,900 הוא היה עוד יותר גיבור. הכהניזם נושא את דגל הג'נוסייד, ולא בכדי קריאת הקרב של האספסוף הכהניסטי היא "מוות לערבים" – אחותה התאומה של הקריאה "מוות ליהודים" של תואמי הכהניזם האנטישמים לאורך הדורות.
בן גביר הוא המנהיג הנוכחי של החיה הכהניסטית. פרא האדם שחודש לפני רצח רבין נופף בסמל שהוא וחבריו תלשו ממכוניתו של ראש הממשלה והצהיר שהפעם הגענו למכונית ובפעם הבאה נגיע אליו – נשאר אותו פרא אדם, גם כאשר הוא עוטה גלימת עוכר דין.
ההליכה של הציונות הדתית המפוארת עם מפלגת "מוות לערבים" היא כתם בל יימחה (והעובדה שמדובר בבלוק טכני והם יתפצלו אחרי הבחירות אינה מפחיתה מחומרת הכתם). והעובדה שהשושבין של הזוועה הזאת הוא ראש הממשלה, מעידה על כך שאינו ראוי להנהגה לאומית.

* הבית הכהניסטי – ראש ממשלת ישראל דחה פגישה מדינית ביטחונית חשובה ביותר, עליה עמל חודשים רבים, עם נשיא רוסיה, כדי להתעסק בביבים הנחותים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, אותה הוא מדרדר לשפל חסר תקדים.
נתניהו יצר את הבית הכהניסטי והכשיר את השרץ המתועב ביותר בתולדות ישראל, כי הוא יודע שהם יתמכו בכל חוק, הזוי ככל שיציע, כדי להעמיד אותו מעל החוק, להכשיר את השחיתות ולהציל את עורו.

* אין לו גבולות – כדי להמשיך לשלוט נתניהו עוד יציע לאיתמר בן גביר להיות שר המשפטים.

* לאן נוליך את החרפה? – כבר זמן רב אני מתריע מפני האיום החמור ביותר על החברה הישראלית: הקרע והשסע בין מחנות הולכים ומקצינים, שבהם הזנב הקנאי הפנאטי – "הבייס", מכשכש בכלב. אבל שפל כזה לא דמיינתי. שראש ממשלת ישראל ייגרר – לא אחרי שולי השוליים, אלא אחרי מי שצריכים להיות גם מחוץ לשוליים.

כאשר יצחק שמיר, איש אמת ומנהיג אמת, היה ראש הממשלה, החיה הכהניסטית סולקה מן המשחק הפוליטי ונאסר עליה להתמודד לכנסת. החוק הזה התקבל ברוב של 119 נגד חלאה. כל הימין, הדתיים והחרדים תמכו בו. בא נתניהו, ומפעיל את כל כובד משקלו, רוקם עסקאות אפלות, כדי להכניס למרכז התמונה את הזוועה הזאת – את המפלגה שאלילה הוא המחבל הרוצח גולדשטיין שר"י, ושהאידיאולוגיה שלה היא "מוות לערבים".
לאן נוליך את החרפה?

* הסססמולנים – למה יצחק שמיר, יובל נאמן, רפול, גאולה כהן, זבולון המר, הרב חיים דרוקמן וחנן פורת, פעלו לגירושו של כהנא אל מחוץ לזכות ההתמודדות לכנסת, כמוקצה מחמת מיאוס? כי הם היו ססססססמולנים מניאקים, שהופעלו בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, בוגדים עוכרי ישראל.

* ביבי נגד נתניהו – ביד אחת ראש הממשלה אחראי אישית על השב"כ שפועל נגד כנופיות הימין הרדיקלי וביד השנייה הוא חותר בכל כוחו לתת להן לגיטימציה.

