שלטון החוק בישראל נמצא תחת מתקפה חזיתית. המתקפה על שלטון החוק אינה מצד אחד במפה הפוליטית והציבורית, אלא זו מתקפה דו ראשית.
זו מתקפה מצד כל מי שאינם יודעים להבחין בין ראיות והחלטות בנושא הפלילי והמשפטי לבין עמדותיהם והעדפותיהם הפוליטיות. די בעמדתם הפוליטית כדי לקבוע עמדה "משפטית" ברורה – ותפקידם של מוסדות החוק: המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט הוא לבצע את תפקידם, כלומר להחליט "נכון." "נכון" – כלומר על פי דעתם הפוליטית של התוקפים.
מזה שנתיים ניצב היועמ"ש תחת מתקפה דו-ראשית, שתלך ותחריף לקראת החלטתו הסופית אחרי השימוע. סביר להניח שגם בית המשפט יעמוד בפני מערכה דו-ראשית, ואם יוגש ערעור – גם בית המשפט העליון. גם בית המשפט יעמוד בפני מתקפה של אלה שבעיניהם מי שעומד למבחן אינו הנאשם אלא השופטים – האם הם יחליטו נכון? הרי הם עובדים אצלנו, משוכנעים שני הצדדים.
אין סימטריה בין שני הצדדים התוקפים ברמת הסכנה שהם מהווים לחברה. חוסר הסימטריה נובע מפער הכוחות בין הצדדים. צד א' במתקפה על שלטון החוק מסוכן יותר כי בראשו עומד ראש הממשלה רב הכוח, וכי גייסותיו רבים לאין ערוך; המון מוסת וסוער. אבל ברמה העקרונית, מדובר בדיוק באותה גישה, והנוקטים בה משני הצדדים שותפים בהחלשת האמון במערכות האכיפה, החוק והמשפט. הנזק הזה נגרם מצד אלה שאינם זקוקים לראיות, כי הם הרי יודעים שלא יהיה כלום כי לא היה כלום. ולכן, אם כן יהיה משהו – פירוש הדבר שהמשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובעתיד בית המשפט שותפים לקנוניה קונספירטיבית של תפירת תיקים, או לכל הפחות נכנעו ללחץ של תופרי התיקים מתוך רדיפה פוליטית. הנזק הזה נגרם גם מצד אלה שאינם זקוקים לראיות, כי הם הרי יודעים בעליל שנתניהו אשם בכל החשדות נגדו וגם בחשדות שעדין לא הועלו אבל אולי אי פעם יעלו, ולכן – כל החלטה שהיא פחות מהרשעה מוחלטת באישום החמור ביותר בכל סעיף וסעיף היא "הוכחה" לכך שהמשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובעתיד בית המשפט "מורחים", "מחפים", "עובדים אצל", "קונסילרי" וכו' וכו' וכו'.
בראש החץ של המתקפה מצד אחד עומד נתניהו. בראש החץ של המתקפה מצד שני עומדים אלדד יניב בהפגנותיו האספסופיות ליד ביתו של היועמ"ש ובית הכנסת שלו, ואהוד ברק. הנה דוגמית אחת למתקפה המרושעת ולשיסוי נגד שלטון החוק, גורמי האכיפה ושומרי הסף מצד אהוד ברק:
"מנדלבליט ממיט חרפה על כולנו ושובר במו ידיו את עקרון השוויון בפני החוק, כשהוא ׳נשכב על הגדר׳ כדי למנוע מאזרחי ישראל, שיידרשו השנה ללכת לקלפיות, לדעת לפני שהם מצביעים, מה בדיוק יש..." וכו'. ומה זו אם לא תמונת ראי של התבכיינות הפאסיב-אגרסיב של נתניהו, בהתקפותיו על שלטון החוק. ואגב, אנו הרי זוכרים שאהוד ברק עצמו, אינו בדיוק מופת של מנהיגות נקיית כפיים וטהורת מידות, ושהוא הצליח להימלט מדין בעיקר בזכות השתיקה של אנשיו. ואנו זוכרים שהוא רצה לפטר את היועמ"ש רובינשטיין כשניסה להגן מפניו על שלטון החוק.
יש להבחין בין העניין הפלילי-משפטי, לבין העניין הציבורי-מוסרי. במבחן הציבורי נתניהו חצה כבר מזמן את הקווים האדומים ואינו ראוי עוד להנהגה לאומית. ראשית, בשל התנהלותו המושחתת והמסואבת, בלי קשר לשאלה האם הוא גם עבריין פלילי. הרף שעלינו להעמיד בפני מנהיגינו ראוי להיות גבוה לאין ערוך מן הסף הפלילי. שנית, בשל הלגיטימציה לשחיתות והקלת הראש בשחיתות, כפי שנשמעות בהמוניהם באמירות כמו: "כולה סיגריה מחבר"... "חמגשיות"... "שתי ידיעות עלובות בוואלה"... "אסור כבר לקבל מתנות מחברים?" (כאילו מדובר בספר ליום הולדת)... "גם צ'רצ'יל"... וכו' וכו'. שלישית, בשל ההסתה נגד מדינת החוק ומוסדות המדינה. רביעית, בשל שטיפת מוח הציבור בתאוריית קונספירציה חולנית מטורללת על איזו "מדינת עומק" של מוסדות המדינה, שאינה מאפשרת לראש הממשלה לשלוט, היא השליט האמתי במדינה והיא מופעלת בידי סורוס, נוני מוזס והקרן החדשה ושאר הבלים. חמישית, בשל הניסיון של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק באמצעות חקיקה. שישית, בשל עיצוב אידיאולוגיה חדשה על מהות הדמוקרטיה, תחת שמות קוד כמו "רצון העם" ו"משילות", שמשמעותן שעצם העובדה שהוא ראש הממשלה, מעידה שכל מה שהוא עושה, גם לביתו, מבטא את "רצון העם", ולכן כל מה שעומד מולו הוא ניסיון הפיכה נגד רצון העם (היועמ"ש שהוא בסך הכל פקיד שאמור לתת שירות משפטי לשלטון ולאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו, בתי המשפט שאף אחד לא בחר בהם והם התמנו בשיטה של חבר מביא חבר... "האליטות"... וכו' וכו').
כל אלה הן סוגיות ציבוריות ופוליטיות, שעליהן ראוי לנהל מאבק ציבורי ופוליטי. בשל כל הסוגיות הללו, אני רואה חובה לאומית להיאבק למען החלפתו של נתניהו, למרות שאני מעריך את הישגיו כראש ממשלה ושבנושאי חוץ וביטחון אני קרוב לעמדותיו, במקרים רבים. אלו אינן סוגיות משפטיות.
את הסוגיות המשפטיות יש להפקיע מן הדיון הפוליטי ולהשאיר אותן למערכת המשפטית, שפועלת אך ורק על פי ראיות. בשאלות המשפטיות יש אך ורק מבחן אחד – מבחן הראיות. הראיות אינן פוליטיות, אינן אידיאולוגיות, אינן קשורות ל"משלנו" או "משלהם". במבחן המשפטי, נתניהו הוא בחזקת חף מפשע, כל עוד לא הורשע בבית משפט. ומי שיקבע את אשמתו או חפותו לא יהיו עיתונאים, לא פוליטיקאים ולא מפגינים, אלא שופטים, כי יש שופטים בירושלים.

