* אמון במנדלבליט – מראשית החקירות, אני שב ומביע את אמוני המלא ביועמ"ש אביחי מנדלבליט ובכל החלטה שיקבל. לאורך התקופה יצאתי שוב ושוב נגד תוקפיו – הן נתניהו וחסידיו והן אהוד ברק, אלדד יניב ושכמותם.

אני בוטח במנדלבליט ובהחלטותיו. אין הכוונה שהוא אינו יכול לטעות או שאני מסכים עם כל החלטה שלו, אלא שאני בטוח שהחלטותיו כולן ענייניות, מקצועיות ומבוססות על תשתית ראיות. אדם אחר בתפקידו, על סמך אותן ראיות, ובשיקול מקצועי וענייני, יכול להגיע להחלטות שונות בחלק מן הסעיפים או בכולם. בדבר אחד אני משוכנע – שום שיקול זר לא השפיע על החלטותיו.

יש פערים בין מסקנות המשטרה והפרקליטות להחלטות מנדלבליט. על פי מסקנות המשטרה, יש להעמיד את נתניהו לדין על שוחד בתיקים 1000 ו-2000, ואילו מנדלבליט החליט להעמיד אותו לדין "רק" על מרמה והפרת אמונים. יש מי שיראו בכך, כביכול, עדות ל"רדיפה" של המשטרה. אחרים יראו בכך הוכחה ל"רפיסות" של היועמ"ש. אין לכך שחר.

כל החקירה נוהלה בהנהגת מנדלבליט ובהובלתו. את עצם ההחלטה מה לחקור, ההחלטות על עדי המדינה וכל ההחלטות המרכזיות בחקירה, הוא קיבל. אין זה אומר שהוא חייב לקבל את כל מסקנות המשטרה ומסקנות הפרקליטות בכל המקרים. המסקנות שלהן מבוססות בעליל על ראיות אמת, אבל נקודת המבט שלו רחבה יותר. הוא אמור לבחון את הראיות בעיניים של שופט, ולבחון אם די בראיות שנאספו כדי להביא להרשעה בכל תיק ותיק ובאיזה סעיף. אסור שזו תהיה נקודת המבט של המשטרה. כשהיועמ"ש מחליט אחרת מן ההמלצות, אין בכך הטלת דופי בהמלצות או בממליצים. גם אין זה אומר שאי אפשר היה להגיע להחלטות שונות על פי אותן המלצות. החוק הציב מספר מסננות כמו הפרקליטות והיועמ"ש בדרך בין חקירה לפסק דין, כדי להגן על זכויותיו של החשוד ולהבטיח משפט צדק. אם היועמ"ש מחליט לקולא לעומת המשטרה והפרקליטות, כפי שהוא אכן החליט, אין זה אומר שהמשטרה והפרקליטות לא עשו מלאכתן נאמנה, כפי שכאשר מוגש כתב אישום – אם אין הוא מסתיים בהרשעה, אין בכך כדי להטיל דופי בתביעה.

יש לזכור שהחלטת היועמ"ש אינה סופית, אלא כפופה לשימוע. השימוע יכול להשפיע על החלטות היועמ"ש ולשנות אותן.

מבחינה משפטית, עומדת לנתניהו חזקת החפות. גם אם יוגש כתב אישום (אחרי שימוע), כל עוד בית המשפט לא הרשיע את הנאשם, הוא בחזקת חף מפשע. אגב, חזקת החפות אינה קיימת בערעור. בערעור, המערער הוא בחזקת אשם, ועליו להוכיח את חפותו.

עד כאן בעניין המשפטי, הפלילי. בעיניי, הפן הציבורי חשוב לאין ערוך. הפן הציבורי הוא השאלה, מה אנו מצפים מן ההנהגה הלאומית. אל לנו להסתפק בסף הפלילי בציפיותינו מן ההנהגה. זהו סף נמוך מאוד למנהיג – לא להיות עבריין פלילי. עלינו להציב רף מוסרי ערכי גבוה לאין ערוך מהסף הפלילי; רף של דוגמה אישית, טוהר מידות וניקיון כפיים. כל הידוע לנו על התנהלותו של נתניהו, עוד בטרם הוחלט להגיש נגדו כתב אישום – די בו כדי לקבוע שמדובר בהתנהלות מושחתת ומסואבת.

