52 שנה לאחר שחרור הגולן ולאחר ראשית ההתיישבות הישראלית בגולן ולמעלה מ-38 שנים לאחר החלת הריבונות הישראלית על הגולן, הגיעה השעה להכרה בינלאומית, וקודם כל אמריקאית, בריבונות הישראלית.
אלה הנימוקים להכרה: הגולן הוא חלק מא"י, הרווי בהיסטוריה יהודית. הגולן שוחרר במלחמת מגן מובהקת, בעקבות התוקפנות הסורית. בכל שנות השלטון הסורי על הגולן, סוריה לא השלימה עם קיומה של ישראל בגבול כלשהו ובאופן עקבי הפעילה מהגולן תוקפנות קשה כלפי ישראל ואזרחיה, כולל ניסיון להטות את אפיק הירדן ולייבש את ישראל. תקופת השלטון הסורי על הגולן מסתכמת ב-21 שנים בלבד (1946-1967). ישראל בגולן כבר 52 שנה מתוכם 38 שנים כריבון מלא.
ישראל היכתה שורשים עמוקים בגולן. ההתיישבות הישראלית בגולן כבר עמוק בעשור השישי להיווסדה. לוותיקי המתיישבים כבר יש נינים. חמישה ראשי ממשלה ישראליים (כולל הנוכחי) הציעו לסוריה את הגולן תמורת הסכם שלום, והיא סירבה לכל ההצעות. אין בגולן כל איום דמוגרפי על צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית עם רוב יהודי מוצק לדורות. מלחמת האזרחים בסוריה הביאה להתפכחות של רבים ממצדדי הנסיגה. היום מבין כל בר דעת, שאילו ישראל נסוגה, חלילה, מהגולן, איראן או דאעש היו יושבים על הכינרת.
סוריה התפוררה ואין להניח שתחזור להיות מדינה ריבונית אחת בגבולותיה הקודמים, ואין כל רלוונטיות לתביעה של מדינה נוספת לריבונות על השטח. איום הגרעין האיראני מרע את מצבה האסטרטגי של ישראל. הסכנה של התגרענות איראן אינה רק מפני שימוש בפועל בנשק גרעיני. המונופול הישראלי על נשק גרעיני (על פי מקורות זרים) הוא אחד מגורמי ההרתעה, שבעטיין נמנעו מדינות ערב מפני מלחמה כוללת נגד ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים. התגרענות איראן עלולה להביא לחידוש המלחמות הכוללות. לכן, יש לעמוד על כך שיהיו לישראל גבולות בני הגנה, ולכן עליה לשבת בגבולותיה הנוכחיים בגולן ובבקעת הירדן.
כאשר ישראל החילה את ריבונות על הגולן (1981) האמריקאים השתוללו. הנשיא רייגן הטיל סנקציות על ישראל ודחף לגינוי ישראל במועצת הביטחון, בתמיכת ארה"ב. לא בכדי, עד לשנים האחרונות גם אנו, תושבי הגולן, לא העלינו את נושא ההכרה הבינלאומית בריבונותנו על סדר היום, כי היתה זו משאלת לב חסרת סיכוי, והערת דובים מרבצם היתה מזיקה. אולם התפוררותה של סוריה, התגרענות איראן ושלטון טראמפ יצרו שעת כושר שאולי תביא להכרה המיוחלת. הכרה כזו תהיה העמקה נוספת של אחיזתנו בגולן. האחיזה בגולן נעשית כל העת בדרך הציונות המעשית – התיישבות, והציונות המדינית – חוק הגולן וחוק משאל עם. גם היום יש להתקדם במקביל בהכפלת האוכלוסייה היהודית בגולן ובקידום ההכרה הבינלאומית בריבונותנו על הגולן.
התפתחויות של השבועות האחרונים: לראשונה, ארה"ב הסירה את ההגדרה "שטח כבוש" מהגולן, בדו"ח השנתי על זכויות האדם בעולם. לראשונה, ארה"ב התנגדה לגינוי ישראל על חוק הגולן, בעצרת האו"ם. ביקורים של בכירים אמריקאיים בגולן.
האם הדבר מעיד על כך שהממשל האמריקאי עתיד להכיר בריבונות ישראל? גם אם לא, עלינו לברך תמיד על כל התקדמות, וההתפתחויות שהזכרתי הן התפתחויות מדיניות חשובות ביותר. איני יודע, כמובן, מה כוונת הממשל, אך להערכתי, יש סיכוי לגמרי לא רע, להכרה סוף סוף בריבונות.
גם אם תהיה הכרה של הנשיא טראמפ, חשוב מאוד לגבות אותה בהחלטה דומה של בתי הנבחרים, כדי שקיומה לא יהיה תלוי ברצונו של הנשיא הבא. הבעייה היא שממשלת ישראל התרחקה מן המפלגה הדמוקרטית, בהשליכה את כל יהבה על טראמפ, צעד שפוגע במעמדה של ישראל בארה"ב. חובה על ישראל לחזק את מקור כוחה בארה"ב – התמיכה הדו מפלגתית בה. הדבר נכון גם להכרה בריבונותנו על הגולן. יש לפעול לנושא בקרב שתי המפלגות.