2. צרור הערות 10.3.19
* הסכמה לאומית רחבה – במצע המדיני של "כחול לבן" אין זכר לנוסחת השווא השחוקה והעבשה: "שתי מדינות לשני עמים." יש בו התחייבות שלא תהיה עוד התנתקות חד צדדית והכרה בכך שההתנתקות היתה טעות. יש בו התחייבות לשמור על גושי ההתיישבות ולחזק אותם, לשמור על בקעת הירדן ועל ירושלים המאוחדת כבירת ישראל הנצחית. יש התחייבות להביא כל הכרעה היסטורית (כלומר הסכם שלום) למשאל עם או להכרעה ברוב מיוחד בכנסת.
האם זה המצע שאני הייתי מנסח? לא. האם זה המצע של תל"ם? לא. אבל זה בהחלט מצע שיכול להוות בסיס ליצירת הסכמה לאומית רחבה, על הקווים האדומים של ישראל. הסכם קבע בלאו הכי אינו עומד על הפרק, בהעדר פרטנר. הקרע הפנימי, לעומת זאת, הוא איום אמיתי. ואם ניתן לגבש הסכמה לאומית רחבה, במקום שיח ה"שמאלנים! פשיסטים! בוגדים! לאומנים!" –זו בהחלט שליחות היסטורית.

