המשוררת אגנס פריד-משעול עורכת בימים אלו מסע יחצני לפרסום ספר השירים החדש שלה "מה לך נשמונת". הנה הקטע המצוטט עוד, ועוד.

מָה לָךְ נְשָׁמֹנֶת
שֶׁכָּךְ אַתְּ מְפַרְפֶּרֶת
בְּתוֹךְ הַגּוּף שֶׁהוּא בֵּיתֵךְ
שְׁגִּילוֹ אֵינוֹ גִּילֵךְ,
מָה לָךְ יְחִידָה שֶׁכָּכָה נִתְקַעְתְּ
בְּמִנְהֶרֶת הַזְּמָן
צוֹרַחַת בַּיּוּנְדַאי הַכְּחוּלָה
עִם פּוֹל אַנְקָה
You are my destiny
כְּאִלּוּ עֲדַיִין אַתְּ בַּת שֵׁש-עֶשְֹרֶה
כְּאִלּוּ יָכוֹל מִישֶהוּ אַחֵר
לִהְיוֹת גּוֹרָלֵךְ —

הדריאנוס קיסר, "שחיק עצמות", שדיכא את מרד בר כוכבא וחיסל כחצי מיליון יהודים – היה גם איש רוח. הוא שלח משלחת לגלות את מקורות הירדן, והיה לו דיבור עם חז"ל. ברומא היה ידוע גם כמשורר.
שיר אחד נפלא שכתב הקנה לו שם עולם:

Publius Aelius Hadrianus (76-138)

Animula vagula blandulaHospes comesque corporisQuae nunc abibis in locaPallidula, rigida, nudulaNec ut soles dabis iocos

נֶפֶש קְטַנָּה, עַרְפִּלִית, נְעִימָה
אוֹרַחַת-חֲבֵרָה שׁל גּוּפִי
לְאָן אַתְּ עַכְשָׁו הוֹלֶכֶת
חֲוַרְוֶרֶת, נֻקְשָה, עֵרֻמָּה,
לֹא עוֹד כִּלְפָנִים, מְגַחֶכֶת.
(תרגום יורם ברונובסקי)

קראו את המקור והרפליקה.

כחול ולבן סכנה לישראל?
* תשובה לנעמן כהן – במו"מ שניהלו נתניהו & לבני על תוכנית קרי, נתניהו הסכים לנסיגה מבקעת הירדן, ו"התעקש" על נוכחות צבאית לאורך נהר הירדן לשנים אחדות. מי ששכב על הגדר כדי לסכל את האסון הזה היה יעלון. כך שבעניין בקעת הירדן, גם בעניין בקעת הירדן, אני יודע היטב על מי ניתן לסמוך ומיהו משענת קנה רצוץ. ("חדשות בן עזר", גיליון 1425)
את התשובה הזו אני משער, כתב אורי הייטנר יום לפני שהתפרסם מצע מפלגתו (האם אנשי תל"ם של משה סמולינסקי-יעלון מודרו מהמצע?)
והנה הסעיף הרלוונטי כפי שפורסם במצע המפלגה: "בקעת הירדן תהיה גבול הביטחון המזרחי של ישראל."
ודוק: גבול ביטחוני, ולא גבול מדיני.
בהינתן שלא ייתכן גבול ביטחוני שאינו גבול מדיני, ואין גבול מדיני ללא יישובים יהודיים בריבונות המדינה, כל תוכנית לוויתור על ריבונות יהודית בבקעת הירדן היא סכנה לקיום המדינה.
ודוק: תוכנית ג'ון כהן-קרי, שאותו מזכיר הייטנר, דיברה על הירדן כגבול ביטחוני עם צבא זר בחסות אמריקאית. תוכנית שאין לה כל היתכנות.
לאור התוצאה – האם דבריו של הייטנר שניתן לסמוך על משה סמולינסקי-יעלון נכונים, או שהוא משענת קנה רצוץ?

