על "מעלות" – שירים מאת יעקב ברזילי

צבעונים, 2019, 96 עמ'

שם הספר "מעלות" מנתב את הקורא אל מזמורי ספר תהילים ק"כ-קל"ד, שכולם מתחילים במילים "שיר המעלות", ועניינם של רובם הוא עבודת הלויים בבית המקדש, כשכל שיר הושר, לפי המסורת, באחת מתוך 15 המדרגות שהפרידו בין עזרת הנשים לעזרת ישראל. ובכן, מה ליעקב ברזילי, ניצול מחנה ההשמדה ברגן בלזן, שירמוז על פולחן לאל? הרי בשירי השואה הרבים שכתב הוא "הוציא אותו לפנסיה". גם בקובץ שלפנינו יש שיר אחד, בו מוזכר האל בביטול סרקסטי:

מהפך

בבחירות האחרונות

שהתקיימו בכיפת החלל

שישה מיליון בוחרים הכריעו

הריבון המכונה אלוהים

לא ישחק עוד תפקיד האלוהים

במחזה "ניחוח חרדל".

(עמק 76)

ובכן, מה למשורר שביכה את השואה בשיריו – מה לו ולעולם הקדושה שמרומז בשם הקובץ?

השיר הראשון בקובץ זה מציע פתרון – גופה של האישה האהובה הוא מקדש חייו:

מקדש מעט

גופך מקדש מעט

לרצות גופי להתמרח דבש

לשוטט במעלות חסדים

לשנן בעל-פה חמוקייך

לכרכר סביב בטנך ההומה

כשיכור מתנדנד מאהבה

להסתבך במורדות הסבך

בלי להודות באשמה.

כמה טוב שלא חמקתי

בחסות האפילה

כל הלילה מיפיתי את גופך

כמי שממפה קרקע בתולה.

(עמ' 15)

במדור הראשון של הספר "אהבה משכרת" ימצא הקורא שירי אהבה מרטיטים, בהם רמזים ארוטיים חבויים למחצה. הרי טעימה:

"...חשקתי גופך / לתור בלי מפה / לטפס גבעות / להחליק ואדיות / עד יונף דגלי / בנוף פראי" ("בלילה ההוא", עמ' 15).

הקורא נדרש לדמיין לאילו תוואי שטח מתכוון המשורר, ומהו הדגל שהונף. כבר אלתרמן לימד אותנו שבגופה של האהובה מצויה טופוגרפיה שלימה (לבדי אהיה בארצותייך הלך" – ב"פגישה לאין קץ").

ובשיר אחר: "גופך / מפת דרכים / אטפס הררייך / כאלפיניסט מיומן" ("לא מיין" , עמ' 29).

הקורא מוצא בקובץ שירים זה שורות שנחרטות בזיכרון בשל יופיין ובשל העובדה שהן קולעות בדיוק לרחשי לב הקורא שזכה בחסד האהבה:

"קריצת בוקר ראשונה" (עמ' 12); "חלמנו את עצמנו לדעת" (עמ' 15); "נשק ליל הדין" (עמ' 18); "מצאתי עצמי מכותר ביופייך"; "ערסל כיסופים" (עמ' 30); "נדף ממנה ריח בית בושם" (עמ' 37); "היה בינינו דו-שיח של שתיקות" (עמ' 38); "גם האהבה משתלכת" (עמ' 39); "... האהבה חיידק לא אלים" (עמ' 63).

שלושה שירי אהבה מופנים אל פאם פאטאל מן העבר הרחוק – המונה ליזה ("באשמורת אחרונה", "מאהבה של ליידי ליזה", "מאחורי התמונה", (עמ' 46-44).

אמרנו "מקדש" – ליעקב ברזילי יש יחס של קדושה לשפה העברית ולשירה, ואלה באים לידי ביטוי במספר שירים וקטעי שירים ארספואטיים:

שירה

שירה היא בכי ראשון

בהיבקע שליית הרחם

צליל קולו של ילד

ממעמקי אדמה רועשת.