ויש דבר אחד שהוא חמור לאין ערוך יותר מכל החשדות וכל ההאשמות הנוגעות לנתניהו, והוא המסע שלו נגד מדינת החוק, נגד גורמי האכיפה, נגד בתי המשפט; ההסתה נגדם כאילו תפרו לו תיקים, כאילו יש איזו "מדינת עומק" דמיונית, שקשרה קשר להפיל אותו כדי לסכל את "רצון העם". חוקי מגה-שחיתות שהוא מנסה באמצעותם להעמיד את עצמו מעל החוק. בשל אלה, נתניהו אינו ראוי עוד להנהגה, גם בלי קשר לשאלות המשפטיות והפליליות.

* אדמה חרוכה – נתניהו מתנהג כחיה פצועה. אין לו עכבות. הוא מוכן לשרוף את המועדון ולהשאיר אחריו אדמה חרוכה, ובלבד שיציל את עורו. והמוני מעריציו, שטופי פולחן אישיות, הולכים אחריו כעיוורים. הם אפילו אינם מבחינים שהם מעדיפים את טובתו האישית של נתניהו על טובת המדינה, כי הם סיגלו את אורח המחשבה המעוות של נתניהו ש"המדינה זה אני" ואילו המדינה האמתית היא "מדינת עומק".

* הישגו הגדול של נתניהו – אחד הדברים הטובים ביותר שעשה נתניהו, ובכך תרם תרומה משמעותית לשלטון החוק בישראל, היה מינויו של אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה.

* איפה מנדלבליט ממוקם בתיאוריית הקונספירציה – קצת קשה להם לומר שמנדלבליט הוא איש השמאל הקיצוני. אז מה אומרת התיאוריה? הוא רוצה להתקדם לעליון. העליון הוא כידוע ארגון שמאל רדיקלי הממומן בידי הקרן החד"שה. תנאי הקבלה לעליון – תפירת תיקים לנתניהו וביצוע הפיכה שלטונית נגד רצון העם. ברור, לא?

* תחמושת לנתניהו – האם האלדד יניבים וכל האספסוף שבמשך שנתיים רדפו את מנדלבליט, פגעו בו, עשו לו שיימינג, הטרידו אותו והציקו לו יכרעו ברך ויבקשו ממנו סליחה ומחילה?

פחחחחח.

להיפך, החצופים האלה, בעזות מצח, יספרו שבזכותם הוגש כתב האישום, ובכך יספקו תחמושת לנתניהו במלחמתו נגד מדינת החוק. ובעצם, התפוקה היחידה של כל פעולתם היא תחמושת לנתניהו. לא בכדי, היא מככבת בתעמולת ביבי נגד מדינת החוק, כ"הוכחה" לרדיפה הפוליטית שמאחורי כתב האישום.

* ונוסף גם הוא על שונאינו – למה הליכוד עתר לבג"ץ נגד פרסום החלטת היועמ"ש? כדי שאחרי שהעתירה תדחה, הוא יציג זאת כהוכחה לכך שגם בג"ץ הוא חלק מהניסיון של הסססמול לבצע הפיכה שלטונית.

* איך לא חשבנו על זה קודם? – אין גבול לדמגוגיה. ואם חשבנו שיש – תעמולת נתניהו חוצה אותו שוב ושוב.

מפלגת נתניהו מפיצה מודעות, שבהן היא מציגה את מחדליה וכישלונותיה המחפירים בתחומי הבריאות, החינוך, הרווחה והפריפריה, ומאשימה בהם את... בזבוז הכסף על חקירת השחיתות השלטונית של נתניהו, שאותה היא מציגה כ... "רדיפה פוליטית", כביכול (לא, חלילה, בגלל הכספים שהועברו לאלוביץ').

הנה, יש להם את מי להאשים. ומכאן גם להציע את הפתרון – חקיקת חוקים שיעמידו את נתניהו מעל החוק, יאפשרו לו לעשות ככל שהוא חפץ, והפתרון לכל תחלואי החברה הישראלית יבוא מאליו, כי הכסף שנועד להגן על המדינה מפני שחיתות הוא הפתרון לכל התחלואים.

