על ספרו של אלי עמיר "נער האופניים"

עם עובד 2018, 623 עמ'

אלי עמיר חושף בספר שלפנינו טפח מהביוגרפיה שלו מגיל שלוש-עשרה ועד הגיוס לצבא. נורי, הגיבור הראשי של הספר, כמו ב"תרנגול כפרות", הוא אלי עמיר עצמו בנעוריו, וכדי שלא תהיינה ספיקות בעניין הגיבור, נורי מגלה למיכל, חברתו מבית ישראלי אשכנזי עשיר, כי שמו "הערבי" הוא פואד אליאס נאסח בן סלים חלאסצ'י (עמ' 183), וזה אמנם היה שמו כשעלה ארצה, ולפני שעיברת אותו למגינת ליבם של הוריו.

הספר מגולל מסכת ארוכה של מאבקים אליה נקלע הנער נורי, המבקש להתקבל כשווה בין שווים בחברה הישראלית, הנשלטת על ידי האליטה אשכנזית, שבזה לתרבותו ולמבטא שלו בעברית. בעמל רב הוא מצליח להתקבל "כאחד מהחבר'ה" בקיבוץ, ואף מצליח להתחבב על בת קיבוץ, והנה, מגיע אביו, הלבוש "פרנג'י", ודורש מבנו לנטוש את העולם החדש אליו הבקיע במאמצים קשים, לסייע בפרנסה (הוא הבן הבכור), ולהגשים את חלומו שלו – להשתקע בירושלים, ללמוד בתיכון, וגם באוניברסיטה, ולמשוך אחריו את משפחתו מכפר העיוורים, כפר אוריאל שליד גדרה (לשם הובאו לטענתם בעורמה), אל ירושלים, שהיתה משאת נפשם מהגולה.

בלב כבד עוזב נורי את הקיבוץ, מתגורר בצריף השוודי הצפוף (הורים ושבעה ילדים!) – שחום היום ופשפשי הלילה ממררים להם את החיים. בנוסף על כך שני אחיו הקטנים יותר – מושי וסבאח – מתגרים בו, מעליבים אותו, ורואים בשלוש שנות שהותו בקיבוץ (אצל הכופרים שאינם שומרים שבת ואינם צמים בכיפור) – מעשה הגובל בבגידה במשפחה.

נורי מצליח בקושי להשיג עבודה אצל איכר "פולני" נצלן (מהשכר העלוב עליו להפריש רבע לנער תימני שמצא לו את העבודה), ובסופו של דבר עושה בדיוק מה שאביו "הפטריארכאלי" דורש ממנו – נוסע לירושלים ומתגורר באופן זמני אצל משפחת אגאסי, היא משפחת אחותה שחיה בבור מים שהפכו אותו למרתף מגורים צפוף וטחוב. משפחה זאת, היא הנגטיב של כל מה שחווה בקיבוץ, הם יוצאי מחתרת אצ"ל, ושונאים כל מה שיש בו ריח של הציונות האשכנזית, ובוודאי שונאים את הקיבוצניקים "הכופרים". אלילם הוא מנחם בגין, "שיראה להם!"

למרות שהגיעו ארצה בשנות העשרים, ולא בעלייה הגדולה שאחרי קום המדינה – מצבם בסולם החברתי הוא מן הנמוכים ביותר. נורי עובד עם האב והבנים הגדולים בנגרייה, מתפלל עימם בבית הכנסת, טובל כמוהם במקווה המטונף, וסובל מכל רגע. אחר כך הוא עובר לגור ב"חצי חדר" (כלומר, עליו לחלוק את החדר עם עוד דייר), בבית מלון זול, שבעלת הבית חוסכת על מים וחשמל. שם הוא חווה חוויה טראומטית, כאשר אחד מדיירי המשנה, הומוסקסואל ופדופיל מתנפל עליו בלילה, ונורי צועק ומעורר את בעלת הבית המגרשת את האיש האלים (עמ' 260-258). החוויה הקשה הזאת איננה מניחה לו במשך זמן רב.

נורי זוכה לקידום, והופך לנער אופניים שמחלק עיתונים לעשירי רחביה.

