בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק עשרים ושלושה

בין שדרת האוהבים לסמטת התועבה,

צהריים במלון "חובבי ציון" של גרישה ירקוני

יעל התאהבה גם בפועל-הפרולאטר זיאמה פולונסקי, שלימים זכה להיות אחד החותמים על מגילת העצמאות בתור חבר מועצת-העם הזמנית, וגם אביה האמיתי של אשתי הזמנית רותי. הוא הופיע יום אחד במושבה בחברת השומר עמשי, ממייסדי ארגון "השומר". יחד פסעו השניים ברחוב החול הנכנס למושבה ממערב, מצד יפו, עד שהבריקה לעיניהם שדרת הברושים הגבוהה בצבע ירוק עז ורחוץ בגשם, שהוליכה למלון "חובבי-ציון". הם עברו בין שיחי תויות עדינים, ליד אקליפטוסים מצלים נודפי ריח עז, עצי זית שעליהם הבהיקו מניצנוצי טיפות הגשם הקל, חרוב גבוה רקום פרחים אדומים של בוגונוויליה, ועץ פיקוס ענקי. ברחבה מול מדרגות המלון היתה גם בריכה עגולה ובה דגי-זהב, ועלים ירוקים, רחבים ובשרניים, צפו על פניה.

המלון היה בית-מגורים גדול בן קומה אחת ולו גג רעפי-חרס קלויים חומים-כתומים מתוצרת מרסיי. הוא שימש מרכז לאנשים המשכילים במושבה והתארחו בו סופרים, עיתונאים, עסקנים ציונים ותיירים שביקרו בארץ. הפועלים הסתפקו במלון השני, מלון הפועלים ברחוב פינסקר, הוטל רבינוביץ, שנקרא על שם בעליו.

בניגוד לרוח הדתית החמורה שנשבה במרכז המושבה, בסביבות בית-הכנסת הגדול שברחוב הראשי, התנהלו במלון "חובבי-ציון" חיים חופשיים יחסית. כל מוצאי-שבת היתה נערכת נשפיה או מסיבה על כוסיות קוניאק, דגי הרינג מלוחים, תפוחי-אדמה מבושלים בקליפתם שהיה צריך לקלוף אותם, זיתים, זה היה הכיבוד, בלי עוגות וממתקים, וכמובן – תה. בחדר המרכזי על הרצפה ניצב סמובר ענק שגובהו כגובה נער בר-מצווה. הוא הכיל מאה ועשרים כוסות מים. במרכזו היתה ארובה אשר מתחתיה הניחו את הפחמים הבוערים, וכך התחממו המים במכל. בכל הארץ לא היה עוד מיחם דומה לו בתקופה ההיא, והוא היה לשם דבר.

בחצר הגדולה נערכו באביב ובקיץ הצגות תיאטרון. צעירים וצעירות טיילו בלילות יד ביד בשדרת הברושים, התנשקו, ציחקקו והתמזמזו. כאן אפילו עישנו בשבת! – לכן כונה רחוב החול בפי האיכרים "דאס טריפע געסל", הרחוב הטמא, סימטת התועבה, והשדרה המוליכה ממנו למלון – שדרת האוהבים.

השניים הקיפו את הבריכה ועלו במדרגות למרפסת שהיתה סגורה בזגוגיות שקופות וגם צבעוניות ובה סעדו עתה צהריים האורחים הקבועים של המלון. את החלונות כיסו אדי מרק. היה חורף. עמשי, הגבוה מבין השניים, תלה את אדרתו החומה, הקרוייה עבאייה, על מיתלה-עץ עגול בעל זיזים מסולסלים, בפינת החדר, ושאל: "אפשר לאכול איתכם?"

הוא היה בחור שזוף וצנום, עיניו כחולות, גבוה, והעברית בפיו גרונית ומדגישה בי"ת ופ"א רפות, כפי שדיברו בגליל. חברו זיאמה היה נמוך ממנו, רחב-כתפיים, גופו שרירי ומוצק, הוא הכשיר עצמו לעבודת-האדמה בכפר באוקראינה לפני עלותו ארצה. גם לו היתה אדרת שאותה קנה בבוקר, בשוק של יפו.

"שולם-עליכם עמשי! מה נשמע במסחה ובשאר המושבות בגליל? באת להנהיג גם אצלנו שמירה עברית? לא היה מזיק. הגיע הזמן." קידם את פניו בקולו המאנפף-קמעה גרישה ירקוני, הפרדסן בעל-המלון, אביהם של אביתר, נחמיה ואפרת.