אבל אפשר לבחון רעיון אחר, כיצד לחסוך את כספי החקירות. איך לא חשבנו על זה קודם? אפשר פשוט לבחור, לשם שינוי, הנהגה ישרת דרך, נקיית כפיים, טהורת מידות; הנהגה של דוגמה אישית, כיבוד החוק, ממלכתיות. הנהגה שלא יהיה מה לחקור במעשיה. איך לא חשבנו על זה קודם?

* שרים בממשלה – על פי פסיקת בג"ץ, מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול לכהן כשר בממשלה. אבל בין ראשי הליכוד יש רבים שיוכלו להיות שרים בממשלת אחדות לאומית ממלכתית בראשות בני גנץ.

* מה אומר החוק – מנופפים לעינינו עם החוק, על פיו ראש ממשלה יכול להמשיך בכהונתו עד שיורשע בפסק דין חלוט, עם טענה לפיה הדרישה להתפטרותו מנוגדת לחוק. זאת טענה חסרת יסוד.

החוק אינו מביע עמדה על דרישה להתפטרות, וגם אינו קובע מתי ראוי שראש הממשלה יתפטר. החוק קובע מתי בכל מקרה עליו להתפטר. אם הוא הורשע בפסק דין חלוט – בו ביום פוקעת כהונתו, גם אם 120 ח"כים ו-100% מהציבור תומכים בו.

כל עוד אין פסק דין חלוט, החוק אינו מחייב את התפטרותו, ושאלת התפטרותו היא חלק מן הדיון הציבורי והפוליטי.

יש שיתמכו בכך שהוא יכהן עד תום הערעור.

יש שיקראו לו להתפטר ברגע שהורשע, לפני ערעור.

יש שיקראו לו להתפטר ברגע שהוגש נגדו כתב אישום, אחרי שימוע.

יש שיקראו לו להתפטר ברגע שהיועמ"ש החליט על כתב אישום בכפוף לשימוע.

יש שיקראו לו להתפטר ברגע שהפרקליטות המליצה להגיש נגדו כתב אישום.

יש שיקראו לו להתפטר ברגע שהמשטרה ממליצה על כתב אישום.

יש שיקראו לו להתפטר ברגע שנפתחה נגדו חקירת משטרה. זו, למשל, עמדתו של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, שקרא לאולמרט להתפטר כשהחלו החקירות נגדו, כי לא ייתכן שאדם שיש נגדו חשדות לשחיתות והוא נמצא בחקירות משטרה יכהן כראש ממשלה. נתניהו ביטא את העמדה הזאת בצורה כל כך משכנעת, שאיני יכול להתווכח איתו על כך.

* בין נתניהו לאולמרט – יש לנו זיכרון קצר... אהוד אולמרט סיפר בדיוק אותו נראטיב קונספירטיבי הזוי שמספר נתניהו, על אודות "רדיפה פוליטית", "תפירת תיקים", "הפלת ראש ממשלה מכהן". על פי הסיפור שלו, הוא היה על סף הגשמת חזון השלום הנצחי בין ישראל לאויביה, ומה שהכשיל את השלום המיוחל, היה התיק שתפרו לו אויבי השלום. מיהם אויבי השלום? הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט שחברו יחדיו לתפור לו תיק ולהדיחו. תמונת ראי של סיפורי נתניהו.

ומהם ההבדלים בין השניים? א. סביב אולמרט היה קומץ מלחכי פינכה שדיקלמו את הנראטיב. לנתניהו המון חסידים שוטים שקונים את הסיפור הקונספירטיבי.

ב. מול אולמרט ניצב ראש אופוזיציה חזק ונחוש, שידע לתת פייט אמיתי ולא הרפה. בנימין נתניהו שמו.

ג. חבריו של אולמרט לממשלה ולמפלגה לא השתפנו ולא התקרנפו, אלא הראו לו את הדרך החוצה.

* שיניו הרקובות של כלב השמירה – מטבע הדברים, עיקר תשומת הלב הציבורית מופנית להאשמות נגד רוה"מ. אולם החלטת מנדלבליט היא יום שחור לא רק לשלטון, אלא לא פחות מכך לתקשורת הישראלית.

