לאחר נאום "הצ'חצחים המפורסם של מייצ'יסלב בגון (מנחם בגין), בו הסית את היהודים הערבים להצביע בעדו, האשכנזי, ולא בעד מפלגת העבודה, ולאחר שאהוד ברוג-ברק התנצל בפניהם בשם מפלגת העבודה לדורותיה, בתקוות שווא לקבל את קולותיהם, השד העדתי חוזר אבל הופך בבחירות אלו לנשק של העבודה נגד הליכוד.
יו"ר העבודה, אברהם גבאי, בן עדת המערביים-מוגרבים (מרוקאים) תקף את ראש הממשלה ומשפחתו (יהודים מזרחיים "אוסט יודה") בעקבות תמונת הסלפי שצילמו בכירי הליכוד: "הם מדירים ומסתירים את השרים והשרות המזרחיים (קרי מערבים-מרוקאים) שלהם, זה גזעני.
"מזרחי שמכבד את עצמו, (הכוונה למערבי-מוגרבי-מרוקאי) שמכבד את ההורים שלו, את המורשת שלו, את זה שההורים שלו קיוו יום אחד להיות שווים במדינת ישראל, שחושב שהילד שלו שווה וחושב שהילד שלו צריך לחלום להיות ראש ממשלה במדינת ישראל, כל מזרחי (מערבי-מוגרבי-מרוקאי) שחושב שהילד שלו צריך לחלום להיות ראש ממשלה במדינת ישראל – לא יכול להצביע למשפחת נתניהו." (המזרחית "אוסט יודה").
האם השד העדתי יעזור עתה למפלגת העבודה ויחזירה לשלטון?

הרצח הנתעב בניו זינלנד לעומת חוסנה של החברה הישראלית
רנטון טארנט, אוסטרלי נוצרי בן ה-28 הסתער (כנראה עם שותפים) על מסגדים בקרייסטצ'רץ' וירה בהמונים שבאו לתפילות יום השישי, ורצח 50 בני אדם בתוכם ילדים ועשרות נפצעו. במניפסט שכתב תיאר נקמה שתיכנן כלפי אלו שהגדיר "פולשים".
מקור ההשראה שלו – אנדרס ברינג בריוויק, פעיל ימין נורווגי שהורשע בביצוע מתקפת הדמים ביולי 2011. במהלך המתקפה, מצאו את מותם 77 בני אדם, בהם בני נוער, ונפצעו עשרות בני אדם נוספים.
טראנט הגדיר את בריוויק כ"אביר", והתייחס לתמיכת הנורווגים באבירי הצלבנים הטמפלרים. הוא טען גם כי קיבל השראה לבצע את הפיגועים כנקמה על פיגוע בשוודיה: "בשנתיים שקדמו לפיגוע המדובר דעותיי השתנו באופן דרמטי. האירוע הראשון שהחל את השינוי היה הפיגוע בשטוקהולם ב-7 באפריל 2017." הוא הוסיף: "לא יכולתי עוד להפנות את גבי לאלימות. הפעם הדבר היה שונה."
לדבריו, הדבר שעשה את ההבדל הוא מותה של אבה אקרלונד שהלכה לפגוש את אימה לאחר הלימודים, ונרצחה על ידי תוקף מוסלמי. טראנט הגדיר עצמו כ"אדם לבן רגיל שנולד באוסטרליה למשפחה במעמד הפועלים, בעלת הכנסה נמוכה." הוא הוסיף: "אני אדם שהחליט לנקוט עמדה בשביל העתיד של האנשים. להראות לפולשים כי אדמתנו מעולם לא תהיה אדמתם, המולדת שלנו היא עדיין שלנו וכל עוד האנשים הלבנים עדיין חיים – הם לא יצליחו לכבוש את אדמותינו ולעולם לא יחליפו את עמנו." הוא הוסיף: "לפי ההגדרה כן מדובר בפיגוע. זו מתקפת טרור אבל אני מאמין שמדובר בפעולה מפלגתית נגד כוח כובש."
עוד ציין בטקסט כי הוא לא תכנן בהתחלה לבצע את הפיגוע בניו זילנד. "הגעתי לניו זילנד במטרה לחיות בה באופן זמני בלבד בזמן שהתאמנתי, אבל אז גיליתי שהיא יעד בעל סביבה עשירה לא פחות ממדינות המערב. שנית, תקיפה בניו זילנד תביא את האמת על המתקפה על הציוויליזציה שלנו."
ודוק: המוסלמים לא נלחמים באוסטרליה או בניו זינלנד במטרה להפכה למדינה ערבית-מוסלמית, הם לא הכריזו מעולם כי מטרתם לפי דתם היא לרצוח את כל האוסטרלים. ולמרות זאת רק מפחד המוסלמים ומעשיהם הוא ביצע את הטבח. מובן שאף אחד גם לא יגדיר בעקבות מעשהו את האוסטרלים כעם של רוצחים.
הרצח האיום והנתעב הזה רק מאיר את פניה ההומאניים של החברה הישראלית.
בניגוד לאוסטרלים הערבים נלחמים יום יום במטרה לחסל את מדינת היהודים. יום יום הם מבצעים מעשי רצח ביהודים כאשר הם בניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים – הערבים מצהירים בריש גלי כי יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים ע"פ דברי נביאם מוחמד, על מנת להביא את יום הדין. ולמרות כל זאת מספר מקרי הנקמה שמבצעים רוצחים יהודים בערבים-המוסלמים הוא זעום ביותר ביחס לכל ארץ מערבית כלשהי שאינה נמצאת במלחמה איתם. (הרוצח הנתעב ברוך גולדשטיין רצח כנקמה על הרג יהודים 29 מתפללים במסגד).