עצה טובה ליחיעם
קורא בשם יחיעם (אין שם משפחה) מלין על המאמרים של אורי הייטנר שהם משעממים אותו, ועולים לו על העצבים (סתירה לא?).
("חדשות בן עזר", גיליון 1424).
היות שאותי הם דווקא מעניינים, ואני מודע לכך שיש גם כאלו היוצאים נגד מה שאני כותב, יש לי עצה טובה ומועילה ליחיעם, שתוכל להרגיע את עצביו המעורערים, ולהוסיף בריאות לו ולאחרים החשים כמוהו.
יחיעם, אם מאמר כלשהו משעמם אותך ועולה לך על העצבים, קח את העכבר בידך. שים לב באמצע יש גלגל קטן. גלגל את הגלגל קמעא, והופ, המאמר עובר למאמר הבא. ניצלת.
אם בכלל נמאס לך מכל העיתון, למעלה בקצה הדף יש סימן X – קח בידך את העכבר הבא את סימן העכבר אליו, לחץ על הצד השמאלי של העכבר, והופ, כל העיתון נעלם. ניצלת.
יחיעם, זו מדינה חופשית אף אחד לא מכריח אותך לקרא משהו, אבל לאף אחד אין הזכות לעשות צנזורה ולמנוע קריאה מאחר.
יחיעם, השתמש בעכבר לבריאותך.

מפקדי הפלמ"ח הם האחראים לנפילת הל"ה
לאחר שבהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שירש מבית אבא, טפל יוסף גיסינוביץ-אחימאיר עלילת דם בזויה על יצחק רבין ז"ל כאשר האשימו ב"רצח" אנשי אלטלנה: לדידו של אחימאיר, "מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ["מה לרבין ול'דג נחש'?" – "חדשות בן עזר" 491], הוא לא מתבייש לאמץ את התעמולה של היטלר שהאשים את היהודים ברציחתם, תעמולה שאומצה גם ע"י הגזענות האיסלמו-נאצית, והוא מאשים את מפקדי הפלמ"ח באחריות לנפילת הל"ה.
(יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, "יש חלקות של חללי אצ"ל", "הארץ" 5.3.19)
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/.premium-1.6985235
יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, האחריות למותם של הל"ה היא על הערבים בלבד. הם שהרגו אותם. הפסק לעוות את ההיסטוריה!
התותח "הקדוש" שירה על אלטלנה הוא שאיפשר את הקמת המדינה לנוכח ניסיון הפוטש של מיצ'יסלב בגון (מנחם בגין). בושה וחרפה גם לנשיא חצי המדינה ראובן ריבלין המסרב מבחינה פוליטית להנציח על אנדרטת אלטלנה את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה.
(גילוי נאות. הקטע הזה פורסם במקור כתגובה למכתבו באתר עיתון "הארץ", אך לאחר כמה שעות נמחק).

הפחד הוא יועץ רע
בתקופה האחרונה אנחנו עדים למתקפה עוצמתית של צה"ל. מתקפת פחד:
צה"ל התנגד לאי העברת כספים למשפחות מחבלים.
צה"ל מתנגד למיסוך בתי הכלא של המחבלים:
http://rotter.net/forum/scoops1/536831.shtml
צה"ל מתנגד לפעולה למען הכרה אמריקאית בסיפוח הגולן:
http://rotter.net/forum/scoops1/536609.shtml
ממש מפחיד כמה צה"ל מפחד.
אי אפשר שלא להיזכר במשפטו האלמותי של פרנקלין דלאנו רוזוולט: "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו – פחד שאין לו שם, אין לו היגיון ואינו מוצדק אשר משתק את המאמצים שלנו להתקדם."