מיד לאחר הסכם הגרעין האיראני, כתבתי במאמר שעל ישראל לדרוש כפיצוי מארה"ב, בין השאר, הכרה בריבונות ישראל בגולן. קולות כאלה נשמעים לרוב בשנים האחרונות. ראש הממשלה פועל לכך בשנים האחרונות, וגם גורמים אופוזיציוניים כמו יאיר לפיד ובוגי יעלון.
אולם אני רוצה להעלות על נס את היוזם של המהלך והרוח החיה בו – צביקה האוזר. האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה והיום מועמד ברשימת "כחול לבן" לכנסת, דוחף לכך בכל מאודו מזה שלוש שנים. הוא הקים את היחידה למען הגולן, שעיקר פועלה הוא קידום ההכרה. הוא העלה את הנושא על סדר היום בארץ ובארה"ב, חיבר לרעיון בכירים בבתי הנבחרים בארה"ב ויצר הד תקשורתי. אמנם הוא אינו תושב הגולן, אך משמר את אחד הסודות להצלחת מפעלנו – איננו ממתינים לממשלה, אלה יוזמים ועושים בעצמנו. כך עשה ועודה גם צביקה האוזר, בנושא ההכרה בריבונות.

2. צרור הערות 17.3.19
* נדמה לי – הגופים האלה שעפים בשמיים ונורים לעברנו כדי להרוג ולהרוס נקראים רקטות או טילים גם אם הם נורים לעבר עוטף עזה. גם בעוטף עזה חיים בני אדם. גם בני האדם שחיים בעוטף עזה הם ישראלים. גם לישראלים האלה מדינת ישראל מחויבת. גם עליהם ממשלת ישראל וצה"ל צריכים להגן. גם הפגיעה בהם באה מרצועת עזה. האוייב שיורה עליהם הוא אותו אוייב. גם באוייב שפוגע בהם ישראל מחויבת להכות. ישראל מחויבת ליצור הרתעה גם כדי שלא יירו על שדרות, נחל עוז ונתיב העשרה. ככה, לפחות, נדמה לי. אני הוזה?

* הכלה – מי שאינו מבין שדין הצתה כדין רקטה ושדין רקטה על עוטף עזה כדין רקטה על תל אביב – יקבל גם הצתה, גם רקטה על עוטף עזה וגם רקטה על תל אביב. מי שאינו מבין זאת, אינו מבין את אחריותו.