* צדיקה בסדום – כאשר יפעת ארליך נבחרה למקום השלישי בבית היהודי, בירכתי אותה בדף הפייסבוק שלה, והבעתי תקווה שתטיל וטו על חיבור עם הכהניסטים. לצערי, היא לא הצליחה למנוע את התועבה, אך היא הוכיחה את עצמה כאישה ערכית, כציונית דתית ברוח הציונות הדתית הקונסטרוקטיבית, זאת שיישבה את הארץ והקימה מפעל חינוכי אדיר, היפוכה המוחלט של הזוועה הכהניסטית. אני מתעקש להאמין, למרות מה שקרה השבוע, שרוב הציונות הדתית קרוב יותר למה שיפעת ארליך מייצגת – בניין ואהבה, מאשר למה שמייצגים מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין וחבריו – הרס ושנאה.

* דתיית מחמד צבועה ומתנשאת – העובדה שרבנים ובכירים בציונות הדתית פנו ליפעת ארליך והפצירו בה להתמודד על המקום המשוריין לנשים בבית היהודי; העובדה שיפעת ארליך בחרה לקפוץ למים הפוליטיים וברור היה לה שמקומה הוא הבית היהודי; העובדה שהמועצה הציבורית של הבית היהודי בחרה דווקא בה למקום השלישי ברשימה; העובדה שהבית היהודי התנאה והתגאה בהצטרפותה ובהיותה חלק מן ההנהגה של תנועתם – מעידה כאלף עדים מהי זהותה הפוליטית, הדתית והרעיונית של יפעת ארליך. היא אשת ימין דתית מובהקת. גם היותה תושבת עפרה מעיד על כך ובעיקר – תוכנם של מאות מאמריה.
אבל ברגע שיפעת החליטה לפרוש מרשימת הבית היהודי עקב התנגדותה לחיבור עם הכהניסטים – אני ממליץ לכולם להיכנס לדף הפייסבוק שלה ולקרוא את מאות התגובות... – ממומנת בידי הקרן להשמדת ישראל, הדוברת של נוני מוזס, דתיית מחמד של מוזס, מתחנפת לחברים השמאלנים שלה בידיעות אחרונות, דתיה מזויפת, חובשת כובע ליצן על הראש, מתנשאת, צבועה, גזענית אשכנזייה מסריחה, מתאים לך להיות במרצ. והגרוע מכל: "ליברלית" ו... שומו שמיים – "פמיניסטית" ר"ל.
הנה דוגמית: "בגרמניה היה קאפו. יהודון גלותי שליקק לנאצים. אבל אפשר היה להבין אותו. יהודון פחדן ללא גב שמשקשק מנאצי שיכול להעלים אותו בשנייה. מה התירוץ של יהודונים פחדנים שמפחדים מתגובות של ניאו נאצים מהשמאל הישראלי שמטיפים נגד כהנא אבל הולכים עם רוצחי חיילים או לפחות בתומכי רצח חיילים. מה התירוץ שלך??? כהנא. יהודי שלא רצח ולא הטיף לרצח. בסך הכול אמר את מה שרוב העם חושב בסתר ליבו. לכי להתכאווד [?] דתייה צבועה."
אלה השותפים שנתניהו פעל בכל מאודו להבטיח שיטמאו את כנסת ישראל. ויש לציין שהיו גם הרבה, לא פחות, תגובות של תמיכה ואהדה, של ציונים דתיים הנאמנים לדרכה של הציונות הדתית.

* יחד נגד הטומאה – ב-1985 צעדתי בראש חניכיי, חברי תנועת הצופים בשבטים "כרמל" ו"משוטטי בכרמל" בחיפה, חברי הגרעין שהדרכתי "טל" לאורטל, במצעד תנועות הנוער נגד הגזענות והכהניזם ברחובות חיפה. את המצעד ארגן מענ"ה – מטה על נגד הגזענות. לצדנו צעדו חברי הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר והמחנות העולים וחברי בני עקיבא ובית"ר. השותפות הזאת היתה טבעית ומובנת מאליו – בני נוער יהודים ציונים, מכל זרמי הציונות, פועלים יחדיו נגד טומאת הגזענות והכהניזם.