העיניים היו נטויות אל עמשי בסקרנות. הוא הסיר את כובעו והניח אותו על השולחן לפניו. "לא. ראשית, אינני עוסק עתה בשמירה. שנית, למושבה שלכם לא נבוא לשמור, אלא-אם-כן נוזמן על-ידי הראש שלכם בכבודו ובעצמו. טרם הגיע הזמן לכך, אבל הוא יבוא, ייתכן מחר. גם בחדרה לקחנו את השמירה מהיום למחר. אבל אנחנו רוחשים הרבה כבוד לשיח' איסחאק נורדאו שלכם. סוף-סוף הוא מהראשונים. משהו מהנסיון שלו משמש גם אותנו בשמירה במושבות הגליל. והוא גם ג'דע! – ממש בן-חיל, איך הוא רוכב ואיזו סוסה יש לו ואיך הערבים מכבדים אותו, אין עוד אחד כמוהו בכל הארץ!"

"אם הייתם הולכים בדרכים שלנו, לא היו לכם קורבנות. חיים של בן אדם יקרים מגניבת אשכול ענבים או פרה!" אמר האיכר סנדרל גרשוני, פניו שמנמנים ושפם שחור קטן ניראה כמודבק על שפתו העליונה. "למה לא תלמדו מאיתנו איך לא להסתבך בגאולת-דם?"

"אדם משלנו בוודאי יקר לנו מכל, אבל הביטחון והכבוד של עמנו יקרים וחשובים יותר, כי אם נישן רק בחסדם של הערבים, הם יוכלו לילה אחד לקום ולשחוט את כולנו, ממטולה ועד באר-טוביה, בלי שנתעורר ונספיק לקחת ביד אקדח או רובה! אתה חושב שמתוך התפארות וקלות-דעת צמחה השמירה העברית? לא, היא נולדה בגליל התחתון, באותן מושבות עבריות קטנות מוקפות בידואים שהשתלטו על השמירה, ואשר האיכרים חיו בהן ממש תחת חסותם! אתם הלא יודעים שאני, שלא כרוב חברי 'השומר', אני בן-הארץ הנני, ואני אומר לכם שלא היה מוצא אחר לאיכרים, ולכן קיבלו את חברינו כשומרים." ולאחר שתיקה קצרה הוסיף עמשי: "ואם אתה אומר שאדם יקר יותר מאשכול ענבים – מדוע אתה לא נותן עבודה בפרדס שלך לפועל עברי, בן העם שלך?"

אשת גרשוני, אישה יפה וחטובת-גו וצעירה מבעלה בשנים רבות, ניראתה עוף זר במקצת, ושונה במראיה משאר האיכרות המבוגרות, שבאו רובן-ככולן ממזרח-אירופה. שערה הצהוב שופע, חזה גבוה ופניה צחות ועגולות כשל גוייה אך לעיניה ברק שחור, ספרדי. היא התערבה בשיחה ואמרה: "לנו אין צורך בשמירה חדשה ולא באגודת בר-גיורא שלכם. לנו יש שומר שאין דוגמתו בכל הארץ!" – ואגב כך תקעה מבט עז בעמשי המפורסם ויפה-התואר.

"נו, אל תגזימי..." אמר בעלה סנדרל, הוא סקנדר אבול-באר'ל אבו-ג'יללה. קולו נשמע דק, כאילו שתה זה עתה ביצה חיה. הערצתה היתירה של אשתו לראש השומרים של המושבה שיח' איסחאק נורדאו, שסטר על לחיו, הרגיזה אותו. מה עוד שמרכלים. אנשי המושבה נגועים ברכילות.

"עליכם שומר אלוהי ישמעאל!" נהם עמשי מתחת שפמו כלפי אשתו של גרשוני.

"ומה התועלת בכם?" התגרתה הגרשונית בעמשי, "האם כדאי שייהרג יהודי בעד אלומת חיטה או שעורה או אשכול ענבים, ותגבר השינאה בינינו לבין שכנינו?"