* מלוא האחריות – כל הערב שאחרי הירי על גוש דן, התקשורת עסקה בהשאלה – האם זה חמאס או "ארגונים סוררים"? אנו למודי ניסיון משיטות ערפאת. הוא השתמש בחמאס כזרוע שלו לפיגועי טרור ובמקביל המשיך לסמם אותנו במתק שפתיים. אין זה מן הנמנע שחמאס נוהגים באותה דרך. אך גם אם יוצאים פיגועים לא על דעתו – הוא הריבון בשטח, הוא נושא ב-100% מהאחריות.

* המשוגע התורן – בימים הרעים ההם, בהם ירושלים היתה מחולקת ובליבה חומה והעיר העתיקה היתה שבויה בידי צר ואוייב, מפעם בפעם ירה צלף ירדני מעל החומה לעבר ישראלי. ירדן מיהרה להתנער מהמעשה ולהסביר שמדובר בחייל שהשתגע, ואצלנו השתרש בשפה הביטוי "המשוגע התורן". נדמה לי שה"ירי השגוי" של הפאג'רים לעבר גוש דן, הוא מאותה סדרה.

* למה על האמריקאים להכיר בריבונות ישראל על הגולן – 52 שנה לאחר שחרור הגולן ולאחר ראשית ההתיישבות הישראלית בגולן ולמעלה מ-38 שנים לאחר החלת הריבונות הישראלית על הגולן, הגיעה השעה להכרה בינלאומית, וקודם כל אמריקאית, בריבונות הישראלית.
אלה הנימוקים להכרה:
הגולן הוא חלק מא"י, רווי בהיסטוריה יהודית.
הגולן שוחרר במלחמת מגן מובהקת, בעקבות התוקפנות הסורית.
בכל שנות השלטון הסורי על הגולן, סוריה לא השלימה עם קיומה של ישראל בגבול כלשהו ובאופן עקבי הפעילה מהגולן תוקפנות קשה כלפי ישראל ואזרחיה, כולל ניסיון להטות את אפיק הירדן ולייבש את ישראל.
תקופת השלטון הסורי על הגולן מסתכמת ב-21 שנים בלבד (1946-1967). ישראל בגולן כבר 52 שנה מתוכם 38 שנים כריבון מלא.
ישראל הכתה שורשים עמוקים בגולן. ההתיישבות הישראלית בגולן כבר עמוק בעשור השישי להיווסדה. לוותיקי המתיישבים כבר יש נינים.
חמישה ראשי ממשלה ישראליים (כולל הנוכחי) הציעו לסוריה את הגולן תמורת הסכם שלום, והיא סירבה לכל ההצעות.
אין בגולן כל איום דמוגרפי על צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית עם רוב יהודי מוצק לדורות.
מלחמת האזרחים בסוריה הביאה להתפכחות של רבים ממצדדי הנסיגה. היום מבין כל בר דעת, שאילו ישראל נסוגה, חלילה, מהגולן, איראן או דאעש היו יושבים על הכינרת.
סוריה התפוררה ואין להניח שתחזור להיות מדינה ריבונית אחת בגבולותיה הקודמים, ואין כל רלוונטיות לתביעה של מדינה נוספת לריבונות על השטח.
איום הגרעין האיראני מרע את מצבה האסטרטגי של ישראל. הסכנה של התגרענות איראן אינה רק מפני שימוש בפועל בנשק גרעיני. המונופול הישראלי על נשק גרעיני (על פי מקורות זרים) הוא אחד מגורמי ההרתעה, שבעטיין נמנעו מדינות ערב מפני מלחמה כוללת נגד ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים. התגרענות איראן עלולה להביא לחידוש המלחמות הכוללות. לכן, יש לעמוד על כך שיהיו לישראל גבולות בני הגנה, ולכן עליה לשבת בגבולותיה הנוכחיים בגולן ובבקעת הירדן.

* שאלה בחשבון – אני מתלבט. האם נכון לומר שחמישה ראשי ממשלה ישראלים הסכימו לנסיגה מהגולן, או שישה? 1. רבין. 2. פרס. 3. נתניהו. 4. ברק. 5. אולמרט. 6. נתניהו. מה דעתכם?