שיטוטיו של נורי בירושלים, קודם כתושב חדש, ואחר כך כמדווש על אופניים כדי לחלק עיתונים, ובהמשך בטיוליו עם מיכל ועם רוזיטה (עליהן יורחב הדיבור בהמשך) חושפים אותו בפני חוצותיה ומוסדותיה של העיר הקטנה והמחולקת של שנות החמישים של המאה הקודמת, והתיאורים האלה מובאים בספר ביד אמן. בין השאר, מתפעל נורי מכך שהנשיא בן-צבי שוכן בצריף ירוק, שמשרד החוץ בראשות משה שרת שוכן בצריפים, והכנסת שוכנת בבית פרומין, שבוודאי איננו מפואר כמו בנייני הממשלה בבגדאד. אגב, בכל הספר מושווים אתרים ומושווית ההוויה בארץ לאלה שבבגדאד, כשהיתרון, כמובן, לבגדאד.

נערה בשם מיכל, בת להורים עשירים בשם אלחנן וטליה שיסלר (להם דירה מפוארת ברחוב רמב"ן שברחביה, נסיעות לפאריס, רומא ומדריד בשנות החמישים כשיציאה לחו"ל היתה מותנית בקצבת דולרים מהבנק!) – מוצאת עניין במחלק העיתונים העיראקי, ומקבלת את פניו בחיוך גדול, כשהיא לבושה בחולצה גברית שמכסה את גופה עד רגליה, ומשתדלת להבהיר לו שהיא מעוניינת בקרבתו (עמ' 143). בין השניים מתפתחת אהבה מרטיטת לב. עבורו זאת אהבת בוסר, שכן, למרות החניכה החופשית שקיבל בקיבוץ, הוא עדיין פוריטן בגדאדי, המחויב לא לנגוע בגופה של אישה לפני החתונה. היא האסרטיבית בין השניים, משום שהיא נולדה לעולם חופשי, ומשום שכבר היה לה חבר עימו קיימה חיי אישות, חבר שהודיע לה יום אחד שנגמר לו, והוא מעדיף את חברתה נורית (עמ' 412-408). מיכל ונורי מבלים במסעדות, בקולנוע ובקונצרטים, כאשר היא המקדימה לשלם. היא נותנת לו תנור סלילים בחורף הקשה, וסורגת לו סוודר, ונורי חש לא גברי, ולא ראוי, הן משום עוניו, והן משום פער המעמדות.

נורי נרשם ללמוד בגימנסיה "דעת", שהיא בית ספר פרטי, חסר גב של עירייה או הסתדרות, ולכן שכר הלימוד הוא גבוה, מעל יכולתו לשלם. בבית ספר ערב זה לומדים נערים עובדים שבערב הם עייפים מכדי להקשיב, ולעיתים הם פשוט נרדמים. המורים, רובם בעלי תואר דוקטור, מזלזלים בהם, ובעיקר אינם נותנים אמון ביוצאי ארצות האיסלאם, שחסרה להם, לטענתם, חשיבה מדעית. נורי מצליח להוכיח את היפך כשהוא מכין עבור בית הספר הרצאה על קיקירו ותקופתו.

נורי עובד מסור, עובד בשתיים, ואף בשלוש משרות, ובגלל שמו הטוב הוא מתקבל לעבודה במשרד ראש הממשלה, שם הוא נמצא בקרבתם של המנכ"ל טדי קולק, ומזכירו של בן גוריון – יצחק נבון, עימו הוא אפילו מתיידד, כששניהם מתכבדים בכריכים ששרה, מחלקת התה, ניצולת שואה, מכינה להם. במשרד ראש הממשלה נפגש נורי עם טיפוסים מיוחדים, כמו קוכמייסטר, ששונא את מפא"י ואת בן גוריון, דוגל בהגשמת "האני" (נוסח איין ראנד), ולא "האנחנו" (נוסח הפלמ"ח והציונות הסוציאליסטית). הוא פוגש שם את השלם של המשרד ששמו קלינסקי, ועוזרו ששמו שטארק, שני רכלנים חביבים, שמראים חיבה לנורי, אך לא מחמיצים שום הזדמנות לרמוז מאין הוא בא. השיחות בין קלינסקי לשטארק מתוארות בהומור דק – השניים עוקצים זה את זה, ויש להם לשון מיוחדת הטבולה ביידישיזמים ובמטבעות לשון סוציאליסטיות. הספר מתאר עוד דמויות בכישרון רב, אך נסתפק בזה.