* לא נתון למו"מ – המסר במצע "כחול לבן" בנושא הגולן חד משמעי: "רמת הגולן היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ונושא זה אינו נתון למשא ומתן. נפתח וניישב את האזור."
אפילו אני מופתע מההצהרה שריבונות ישראל על הגולן אינה ניתנת למו"מ. יש להודות, שהאמירה הזו מנוגדת לנוסחה המסורתית של ישראל: מו"מ ללא תנאים מוקדמים. על פי נוסחה זו, יש לישראל עמדות ברורות, קווים אדומים בלתי עבירים, אבל במו"מ יכול הצד השני להעלות כל נושא, כפי שאנו יכולים להעלות כל נושא.
זו הפעם הראשונה שממשלה ישראלית, בראשות "כחול לבן", תסטה מהקו הזה, ותצהיר ברורות שאין ולא יהיה כל מו"מ על הגולן. ובצדק. 52 שנה אחרי שחרור הגולן, ושחרור תושבי הגליל והעמקים מן הסיוט של הגולן הכבוש בידי הסורים. אחרי 52 שנות התיישבות. אחרי 38 שנות ריבונות ישראלית. אחרי שהסורים דחו כל הצעת שלום ישראלית, כולל הצעות של 5 ראשי ממשלה (רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט) לנסיגה מכל הגולן. אחרי התובנה שנוצרה במלחמת האזרחים הסורית, על כך שנסיגה היא מתכון לאסון לאומי. ולאחר שהציבור הישראלי התאהב בגולן, חש בו תחושת מולדת הבסיסית ביותר, שייכות וזיקה טבעיים – ברור שהגולן כמוהו כמו הגליל, הכרמל והשרון. וכפי שלא יהיה כל מו"מ על הגליל, הכרמל והשרון, לא יהיה מו"מ גם על הגולן.
ומה לא אהבתי במשפט הזה? למה רמת הגולן? לשם מה ה"רמת"? למה לא, פשוט ויפה – הגולן? הגולן שלנו!

* פוקח עין תורנית – בימים האחרונים פרסמתי בדף הפייסבוק שלי סרטונים מביקור הנהגת "כחול לבן" בגולן, עם דברים מפורשים שאמרו גנץ, לפיד ויעלון על כך שלעולם לא נזוז מהגולן, על כך שנפעל להכפלת ההתיישבות בגולן, על כך שנפעל להכרה בינלאומית בריבונות ישראל בגולן. ובהמשך השבוע פירסמתי את מצע "כחול לבן" המבהיר שעתיד הגולן אינו ניתן למשא ומתן.
קיבלתי תגובות רבות בנוסח: "אז הם הבטיחו," "מה זה חשוב מה פוליטיקאים אומרים לפני בחירות?" "גם רבין אמר: 'מי שיעלה על הדעת' וגו'," "ממתי אתה מאמין לפוליטיקאים?" וכן הלאה. אגב, משום מה הם שכחו לציין עובדה נוספת – שגם נתניהו הבטיח, אבל הסכים לנסיגה מכל הגולן במו"מ עם אסד האב בקדנציה הראשונה שלו ועם אסד הבן בקדנציה השנייה שלו.
כיוון שעם המגיבים ברוח זו נמנים חברים טובים שלי מהגולן, מצולקי הבטחות ואכזבות, אני רואה לנכון להתייחס בכובד ראש לטענה, בתור תושב הגולן וכמי שמעורב בהובלת כל מאבק על הגולן ב-35 השנים מאז התיישבתי כאן.
כאשר מפלגה כותבת דברים כל כך ברורים במצעהּ – מן הראוי שנשבח זאת ונפרגן לה. מן הראוי שנברך אותה על כך, גם אם איננו תומכים בה ואין בכוונתנו להצביע לה. כאשר מנהיגים באים לגולן ומשמיעים מסר כזה, עלינו להעלות את הדברים על נס. אחרי שאנו משבחים, אפשר גם לבטא את מידת הספקנות הבריאה, המבוססת על היסטוריה של פער בין דיבור לפני בחירות ומעשה אחרי בחירות.
בנושא הזה, אני מאמץ דברים שזלמן ארן, ממנהיגי מפא"י ושר החינוך לשעבר, אמר פעם לבן גוריון: "אנחנו הולכים אחריך בעיניים עצומות, אבל מדי פעם אנחנו פוקחים עין תורנית לראות שהעיניים שלך אינן עצומות."
כן, אני מאמין לראשי "כחול לבן" ובוודאי ובוודאי ליעלון, בכנות דבריהם וכוונותיהם. ותמיד תמיד אני ספקן, בוחן ובודק. אני סולד מתופעת החסידות השוטה בפוליטיקה הישראלית.
ועם זאת, ובלי קשר ל"כחול לבן", איני שותף לציניות ולחוסר האמון הגורף כלפי פוליטיקאים. אין דמוקרטיה בלי פוליטיקה, אין פוליטיקה בלי פוליטיקאים, ואני מציע לתת להם קרדיט, ולבקר אותם על מחדליהם, כישלונותיהם או דרכם אם אנו מתנגדים לה, מתוך נקודת מוצא של הקרדיט הזה.
בנושא הגולן, אני מאמין שהסכנה כבר מאחורינו, ולכן בנושא הזה אין לי חששות אפילו מנתניהו, למרות הרקורד המפחיד שלו בנושא הגולן.