* ניצחנו – חתן פרס ישראל, אבי ההתיישבות בגולן, יהודה הראל, התראיין לאסתי פרז ב"כאן 11". הדבר המעניין ביותר היה רוח הריאיון. בעבר הלא רחוק, כל ריאיון איתנו, אנשי הגולן, נסוב סביב סימן השאלה על עתיד הגולן. ניסו לדחוק אותנו לפינה שבה נסביר למה אנחנו עומדים בין מדינת ישראל לבין ה..."שלום" נדמה לי שהם קראו לזה, או משהו כזה.
ואילו בראיון הזה, נקודת המוצא היתה שהוויכוח מאחורינו, ושהכול כבר מבינים מה נכון. "האם היום, כשכולנו כבר מבינים, אפשר לומר שזה בזכות הסורים יותר מאשר בזכות מה שישראל עשתה?"... "היום, כשאצלנו כבר כולם מבינים, השלב הבא הוא שגם העולם יכיר?"
וזה הניצחון הגדול שלנו, אזרחים מן השורה, שנטלנו אחריות ויישבנו את הגולן ונשאנו על שכמנו את המשא הלאומי החשוב הזה, על ממשלות ומנהיגים שחתרו למסירת הגולן לסורים.

* סיפורו של יהודה, סיפורה של ההתיישבות בגולן – היות הגולן חלק בלתי נפרד מישראל, היא היום אקסיומה שמקובלת על הכל, זולת קומץ סרבני התפכחות פאתטיים. לא רחוק היום, ותהיה גם הכרה בינלאומית בריבונות ישראל על הגולן.
ההישג הזה ממש אינו מובן מאליו. זו תוצאה של מפעל חיים אדיר של אלפי מתיישבי הגולן, למעלה מיובל שנים. הדמות המרכזית במפעל הזה הוא יהודה הראל. בדרכו המיוחדת, במנהיגות ביישנית, בכריזמה נטולת רעמים וברקים, הוא הוביל את הגולן מהעלייה החלוצית של ראשוני המתיישבים למחנה סורי נטוש במרכז הגולן, עוד טרם החלטת ממשלה, שבועות ספורים לאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים ועד חקיקת חוק יסוד משאל עם ב-2014. ובתווך, עשייה ענפה של הקמת יישובים וביסוסם, של יצירת מפעלים כלכליים, חינוכיים ותרבותיים, הובלת מאבקים ציבוריים נגד נסיגה, הובלת המאבק לסיפוח הגולן. וגם הסלוגן "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל" הוא הברקה שלו.
סיפורו של יהודה הראל הוא סיפורה של ההתיישבות בגולן ועוד סיפורים רבים ומרתקים בנוסף לכך.
בסוף החודש ייצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", בהוצאת "ידיעות ספרים", ובו תוכלו לקרוא את סיפורו המרתק של יהודה, את סיפורה המרתק של ההתיישבות בגולן.