החבר הקודם של מיכל, חוזר ומבקש שיחדשו את הקשר. היא חשה שהיענות לו תוביל אותה אל עברי פי פחת, וחשה תחושה נוראה של בגידה כלפי נורי, אבל היא מכושפת על ידי רמי, הבחור המטורזן, הרוכב על אופנוע, ומתפאר בווילה שכביכול שייכת לאביו, כשלאמיתו של דבר, אביו הוא רק שוכר בבית זה. מיכל חיה בחדרו כמו אשת איש, ומבלה עמו במסעדות מפוארות. רמי הוא אמנם חסר כל רוחניות, אבל הוא שופע עוצמה ומיניות שכובשים את מיכל עד כדי כך שהיא כמעט לא מבקרת בגימנסיה, ויורדת בלימודים במידה כזאת שהמורים נאלצים להשאיר אותה כיתה ולגרש אותה מהגימנסיה.

כאן מתואר ביד אמן הדיכאון והאבל של נורי על הפרידה הפתאומית (שבעיניו – היא חסרת פשר) ממיכל. נצבט הלב לקריאת העמודים האלה (עמ' 416 ואילך). בין השאר, הוא שופט את עצמו לשכב לישון על הרצפה לאות אבל. נחמה הוא מוצא בחיקה של רוזיטה, נערה שבאה מבית הרוס, שכמו מיכל, גם היא היוזמת, ואף מפתה אותו לשכב עמה כשהיא מקיימת בייבי-סיטר אצל הדודה שלה (אמצעי מניעה היא גונבת מבית המרקחת, שבו היא עובדת, וששם הבעלים הזקן מנסה להתעסק עמה). הקשר של נורי עם רוזיטה מזמן לו חוויות מוזרות: מסתבר שהוא מתבקש ללוות את אימה ואותה לביתו של המאהב של האם, מי שהיה מיועד להיות בעלה, אבל הוריה כפו עליה גבר אחר שהתגלה כאדם גס ואלים. נורי גם נוכח כי גברים רבים משחרים לפתחה של רוזיטה, והם בוודאי מקיימים עמה יחסים, אולי אפילו בתשלום (עמ' 457, 489-488).

בסופו של דבר, מיכל מתעשתת, מסיימת את קשריה עם רמי, נרשמת לגימנסיית ערב "דעת", שם לומד נורי, מבקשת ממנו מחילה, ומייחלת לחידוש הקשר. נורי מאושר, אבל כאשר מיכל נוסעת עם משפחתה למדריד, הוא נקלט שוב לחיקה של רוזיטה שממש, לא מוכנה לוותר עליו לטובתה של האשכנזייה.

בספר מתואר כיצד, למרות חששותיו, מגיע נורי לארוחת ערב במשפחתה של מיכל. הוא פוגש הורים בעלי המון רצון טוב, אבל גם את רובי, אחיה השחצן. הוא נכנע לדרישתה של מיכל להכיר את משפחתו המתגוררת בכפר אוריאל, כפרם של העיוורים, בצריף השוודי הצפוף מוכה הפשפשים – וכל זה בתירוץ שהיא מבקשת להכין צילומים לתערוכה על העיוורים (בפעולות ההתנדבות שלה היא גם פעילה בבית חינוך לעיוורים שבירושלים). מיכל מתפעלת מהעולם הפטריארכאלי שבו חיה המשפחה, אבל בחוזרה למשפחתה, היא מגוללת את העליבות שהיא פגשה בכפר העיוורים ובמעברה הקרובה, שם מצויים רק בני עדות המזרח, כי האשכנזים שהיו בה ברחו ממנה. מיכל שמעה מפיה של אימו של נורי, שאם בת שלה תעשה כמעשיה – תתלווה לבחור לשישי שבת – היא תזרוק אותה מהבית.

במצוותה של מיכל נוטש נורי את המלון העלוב של גברת וייסקופף, ועובר לגור בחדר מרווח בדירתו של הישיש שלום בן ברוך, מעריץ אדוק של ז'בוטינסקי, שנוהג להתארח בדחילו ורחימו בביתו של פרופ' ד"ר יוסף קלוזנר. כשבעל הבית יוצא לבית הבראה באשקלון, נורי מזמין את מיכל לדירה, ואז הם מממשים את אהבתם בהתעלסות שתוארה ביד אמן (מיכל מגרה את נורי, כשהיא שוכבת כמעט ערומה על הספרים היקרים של שלום בן ברוך – עמ' 597-595). באירוע סוער זה מתגלה צלקת על ירכו של נורי, ומסתבר כי בשעת כעס, אימו זרקה עליו סכין, ואחר כך קוננה על מעשיה.