"מעליש, בעלבוסטע, שתאריכו ימים בשמירתכם. אנחנו לא לוטשים אליה עין, חס ושלום. יש לנו די. ואצלכם, למרות גבורתו של ראש השומרים שלכם, שיח' איסחאק נורדאו, מת איכר מפצעיו אחרי שערבים היכו אותו!" ענה עמשי ותלה עיניו בירקוני, כמבקש ממנו לחלצו מן הוויכוח. וכשבעל-המלון פנה אליו, לחש עמשי: "התרנגולת, במקום להטיל ביצים, מנפחת כרבולת וקוראת כגבר!"

גרשוני חש בנימת הלגלוג המושמעת כלפי אשתו, שלף מכיס-חזייתו שעון-כסף שהיה מוחזק בשרשרת דקה, פתח, הציץ בספרות העבריות, סגר בטריקה את המיכסה שדמות הרצל חקוקה בו – ומשך את אשתו מהמרפסת הסגורה.

"בואי נלך שיינע-פשה," החל צולע כלפי הפתח, "הרבה נחת נשבע מהם ביום שנצטרך שישמרו עלינו!"

"לא יזכו לכך!" סיננה הגרשונית בעלת החזה הגדול, שהיתה בת למשפחה מאוד מיוחדת בירושלים, "חוצפה! בעלבוסטע!" – ויצאה, אבל לאט, ודומה שהיתה שמחה להישאר עוד קצת בחברת עמשי יפה התואר. ואכן, בטרם נפרדו היא עוד רצה לבית-הכבוד שבחצר ותחתוניה לחים, והשאירה את גרשוני קצר הרוח לקרטע על האדמה הכבושה שבין מדרגות הבית לשדרת הברושים.

הפגם בהליכתו, בגלל שרגלו נסתבכה וביציו נשתפשפו בירידה בחבל מהאונייה בחוף עג'מי – גיחך אותו, כשם שמגוחכת היתה דרך גימגומו של אחיו הצעיר-ממנו יינע קוס-אוחתו. כאילו מום כפול הוטל במשפחה.

סיפרו שכאשר שני האחים עוד דיברו ביניהם, היה יינע שואל את סנדרל: "איך הולך?" – וסנדרל עונה ליינע: "כמו שאתה מדבר!"

"נזכה, עוד נזכה חוואג'ה סקנדר!" אמר אחריה ירקוני. "כמו ש'השומר' באו לרחובות, גם למושבה שלנו עוד יגיעו למרות שהם לא אוהבים את איכרינו הנחצצים! – תאכלו מהסאלאטה, אני מצטער שלא מצאתי ירקות טובים בשוק. הפלחיות הביאו היום רק מעט, ואיכרינו המפונקים, להם חשוב לנטוע פרדס, אבל לגדל ירקות הם לא אוהבים, וקונים אותם אצל הערבים!"

"הכול עבודה ערבית!" פלט בלעג עמשי.

"בוודאי! ומי גדול לנו מחוואג'ה בארס," המשיך ירקוני, "הוא מסייה קלדם, הגביר של המושבה, שאומר: 'לא באנו לתקן את העולם ולתת עבודה לפועל העברי, ואם מצליחים אנחנו לחיות מהחקלאות למרות הכול, ובכבוד, הרי זה לא מפני שאנחנו ציוניסטים גדולים אלא מפני שאנחנו פלאנטאטורים, בעלי מטעים! – ומפני שהפועלים שלנו הם בידואים, פלחים וחורנים!' – ומה אתם חושבים? וכי לחינם זוכה קלדם לגינוי חריף מצד חבריי, החלוצים הצעירים? הוא לא נותן להם עבודה בפרדסו הגדול, והם רוקדים הורה בערב שבת כשחרוזי שירה נחמדים מלווים את הריקוד: 'הבוז לכם הקלדמים / יומכם יבוא כלבים נבזים!'"

"ואתה, מדוע נעשית בעל מלון ולא פלאנטאטור?" פתח זיאמה לראשונה את פיו.

"כל מי שבא מיפו למושבה נכנס קודם-כל לבית שלנו, שהוא הראשון ברחוב, לשאול כתובת, לשתות, לנוח," הסביר גרישה ירקוני, "ואיך לא נזמין אותו לאכול וללון? וכשראינו כך החלטנו לעשות את הבית למלון!"

גרישה ירקוני הלץ היה דווקא פרדסן מנוסה, כלומר – מנוסה בצרות, כי כרוב האיכרים ידע צרות רבות בגידול עצי ההדר.