ומי האחראית לטבח המוסלמים בניו זינלנד?
צ'לסי ויקטוריה קלינטון, הבת של, הנשואה ליהודי מארק מרגוליס-מזווינסקי, הותקפה באוניברסיטת NYU על כך שהיא האחראית לטבח בניו זינלנד שנעשה לדברי התוקפים בהשראת דבריה של הילרי קלינטון כנגד חברת הקונגרס הסומלית-מוסלמית האנטישמית אילהן עומאר, על אמירותיה האנטישמיות כלפי ישראל.
הישראלית לשעבר האוטו-אנטישמית ותומכת החרם הערבי, אסף רוז במחשוף נדיב, מככבת במופע.
http://rotter.net/forum/scoops1/539557.shtml
למותר לציין ש-120 הנוצרים שנטבחו בניגריה ע"י המוסלמים, לא הוזכרו.
http://rotter.net/forum/scoops1/539554.shtml

משחקי ילדים
בסרט הצרפתי הנפלא מ-1952 "משחקים אסורים" (("Jeux interdits" משחקים הילדה היתומה פולט, עם הילד מישל בן העשר בקבורת בעלי חיים. משחקם של הילדים בא כשיחזור למאורעות השכול שחוו במלחמת העולם השנייה.
הנה תיהנו מנעימת הסרט הפופולארית:
https://www.youtube.com/watch?v=8DHElffraz0
והנה בעוד ילדי ישראל משחקים במשחק הווידיאו פורטנייט:
https://he.wikipedia.org/wiki/פורטנייט
"חרכת תחריר פלסטין" – "הארגון לשחרור פלסטין" (שנכתב ההיפך: "פת"ח", כי חטף זה מוות), הארגון של אבא של מאזן, מתנאה במשחק ילדים אחר.
תנועת הפת"ח פרסמה בחשבון הפייסבוק הרשמי שלה ב-4.3.2019, פוסט המשבח את הילדים הפלסטינים, שמשחקים את "משחק השהיד". נכתב בו: "כל ילדי העולם משחקים במשחקים רגילים, רק ילדייך, פלסטין, משחקים ב'משחק השהיד'. אלפי ברכות לילדייך, פלסטין."
הנה ראו את תמונת המשחק:
https://www.facebook.com/116877711723730/photos/a.122273154517519/2052879641456851/?type=3&theater
הפרסים המובטחים לילדים "השהידים" הם כמובן בתולות שחורות עין ונערים שמשים.
מה אומרת על כך המועצה לשלום הילד?