* משרתים את הספין – חבל שכולם נגררים אחרי הספין של נתניהו, שבמשך שבוע מצליח להדחיק את הבעיות האמיתיות כדי להתנגח עם פוסט לא אינטליגנטי במיוחד (בלשון המעטה) של רותם סלע באינסטגרם.
יש כאן בורות ושטחיות וערבוב בין נושאים שונים. בין זהותה הלאומית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כהגדרת מגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", לבין זכויות הפרט, זכויות האזרח, שהן שוות לכל, ואין שמץ של סתירה בינן לבין הגדרתה הלאומית של ישראל, סמליה הלאומיים וכו'. במקום שיש אפלייה בתחום השוויון האזרחי, יש לתקן אותה, אך זה לא קשור להגדרה הלאומית ולא לחוק הלאום. ואין כל קשר בין שוויון אזרחי לבין ישיבה בקואליציה. כדי לשבת בקואליציה צריך בסיס משותף. ברור שבקבינט שדן במלחמה בטרור לא יוכלו לשבת מי שתומכים בטרור ובכל מלחמה הם בצד של האוייב (ראו את הפגנותיהם ב"צוק איתן", במתקפת הסכינים ובכל עימות). היותם פסולים לקואליציה אינה קשורה להיותם ערבים (הגרוע ביותר ביניהם הוא דווקא עופר כסיף היהודי), אלא לעמדותיהם, כפי שהכהניסטים אמורים להיות פסולים לכל קואליציה, לא בגלל שהם יהודים אלא בשל עמדותיהם.
וכל הסיפור הזה הוא עוד ספין של נתניהו. בניסיון להשחיר את "כחול לבן" הוא מפיץ את השקר שכחול לבן ילכו עם מפלגות אנטי ציוניות ("ביבי או טיבי"). הוא כמובן יודע שזה שקר, אבל נתניהו הוא הרי שקרן. כל ההעלאה של נושא "הערבים" נועדה לשרת את הספין הזה. כך גם דברי הבלע והשקר של מירי רגב, על פיהם אחמד טיבי יהיה שר בממשלת גנץ. רותם סלע, באיוולתה ובבורותה, שירתה את הספין הזה. נתניהו הבין זאת, ולכן מינף פוסט לא חשוב של אישיות לא חשובה (מבחינה ציבורית) כדי לקדם את הספין. וכל הדמגוגים שקפצו בהגנה על מי ש"בסך הכל אמרה את המובן מאליו שהערבים הם בני אדם," הם אידיוטים שימושיים של הספין הצבוע של נתניהו.

* הצבעה לתל"ם – יש לי חברים שאומרים לי: שכנעת אותי להצביע לתל"ם, לבוגי יעלון. הוא מבטא אותי. זאת הצבעה נטו לדרך שבה אני מאמין. אבל כחול לבן... זה משהו אחר. זה אמורפי מדי. זה מגוון מדי. זה מהול מדי. קשה לי...
יש לי תשובות עקרוניות, מהותיות. אבל אציג כאן את התשובה הפוליטית הפרגמטית. עד המקום ה-30 יש שלושה מועמדים לתל"ם. בין המקום ה-30 למקום ה-36 – עוד שלושה. מי שיקבע אם יהיו לתל"ם שלושה ח"כים או שישה, אלה המאמינים בדרכה של תל"ם ועדין מתלבטים.

* רוח רעה – לעיתים אני תמה, מהיכן הם שאבו תועפות של שנאה כזו לבני גנץ? ליעלון אני מבין. חלפו שלוש שנים מאז שעמד איתן כמנהיג אמת, להגן על צה"ל מפני הניסיון להפוך אותו לכנופיה. השנאה הזאת נבנתה במשך שלוש שנים. לפיד? אני מבין. הוא כבר 7 שנים בפוליטיקה. אבל מתי הם הספיקו לפתח כזה תיעוב לגנץ? כנראה שמדובר במנגנון שנאה אוטומטי. האות ניתן, והשנאה מנותבת על אוטומט כלפי המוקד התורן (כולל בתוך הליכוד).
ולפעמים זה מגוחך. אחד מתועמלני ביבי בפייסבוק כתב במשך תקופה ארוכה כיודע דבר: אתם תראו שגנץ יצטרף לליכוד. הוא ממש רייר כשהמשפט הזה יצא תחת ידו. וביום שבו גנץ הודיע על הקמת מפלגה חדשה – טונות של שנאה, תיעוב ובוז.
איזו רוח רעה הביא נתניהו לחיינו.

[אהוד: הם למדו מ"טונות של שנאה" שאתה והדומים לך כיהודה דרורי משליכים על נתניהו].