יום אחד הלך רגלי לפרדסו בחודש תמוז וסחב בפח מעט שמן-סיכה למניע, כך קראו אז למנוע השאיבה של הבאר. השיג אותו סנדרל גרשוני הצולע, שלא מכבר נטע את פרדסו-שלו, והוא רוכב על חמור קפריסאי גדול ונאה, שזה הרולס-רויס של החמורים. היו לחמור אוכף חדש ושקיים חדשים, אבל הוא היה רזה מאוד, צלעותיו בלטו, כאילו הרעיבו אותו.

אמר גרשוני לירקוני: "רב גרישה! מדוע אתה הולך רגלי בחום ואינך קונה לך חמור לרכיבה? הנה החמור שלי, יחד עם האוכף, עלה רק שני נפוליונים!"

ענה לו גרישה ירקוני: "גוט צי דאנק, [תודה לאל], לך, רב סנדרל, טוב, מפני שהפרדס שנטעת עודנו צעיר ואינו מניב פרי. אך כשפרדסך יתחיל להניב פרי כמו הפרדס שלי – אזיי גם אתה תלך לפרדס ברגל!"

ולאחר שהתבונן בחמור, הוסיף גרישה ואמר: "אני רואה, רב סנדרל, שהחמור שלך הוא באמת בחזקת בהמה כשרה!"

"מדוע?"

"הוא בוודאי צם אצלך כל יום שני וחמישי, נוסף לתעניתות הגדולות. אני חושש שגם צום הראמאדאן חל עליו."

"אסור לפטם ולפנק חמור, כמו שכתוב: וישמן החמור ויבעט!" ענה גרשוני.

יום שישי אחד לפנות-ערב יצאה שמועה כי הפועלים העבריים, שאיחרו לחזור מהעבודה, איחרו גם לאפות את הלחם, וטרם הספיקו להוציא את הככרות מהתנור לפני בוא השבת.

כמה מקנאי המושבה ובראשם ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני הדת" במושבה, (היחיד מקרב המתיישבים הראשונים, שבול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת היובל למדינה, ובספח אף נכתב שהוא יסד את המושבה), אלה נזעקו מיד למיטבח הפועלים שבו רעשו הפרימוסים תחת תבשיליהם הקלושים כזועקים את דלותם ורעבם לשמיים – השליכו את הככרות האפויים-למחצה על הרצפה, רמסו והשחיתו אותם ברגליהם וזאת מבלי לחשוש כלל לחילול השבת (נוולות וחילול השם היו בהם כבר אז), והפועלים נישארו ללא לחם לשבת.

למוחרת בבוקר בשעת התפילה נכנס לבית-הכנסת הגדול גרישה ירקוני, שהיה אחד ממנהיגי "הצעירים" של המושבה בתקופת המרד נגד ה"זקנים". הוא שלף את אקדח המאוזר הגדול שלו מתוך קת העץ החלולה, חיברה אליו בקול טריקה והניפו באוויר, ירה ירייה אחת שהידהדה ופגעה בתקרה, את הנקב אפשר לראות גם כיום, ובהס שהושלך באולם הזהיר בקול רם וצלול, אם כי מאנפף-קמעה:

"נבלה נעשתה אתמול במושבתנו! דיר באלכום [היזהרו] אנשי עמורה, דיר באלכום משפחות סדום! – אתם, שיינער בעלבתעס! [בעלי-בתים נאים!] דעו לכם, אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מכם כאן להמשיך להתפלל! אני אנקב את התקרה ביריות עד שהשמיים יתחשבנו איתכם, אתם, פוצוואטס! מענטשען פון סודום!"

דבריו השפיעו, ואפילו ר' אברום גלר החוויר ולא הוציא מילה מפיו. באותה שבת זכו הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי-השבת, ושאותם טמנו כהרגלן בתנור-האפייה של בומביי. תהלוכת הקדרות נמשכה והלכה מפתח המאפייה שבשוק הגדול ועד למיטבח הפועלים ולחדרי הפועלים שבקלוב הפועלים, ליד הגורן.

ואולם בכך לא נסתיים הדבר. שלושה ימים לאחר מכן קרה אסון. בבית אחד האיכרים מת ילד במחלה.