"נעים בהמונים היוזמה הדמוקרטית המשותפת"
האם לראשונה יימצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען?
קמה עכשיו תנועה חדשה של אזרחים יהודים וערבים, המציעה שותפות יהודית-ערבית משותפת בשם "נעים בהמונים – היוזמה הדמוקרטית המשותפת".
https://www.jdi.org.il/
האם בתנועה זו יימצא סוף סוף ערבי-מוסלמי שאינו גזען?
במצע התנועה שהתפרסם ב"הארץ" נכתב כי יש לפנות בשאלות לגבי התנועה לד"ר ת'אבת אבו ראס. (אבא ראש), אז פנינו ושאלנו אותו את השאלות הבאות:
1. האם אתה מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכותו להתקיים, ובזכותו למדינה ריבונית?
2. האם אתה רואה בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים:
https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug
גזענות שאתה מגנה, או מופת מוסרי? שתיקה כהודאה דמיא.

התשובה שקיבלתי היא:

נעמן היקר 16.3.19
אין לאף עם מונופול על הטמטום והרשעות והשנאה. אני מגנה כל אמירה גזענית כנגד כל עם באשר הוא. גם בקירבנו אנחנו המוסלמים יש מטומטמים ורשעים רבים שלצערי לפעמים בשלטון ונתמכים גם על ידי מדינות המערב וארה"ב. מקווה שאתה מודה שגם בקרב היהודים יש רבים כאלה. מחרחרי השינאה והגזענות בדמות נתניהו ושותפיו.
תודה
תאבת

עניתי לו כך:

ד"ר ת'אבת אבו ראס תודה על תשובתך.
אני כמובן מגנה כל אמירה גזענית של כל יהודי המחרחרת שנאה כנגד הערבים, ומגנה כל קריאה לרצח ערבים, ומגדיר אותה כגזענות נתעבת שיש לגנות ולהוקיע.
לצערי הרב לא ענית כלל על שאלותיי. ואני מנסח אותן בשנית בתקווה לקבל הפעם תשובה עניינית ולא מעורפלת.
1. האם אתה מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכותו להתקיים, ובזכותו למדינה ריבונית?
2. האם אתה רואה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס, ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים:
https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug
גזענות, או מופת מוסרי?
שתיקה או ערפול – כהודאה דמיא.
תודה רבה.
נעמן כהן

למרבה הצער ד"ר ת'אבת אבו ראס לא השיב.
שתיקה כהודאה דמיא.
ד"ר אבו ראס אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכותו להתקיים, ובזכותו למדינה ריבונית, ורואה בדברי מוחמד שלפיהם יש לרצוח את היהודים מופת מוסרי.
אלו הם פני התנועה החדשה "נעים בהמונים – היוזמה הדמוקרטית המשותפת".
אנחנו טרם התייאשנו מלמצוא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אם אתם מכירים כזה אנא הודיעונו.