* חוק הלאום ושוויון לפרט – אני תומך בכל ליבי ובכל נפשי בחוק הלאום. כתבתי על כך מאמרים רבים וניהלתי על ויכוחים מרים. במצע "כחול לבן" יש התייחסות לחוק הלאום: "חוק הלאום עיגן את היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש באופן ייחודי את זכותו להגדרה עצמית לאומית."
הוויכוחים שניהלתי היו על עצם החוק, ובעיקר על טענת הכזב שנמתחה עליו, כאילו יש בו פגיעה כלשהי בשוויון האזרחי של המיעוטים בישראל.
לפני כחמש שנים פירסמתי ב"ישראל היום" מאמר, שבו הצעתי להוסיף בחוק הלאום משפט ובו מחויבות לשמור על השוויון האזרחי לפרט. אמנם אין קשר בין משפט כזה לבין החוק והוא מיותר לגמרי, אולם חשוב מאוד שחוק הלאום יתקבל בהסכמה רחבה, ואם משפט כזה ישמש סולם להורדת המתנגדים מן העץ ויביא אותם לתמוך בחוק (עוד בטרם התקבל), ראוי להוסיף אותו.
מאז, חזרתי על ההצעה פעמים רבות. אולם לאחרונה, שיניתי את גישתי. השתכנעתי, שיש בעייה – אין בחוקה של מדינת ישראל כל התייחסות לעקרון השוויון האזרחי. את הבעייה הזו יש לתקן. אולם אין כל קשר בין הבעייה הזאת לבין חוק הלאום. לכן, הצעתי להכניס את עקרון השוויון לחוקה, אך לא בחוק הלאום, שעניינו ההגדרה הלאומית, אלא בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
במצע "כחול לבן" נאמר: "עקרון השוויון בזכויות הפרט נעדר ממנו, ועל כן נחוקק אותו בחקיקת יסוד, ברוח מגילת העצמאות."
אני תומך בכך. אני שומע רעיון על חוק יסוד מיוחד לנושא זה. נראה לי שאין בכך צורך, אלא עדיף לעגן את השוויון בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
וחשוב לשים לב לפרטים. מדובר על "השוויון בזכויות הפרט". כי האבחנה היא ברורה: אין שוויון לאומי, יש שוויון אזרחי. כל הזכויות הלאומיות במדינת ישראל הן אך ורק של העם היהודי. ישראל היא המדינה המבטאת את ההגדרה הלאומית של עם אחד בלבד – העם היהודי. ובמדינת הלאום של העם היהודי, יעוגן בחוקה שוויון זכויות הפרט לכל, כמובטח במגילת העצמאות.

* מי מגן על הכהניסטים – היועמ"ש צדק בהמלצתו לפסול את מועמדותו של הגזען הכהניסט בן ארי וטעה בהמלצתו לאשר את התמודדותו של הגזען הכהניסט בן גביר.
להערכתי, בג"ץ ידחה את העתירות נגד אישור ועדת הבחירות לבן ארי ובן גביר להתמודד. הגישה של בית המשפט העליון שמה את הדגש על חופש הביטוי, כמעט ללא איזונים ובלמים וללא קווים אדומים. הנהנים העיקריים מעמדת בג"ץ הם השמאלימין הרדיקלי. הכהניסטים שמרבים להשמיץ את בית המשפט העליון ולהילחם נגדו יודעים, שלאורך שנים מי שמגן עליהם הוא בית המשפט העליון.

* מסר ערכי – החלטת ועדת הבחירות לפסול את רע"ם בל"ד נכונה. ההחלטה לפסול את בן גביר השמאלני - עופר כסיף, נכונה יותר.
בית המשפט העליון יבטל את ההחלטות, כפי שידחה את העתירות נגד האישור לכהניסטים לרוץ, אך יש מסר ערכי חשוב בעצם קבלתן.