שירה

היא ציוץ ציפור

מהדהד בחלונות הבוקר

טיפת גשם מטפטף

בפתחו של רגב צמא.

שירה

היא המיית יונה

משתוקקת אהבה.

(עמ' 49)

בולטת כאן האנאפורה (המילה "שירה" חוזרת בראש כל בית). אנאפורות נמצא גם בשירים אחרים (עמ' 13, 27, 59, 63, 75); ויש גם שימוש בפזמון, שהוא "הבן-דוד הקרוב" של האנאפורה – בשיר "ספיקות" (עמ' 81) חוזר המשפט "זה מותר או אסור?" (ראו גם "עט נובח", עמ' 61).

אבל נחזור לענייננו – שירים ארספואטיים – מסתבר שהשירה גם מתגמלת:

יתרון

לשירי יתרון ניכר

על פני השמש

הם עשויים לזרוח

גם בלילה

עת השמש מנמנמת.

(עמ' 70)

בשיר ארס פואטי אחר מסתבר שבממלכת השירה לא הכול הולך חלק:

בלילה

כל הלילה אני מתרועע

עם המוזות

ומבקש נדבה או שתיים

לא תמיד הן נותנות

כמו אישה

שחוסכת עצמה מבעלה.

(עמ' 69)

בקובץ הזה ימצא הקורא היגדים בעלי ניחוח ארספואטי: "אני צולל מעמקים / לדלות בת השיר" (עמ' 21); "הייתי פואמה / בן רגע הפכתי היקו / הצטמקתי" (עמ' 22); "יש לי עט נובח שירים... יש לי עט נובח מילים... יש לי עט נובח פיוטים... יש לי עט נובח הייקו" (עמ' 51).

יעקב ברזילי הוא אשף בזיווגי מילים היוצרים משמעויות חדשות: "ספסלים מדברים סתיו / געגוע לישבנים" (עמ' 53); "שלכת / היא אילנות מסתפרים קרחת" (עמ' 56); "ממטרה של קללות" (עמ' 58); "קנאה / היא אם פונדקאית / של שנאה" (עמ' 60).

יש בקובץ גם שירים אירוניים, כמו "אשפוז כפוי" (עמ' 73); "פרגון" – (על קוצר ידה של הביקורת הספרותית – עמ' 84), וכן על תחושת הרדיפה של העומד בראש הפירמידה הפוליטית בישראל:

עוינות

לאחר חקירה סמויה של חודשים

גילו שירותי הביטחון של ישראל

כי גם מזג האוויר מפגין עוינות כלפי הממשלה

הוגשה הצעת חוק –

לסגור את השירות המטאורולוגי

ולהקים במקומו תאגיד מזג אוויר.

(עמ' 85).

הקובץ מסתיים בשני שירים בעלי נימה הומוריסטית: "התנסויות" (עמ' 90), ו"הוא ואימא שלו" (עמ' 92). וכן, יעקב ברזילי, יליד 1933 מתמודד (איך לא?) עם הזיקנה שבפתח – בשירים "החול בשעון" (עמ' 67) ו"משפט תקדימי" (עמ' 89).

כמו כל יוצר הספוג תרבות גם יעקב ברזילי מתכתב עם יוצרים אחרים: "מי יאהב אותך יותר ממני" (עמ' 15) מתכתב עם שירו של ארקדי דוכין בשם זה. "מאהבה של ליידי ליזה" (עמ' 45) מתכתב עם "מאהבה של ליידי צ'טרלי" מאת ד. ה. לורנס. השיר "שירים לאן" (עמ' 57) מתכתב עם השיר המפורסם של י"ל גורדון – "למי אני עמל?"

אני מקווה שהצלחתי לרמוז ברשימה קצרה זאת מדוע אני כל כך אוהב את שירתו של יעקב ברזילי שמשתבחת מספר לספר.

משה גרנות