מילים נרדפות – קופרודוקציה צרפתית-גרמנית-ישראלית
לב דיזנגוף אולם 5: סרט מוזר ומשעמם. (מזכיר קצת את השעמום בסרטיו של עמוס גיתאי). הדמויות שטוחות, לא הגיוניות, ולא מפוענחות. אין עלילה מעניינת. דומה שכל הסרט נועד אך ורק לשמש פמפלט זול לשנאת ישראל של הסרטן, נדב לפיד, שהצהיר שעשה את הסרט מתוך שנאת ישראל ורצון להעליב את הישראלים בתקווה שיום אחד ישראל תימחק:
(נירית אנדרמן, "נדב לפיד רציתי להעליב את הישראלים", "הארץ" 29.2.19)
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.6977148
הסרט מתחיל כשצעיר ישראלי בשם יואב (תומא מרסייה) מגיע לבניין מגורים נאה בפריז, נכנס לדירה ריקה, זורק את תרמילו לרצפה, ונכנס להתקלח באמבטיה. (סצינת עירום גברי בוטה הגוררת צקצוקים מנשים מבוגרות באולם).
תומא מרסייה (בנו של הסַפָּר מישל מרסייה) המגלם את יואב בתפקידו הראשון בקולנוע. מגלם את עצמו כדמות ילדותית, ואלימה עם מטען נפשי לא ברור.
לאחר הרחצה, כשהוא יוצא מהמקלחת, הוא מגלה שמישהו גנב את כל בגדיו וחפציו. הוא מנסה לגלות את הגנב ומתרוצץ בקומות הבניין וקורא לעזרה. כשהוא מתייאש מעזרה הוא נכנס לאמבטיה הקרה ושוכב בה מוכן למותו. (בביקורת אחת קראתי מבינים את הסצינה באמבטיה כסמל לטקס הטבילה הנוצרי).
זוג צרפתי צעיר – שכנים, גבר ושמו אמיל (קוונטין דולמר) ובת זוגו קרולין (לואיז שאביוט) שומעים את צעקותיו נכנסים לדירתו ומגלים אותו שוכב עירום באמבטיה, סובל מהיפותרמיה. הם מעבירים אותו למיטה. האישה מתרשמת מאד מאברו של יואב וקוראת: הוא נימול! ואומרת שצריך לקרא לאמבולנס. אמיל נכנס למיטה ומחמם את יואב בגופו. יואב ניצל.
אמיל, בן לתעשיין עשיר, תורם לו בגדים וכסף, ובתמורה יואב מעניק לו את החפץ היחיד שנשאר לו, נזם.
יואב מסביר לחברו החדש מדוע הגיע לצרפת: "עברתי לצרפת כדי לברוח מישראל כדי לברוח ממקום גס, נבער, אידיוטי, מזוהם, מצחין, מכוער, נתעב, דוחה, רקוב מסואב, בזוי, מרושע." (תיאור שגדולי האנטישמים יכולים ללמוד ממנו).
אמיל עונה לו בשכל: "אף מדינה לא יכולה להיות כל זה. תבחר."
https://www.youtube.com/watch?v=rYrmslKHqKQ
יואב מסביר שהוא רוצה להצתרפת כי ממילא אין לו לאן לחזור כי ישראל לא תתקיים יותר. צרפת כן. (הסרט כמובן לא מדבר על כך שחיסול מדינת היהודים יבוא בגלל כיבוש ערבי-מוסלמי).
פעמיים בסרט מופיעה סצינה של יואב העומד מול חזית הנוטר-דאם בהתפעמות כסמל להצתרפתות מלאה. (כמובן שאין רמז סימבולי לכך שבחזית הנוטר-דאם סמלה של צרפת מופיעים 28 מלכי ישראל ובראשם דוד מלך ישראל שמלכי צרפת ראו עצמם כיורשיהם).
http://www.paristoric.com/index.php/musees-et-religions/notre-dame-de-paris/937-notre-dame-la-galerie-des-rois
במסע להצתרפתות מושלמת יואב מחליט לא לדבר יותר עברית ולדבר אך ורק צרפתית. "סבא שלי עלה לפלשתינה וויתר על השפה שלו אידיש, וכל משפחתו הושמדה בשואה, ואני רוצה לוותר על העברית." הוא מסביר לחברו החדש. הוא קונה מילון ובאובססיביות משנן מילים נרדפות בצרפתית.
יואב עוסק רק ב"מילים נרדפות". אין לו כל סקרנות אינטלקטואלית למה שנקרא "תרבות צרפת" – היסטוריה, ספרות, אמנות, פילוסופיה. אם היה מעוניין יכול היה ללמוד זאת אפילו באוניברסיטה בתל אביב:
https://humanities.tau.ac.il/french/french