עמירם גולדבלום הוא ההוכחה:
"שמאל" הוא אקטיביזם פרו-איסלמי
אני מותקף רבות על כך שאינני משתמש יותר במונח "שמאל" לגבי רוב אלו המכנים כך את עצמם כיום, אלא מכנה אותם "אקטיבים פרו-איסלמים", והנה יש לי תנא דמסייע המצדיק את המושג החדש. פרופסור עמירם גולדבלום.
https://he.wikipedia.org/wiki/עמירם_גולדבלום
בתגובה למאמר של ישראל הראל: "בנימין נתניהו אבי מסגדי הר הבית", "הארץ",15.1.19)
הוא כותב כך: "לא יעזור לך הראל – מסגד אל אקצה עומד כבר 1400 שנה, יותר זמן מאשר שני בתי המקדש גם יחד. והכיבוש המוסלמי היה הומאני מול הכיבוש היהודי בימי יהושע בן נון. אז הכובש מכובש פטור ואלוהים של המוסלמים חזק מהאלוהים שלך הראל. האלוהים שלך היה שקוע בהגברת הנאציזם בגרמניה וחיסול יהודים באושוויץ..."
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7022041
עמירם גולדבלום, הוא ההוכחה המובהקת, לטענתי, שהוא אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי ומכך גם בפשיזם האיסלמו-נאצי התובע להשמיד את היהודים (ככתוב במצע החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) הנישא על ידיו.
אותו עמירם גולדבלום כינה אותי נאצי, ומחק אמנם את הפוסט מפחד, כאשר איימתי עליו בתביעה, אבל הוא עדיין מסרב להתנצל על כך.
ולא די בכך, כפיליסטיני (במובן של "פיליסטיניזם-בורות) זעיר בורגני, הוא חשף את בורותו כשקבע שדגניה היא בגדה המערבית של הירדן כמו תל אביב ולא בגדה המזרחית, ועוד האשים אותי בבורות על שאמרתי את ההיפך.

כל הפוסל במומו פוסל –
אלי ישי והרב מזוז הם קהילת התועבה
אלי ישי ורבו מאיר מאזוז מכנים את הלהט"בים: "קהילת התועבה":
http://rotter.net/forum/scoops1/538492.shtml
לכן ע"פ העיקרון ההלכתי "הפוסל במומו פוסל" (בבלי קידושין ע"ב) התואר הזה יאה להם. שניהם וחסידיהם הם "קהילת התועבה".
על פי אותה הלכה. בצלאל סמוטריץ מארגן "מצעד הבהמות" הוא "בהמה מנהיגה"
על פי אותה הלכה הרב רפאל פרץ שהשווה להט"בים לכלבים. הוא "כלב".
הנה תקדים הלכתי שנלך לפיו.