* השוקניה מזדהה עם דרכה של בל"ד – פשקוויל המערכת של השוקניה השתלח בוועדת הבחירות המרכזית על החלטתה לפסול את הרשימה האנטי ישראלית רע"ם-בל"ד ואת עופר כסיף – איתמר בן גביר השמאלני. פסילת מפלגות אינה דבר קל, ויש מקום לביקורת עליה, בשם חופש הביטוי והרצון להכיל את הקצוות. אפשר לתקוף אותה בשם עקרון הייצוג ומתן פתחון פה לכל הקולות בחברה. אני, באופן אישי, דוגל בדמוקרטיה מתגוננת ובהצבת קווים אדומים, אך מכבד בהחלט גם את העמדה ההפוכה (שהיא גם הגישה הנקוטה בבית המשפט העליון). הבעייה בפשקוויל אינה עצם ההתנגדות לפסילה, אלא הנימוקים. כלומר לא התנגדות לפסילה מתוך העיקרון שיש להכיל אפילו את העמדות הפנאטיות הללו, אלא התמיכה באותן עמדות.
בל"ד ועופר כסיף מתנגדים לעצם קיומה של מדינה יהודית. אין מדינת ישראל שאינה יהודית והפיכתה למדינה לא יהודית, משמעותה חיסולה של מדינת ישראל, והקמת מדינה אחרת תחתיה. אגב, כסיף אמר בפירוש בראיון מקיף למוסף "הארץ", שיש לבטל את חוק השבות "הגזעני", וליישם בפועל את "זכות" השיבה כולל גירוש ישראלים מבתיהם כדי ליישב בהם "פליטים" פלשתינאים. הוא מציע בפירוש הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, כדי שבמדינה שתקום על חורבותיה יהיה רוב פלשתינאי ברור.
את המאבק נגד קיומה של מדינה יהודית מגדירה מערכת "הארץ": "מאבק לשוויון אזרחי". שוויון אזרחי קיים גם קיים. לדעתי, יש לקבע אותו גם בחוקה, בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אבל הם לא נאבקים על שוויון אזרחי, אלא על חיסול המדינה היהודית. את תמיכתן של מפלגות אלו בטרור, מגדיר פשקוויל המערכת: "הזדהות של האזרחים הערביים עם המאבק של העם הפלסטיני הנתון זה 51 שנה תחת הכיבוש הישראלי." לטענתו, הצגת התמיכה בטרור כתמיכה בטרור, והתמיכה בחיסול המדינה כתמיכה בחיסול המדינה, היא "מניפולציה נבזית של רוב עריץ ושיכור מכוח."
הפשקוויל השתלח בעיקר בהצבעת "יש עתיד" בעד הפסילה (מבין מרכיבי "כחול לבן" רק "יש עתיד" מיוצגת בוועדה, המורכבת מן הסיעות בכנסת היוצאת. אגב, גם במערכת הבחירות הקודמת "יש עתיד" תמכה בפסילת בל"ד). לטענתו, "כחול לבן" "לעולם לא תהיה אלטרנטיבה לימין, הן רעיונית והן מעשית." קשה לבייסים של השמאלימין להכיר בקיומו של מרכז בישראל, ולכן הבייס של הימין מציג את "כחול לבן" כשמאל והבייס של השמאל מציג את "כחול לבן" כימין. לשניהם טוב באזור הנוחות של הדיכוטומיה בין שני קטבים הולכים ומקצינים.
אגב, באותו עמוד, לצד פשקוויל המערכת – עוד שני פשקווילים של רווית הכט וקרולינה לנדסמן, באותה רוח – הזדהות אידיאולוגית עם המסר של ביטול המדינה היהודית והצגתו כמאבק ל"שוויון אזרחי" והשתלחות ב"כחול לבן" הימנית. לנדסמן הגדירה את גנץ ולפיד כמי ש"ינקו את האנטישמיות עם חלב אימם." למה? כי מי שרוצה מדינת לאום יהודית, ולא מדינה לא יהודית (או בהגדרתה המכובסת "מדינת כל אזרחיה") הוא... אנטישמי.

* גזענות – הקמפיין של השוקניה נגד פסילת מפלגות השוללות את קיומה של מדינה יהודית, מתהדר במלחמה ב"גזענות". ההיפך הוא הנכון. שלילת זכות ההגדרה העצמית, שהינה זכות טבעית של כל עם ועם, מן העם היהודי בלבד – היא-היא הגזענות. גזענות חשוכה ובוטה.