אמיל הצעיר, הצרפתי המקסים, (הנראה דווקא טיפוס יהודי), שנראה מאוהב ביואב, מנסה לכתוב משהו אבל ללא הצלחה. אביו התעשיין העשיר ביקש ממנו שיהיה לפחות רבע ויקטור הוגו, והוא לוקח את סיפוריו של יואב מהארץ, ביניהם זיכרונות מהשירות הצבאי, ומנסה ליצור מהם משהו. זוגתו קרולין היא מוזיקאית נגנת אבוב, וגם היא נמשכת ליואב.
כדי להתפרנס יואב מוצא עבודה כמאבטח בקונסוליה הישראלית המייצגת הנאמנה את המדינה ממנה נמלט. אין בזה שום היגיון עלילתי, אך היא משמשת לסרטן לפיד להדגיש את מה ששנוא עליו בישראל: ביטחוניזם, פרנויה לאומית, התנשאות דתית, מאצ'ואיזם.
יואב מתלווה למאבטח נוסף בשגרירות, ירון (אוריה חייק), יהודי-ערבי מסורתי בעל לב חם (שאין ליואב) המזדהה עם היהודים הנרדפים בצרפת, המצר על כך שלא היה במקום כדי להגן על היהודים שנרצחו ב"היפר כשר".
ירון, המתואר אלים, בהמי, המסמל מיליטריזם ישראלי ושתלטנות יהודית (דה גול: "היהודים הם עם בוטח בעצמו ושתלטן") נכנס עם יואב אל תוך קרון מטרו פריזאי. עם כיפה גדולה על ראשו ושירת התקווה על שפתיו. וכופה עצמו על הצרפתים הנוסעים. סצינה מגוחכת בשעה שיהודי עם כיפה בכלל אינו יכול להסתובב חופשי ברחובות פריז. ובמקרה כזה מיד היה מקבל מכות רצח.
בציור דמותו של ירון יש גם התנשאות על דמות היהודי-ערבי המפגין רגש יהודי, אבל חסר השכלה מערבית כמו שיש ליואב האשכנזי, כי אינו מכיר את סיפור מלחמת טרויה.
כאיש ביטחון, יואב רואה אנשים מחכים מחוץ לקונסוליה בגשם, והוא פותח להם את השערים ומכניסם פנימה. כתוצאה מזה הוא מפוטר מהעבודה. הוא חי ומתקיים בקושי מספגטי בהוצאה של אירו וחצי.
אימא של יואב מתקשרת אליו מהארץ בדאגה בשיחת וידיאו. הוא עונה לה רק בצרפתית. "אתה הרי יודע שאני אני לא מבינה," היא מתחננת, והוא מנתק. הוא החליט להצתרפת ולדבר רק צרפתית.
פעם אחת בלבד הוא חוזר לדבר עברית, כאשר הוא מצטלם לסרט פורנו עבור כסף. הצלם אומר לו לשכב על הגב ולדחוף אצבע לתחת (נשים מבוגרות בקהל צקצקו מחוסר נוחות מהסצינה הפורנוגרפית הבוטה).
"תגיד בשפה שלך איך אתה נהנה," מצווה עליו הצלם, ורק אז יואב מבטא את הנאתו מהאצבע בתחת בעברית. (בטוחני שיהיו מבקרים שימצאו בכך סימבוליזם פסיכו-אנאליטי-אנאלי-פוליטי). כאן נכנס גם קטע פוליטי קצר כאשר יואב אמור להשתתף בסרט פורנו עם ערפלישתית מלבנון, אך היא מסרבת להצטלם איתו, באופן לא מפתיע – כי הוא ישראלי.
האב מגיע אישית לפריז בדאגה למצב בנו. יואב מסרב לפגוש אותו, והוא מצליח להיפגש איתו רק רגע ברחוב, הוא מביט בו, אומר לו שהוא דואג לו, ועוזב אותו.
סצינה מוזרה מאוד ולא ריאלית. הדמויות לא מפוענחות. לא ברור בכלל למה יואב עזב את הוריו ומסרב לקשר איתם? מהי הסיבה לכך? מה עבר עליו בילדותו מהוריו שהביאו אותו ליחס כזה אליהם. הסיפור היחיד מהעבר שרודף אחרי יואב הוא שבילדותו, כשסיפרו לו על מלחמת טרויה, לא סיפרו לו על מותו של הקטור.
אם שקספיר כתב על המלט: "this is madness, yet there is method in't" "יש שיטה בשיגעון שלו" הרי בסרט אין כל שיטה, ואין כל הסבר למצבו של יואב. הוא fou משוגע? או un malade mental חולה נפש, או ביידיש משיגענע או צידרייטער. המילים הנרדפות אינן נותנות הסבר.
אין גם הסבר פוליטי לבריחתו של יואב מהארץ. לא הלם קרב, או טראומה אחרת.
הידידות של יואב עם בני הזוג אמיל וקרולין מגיעה למפנה כאשר קרולין באה לבקר את יואב והוא שוכב איתה, עם "גברת אבוב" כפי שהוא קורא לה. לא נראה בכלל שהם מאוהבים. הוא בןודאי לא. אמיל המאוהב בו תופס אותם, ובגלנטיות מייעץ להם להתחתן כדי שיואב יוכל לקבל אזרחות צרפתית, והוא מסדר את הנישואין עם קרוב משפחה שיש לו בעירייה.