ח'ליל א-סכּאכּיני – יווני-נוצרי-ערבי-פלישתי-נאצי
ח'ליל א-סכּאכּיני (1878-1953) היה יווני-נוצרי-אורתודוכסי שהסתערב ולימים התפלשת, ונהפך לסמל לאומי לבני עדתו.
כמנהיג פוליטי של ערביי ארץ ישראל בתקופה העות'מנית הוא התפרסם לראשונה כאחד מראשי תנועת "א-נהדה אל-אורת'ודוכסיה" ("התחייה"). תנועה זו היתה התארגנות של ערבים-נוצרים-אורתודוכסים כנגד שלטונם של הפטריארך וכמריו (שכולם היו יוונים), בדרישה להעברת סמכויות וזכויות גם אליהם.
חליל אל-סכאכיני, היווני-נוצרי שהסתערב בגין הכיבוש הערבי, התלבט בין שתי הזהויות – יווני וערבי לנוכח הסתירה ביניהן. הוא קרא לכל היוונים-נוצרים שהסתערבו להתאסלם אם רצונם לשמור על לאומיותם הערבית. למרות שכבקיא בספרות הערבית קבע שהערך הספרותי של התנ"ך עולה על הקוראן, והוא שנא את אום כולתום, והעדיף עליה את בטהובן.
בליל 27 בנובמבר 1917, בשלהי הכיבוש התורכי, דפק בדלת ביתו תלמידו לערבית לשעבר, אלתר לוין. (הידוע גם כמשורר 'אסף הלוי'), ששימש כמרגל מטעם הבריטים, בבקשה למקלט. למרות הסכנה סכאכיני הכניס אותו לביתו ונתן לו מסתור.
סכאכיני ובני משפחתו השביעו את לוין לבל ייצא החוצה מביתם כדי שלא ייתפס. לוין, שהיה יהודי חרדי ולא אכל את מזונם של בני משפחת סכאכיני, ביקש מיהודי שעבר ברחוב למסור את כתובת מחבואו לבני משפחתו, כדי שישלחו לו מזון. התורכים עקבו אחרי זקנה, שהביאה ללוין מזון, וכך גילו את מקום מחבואו. סכאכיני ולוין נאסרו, וכמה ימים לאחר מכן, כאשר נסוג הצבא הטורקי מירושלים, הובלו באזיקים לכלא בדמשק. שם הצליח סכאכיני להמתיק את גזר דין המוות שנגזר עליו, ולאחר ארבעים ימים בכלא הוא שוחרר. לאחר שחרורו המשיך לגור בדמשק במשך שבעה חודשים, עסק בלימוד ובכתיבה, ופעל גם לשחרורו של לוין מהכלא.
באוגוסט 1918 ברח סכאכיני מדמשק על מנת להצטרף לכוחותיו של האמיר פייצל, מנהיג המרד הערבי, ובדרך כתב את "המנון המהפכה הערבית". לאחר מכן ניסה לחזור לארץ דרך מצרים, ולאחר כמה חודשים במצרים הוא שב, בראשית 1919, לירושלים. (אלתר לוין התאבד בתלייה ב-1933, מסיבות עלומות).
כלאומן ערבי-נוצרי האמין סכאכיני באחדות ערבית, וראה בארץ ישראל חלק מ"סוריה הגדולה" הכוללת גם את לבנון. וכמובן היה מהמתנגדים החריפים של הציונות בהתאם לאסטרטגית ההישרדות הערבית-נוצרית להקצין נגד היהודים יותר מהמוסלמים. (על אסטרטגיה זו היה לו ויכוח עם יהודה לייב מגנס נשיא האוניברסיטה העברית האנטי-ציוני).
סכאכני נטל חלק פעיל בתנועות לאומיות ערביות. בין השאר היה המזכיר של "א-נאדי אל-ערבי" ("המועדון הערבי"). ודוק: "ערבי" ולא "פלישתי", כי הוא לא הכיר בקיומו של עם פלישתי נפרד. עם חוג ביתו נמנה גם מוחמד אל-חוסייני, המופתי של ירושלים.
בשנת 1920 מונה למפקח על בתי הספר הערביים במחוז שכם, אבל במחאה על מינויו של יהודי (הרברט סמואל) לתפקיד הנציב העליון הבריטי, הוא התפטר ועבר לגור במצרים. עם סיום כהונתו של הרברט סמואל, חזר לעבוד במחלקת החינוך המנדטורית.
כשקיבל עבודה ברדיו המנדט התפטר מיד בנימוק שבעברית שֵם הארץ בשידורים הוא "ארץ ישראל", ולא פלסטין. (למרות שאלוהיו-ישו קרא לארצו ארץ ישראל ולא פלשת).
במאורעות 36' – כשנרצחו שלושה יהודים בצאתם מקולנוע אדיסון. כתב לבנו: "אין גבורה דומה לזו, להוציא גבורתו של השיח' אל-קסאם". וכן תיאר בסיפוק כיצד "המורדים" הערבים חיסלו את המושבות היהודיות.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, בדומה למוחמד אל-חוסייני, ראה סכאכיני בהיטלר בעל ברית למאבק בציונות, ובזמן המלחמה והשואה, התנגד סכאכיני לסיוע כלשהו ליהודים, ובפרט לפתיחה של שערי המקלט הלאומי שהוקצה ליהודים על ידי חבר הלאומים בפלשתינה.
סכאכיני קיווה שגרמניה הנאצית תכבוש את הארץ מידי היהודים ולכן תמך בנאצים. ביומנו כתב שעד עליית היטלר לשלטון, אנשים פחדו מעוצמתם של היהודים, ואילו היטלר הראה לעולם שאין ליהודים עוצמה כזו והעמיד אותם על מקומם.
סכאכיני הצטער על תבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה: "אם רשאי אחד הצדדים הלוחמים להתגאות – הרי זו גרמניה, מפני שהיא נלחמה נגד העולם כולו."
ב-30 באפריל 1948 ברחה משפחת סכאכיני מביתה שבשכונת קטמון בירושלים (יום אחד בלבד לפני שהשכונה נכבשה על ידי כוחות ההגנה). המשפחה גלתה לקהיר, שם חי סכאכיני את שנותיו האחרונות.
על שמו קרוי היום רחוב בבית חנינא, בית ספר לבנות בעיר העתיקה בירושלים ומרכז תרבות בראמאללה.
כזה היה האיש רבותיי, כשם היומן שכתב: "כזה אני רבותיי, מיומנו של חליל סכאכיני".
https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=41228#.XHxQg2dJlwE
https://he.wikipedia.org/wiki/ח'ליל_א-סכאכיני