* גוש חוסם נגד הלבנת השחיתות – אתר וַיינט חושף את תכנית סמוטריץ' להצלת נתניהו, באמצעות חקיקה המחייבת רוב מוחלט מבין חברי הכנסת בהצבעה במליאה, כדי להסיר את החסינות. הם עושים הכול כדי להעמיד את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית לנורמה. מהמפלגה שחברה לתועבה הכהניסטית איני מצפה לדבר. אבל אני מצפה מ"כולנו" ו"הימין החדש" להודיע כבר עתה שבכל מקרה, לא יתנו ידם לכל ניסיון לעצור את ההליך, לא באמצעות חוק קרנות המזבח ("הצרפתי") ולא באמצעות כל התחכמות אחרת. להיות גוש חוסם נגד הלבנת השחיתות.

* פוליגרף – מה דעתכם? אם יחברו את בנט ושקד לפוליגרף והם יתבקשו לומר את מי הם מעדיפים כראש הממשלה, את נתניהו או את גנץ, מה תהיה תשובת האמת שלהם?

* סרבני ראיונות – שני המתמודדים על ראשות הממשלה, נתניהו וגנץ, נמנעים לחלוטין מראיונות לתקשורת.
זו התנהגות שאינה הולמת חברה דמוקרטית. התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. תפקידה לנשוך, לשאול שאלות קשות ומביכות, ותפקידם של המנהיגים להתמודד עם השאלות. השאלות הקשות הן השליחות העיתונאית, ובהן העיתונאים ממלאים את תפקידם כבאי כוחם של האזרחים (בכל אופן, האזרחים המודעים לאזרחותם).
בעבר הלא רחוק היה זה מובן מאליו שראשי ממשלה מתראיינים. לעתים קרובות נערכו ראיונות ברדיו ובטלוויזיה עם גולדה, רבין, בגין, שמיר ופרס. הם ראו בכך חלק מתפקידם.
בקדנציה הראשונה של נתניהו ובזו של ברק, נפרץ איזה סכר, והשניים הגזימו בראיונותיהם. לעתים היה נדמה שהם עובדים באולפנים. זה היה מוגזם – זו היתה זילות של מנהיגותם.
כששרון החליף את ברק, הוא החליט להפסיק את השלשול הזה, אבל במקום לחזור לנורמליזציה, הוא עבר לעצירוּת. פשוט הפסיק להתראיין, והנהיג את הנאום למצלמות בפתח ישיבת הממשלה, ללא שאלות. אולמרט המשיך בדרך זו וגם נתניהו, ביתר שאת. ובעקבותיהם גם שרים בכירים, שחשו שבכך הם מעמידים את עצמם במעמד של מנהיגים לאומיים שכבר מעל לצורך להתראיין.
כתומך ב"כחול לבן" אני מאוכזב במיוחד מסרבנות הראיונות של גנץ. אני מצפה ממנו להציג אלטרנטיבה לנתניהו, גם בכבוד לתקשורת, שהוא כבוד לאזרחים, שהוא כבוד לדמוקרטיה – כהוכחה שצריך ואפשר לנהוג אחרת.

* הגנרלים – מתוך מאמר מבריק של פרופ' אודי מנור: "שמתי את המושג 'גנרל' במירכאות כביטוי למחאה שלי כאזרח ישראלי כנגד הכתבלבים, אלו שבטעות מכונים כאן 'עיתונאים', המייצרים שיח לפיו אנשים כמו אשכנזי, גנץ, יעלון ולפניהם לא יאומן רבין, דיין, אלון, גור, וייצמן, שרון ויסלחו לי אלו שלא נכנסו לרשימה הזו, ולא זה המקום לדון בהבדלים ביניהם ויש הבדלים כמובן – עצם זה שכתבתי אלון ודיין באותה נשימה היא שערורייה מבחינות מסוימות עליהן כתבתי בספרי על אלון – ובכן, עצם זה שהם אלופים ורבי אלופים לשעבר הופך אותם לחשודים מבחינה פוליטית-אזרחית כי 'אנחנו לא רוצים להיות חברה מיליטריסטית' בלה בלה ושאר ההבלים שמפיקים פסיבדו-סוציולוגים-חדשים.
"אני בכל אופן סבור שאדם שבמשך 25 שנה בערך שירת את עמו ומולדתו ועשה זאת במסלול מורכב מאין כמותו, תוך שהוא משלם מחירים אישיים אדירים (ונכון, גם מרוויח כמה דברים – לאו דווקא כסף – על הדרך, כמו תהילה וחשיבות עצמית ובעיקר משמעות וסיפוק), ואופק פעולתו הולך ונוסק, ובכן אדם כזה לא רק מתאים להיות חלק ממעגל מקבלי ההחלטות, אלא חמור מאוד אם חברה בכלל וחברה כמו זו שלנו בפרט, היתה מוותרת עליו. ואין בכך לפגוע בכבודם ובחשיבותם ובכישרונם של אנשים חפים מעבר צבאי כמו הרצל, ויצמן, הנרייטה סאלד, משה שרת, בן גוריון, מנחם בגין, יצחק שמיר, עמיר פרץ ואפילו, כן, אפילו שמעון פרס ובנימין נתניהו."
ואני זוכר איך הלהגנית החצופה, רעולת העט, סילבי קשת, נהגה לכנות את אלופי צה"ל "דגנרלים".