בדרך להתאזרחות בצרפת משתתף יואב יחד עם מהגרים נוספים המבקשים להיקלט במדינה בשיעור להטמעת ערכי הרפובליקה הצרפתית.
המורה (לאה דרוקר), פונה לתלמידים בטון דידקטי-פטרנליסטי: "בצרפת לגבר אין זכות להכות את אשתו, נכון או לא נכון? בצרפת אין לאבות זכות לשחוט את בניהם אם הם נמשכים לגברים, נכון או לא נכון? בצרפת הכסף מיועד לחינוך, ולא לדת, כי אלוהים אינו קיים!"
יואב מתבקש לשיר את הטקסט האלים והמדמם של ההימנון הצרפתי, המרסלייז: "אל הנשק, אזרחים! היערכו בגדודים, צעד, צעד! ירווה דם טמא את תלמינו!"
כשמתבקש כל אחד לשיר את ההימנון שלו, מדקלם יואב את "התקווה": "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה." הוא מדקלם זאת כאשר כבר אין לו נפש יהודייה, (ואולי מעולם לא היתה לו), יש לו רק טבע אלים של יהודי-ישראלי.
נראה שהסרט מגיע ל"הפי אנד", יואב מתחתן, מתאזרח בצרפת, ומתצתרפת לחלוטין, אבל לא.
כמובן, גם כאן כבמיטב הספרות האנטישמית, היהודי (הישראלי) מעצם מהותו וטבעו אינו יכול להצתרפת. טבעו האלים אינו ניתן לעידון.
כתב העת הצרפתי "מחברות הקולנוע" (Les cahiers du cinéma) הקדיש פעמיים בלבד תמונת שער לסרט ישראלי. ב-2008, עם "ואלס עם באשיר", ועתה עם "מילים נרדפות".
https://www.cahiersducinema.com/produit/edito-n753-mars-2019-synonymes-cinema/
שניהם סרטים אנטישמיים אנטי-ישראליים, אבל הצרפתים אוהבים את "מילים נרדפות" גם מסיבה נוספת. (בניגוד לרושם החיובי שעולה בעיניי מתיאור הצרפתים וצרפת בסרט, שהוא ההיפך מהרושם שעולה מהישראלים ומהיהודים) – הסרט חושף לדידם של הצרפתים את הניוון הבורגני של ארצם, ואת שקיעת צרפת, כמתואר בספריו של מישל וולבק.
הסוף חייב להסתיים ברע. "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורתיו?" גם היהודי לא. הוא יישאר תמיד "אחשוורוש" (היהודי הנודד).
יואב בא לאמיל, ומבקש את סיפוריו בחזרה, אמיל נענה לו. לאחר מכן הוא מגיע לקונצרט של אשתו, ובטירוף מוחלט (לא מוסבר) משתולל שם באלימות, מטיח בהם בפומבי את השאלות שלמד בקורס לאזרחות צרפתית.
ברגע שהוא שובר את הכללים, מוותר על הנימוס הצרפתי, ומטיח בפני הצרפתים מילים על היוהרה, ההתנשאות והצביעות שלהם, כל הדלתות נסגרות בפניו והוא מאבד את עולמו בבת אחת. אשתו עוזבת, והוא נשאר לבד ומגיע עם התרמיל להיפרד מאמיל.
אמיל לא פותח לו את הדלת. הוא צועק: "אבל אנחנו חברים!" – והוא מנסה לפרוץ את דלת הדירה בכוח. ואינו מצליח. הדרך להצתרפת נחסמה. סוף.
כתובת: "הסרט מוקדש לזיכרה של ערה לפיד."
(אינני מכיר את ערה לפיד אמו של הסרטן, אך אם היא היתה טובת לב וחינכה את בנה לאהבת ישראל, מן הראוי להוסיף לה את התוספת היהודית-עברית ז"ל, ולא להנציח אותה בסרט מלא שנאה זה. אך אם היא זו שחינכה אותו לשנאת ישראל כמו שהתבטאה בסרט שהוקדש לזכרה, הרי ראוי לה באמת שהסרט ינציח את זכרה).
למרבה הצער מסתבר שהגזענות האנטישמית בתל האביב, במרכז הגדה המערבית אינה פחותה מהגזענות האנטישמית בגדה השמאלית של פריז.
מבחינה אחת הסרט חשוב. הוא חושף את הריק הרוחני היהודי של מגזר מסוים באוכלוסייה היהודית-ישראלית המונעת ע"י התסביך היהודי העתיק של שנאה עצמית וטאנאטוס.