יוונייה-נוצרית-ערבית-צרפתית-נאצית
בת משפחתו של ח'ליל א-סכּאכּיני, היוונית-נוצרית שהסתערבה, אליזבט מרי אנטואנט סכאכיני (בתסי) נישאה לברון הצרפתי קצין פרשים בשם פייר־ז'אק מוריס.
https://gw.geneanet.org/rsavouillan?lang=fr&n=sakakini&oc=0&p=elisabeth marie antoinette
ב-1893 נולדה להם בת בשם אמילי פול מרי ויולט.
 Émilie Paule Marie Violette, fille du baron Pierre Jacques Morris (capitaine de cavalerie en retraite) et d’Élisabeth Marie Antoinette Sakakini , dite Betsy Sakakini 
ויולט מוריס התחנכה במנזר בן למדה שיעורי חינוך גופני מאת מורים אנגליים.
במלחמת העולם הראשונה התנדבה מוריס לשרת כנהגת אמבולנס בחזית וגילתה אומץ לב שהביא את מפקדיה להציבה כקשרית.
בתום המלחמה היא החלה בקריירה ספורטיבית. היא שברה את שיאי צרפת בהטלת כדור ברזל ודיסקוס, ובין השנים 1921-1924 החזיקה בשיאי אירופה ובשיאי עולם במקצועות אלה.
היא צברה 50 מדליות בתחרויות בינלאומיות. שיחקה בקבוצת כדורגל נשים ראשונה מסוגה, ובנבחרת הכדור-מים של צרפת. היא השתתפה בתחרויות אופניים ובקרבות אגרוף והיאבקות חופשית, בין השאר נגד גברים. היא למדה לטוס וביצעה פעלולי טיסה, היא רכבה על אופנוע, אך מרגע שגילתה את מרוצי המכוניות נהפכה זאת לאהבתה הגדולה. עד כדי כך, שב-1930, על פי דוגמת האמזונות, היא כרתה שד כדי שיהיה לה קל יותר לתמרן בתא הנהג של מכוניות הספורט.
ויולט מוריס היתה תמיד לבושה בבגדי גברים, מסופרת קצר, מרכיבה מונוקול, מעשנת שתי חפיסות סיגריות ביום ומקללת חופשי. היא נהגה להגיד על עצמה: "כל מה שגבר יכול לעשות, ויולס מוריס תעשה טוב יותר." היא הצהירה בגלוי על נטייתה המינית הלסבית, וניהלה מערכות יחסים פומביות עם נשים. היא ניהלה רומן עם הזמרת והרקדנית השחורה ג'וזפין בייקר, ולאחריה עם השחקנית איבון דה בריי, שחקנית התיאטרון האהובה על הסופר, מחזאי והבמאי ז'אן קוקטו — שנהפך גם לאחד מחבריה הקרובים.
בתחילת שנות ה-30 היא הגישה תביעה משפטית נגד "הפדרציה הצרפתית לספורט נשים", נגד האיסור שהוטל על מתחרות ללבוש מכנסיים קצרים על פי צו משנת 1800. היא הפסידה, והשופט קבע כי "אין זה מתפקידו להתערב... ידוע כי מכנסיים הם לא בשימוש מקובל אצל נשים ולכן בסמכות הפדרציה לקיים את האיסור." וחייב אותה בהוצאות המשפט.
בשנת 1936 – היא הוזמנה להיות אורחת כבוד במשחקים האולימפיים בברלין, בהזמנה אישית של אדולף היטלר, ומאז הפכה לסוכנת נאצית, ושיתפה פעולה עם המשטר הנאצי, ומאוחר יותר עם שלטונות הכיבוש בצרפת.
במשפט סודי שערכו לה אנשי המחתרת, היא הואשמה בכך שגויסה כמרגלת לשירות הביון הגרמני, והעבירה תוכניות צבאיות לגרמנים. היא מסרה שמות של אנשי הרזיסטנס הצרפתי לגסטפו והשתתפה בעינויים של עצירים ובעיקר עצירות. בנוסף, בגריפת רווחים גדולים ממכירת דלק שהוחרם על ידי הצבא הגרמני – בשוק בשחור.
ב- 26 באפריל 1944. נסעה ויולט מוריס בת ה-51 במכונית ה"סיטרואן הנעה-קדמית" מפוארת בדרך כפרית במחוז נורמנדי, בצרפת, המכונית נעצרה עקב תקלה מכוונת במנוע. מן המארב יצאו אנשי המחתרת החמושים וריססו בכדורים את הרכב ואת חמשת הנוסעים, בהם שני ילדים. המטרה – הנהגת, בת 51, ויולט מוריס.
גופתה נלקחה לחדר מתים קרוב ובמשך חודשים איש לא בא לדרוש אותה, עד שלבסוף נקברה ללא ציון בקבר משותף של חסרי בית ואלמונים.
לאחרונה יצא לאור בפריז ספר בשם: "אישה אשר רצה" (Femme qui court) מאת משורר, סופר, ומבקר הספרות ז'ראר דה קורטנס. המנסה לזכותה ממה שיוחס לה.
(שלמה פפירבלט, "אלופה, מהפכנית או בוגדת?", "הארץ" 23.1.19)
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.6867038