* בהצלחה לימין החדש – אני מאחל הצלחה לימין החדש. אני מקווה מאוד שאנשי הציונות הדתית ינטשו את הבית הכהניסטי ויעברו לימין החדש. עם כל המחלוקות שלי עם הימין החדש, אני מקווה שהציונים הדתיים יעברו אליו והבית הכהניסטי לא יעבור את אחוז החסימה.

* זוכרים מה זה להיות יהודים – השדולה הפרו-ישראלית בארה"ב – אייפא"ק והארגונים היהודיים הגדולים מוקיעים את התועבה של ברית עם עוצמה כהניסטית.
למה?
כי הם לא שכחו מה זה להיות יהודים.

* הזנבות מכשכשים – מרצ תומכת ב"שוברים שתיקה" – הארגון שעובר בכל רחבי העולם, מעיר לעיר, ממדינה למדינה, כדי להסית נגד מדינת ישראל ולהעליל עלילות דם על צה"ל. מרצ תומכת ב"בצלם" הארגון שהמנהיג שלו נאם בפני מועצת הביטחון והפציר בה להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות – לפעול באופן מעשי נגד מדינת ישראל. מרצ תומכת בסרבנים – אלה שבשעה שבנינו מחרפים נפשם על הגנת המדינה עורקים מן המערכה ומציגים זאת כ... "מצפון". מצפון עאלק.
מפלגת העבודה, תנועת העבודה המפוארת, מעלה על דעתה להתבולל במרצ? טוב שהיא נמנעה מההתבוללות, אך עצם הדיון על כך, עצם הבעת התמיכה בכך מצד בכירים במפלגת העבודה והעובדה שהדבר לא קרה בעיקר מסיבות טכניות – הערכה שזה לא יוסיף לשתי המפלגות קולות, היא חרפה. בן גוריון ורבין מתהפכים בקבריהם.
משהו רע מאוד קורה השבוע בחברה הישראלית. התגלמות הסכנה החמורה של ההקצנה בימין ובשמאל. הימין חובר לכהניסטים. תנועת העבודה שוקלת חבירה ל"שוברים שתיקה". הזנב הפנאטי מכשכש בכלב. הקיטוב מגיע לשפל שלא היה כמותו. זה מתכון לקרע לאומי.
מול ההקצנה המטורפת בימין ובשמאל, טוב שקם גוש מרכז גדול, שמציב אלטרנטיבה אמיתית ושפויה של חידוש המיינסטרים הציוני, ממלכתי, דמוקרטי, אחראי.

* הרכש החדש – אני מעריך מאוד את אלוף (מיל') טל רוסו, הרכש של מפלגת העבודה. אבל אילו התלבטתי על הצבעה למפלגת העבודה (אני לא), דווקא איציק שמולי היה מהווה גורם משיכה משמעותי יותר בעבורי.

* בניגוד לנראטיב של הספינר – הצמד נתניהו & ציפי לבני ניהל מו"מ אינטנסיבי עם מזכיר המדינה קרי על תכנית מדינית ברוח תוכניות אהוד א' ואהוד ב' – מדינה פלשתינאית על בסיס קווי 67' עם חילופי שטחים ואפילו נסיגה מבקעת הירדן, והשארת כוח צבאי לאורך נהר הירדן לשנים אחדות.
נתניהו הטיל על הרמטכ"ל גנץ להקים צוות שיעבוד מול האמריקאים על המרכיב הביטחוני של הנסיגה.
מי שבלם את הסכנה היה שר הביטחון בוגי יעלון, שנשכב על הגדר כדי להציל את הבקעה. הוא פירק את הצוות הצה"לי ויזם משבר עם האמריקאים.
עכשיו נתניהו ממציא ומפיץ ספינים הפוכים מן המציאות.
אגב, בסופו של דבר מי שסיכל את כל המהלך היה אבו-מאזן, כפי שהפלשתינאים סיכלו כל מהלך מדיני, כיוון שהם אינם מוכנים להשלים עם קיומה של ישראל.