מיד החלו האדוקים ללבות מהומה במושבה. "וכי על שום מה מתים ילדים?" דרש ר' אברום, "הווה אומר: מפני החטאים... ואין זאת, כי אם מת הילד על החטא הגדול של אותה רוסישקע ציוניסטקע, קורבע חצופה וחשופת זרוע, בתיה מיט די הוזין, שלשה את הבצק ביום שישי לפני כניסת השבת, והכניסה את הככרות לאותו תנור טריפע במיסבח הפויעלים הטמא!"

לא נחה דעתו עד שלא הצליח להפחיד את האיכרים, שמי שיתן עבודה לאותה ציוניסטע מכשיפע מיט די הוזין המביאה מזל רע ואסונות, ישא בתוצאות. הבחורה המסכנה כמעט שהוכרחה לעזוב את המושבה אבל אז בא לעזרתה גרישה ירקוני וקיבל אותה לעבודה בפרדסו, וכעבור זמן-מה נשכחה הפרשה והחרם הוסר.

לימים התחתנה הציוניסטע מכשיפע מיט די הוזין עם פרדסן שהתעשר ונבחר לנשיא התאחדות האיכרים. האישה הגדולה הזו היתה מדברת בכעס על מנהיגי הפועלים, שבשביתותיהם למען העבודה העברית הם הורסים את ענף הפרדסנות.

מה הקשר בין כל הכרוניקות המושבתיות האלה לבין הספרות העברית?

אין קשר.

גם לא יהיה.

האמת, אני אדם חולה. חולה כרוניקה, מחלת ה"פיצ'בקעס", כפי שדודי אלכס היה מכנה אותה – שיגעון הזוטות. מין עגבת היסטורית שאוכלת את המוח. ושלא כמו חיים ברנר, אני, במקום כל שלוש נקודות, משתמש בנקודה אחת, שלדעתי קוטעת טוב יותר את מה שאי-אפשר לבטא. כי הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי. ישנה אמנם סברה שהספרות הנחשבת עוסקת דווקא בדברים לא-חשובים, אבל גם כאן צריך הרבה מזל כדי שהביצים הלא-חשובות שלך תיחשבנה חשובות, ואילו הביצים הלא-חשובות של עמיתיך תמשכנה להיחשב בלתי- חשובות. אינני זוכר אם כבר סיפרתי, שבעיתון "הבוקר" של האיכרים, שאותו היינו קוראים כל בוקר על ביצה רכה וכוס קקאו מחלב עז, התפרסם המדור היומי של הזוטות: "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות". הספר שלי היה צריך להתפרסם שם, בהמשכים. חבל מאוד שאי אפשר לפרסם ספרים אל תוך העבר, אל הדמויות והקוראים של פעם, כמו שוודי אלן עשה ב"שושנת קהיר הסגולה", או כמו שדודי ההולל אלכס היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר: "כל נקבה רצינית היא אישה אבל לא כל אישה היא נקבה רצינית. אם רוב קוראיך שייכים לדור הקודם ואינם בחיים, שלח אליהם את אלה שאינם קוראים אותך היום."

האורחים במרפסתו המזוגגת של גרישה ירקוני המשיכו להתווכח על השמירה במושבות, אז הפסיק אותם בעל-הבית ואמר:

"שומר כמו שיח' איסחאק שלנו אין ולא יהיה. סיפרתי לכם כבר על שלג הביצים ודם האבטיחים?"

"גם זאת מגוזמאות קופל קובלמן?" צחק מישהו.

"לא גוזמאות, רבותיי, שלג, שלג ביצים, ומאיזה ביצים? ביצי סוסים! הבידואים של אל-עריש חכרו מיקשאות ליד המושבה והובילו אבטיחים למצרים על גבי גמלים. לילה אחד גילה שיח' איסחאק נורדאו שהם גונבים אבטיחים ממיקשה של אחד האיכרים. הוא רכב על סוסתו לתוך המיקשה שלהם. לפי המנהג יש רשות לשומר לעבור כך כרצונו. הם עמדו מולו ולא הרשו לו לעבור. שיח' איסחאק הסביר להם את זכותו אך הם התעקשו. אחד מהם היכה בנבוט את הסוסה. מיד הניף עליו שיח' איסחאק מגלב והראה לו מה כוחו. הוא הצליף על ימין ועל שמאל, ואחרי שברחו הבידואים עלה עם הסוסה על ערימת האבטיחים, שנאספה למשלוח, ורמס אותם.

"כאשר חזר למושבה, ראיתי את רגלי הסוסה ורגליו של שיח' איסחאק והן אדומות כאילו רחצו בדם. חששתי פן נפצע או פצע, 'חמוץ בגדים מאדום?' אמרתי לו.