תפוז-יהודי-ערבי-פלישתי
מי לא זוכר את הפרסומת לפרי הציוני-ישראלי התפוז (תפוח זהב) שהתנגן בכל רדיו:
"התפוזים התפוזים טובים באלף אחוזים מן הזהב מן הזהב שמחפשים אותו לשווא":
https://www.facebook.com/shapamradio/videos/ככה-מכרו-תפוזים-בשנות-ה-60/351409281635081/
מאז עברו הרבה שנים והזהב אינו נמצא יותר בתפוזים.
מראשית הציונות היה התפוז סמל לפריחת ההתיישבות היהודית בארץ, והתפוז גדל בפרדס הוא פרדייס, גן עדן בפרסית עתיקה, תקוות החזון הציוני. "פרדס" הוא גם הכינוי של תורת הסוד היהודית. לכן גידול תפוזים אומץ בהתלהבות בידי המתיישבים שהגיעו לארץ חדשה.
ב-1938 היווה ייצוא ההדרים 84% מכלל הייצוא המקומי. חמישית מתושביה היהודים של הארץ עסקו אז בפרדסנות והתפוז הפך ל"סמל התרבות הישראלית".
התפוזים יצגו את ישראל על כל בימה אפשרית. הם הופיעו בכרזות, בסרטים, בשירים. צעירות בכובעים כחולים חייכו במרומי סולמות, עובדים במכנסיים קצרים קטפו אותם ברינה.
תפוזי השמוטי והמותג ג'אפה-יפו נהפך למותג עולמי .
לאחרונה הפך התפוז לנאראטיב אנטי-ציוני מובהק בידי הערפלישתים ותומכיהם היהודים.
האקטיביסט הפרו-איסלמי, אייל סיוון, יצר ב-2009 סרט תיעודי בשם "ג'אפה", בו הוא טוען שהמותג הוא גניבה ספרותית-מסחרית מהערפלישתים.
https://zochrot.org/he/video/56325