* חלאות – מי שמציגים את רמטכ"ל צה"ל לשעבר, אדם שכל חייו קודש לביטחונה ושלומה של מדינת ישראל, שכל חייו הוליך אחריו לוחמים אל הקרב, כמי ש"שמוכן להפקיר את חיילי צה"ל לידי האויב," בשל דבקותו בערכי צה"ל כטוהר הנשק ומוסר לחימה, הם לא סתם שקרנים עלובים ובזויים. הם חלאות – אנשים חסרי מוסר, חסרי כל גבולות ביכולת וברצון שלהם לשקר ולהסית, כדי לקושש עוד איזה קול. אין במילון הגדרה שיכולה לתאר את עומק הבוז שאני רוחש לחלאות הללו.

* אידיוטים שימושיים – כל מפלגה ומפלגה מכריזה על עצמה שתהיה "הפתעת הבחירות". תחושתי היא, שהפתעת הבחירות תהיה "זהות" של פייגלין. את הערכתי הזאת התחלתי לגבש בשבועות האחרונים, למקרא תוצאות הבחירות בבתי ספר חילוניים ברחבי הארץ, שבהם מפלגה זו זוכה לקולות רבים, לעיתים מתקרבת למספר דו-ספרתי. ולאחרונה היא החלה לעבור את אחוז החסימה במיספר סקרים כלליים. יש לציין, ש"זהות" היא מפלגה אולטרה ימנית, הימנית ביותר זולת הכהניסטים. אבל את הקולות שיכניסו אותה לכנסת היא שואבת מן האלקטורט של "עלה ירוק".

* פני הדור – סגן יו"ר ועדת הבחירות המרכזית מטעם הליכוד הוא דוד ביטן. ועדת הבחירות אמונה על טוהר הבחירות. יש לכך הגדרה אחרת מתיאטרון אבסורד?

* שיטות של מאפיה – כבר שנים רבות, גיא רולניק, מייסד "דה-מרקר", הוא נושא הדגל במלחמה נגד השחיתות בעולם התקשורת הישראלית ובקשר המושחת הון-עיתון-שלטון. ולאורך השנים הוא מוכיח שהדמות הבעייתית ביותר במערך הזה, הוא נוני מוזס, ראש אימפריית התקשורת של "ידיעות אחרונות".
במאמרו השבוע, הוא ניתח את כתב החשדות בפרשיות נתניהו בהקשר זה, של השחיתות בתקשורת, והוא מציג אותה כסכנה גדולה לדמוקרטיה אף יותר מהשחיתות השלטונית. הוא מתאר את התנהלותו של נוני מוזס כמאפיה.
את התמונה הגדולה שמציג רולניק, ממחישה נעמי לויצקי בתמונת מיקרו. במוסף הספרותי של "הארץ" מופיעים שני פרקים מספרה האוטוביוגרפי "ילדה רעה". אחד מהם מתאר, דרך סיפור אישי, את מסכת הלחצים של נוני מוזס על עיתונאים לא לחשוף מידע חיוני על מקורביו, וכיצד המערכת מתיישרת לפיו.
כותב רולניק בסיכום מאמרו: "לרוב העיתונאים שמדווחים לכם בוקר ולילה על תיקי 1000, 2000 ו-4000, נוח להתרכז בנתניהו. לכאורה, זה טבעי, הגיוני ומתבקש. הוא ראש הממשלה. אבל ביום שאחרי נתניהו אנחנו נישאר עם אותה תרבות, אותן שיטות ובמקרים רבים אפילו עם אותם אנשים. השקט המוחלט מכיוונם של הפוליטיקאים מול השחיתות בצמרת העיתונות, שנחשפה במלואה במסמכים רשמיים, נובע מכך שהם מניחים שדבר לא ישתנה אחרי השימוע, כתבי האישום והבחירות, יהיו התוצאות אשר יהיו.
"אם יש קמפיין אחד, היסטורי, קריטי, שכולנו צריכים לנהל יומם וליל, בין אם אנחנו ימין, שמאל, מרכז, חילונים, דתיים, ליברלים או שמרנים, זה הקמפיין הזה."