נורי עולה בדרגה, ואף זוכה בקביעות במשרד ראש הממשלה. הוא נפגש שם בדמויות של "גדוילים", מי שעליהם כותבים בעיתונים. הוא קורא תכנים סודיים, ומכתבים שנשלחים לראש הממשלה, וכן תשובותיו למכתבים אלה, כמו מכתבו של עמוס עוז מחולדה, או של המהנדס זרחין שמפציר בבן-גוריון להקים מתקנים להתפלת מי ים. (עמ' 341-339).

לאחר אודיסיאה שלימה, בה נתקל נורי בביורוקרטיה מייאשת, ובנבכי הפרוטקציה, שבלעדיה קשה להתקדם בארץ – הוא מצליח לקבל אישור שמשפחתו תעבור לירושלים – חלומו הגדול של אביו (אימו מאוכזבת מרות מהארץ, ורוצה לחזור לבגדאד). נורי, המאושר שחלומו של האב התגשם, מגיע לצריף של המשפחה בכפר אוריאל, ואז הסתבר לו שכל עמלו היה לשווא – אימו לא רוצה לעבור, והילדים לא מוכנים לעזוב את בית הספר "פינס" בגדרה, ואת הגינה ועצי הפרי בדונם האדמה שנתנו להם, וגם לא את העיזים והתרנגולות שרכשו וגידלו. בסופו של דבר האם מסכימה לבוא לירושלים לראות את השיכון (קטמון ו', ליד בית צפאפה המצויה מעבר לגבול הירדני). היא מביעה ייאוש ממה שרואות עיניה, ונורי נתקף זעם על האם שמעולם לא ליטפה אותו, ולא העריפה עליו רוך, ורק סכין זרקה לו בילדותו, ועכשיו היא מתייחסת בחוסר שביעות רצון מופגן אל המאמצים האדירים שנורי השקיע כדי להעביר את משפחתו לירושלים. ב"אפילוג" אנו לומדים כי בסופו של דבר המשפחה עברה לירושלים, והבנים מושי וסבאח, שמוצאים עבודה, מצליחים לאבזר את הדירה הקטנה במקרר חשמלי ובגז.

הבאתי את הסיכום הקצר והלא ממצה הזה, כי הוא בהחלט רלוונטי למסר החבוי והגלוי שהמחבר ביקש להביאו בפני הקורא, והוא שבעיראק היתה תרבות מושפעת מהתרבות הערבית וגם מהתרבות המערבית, וכאן התעלמו ממנה, ביזו אותה, התייחסו אליהם כאל מפגרים. טענה חוזרת ונשנית בספר: מדוע לומדים רק את קורות היהודים האירופיים, ולא את קורות יהודי ארצות האסלאם (ראו לדוגמה עמ' 394)? מדוע מלמדים בספרות רק יצירות של סופרים אשכנזים (עמ' 530)? ומדוע זמרים ונגנים עיראקים שהופיעו בפני שועי ארץ בקהיר ובדמשק (עמ' 548), נדחים כאן, ולא מרשים להם להופיע אפילו בחינם בבית קפה? אב המשפחה היה הרי מכובד בעיראק, וכאן הציונים זלזלו בכבודו ובכבודנו (עמ' 203). מדוע שחקן מוכשר כמו אריה אליאס לא התקבל לשחק ב"הבימה"? (עמ' 253). הספר מציין שבני עדות המזרח רואים עצמם קורבנות של המהפכה הציונית (עמ' 94), ויש גם רמז לאלימות שתהיה מופנית אל האשכנזים בעתיד, כאשר בני עדות המזרח יהיו רוב – אז תגיע שעת חשבון עם הקיבוצניקים הכופרים (את הדברים האלה שם המחבר בפיו של אברהם אגאסי, בנה של נונה דודתו של נורי – עמ' 422; ראו גם את קללותיו של עזיז, הנגן העיוור, כלפי הווזוזים, (עמ' 248)

צריך להיות עיוור ואטום כדי להכחיש שהקליטה של עדות המזרח הייתה קשה עשרת מונים מזו של העולים החדשים ממזרח אירופה. זה נבע לא רק מההבדלים במנטאליות, או ברצון הרע של המוסדות, אלא בעיקר משום ששפתם הייתה שפתם של האוייב שרצה להטביע אותנו בים, וארב לנו כל יום להרוג בנו ולנסות להשמידנו. את הדברים האלה אומר מפורשות קלינסקי, השלם של משרד ראש הממשלה, המראה ידידות לנורי ומדריך אותו בסבך הביורוקרטיה והפרוטקציה (עמ' 355).