התפוזים בפתח תקווה
קרן בנבנישתי, אקטיביסטית פרו-איסלמית יורדת החיה בניו יורק, מציגה במוזיאון פתח תקווה עבודת אמנות שנקראת "פג'ה", כשמו של הכפר ערבי ששכן עד 1948, ממזרח לפתח תקווה ועל אדמתו ובתיו קמה לאחר מכן מעברה שהפכה לשכונת קריית אלון.
בנבנישתי מציגה בהקרנת וידיאו מכבש הדפוס שבו השתמשו עד שנות ה-90 להדפסת ניירות העטיפה ששימשו לאריזת תפוזי "ג'אפה". לצדם מופיעים קטעים מספרו של ויקטור גֶרן ובהם תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של פלשתינה ב-1868, המתעד את כפרי האזור, שמאז נעלמו מן המפה. על המסך השני נראים רישומים על דפי נייר אריזה שירשה בנבנישתי מסבתהּ, שעבדה כאורזת הדרים ביבנה.
מכונת הדפוס שהדפיסה את הלוגו של "ג'אפה" על נייר האריזה נמצאת במרכז חדר מגורים בפתח תקווה. ד"ר חיים מייטליס, מנהל מדור היסטוריה ושימור בעיריית פתח תקווה, עדיין יכול להפעיל אותה.
בנבנישתי מסבירה כי: "תפוז הוא דבר פוליטי. כל שיחה עכשווית על תפוזי ג'אפה ועל פג'ה היא שיחה פוליטית. בבתי האריזה של הפרדסים ארוזה ההיסטוריה של הארץ, אבל התחושה שלי היא שבישראל מעדיפים להתעלם מההיבט הזה. לא רוצים לשמוע. המחיקה שנעשתה בהקשר הזה היא החשובה בעיני — פג'ה לא קיימת יותר — ובדיעבד ייתכן שהייתי צריכה להתעקש שהמלה 'נכבה' תופיע בעבודה. בהיעדרה קל יותר להתעלם."
("התפוז פרי פוליטי", משה גלעד, "הארץ", 22.1.19)
https://www.haaretz.co.il/travel/.premium-MAGAZINE-1.6856384
בפתח תקווה אין כבר תפוזים. וגם אהוד בן עזר נכדו של "הקולוניאליסט" יהודה ראב מפלח התלם הראשון בפתח תקווה (פעם עיר הפרדסים), כבר לא גר שם.

נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

אהוד: עיקר ההדפסה של ניירות העטיפה לתפוזים בפתח תקווה, שנדפו ריח חומר החיטוי דפיניל, נעשתה בבית הדפוס של דודי גרשון ליפסקי ושותפו שלמה מכנס, דפוס "הדר", שנמצא תחילה בבניין גדול בחצרו של ברל מכנס ברחוב רוטשילד ואחר כך עבר לבניין דו-קומתי סמוך לתחנת הרכבת. בחופשים אני עבדתי שם בקיפול גיליונות-נייר, כי הם הדפיסו גם ספרים. לצערי לבית הדפוס המרכזי הגדול הזה ולחשיבותו לתולדות הפרדסנות – לא נשאר זכר בתולדות פתח-תקווה – אלא מצאו רק איזו מכונת-דפוס זניחה בבית פרטי ברחוב חובבי ציון.