"'זהו עסיס האבטיחים של בידואי אל-עריש!' – בישר לי המוכתם."

"ואיפה השלג?" שאל מישהו.

"חכו. בפעם אחרת, כאשר חזר שיח' איסחאק בעגלה רתומה לשני סוסים, פרצה פתאום לקראתו בצרחות, מבין גדרות הצבר שלצד הדרך, חבורה של בידואים. הם לבשו כותנות שהתבדרו ברוח בשעת מרוצתם, שערותיהם היו שחורות כלילה והתנופפו גם הן. והם רצו לעבר העגלה, חמושים בנבוטים.

"'זה הוא, שיח' איסחאק נורדאו! דמו בראשו!'

"שיח' איסחאק שלנו זיהה מיד שאלה הבידואים מאל-עריש. הוא הצליף בסוסים והיטה אותם לדרך אחרת, לא סלולה. הסוסים רצו כמשתוללים. ירדו ועלו מהמורות ורק בדרך נס הוא לא הושלך מהעגלה.

"'נפלח את ראשך כמו שפלחת את האבטיחים שלנו! יא כלב אבן-כלב!'

"ענן אבק עלה מאחור, ובתוכו דמויות הבידואים המרקדים כצללים. פניהם מפחידים בהתקרבם, עיניהם כיוצאות מחוריהן. חורקים שיניים. מפיהם ניתז קצף. צועקים, מייללים, מקללים, רגליהם היחפות היטיבו לרוץ כאיילות, ומרוב כעס קרעו אחדים מהם את כותנותיהם מעל גופם ונשארו ערומים-למחצה.

"בהתקרבם לעגלה החלו להשליך נבוטים, שהתעופפו כחיצים. אחדים מהרודפים כבר השיגו את העגלה וניסו לתפוס בסוסים כדי לעוצרם. שיח' איסחאק שלנו התרומם על מושבו, הסיט במושכות את היצול ימינה ושמאלה וכך הדף לצידי הדרך את הנדחקים אל העגלה. הוא הפליא לכוון הנה והנה את צמד הסוסים: 'דיו! דיו! ילען-דינכום! צ'ורט ווזנאיה!'

"בידואים אחדים נפלו והתפתלו בזעקות כאב לאחר שהתנגשו ביצול ובפרסות או נדרסו בגלגלי העגלה. חבריהם התמלאו חמת רצח. הסוסים התכסו זיעה וקצף לבן ונשמו בכבדות אבל שיח' איסחאק טס על כנפי הרוח ועצר רק בשער החצר שלנו. ראיתי שהסוסים טובלים בקצף לבן מחיכוך הביצים למטה, וגם מריריות הפה, 'אהלן וסהלן, מברוכ שיח' איסחאק! א גוטען טאג! במקום להקיז בפרסות סוסתך את דם האבטיחים – גירדו ביצי סוסיך הפעם את שלגי הלבנון? – כמו שנאמר: "איתי מלבנון ביצה!"'

"שיח' איסחאק מיהר לרדת מהעגלה כדי לפתח את הרתמות אך בו-ברגע קרס אחד הסוסים, התקפל על ארבע רגליו ונפח את נשמתו בקול יבבה חנוקה מוות של בהמה."

אחר-הצהריים השמיים התקדרו לקראת גשם. עמשי יצא לטייל עם זיאמה פולונסקי הנמוך ורחב-הכתפיים ברחוב הראשי של המושבה, שבמרכזו בית-הכנסת הגדול. בצידי הרחוב ניטעו עצי איזדרכת, הבתים היו בני קומה אחת ולהם מרפסות שלוחות אל הרחוב.

"ראית כיצד נעצה בי עיניים הבעלבוסטע הגרשונית הגאה?" שאל עמשי.

זיאמה גיחך.

"צחק, צחק, ואני מבטיח לך שלא אעזוב את המושבה בטרם אמוץ משפתי שיינע-פשה היפה, צהובת השיער ועצומת השדיים, נשיקה שכמותה לא זכתה מעודה לקבל מבעלה הצולע!"

"תשב כאן כל החורף רק כדי שתוכל אחר-כך להתפאר?"

"אתה לא מאמין? בוא נתערב – אם אשק לה, נתחלף באדרותינו!"

אהוד בן עזר

המשך יבוא