* כרזה אנטי ציונית – כרזת הנאצה הענקית בירושלים: "סבא רפורמי = אבא מתבולל + נכד גוי," היא שילוב של רשעות, בורות ושקר. הזרם הרפורמי הוא המחסום הגדול ביותר בפני התבוללות, והוא הציל מיליוני יהודים משמד.
מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינתו של העם היהודי כולו. לא רק של המיעוט האורתודוכסי. מדיניות ציונית מחייבת קירוב יהדות העולם לישראל, ולא הרחקתם. הקנאות, השנאה והבורות של המסיתים נגד רוב העם היהודי, מבטאים דרך אנטי ציונית.

* אין מדיניות חוץ – בראיון ל"דה-מרקר" אמר דדי פרלמוטר, לשעבר סגן נשיא אינטל והיום מועמד מס' 2 ברשימת "גשר" בראשות אורלי לוי: "שר החוץ האמריקאי לשעבר, הנרי קיסינג'ר, אמר פעם שבארה"ב הבחירות נסובות תמיד על נושאי פנים – ובישראל זה הפוך."
האמת היא שמה שקיסינג'ר אמר שונה לגמרי, כמעט הפוך: "לישראל אין מדיניות חוץ – רק מדיניות פנים." כוונתו היתה, שמדיניות החוץ של ישראל אינה עניינית, אלא מוטה לשיקולי פוליטיקה פנימית וריצוי דעת הקהל.

* החודש הנוסף – אנו בראשית חודש אדר ב'. בשנה מעוברת יש 13 חודשים – שני חודשי אדר. השנה המעוברת נועדה להשלים את הפער שבין הלוח הירחי והלוח השמשי, כך שכל חג יוחג בעונה החקלאית המתאימה לו, ובראש ובראשונה – פסח באביב. לשם כך, בכל מחזור של 19 שנים, מופיעות 7 שנות שמיטה.
מהו החודש הנוסף? על פי ההיגיון הפשוט, החודש הנוסף הוא אדר ב'. בכל שנה אחרי שבט מופיע אדר, אך בשנה מעוברת נוסף חודש נוסף ונקרא אדר ב'. אך לא – החודש הנוסף הוא דווקא אדר א'. אדר ב' הוא חודש אדר הרגיל, אך לפניו, בין שבט לבינו, נוסף אדר א'. ולכן, כל המועדים של חודש אדר, מצוינים באדר ב' – פורים, י"א באדר, ימי זיכרון לנפטר וימי הולדת. מוזר שהחודש הנוסף לא נקרא דווקא שבט ב'.
חודש טוב!

* ביד הלשון: אַלוּף בַּצְלוּת – אחד המיזמים הנדל"ניים שעל פי החשד קידם ח"כ דוד ביטן תמורת שוחד, הוא ברחוב אַלוּף בַּצְלוּת בת"א. לא ידעתי על קיומו של הרחוב, ולמרות ההקשר המפוקפק, ממש שמחתי שיש רחוב כזה, המנציח את סיפורו המבריק של ביאליק "אַלוּף בַּצְלוּת וְאַלוּף שׁוּם".
"אַלוּף בַּצְלוּת וְאַלוּף שׁוּם" היא מקאמה סאטירית שנכתבה לילדים, ומוגדרת בידי הכותב כ"בדיחה עממית בחרוזים", אך בעיניי היא מתאימה למבוגרים לא פחות. זהו סיפור על בן מלך שהגיע לאי בודד, בסעודה שהותקנה לו סיפר שחסר לו טעם הבצל בתפריט. מסתבר שאין באי בצל ותושבי האי לא שמעו עליו מעודם. בן המלך הוציא ממטענו בצל, בושלה לו סעודה חדשה, הוא תרם למארחים את כל הבצלים שהיו עימו, והם, שהתאהבו בבצל, העניקו לו בתמורה שק מלא במטבעות זהב ואת התואר אַלוּף בַּצְלוּת.
בן מלך אחר ששמע על כך, ורצה אף הוא להתעשר כמותו, שלח שליחים לאי, שמצאו שאין באי שום. בן המלך ביקר במקום וחזר בדיוק על מעשהו של אַלוּף בַּצְלוּת, הפעם עם שום. אך התמורה שקיבל הייתה שק מלא ב... בצלים.
(בטח קלקלתי... לכתוב את עיקרי הסיפור לא בלשונו המבריקה והעשירה של ביאליק וללא החרוזים...).
נחום גוטמן אייר את הסיפור, שלימים עלה כמחזה וכמחזמר.
אורי הייטנר