אני התרשמתי בזמנו מהכנות של סמי מיכאל שתיאר את יוון-המצולה שבה התקיימו חיי אחינו היהודים בעיראק: אנאלפביתיות (בבית הקברות אין אפילו אות כתובה אחת), אף גיבור ב"ויקטוריה" מעולם לא פתח ספר. הבעל העריץ מבלה את לילותיו ב"תיאטרו", ומתעלל בעריצות מפלצתית באשתו, ואישה בכלל איננה אלא אסקופה נדרסת. משפחות מן הסוג הזה מוזכרות גם בספר שלנו: משפחת יתום העיוורת, שהבעל מפליא את מכותיו באשתו, שצווחותיה נשמעות בעל השכונה (עמ' 30, 60), ומשפחתה של רוזיטה שאביה מכה את אשתו וילדיו בנבוט ( עמ' 468 ואילך). ברור שכפי שמסופר בספר שלנו היו גם יהודים עשירים שהיו קרובים לרשות, ואשר ניסו להתקרב לתרבות המערב. בספר שלנו נאמר שבמשפחתו של נורי היו מלומדים, סופרים ועיתונאים (עמ' 268) אבל רוב המתפארים שכביכול השאירו אחריהם גן עדן – מתגלים כמי שהיו עניים מרודים (עמ' 245).

אילו סממני תרבות נוספים ניתן ללקט בספרנו: אביו של נורי מתלבש בצורה אירופית ("פרנג'י", ראו עמ' 235, 245), יש לו מדף של ספרים בערבית (עמ' 541), אבל בשום מקום לא נכתב שהוא קורא בהם, במקום זה הוא מבלה בבית הקפה של הרומנייה עם שאר גברים (נשים לא תדרוכנה על סף בית הקפה!)

מסתבר שהכורדים לא מורישים בצוואתם אגורה לנשים, אפילו הן אלמנות ומטופלות בילדים (עמ' 526) . נורי מתאר את החאפלות המוסיקליות בבגדאד, הכרוכות בגניחות של הנאה, בקריאות ביניים של הקהל, בשתיית עראק – וכל זה בהשוואה להתנהגות הקהל בקונצרטים בארץ (עמ' 264); וכן, באשר לכבוד שנגזל מאבות מזרחיים – נורי עצמו מתקומם נגד הסגידה לכבוד שמובילה לנקמות אינסופיות ולרצח נשים על מה שמכונה "כבוד המשפחה" (עמ' 434). וברור שגבר מזרחי אינו נכנס למטבח (עמ' 600), וגם המנהג המשפיל להציג סדין מוכתם בדם לאחר ליל כלולות מוזכר בספר. (עמ' 572).

ואגב, בית הקפה של הרומנייה בכפר אוריאל, זאת שמונעת מזמרים ונגנים עיראקים להופיע בבית הקפה שלה, שם היא מנגנת על פסנתר – לאורך כל הספר אין לה שם, והיא תמיד מוזכרת כ"רומנייה" (עמ' 39, 82 ואילך, 86, 93-92, 176, 245, 269, 557, 597), וכן, מוזכר בספר בעל מכולת רומני שמרמה את העיוורים במשקל, ומוהל את החלב במים, ובעת מבצע סיני, סגר את המכולת וברח מפחד למרכז (עמ' 73-70, 584). גם לו אין שם. בסביבת מקום יש בעל קיוסק, ודווקא לו כן יש שם – קוראים לו קראוס (עמ' 95).

אני חייב כאן לספר חוויה אישית: בעקבות כתבה שפרסמתי ב"הארץ" (2.7.1993) על "ויקטוריה" של סמי מיכאל, נקראתי לפאנל בהיכל התרבות באור-יהודה, מעוזם של עולי בבל. סמי מיכאל, וכל מי שעמד על הבימה לא קראו בשמי, אלא חזרו וכינו אותי "הרומני"...