* יצוק בבטון – אנשים שמתעלמים מתוצאה של חקירה יסודית ביותר של המשטרה וחקירה יסודית ביותר של רשות המסים, שעברו בחינה קפדנית מאוד של הפרקליטות, ובדיקה יסודית ביותר של היועץ המשפטי לממשלה, שסינן כל מה שאינו יצוק בבטון וניסח כתב חשדות חמור ביותר כולל שוחד, קונים כל דבר רכילות בלתי בדוק, שכנראה יצא מסביבתו של השרלטן, ומתייחסים אליו כאל איזו עובדה משמעותית. הזויים.

* דז'ה-וו – הטבח המחריד במסגדים בניו-זילנד מחזיר אותי למעשה זהה, בדיוק השבוע לפני 25 שנה, במערת המכפלה. תלמידיו ומעריציו של המחבל, רוצח ההמונים, עתידים להיבחר לבית המחוקקים הישראלי, בזכות מאמציו הבלתי נלאים של נתניהו שרקח עסקה שתעביר אותם בכל מחיר את אחוז החסימה, למרות שלבד לא היה להם שום סיכוי. ועל פי מה שדווח, הוא הבטיח לאחד החוליגנים חברות בוועדה למינוי שופטים.

* הצד השני של המחלף – מבקר המדינה פרסם השבוע דו"ח חריף על מצב התחבורה הציבורית בישראל. מצבה בכי רע, והדו"ח שיקף לאזרחי ישראל את המציאות שהם מכירים בשטח. תפקידה ושליחותה של הביקורת הוא להצביע על ליקויים כדי להביא לתיקון, ולכן התמונה שהיא מציגה לרוב היא חד צדדית. התמונה בשלמותה מורכבת יותר.
ברצוני להציג את הצד השני של המטבע – מזווית ראייתי כתושב הגולן, כתושב הסְפָר הצפוני. חבריי ואני יכולים להעיד שהעשור האחרון היה עשור של מפנה בתשתית התחבורתית בספר הצפוני. אין זו רק מהפכה תחבורתית, אלא קפיצת מדרגה חברתית וכלכלית, שקירבה בצורה משמעותית את המרכז לפריפריה ואת הפריפריה למרכז. עוד אני יכול להעיד, כתושב הגולן מאז 1984, שהעשור האחרון בלט בתנופה שלו, לעומת עשורים של דריכה במקום קודם לכן. אנחנו נמצאים חודש לפני הבחירות. ישראל כץ הוא יריב פוליטי. אין זה מקובל במחוזותינו לפרגן ליריב, בוודאי לפני בחירות. אבל ההגינות מחייבת.

* ראיון משלים – לפני שבועות אחדים ראיינתי למחקר את גדליה גל, לשעבר ח"כ ממפלגת העבודה וממנהיגי תנועת המושבים. בתום הראיון הוא אמר לי שלא אצא מביתו בלי שיצייד אותי בצנצנת זיתים שכבש. אנחנו משפחה אוהבת זיתים, והציון שנתנו לזיתים של גדליה – גבוה מאוד. מהר מאוד חוסלה הצנצנת, ומאז הילדים שלי מדרבנים אותי לפגוש אותו לראיון משלים. "בטח יש עוד כמה שאלות ששכחת לשאול אותו."

* עוני – בעניין השופט עוני חבש. מי קורא לילד שלו עוני? איך ילד כזה חש, כשהוא שומע שצו השעה הוא מיגור העוני?

* ביד הלשון: הקיץ של אביה – בישיבת סיכום של צוות היגוי באורטל לאחר אירוע קהילתי מוצלח ורב משתתפים, העירה אחת המארגנות: "ואני חששתי שיהיה 'הקיץ של אביה'."
"הקיץ של אביה" הוא ספר אוטוביוגרפי של גילה אלמגור, ובעקבותיו יצא הסרט שנשא אותו שם. אביה היא גילה, הילדה. אחד מרגעי השיא ב"הקיץ של אביה" הוא מסיבת יום ההולדת העשירי שלה, שהיא התכוננה אליה בהתרגשות, אך אף אחד לא בא. הביטוי "הקיץ של אביה" הפך שם נרדף למסיבה שאיש לא בא אליה.
אורי הייטנר