* האשמה קולקטיבית – כשפרץ המשבר עם פולין, לפני ימים אחדים, כתבתי שלמיטב הכרתי לא היה כל דופי בהתנהלותו של נתניהו. כאשר הוא עמד ליד אנדרטת השואה בפולין, היה עליו להזכיר את האמת ההיסטורית הקשה, שפולנים רבים שיתפו פעולה עם הנאצים. אולם הוא הקפיד לא להאשים את העם הפולני כקולקטיב, כי האשמת העם הפולני מנוגדת לאמת ההיסטורית. אם אמירת האמת גורמת לפולנים לחולל משבר – שיחוללו משבר.
לא כן באשר לדבריו של מ"מ שר החוץ ישראל כץ. הוא הכליל את העם הפולני כולו בהאשמה קשה של אנטישמיות מוּלדת. בעצם, גם את אלפי חסידי אומות העולם, שכל אחד מהם סיכן ביודעין ובוודאות את חייו ואת חיי כל משפחתו, לעתים את חיי כל הכפר שלו, כדי להציל יהודים.
הוא פגע ללא הצדקה במדינה ידידותית, והוא עשה זאת דווקא בעיצומו של משבר, כאשר ראש הממשלה מוציא הודעת הבהרה על דבריו, בניסיון לפתור את המשבר.
ארבע שנים ציפה ישראל כץ בכיליון עיניים למינויו לשר החוץ, וכבר ביום הראשון – כזאת מעידה, כזה נזק.
כדאי לזכור שהאחראים לשואה היו הגרמנים.

* ביתו של כל יהודי – יהודי גולת צרפת – מקומכם בארץ ישראל! ולא רק בגלל האנטישמיות, אלא קודם כל כי ישראל היא ביתו של העם היהודי.

* אנטישמיות גמורה – נשיא צרפת מקרון הודיע, בעקבות גל האנטישמיות, שצרפת תגדיר בחוק את האנטי ציונות כאנטישמיות. יותר ויותר חודרת להכרת האנשים הנאורים באמת, ששלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, היא אנטישמיות לשמה.

* הצורר האנטישמי – יו"ר מפלגת הלייבור ג'רמי קורבין הכריז ש"אין מקום לאנטישמים בלייבור." אם היתה לו יושרה, חלקו השני של המשפט היה: "ולכן אני מסלק את עצמי לאלתר מן הלייבור."

* רוגל אלפר הפתיע – כצפוי, רוגל אלפר פירסם פשקוויל בגנות החללית הישראלית לירח. פירסומו של פשקוויל כזה היה באותה סבירות שהשמש תזרח בבוקר. הפשקוויל, כל כולו לעג ובוז למיזם, ובוז ל"דתיות", רחמנא לצלן, שבאה לידי ביטוי בשם "בראשית".
אבל, אני מודה שרוגל אלפר הפתיע אותי הפעם. במילות התואר שלו על המיזם, המילה לאומנות הופיעה רק פעמיים, והמילים פשיסטי ונאצי לא הופיעו הפעם אפילו פעם אחת.

* ביד הלשון: גנרלים – שם גנאי תעמולתי לרמטכ"לים ואלופים בצה"ל, שהקדישו את כל חייהם לביטחון מדינת ישראל, ברגע שבחרו צד פוליטי ש"לא משלנו". השימוש בשפה זרה נועד לשוות להם תדמית של זרוּת והתנשאוּת (אנחנו הלוחמים והם ה'גנרלים' וה'אליטות') ולרמוז לחונטות צבאיות בדרום אמריקה.
אלוף – מילה עברית תנ"כית כל כך יפה. ובג'יבריש הפוליטי – אם אתה שלנו אתה אלוף. אם אתה שלהם אתה גנרליסימו.
אורי הייטנר