ובחזרה לעניין התרבות – אילו סופרים במעלתם של אלי עמיר, סמי מיכאל, יוסי אלפי ורוני סומק היו מתחילים לפרסם את יצירותיהם בסוף המאה ה-19, ועולים לארץ בשנות העשרים (כמו ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן שטיינברג, למדן, שמעונוביץ' ורבים אחרים), אין סיכוי ש"הווזווזים" היו מדכאים את תרבותם. עובדה שעם הספר הראשון שאלי עמיר הוציא לאור "תרנגול כפרות" הוא זכה לחיבוק ולקונצנזוס מקיר לקיר (דבר שאפילו ביאליק לא זכה – אם נזכור איך שלונסקי ושטיינמן מיררו את חייו בסוף שנות העשרים): עמוס עוז, לובה אליאב, יצחק נבון, שמעון פרס, ואפילו יצחק רבין, שהראה רגשות רק לעיתים רחוקות, גמרו את ההלל על היצירה, ובהמשך זכה אלי עמיר לכיבודים מפליגים: יקיר ירושלים, אזרח כבוד של העיר תל-אביב, דוקטור לשם כבוד ממכון וייצמן, מאוניברסיטת תל-אביב, מאוניברסיטת בן-גוריון, מאוניברסיטת בר-אילן. הוא כובד בהדלקת משואה ביום העצמאות, והיה מועמד לשבת על כס נשיא המדינה, והוא חייב להודות שכל הכבוד הזה הגיע בעיקר מהאשכנזים, למרות שביצירותיו הוא לא עשה להם הנחות.

לסיום אני חייב לספר חוויה אישית: ב 19.2.1951 עליתי עם משפחתי באונייה "טרנסילבניה" מנמל קונסטנצה לחיפה – שלושה ימים מייגעים, כשהאונייה גדושה בכאלפיים עולים, מרביתם שרועים על הסיפון העליון, ומקיאים את נשמתם בסערה שפקדה את האונייה בהגיעה לים האגאי. אני, נער בן שתים-עשרה, מפוחד ומרוגש למדיי, שאלתי את אחי בני, בן השבע-עשרה: 'בני, יהיה לנו טוב בארץ ישראל?'

הוא חייך אליי חיוך עצוב, וענה דווקא בנחת: 'איך יהיה טוב? על האונייה הזאת שרועים אלפיים מהגרים, כמעט לאף אחד אין מקצוע, כמעט אף אחד לא יודע את השפה, לאף אחד אין שום רכוש, כי המכס הקומוניסטי פירק אפילו את טבעות הנישואין מהידיים – איך נחיה? איך נתפרנס? איפה נגור? ואתה צריך לזכור שזאת אונייה אחת מיני רבות של יהודים פליטים מארצות רבות...'

אימה אחזה בי – איך לא חשבתי על זה? ידעתי רק שארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, וקינאתי בילד הלבוש במכנסיים קצרים וגופייה שמתנדנד על ערסל בכרזת הפרסום של קרן קיימת.

כשהגענו ארצה, ואחרי הדי די טי והרישום, נשלחנו למעברת באר-שבע, שם קיבלנו אוהל בתוך ים של אוהלים (שעפו עם סופת החול הראשונה!), וכן קיבלנו גם לחם חסד – ברור שהיינו מדוכאים, אבל בהחלט לא מופתעים (על חוויית העלייה לארץ והקליטה הקשה כתבתי בספרי "להיות כמו כולם", כתר 1986).

אילו סופר במעלתו של אלי עמיר היה מגיע לארץ בשנות העשרים, ואילו אחי, בני היה מתגנב למטוס שהביא את משפחתו של נורי לארץ – אולי אז היו המאורעות מתרחשים אחרת. בינתיים לא נראית תכלה וקץ לרגשות הקיפוח של יוצאי ארצות האיסלאם, שהולידו שיח אלים, ולזכותו של אלי עמיר צריך לומר שהוא היה איש הרוח היחיד מבין יוצאי ארצות האיסלאם שהתעמת עם המיליטנטים שבין עסקני הקיפוח של שנות השמונים של המאה הקודמת שהבטיחו לירות באשכנזים ברחובות.

משה גרנות

אהוד: היה גם סופר לא-"מזרחי" אחד שפירסם בשנת 1963 רומאן על אותה תקופה, רומאן ראשון שלו שגם הומחז והוסרט אבל לא זכה לשום אותות כבוד או הערכה או פרסים וחיבוק מ"הקונצנזוס" – מפני שאותו סופר, שמשפחתו נמצאת כבר 143 שנים בארץ, מתוייג עדיין בתור "אשכנזי" – ולכן גם הוסר הרומאן שלו מרשימת ספרי הקריאה המומלצים של משרד החינוך – בגלל חוסר אותנטיות של מוצא המחבר, שאילו היה ממוצא "מזרחי" היה ספרו נשאר ברשימה.