התקשורת אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, חוד החנית במלחמה בשחיתות. אבל התקשורת הישראלית עצמה נגועה בשחיתות. כתב האישום על שוחד נגד נוני מוזס, האיש החזק מזה שנים בתקשורת הישראלית, וכן כתב האישום נגד אלוביץ' וההרשעות בעבר של דנקנר ונמרודי, מצביעים על סיאוב עמוק בתקשורת הישראלית.

* תרגיל עוקץ – יש הרבה צביעות בדבריו הנכונים של נפתלי בנט נגד הזוועה של ח"כים כהניסטים, חלילה. הרי רק בשבוע שעבר הוא היה שותף למסע הלחצים על הבית היהודי להתמסר לזוהמה הכהניסטית כדי "לא לאבד קולות". אולי היה זה תרגיל עוקץ ציני – ניסיון להדיח את הבית היהודי למלתעות הכהניסטים, כדי להבריח מהם את נאמני הציונות הדתית, בתקווה שהימין החדש ייבנה מכך.

ולמרות הצביעות, אני שמח על דבריו של בנט. יש חשיבות רבה להצבת הגבול, לאמירה של מנהיגים בימין שתהום רובצת בינם לבין החלאה הכהניסטית, שחייבת להיות מוקצה מחמת מיאוס.

* והנה משפח – העיתון "גלובס" חושף את פרטי ההסכם לאיחוד בימין, ובין השאר נמסר שם, בתיאום עם הליכוד, שפרא האדם, הביריון הכהניסטי, איתמר בן גביר, ימונה, לא פחות, לוועדה למינוי שופטים. זה כמו למנות את מרדכי וענונו לראש הוועדה לאנרגיה אטומית.

* שני איתמר בן גביר – חלום בלהות. בכנסת הבאה עלולים לכהן שני איתמר בן גביר. איתמר בן גביר הכהניסט ואיתמר בן גביר השמאלן האנרכיסט, העונה גם לשם עופר כסיף.

* ניסיון חיסול – הכתב והפרשן הפוליטי עמית סגל חווה השבוע מתקפת סיכול ממוקד מן השמאל, ובעיקר ב"הארץ", שהיה מלא במתקפות זעם נגדו. העילה היתה מאמר בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", שבו הציג עסקאות שעשה בעבר השמאל עם מפלגות אנטי ישראליות, כולל בל"ד, כדי להבטיח את שלטונן.

לא אהבתי את מגמת המאמר – לגבות את הלגיטימציה שנתניהו ומפלגות הימין יצרו לכהניסטים. לא אהבתי את חוסר ההגינות במאמר – סגל "שכח" לציין, שאין קשר בין המפלגה שעומדת היום מול נתניהו ומאיימת על שלטונו, לבין המפלגות שעליהן הוא כתב. אלה אינם אותם אנשים, אלו אינן אותן מפלגות ואין זה אותו גוש פוליטי. מאמרו היה חלק מן הספין שמנסה להכחיש את קיומו של מרכז פוליטי גדול, ולהציג את המרכז כ"שמאל".

אולם עצם הצגת העובדות ההיסטוריות הללו וההוכחה שהיו מי שנהגו כלפי מפלגות אנטי ישראליות באופן דומה לזה שנתניהו נהג כלפי הכהניסטים, היא בדיוק מה שצריך לעשות פרשן פוליטי ברמה גבוהה.

פעמים רבות יש לי ביקורת על סגל. ניתן לבקר את סגל, כפי שניתן לבקר כל עיתונאי, אבל המתקפה נגד סגל לא היתה התנגדות עניינית לדברים שכתב, אלא דה-לגיטימציה ודה-קרדיטיזציה וניסיון לחיסול וסתימת פיות. המתקפה נגד סגל נובעת דווקא מן העובדה שהוא אחד העיתונאים הפוליטיים המוכשרים, המקצועיים, הרהוטים, הידענים, הסקופרים שפועלים בישראל, ואוי אוי אוי – הוא לא מן הצד הנכון.