אפילוג
מדוע, למרות כל מה שפורסם על הסרט, בכל זאת הלכתי לראותו?
התשובה היא נוסטלגיה. בגילו של יואב גם אני נסעתי לפריז ושכרתי דירה דומה (קטנה יותר) ,Cambre de bonne
https://en.wikipedia.org/wiki/Chambre_de_bonne
וחייתי שם. (כמובן בלי לאבד את אהבת ישראל ואהבת המשפחה).
ליום ההולדת שלי שלחו לי במתנה את הספר "רעב" של קנוט המסון.
גיבור הספר "רעב" מאת קנוט המסון הנורווגי, שמשפט הפתיחה שלו: "שם ישבתי אז – וארעב," מספר על צעיר המבקש את הגאולה בסמטאותיה האחוריות של אוסלו (לשעבר כריסטיאנה). קופא שם מקור, הוזה מחמת הרעבה שאותה גזר על עצמו.
הסטודנט (היום פרופסור מכובד) בעל חוש ההומור, ששלח לי את הספר, התקמצן ולא שלח אותו בדואר אוויר, כך שקיבלתי אותו כבר בארץ. אם הייתי עושה סרט עליי בטוחני שהיה יותר מעניין. אבל זה לא אפשרי. הצרפתים והגרמנים לא היו מממנים אותו.
לא בכדי ערבי-מוסלמי, סעיד בן סעיד, הפיק את הסרט, והצרפתים מימנו את היצירה האנטישמית של נדב לפיד, ולא בכדי הגרמנים בברלין בירת הרייך בחרו לתת לה את פרס דב הזהב. אם היהודים הם כאלו, אולי השמדתם היא מעשה ראוי.
זה כמו שעזיז-מעוז הכניס לסרטו פוקסטרוט קטע המתאר את צה"ל בצורה שלילית, קטע שאין לו שום קשר לעלילה המדברת על טעות בזיהוי ומטרתו רק נשיאת חן בעיני שונאי ישראל, גם כאן הסרט אינו מספר לנו על צעיר הבורח ממשפחתו ומארצו סיפור אישי פרטי ואוניברסאלי שיש בכל מקום, ללא שנאת ישראל אין הצלחה ופרסים.
מה לדעתכם היה קורה לו העלילה היתה מביאה את יואב שרצה להימלט מישראל לצרפת, והיה נקלע שם לטבח בהיפר כשר ומציל יהודים, וחוזר לזהותו היהודית והישראלית? או אז בטוח לא היה זוכה בפרס הסרט הטוב בברלין בירת הרייך.

נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).