* משמרת מחאה שקטה – ועדת "חקירה" של האו"ם קובעת שיש חשד שישראל ביצעה פשעי מלחמה בזמן ההפגנות על גבול עזה. כך נמסר בהודעה לתקשורת של ארגון אמנסטי סניף ישראל (אני מקבל את כל הודעות הדוברות שלהם).

אם אחזור על דעתי בדבר מהימנות ה"חקירות" של האו"ם, כבר אשעמם גם את עצמי. אבל אני רוצה להצביע על נקודה אחת, הן במסקנות ה"חקירה" והן בהודעת אמנסטי. ההודעה מקפידה לדבר על "הפגנות". מי שקורא את ההודעה יכול להתרשם שמפגינים פלשתינאים עמדו עם שלטים ליד הגבול, קראו קריאות וחיילי צה"ל ירו לעברם.

מדי יום, במהלך ה"הפגנות" הללו, מיידים ה"מפגינים" עשרות אם לא מאות רימוני יד, מטעני חבלה ובקבוקי תבערה לעבר חיילי צה"ל, ומנסים להרוס ולפרוץ את הגדר ולחבל בריבונות ישראל. לא רק זכותה אלא חובתה של מדינה להגן על ריבונותה. לטעמי, התגובה הישראלית חלשה מדי.

אין לי ספק, שכל מדינה אחרת בעולם שהיתה ניצבת מול אתגר כזה, היתה נוהגת אחרת. זה היה מסתיים במרחץ דמים בקרב ה"מפגינים".

* עזות מצח – בראיון ל"7 ימים" השתלח אלוף (מיל') טל רוסו ממפלגת העבודה בתושבי עוטף עזה, על התנגדותם למדיניות ההכלה של הממשלה ודרישתם לביטחון. הוא כינה אותם "מתבכיינים" ודרש מהם לגלות חוסן.

איזו עזות מצח! מדובר במתיישבים ישראלים, מגשימי הציונות, המיישבים את הגבול ומאז שנת 2000 וביתר שאת מאז ההתנתקות, נמצאים תחת אש ובקו האש. הם מגלים חוסן בלתי רגיל. במשך שלוש וחצי שנים לאחר "צוק איתן" הם נהנו משקט, וכבר כמעט שנה הם שוב חיים תחת אש. רוסו מזלזל בהצתת שדותיהם של החקלאים ובחיים בתוך ענן עשן, ומכנה זאת "עפיפונים". במקום לתקוף את הממשלה על מחדל ההבלגה הוא משתלח באזרחים שנפגעים מן המדיניות הזאת.

רוסו, בן קיבוץ חולתה שבעמק החולה, השווה את עמידת תושבי עוטף עזה עם העמידה של תושבי הגליל תחת מתקפות הסורים בגולן, בימי ילדותו בקיבוץ. אכן, עמידתם היתה מופת של חוסן לאומי. אך האם הם לא דרשו ביטחון? דרשו גם דרשו. האם הם לא שלחו משלחת לאשכול בעיצומה של מלחמת ששת הימים ודרשו במפגיע שהממשלה תשלח את צה"ל לשחרר את הגולן ולשחרר אותם מן הסיוט הסורי? בישיבת הממשלה הם אף אמרו שאם המציאות שהם חווים 19 שנים תימשך גם אחרי המלחמה, הם לא יוכלו להחזיק מעמד. ועכשיו גם תושבי העוטף "חוגגים" 19 שנים תחת אש. ועל המדינה להבטיח את ביטחונם.

* לימוד גולן החמישי – בחוץ סערה רבתי – שלג, ברד, גשם, רוחות עזות, זרימות אדירות, מפלים שוצפים קוצפים, הכול זורם. ובחיים הציבוריים – רעידת אדמה, כתבי אישום חמורים נגד ראש הממשלה.

ואני ביליתי כל אותן שעות, בהנאה צרופה, בלימוד גולן החמישי.

אסקפיזם?

לא. לא היתה זו רק תורה לשמה (ויש לי כבוד רב גם לתורה לשמה), אלא הלימוד כולו הוקדש לנושא הקיטוב בחברה הישראלית. פעמים רבות הצבעתי על הקיטוב הזה כאיום החמור ביותר על החברה הישראלית, והתקבצות של מאות מתושבי הגולן וחניכי המכינות הקד"צ בגולן, לליבון הנושא, ללימוד ולדיון, הם מקצת התיקון. (השתתפות בני אסף, חייל ברגילה הראשונה שלו, שמחה אותי במיוחד).

כרגיל נערכו מושבים מקבילים, ולמרבה הצער טרם למדתי את הפטנט ההארי פוטרי להתעתק ולהיות במקביל בכל המושבים, וכל בחירה שלי היתה ויתור על תכנים מעניינים. השתתפתי בלימוד בהנחיית המשורר אליעז כהן בכתביו של עמוס עוז. במפגש המרכזי – במליאה, עם אפרת רוזנברג שפירא שהאירה את אוזנינו בסקירה סוציולוגית מרתקת של תמורות בחברה לאורך שבעים שנותיה, ועל הקיטוב הקשה והמסוכן היום, כאשר האידיאולוגיות הפכו לזהויות (הסבר מעניין, שאולי אכתוב עליו בנפרד, לתיאוריות משטר המחנות והבייסוקרטיה עליהם אני מרבה לכתוב). השתתפתי בעיון בסוגיית ההלכה בדורנו על פי כתביהם של אדם ברוך והרב עובדיה יוסף ובלימוד של חניכי מדרשת השילוב בנטור (שיש לי הזכות והעונג להיות היו"ר שלה) בנושא סיפורם של רחבעם וירבעם ומה אנו יכולים ללמוד בדורנו מסיפורם.

לימוד גולן החמישי הסתיים במופע מרגש ומפעים של שלמה גרוניך. גרוניך כבר אינו ילד, בעליות (הווקאליות) הוא קצת פחות סוחב מבעבר. הוא כבר אינו קם ורוקד ומקפץ והולך על הידיים כמו לפני 35 שנה (אז צפיתי לראשונה בהופעה שלו). אך הוא עדיין גדול, ואצבעותיו פורטות על הקלידים באותה וירטואוזיות ובאותה קלילות כבצעירותו.

כבכל שנה, אני חבר בצוות התוכן של לימוד גולן. הפעם היתה זו השנה הראשונה שלא הרציתי בכנס.

* ביד הלשון: יפי הבלורית והתואר – טל רוסו התראיין לאמירה הס ב"7 ימים" ונשאל: "יבוא בן עדות המזרח מנתיבות, ויאמר: מה לי ולקיבוצניק אשכנזי, שהיה רוב חייו עם יפי הבלורית והתואר בצבא?" ורוסו השיב: "אני אשכנזי אני? אני יפה הבלורית והתואר?" והמשיך בפירוט השושלת הספרדית של משפחתו.

יום לפני פרסום הראיון, נכחתי בהרצאה של אפרת רוזנברג שפירא בכנס לימוד גולן ה-5. ההרצאה עצמה היתה מאלפת ויצאתי ממנה עם תובנות מעניינות. וגם שם, כאשר היא דיברה על כור ההיתוך, היא אמרה שניסו להפוך את העולים, ניצולי השואה ויוצאי ארצות ערב "ליפי הבלורית והתואר".

איך פוליטיקת הזהויות, שמקלקלת את השורה, הפכה שורה קסומה משיר נפלא, לייצוג של "גברים-אשכנזים-חילונים-פריבילגיים", רצוי "קיבוצניקים" והמהדרין יאמרו "לבנים"?

מדובר בשורה משירו של חיים גורי "הרעות":

"אך נזכור את כולם

את יפי הבלורית והתואר

כי רעות שכזו לעולם

לא תיתן את לבנו לשכוח."

בשיר "הרעות" מעלה חיים גורי על נס את אחוות הלוחמים ואת זכר הנופלים. מיהם יפי הבלורית והתואר? חללי תש"ח. למה הם יפי בלורית ותואר? כי הם מתו צעירים, עולי ימים, כשבלוריתם עוד במלוא תפארתה. הלוחמים והחללים היו צברים ועולים חדשים מכל העדות ומכל הגלויות, וגורי מתחייב בשם כולנו "נזכור את כולם". פוליטיקת הזהויות, שמשחיתה את החברה הישראלית, משחיתה גם את השיר ההימנוני הזה, שקודש בדם.

אורי הייטנר